בדרך מבית היולדות הביתה נזכרה ששכחה לשאול אותה על העצב. העיניים שלה היו צמודות לחלון המכונית והמחשבות נשארו ליד המיטה עם סורג הברזל. מתי בדיוק העצב מפסיק?
כשהגיעו ניסן אמר לה: “אני צריך לחזור לעבודה, ואת עכשיו תסדרי את הבית כדי שלא תהיה בו אנדרלמוסיה”.
היא עלתה לקומה שלישית שתי מדרגות בכל פסיעה. המילה המצחיקה של ניסן המצחיק ליוותה אותה. אנ, דרה, לה, מו, סיה, רחצה כלים סידרה את המיטות שלה ושל אחיה ואפילו ניקתה את האבק מעל הספרים בסלון.
“למה את עצובה?” היא שאלה את אמא שלה כשהבטן גדלה.
“בעצב,” היא אמרה, “בעצב תלדי בנים.”
אחר כך מילאה דלי מים ושטפה את הרצפה בהרבה שמפו. הריח התפשט בדירה והיא אמרה לעצמה שזה טוב. אמא קוראת לזה “ריח של נקי”.
מרים הגיעה מהעבודה. באותו יום פיטרו אותה, אבל היא רק ביקשה מהילדה לרדת לקנות חצי לחם. הילדה ירדה למכולת בלי להתווכח וקנתה חצי לחם ומסטיק בזוקה. גם בחדר המדרגות יצאה לה השאלה בקול, אפילו שאף אחד לא היה שם:
מתי נגמר העצב? תיכף אחרי הלידה?
מרים הייתה רווקה. אי אפשר לשאול אותה את השאלה הזו. היא לא תדע. ואבא?
אבא יגיד: מה לעשות, אלה החיים.
מזל שפיטרו את מרים מהעבודה שלה במחסן. באותו יום היא נשארה אצלם עד מאוחר, ובבוקר היא העירה את הילדה, הכינה לה סנדוויץ' ואמרה לה להיזהר בכביש הגדול. הילדה הלכה לבית הספר וחשבה לשאול שם את אחת המורות מתי העצב ייגמר.
המורה לגיאוגרפיה, שאת שמו הפרטי שכחה מזמן, נשען על השולחן. הוא דיבר אליהם. מה הוא אמר, קשה לה לזכור במרחק השנים, במיוחד שמה שהטריד אותה בשיעור הוא האח הקטן שנולד בעצב. המורה לגיאוגרפיה ביקש שקט. הילדים השתוללו. הוא חזר וביקש שקט. הוא הוציא את רפי מהכיתה, סחב אותו ביד למסדרון כדי שייצא למנהלת. הוא חזר לכיתה. הוא אמר “בזיעת אפיך תאכל לחם” ומחה את הזיעה ממצחו. הוא הרים את ידו הימנית. הוא חייך. סובב את כף היד במין ג’סטה תמוהה. הוא דיבר על הפראים באפריקה. דרש שיקשיבו. המורה לגיאוגרפיה לא התייחס למה שכתוב בספר. הוא אמר לילדים של כיתה ד' שנייה שבשביל ללמוד על מישור החוף או ירושלים הם לא צריכים מורה, אבל בשביל ללמוד על אפריקה – בשביל זה צריך מורה. ידו ליטפה את השולחן. הכול היה כרגיל. אחרי ההשתוללות של תחילת השיעור כולם ישבו. המורה דיבר, אולי גם כתב על הלוח או הצביע על המפה.
באמצע השיעור המורה התיישב כמו תמיד בצד של השולחן עד שברגע אחד התקפל. ראשו וחזהו נפלו על הירכיים. בכיתה השתררה שתיקה. הוא עושה הצגה, חשבו הילדים, גם היא חשבה כך. הוא ודאי בודק את התגובות שלנו, מפתיע אותנו בדרך שלו כדי שנקשיב. שתיקה. כמה זמן עבר עד שהבינו, עד שהיא הבינה, שמשהו לא בסדר. אולי רק כשהדם טפטף מתחת לכיסא. התפשט בבגדים ואז נזל אל הרצפה. מתי נשמעה הצעקה הראשונה? מי מהילדים צחק?
אולי הצעקה כלל לא הייתה. היו אנחות שלו, אולי נשיפות מוזרות, ושקט. אחר כך הייתה, במילה של ניסן, “אנדרלמוסיה גדולה.” אנשים נכנסו ילדים יצאו החוצה והציצו פנימה אבל היא פחדה לזוז. השולחן שלה היה הכי רחוק בפינה והיא הייתה צריכה לעבור לידו.
נדמה היה לה שקפאה. המחנכת נשלחה אליהם לכיתה וכשנכנסה ראו עליה את הבהלה והיא החזיקה את הפה שלה והאף ולא דיברה. בסוף שלחו את המנקה לסלק את הדם והיא הזיזה את הכיסאות שהדם נכנס מתחת להם וניקתה עם הסמרטוט והדלי כאילו בכל יום בעבודה שלה היא שוטפת את הדם של המורה לגיאוגרפיה שככה באמצע העבודה שלו נורה.
כל הזמן הזה הילדה ישבה קפואה בפינה. עד שהמנקה הערבייה אמרה לה “בואי יא חָבּיבְּתי,” היא ודאי אמרה לה ככה ולא צעקה עליה “רוחי מן הון”. למה שתצעק עליה.
תחילה לא הבינו שזו הייתה ירייה. רק אחרי שהמשטרה נכנסה לתמונה הרימו את הראש וחיפשו מאיפה נורתה הירייה. לפי כיוון הנפילה ואולי עוד כיוונים שהם בדקו התברר שהירייה הגיעה מהחלון המזרחי. מרוב שוטרים אי אפשר היה להיכנס לכיתה ומצאו לילדים כיתה אחרת בבית הספר. כיתה קטנה יותר עם חלונות גבוהים יותר ועם סורגים.
הורים הגיעו לבית הספר. ראשונים היו אלה שלא עבדו כלומר נשים או מובטלים. אחר כך גם הגיעו ההורים מהעבודה. מיהרו לחבק את הילד אבל את הראש השאירו למעלה וחיפשו בעיניים אולי שאלו זה את זה מי ירה במורה לגיאוגרפיה. “מילא מורה למתמטיקה,” מישהו אמר, “אבל גיאוגרפיה?”
אותה אף אחד לא בא לקחת. גם לא בצהריים.
מישהו החליט שבגלל הרצח של המורה לגיאוגרפיה הילדים ילכו ברחובות העיר רק בהשגחה. אבל אמא שלה בדיוק ילדה תינוק, ואבא שלה היה בעבודה אצל יימח שמם, שאפילו יום חופש אחד ללידה של אשתו לא נתנו לו, וניסן בעבודה עם הג’וקים שלו ורק מרים שפיטרו אותה מהעבודה הייתה יכולה לבוא, אבל אף אחד לא ידע שהיא ישנה אצלם בבית.
אז הילדה נשארה בבית הספר.
ביום שהמורה לגיאוגרפיה נרצח מתו עוד הרבה אנשים אבל היא הכירה רק את המורה לגיאוגרפיה. היא אהבה להקשיב לסיפורים שלו על מקומות זרים. לפעמים התגנב ללבה פחד סתום. פחד שהסיפורים שלו על מקומות רחוקים ובהם אנשים רעבים כל הזמן או מתים כל הזמן ואין עבודה ואין כסף ואין חיים יבואו ויהיו החיים שלנו ומישהו יספר עלינו בכיתות רחוקות ונקיות.
העירייה שלחה לבית הספר פסיכולוג. זו טראומה לא פשוטה לראות בן אדם נורה מול העיניים. אנחנו לא חיים באפריקה ששם כל יום רואים אדם נורה, אנחנו כאן במדינה תרבותית.
הילדה ישבה בפינת חדר המורים והקשיבה. המחנכת שלה הושיבה אותה שם עד שמישהו יבוא לקחת אותה.
“הילדים,” אמרה המנהלת לפסיכולוג, “לא שואלים למה ירו במורה. הם שואלים מי ירה.”
“את בטוחה?” שאל הפסיכולוג, “הילדים לא רוצים לדעת למה?”
“בטוחה. הם רוצים לדעת מי.”
“מוזר. הם משלימים עם המוות ורק שואלים מי עשה את זה?”
“אולי בהשפעה של הטלוויזיה.”
“מי היה המורה לגיאוגרפיה? הוא היה קשוח אתם?”
“הם ממש לא פחדו ממנו. אפילו להיפך. קצת שיגעו אותו.”
“אולי הם יודעים משהו בחושים שלהם שאנחנו לא יודעים,” אמר הפסיכולוג. הילדה ישבה נענעה את רגליה ושתקה. היא לא דיברה. אף אחד לא שאל אותה.
המורה לגיאוגרפיה אמר תמיד שאם לא היה צריך לפרנס משפחה הוא היה נוסע לאפריקה. הוא היה חי שם חיים פשוטים וטהורים. היא זכרה את מה שאמר: “חיים פשוטים וטהורים”. אבא שלה אמר שאם הוא לא היה צריך לפרנס משפחה הוא היה תוקע כדור בראש של יימח שמה. אבל מה לעשות, אלה החיים שלו והוא צריך לסחוב אותם.
הפסיכולוג הסביר למורות שיש כל מיני דרכים להתמודד עם טראומה אצל ילדים ואחת המורות שאלה פתאום אם יש לו מה להגיד על הטראומה שלהן כי מחר עוד עלולים לירות גם בה. הילדה רצתה לשאול מה זה בכלל טראומה. טראו טראו מה מה מה. זאת בכלל נשמעה באוזניה מילה של חגיגה.
“את חוששת,” אמר הפסיכולוג.
“חוששת? אני מתה מפחד.” הילדה ראתה שהמורה כועסת. “כל היום מתעסקים כאן עם הפחד של הילדים אבל מה אתנו? מה אתי? אני נכנסת לכיתות ולא מסתכלת בילדים אלא בחלונות. ואם בדרך הביתה–?”
מורות אחרות הסכימו אתה והחלה מהומה בחדר המורים. המנהלת ביקשה להשתיק את התסיסה ואמרה שבישיבות הצוות הקרובות ידברו וישתפו רגשות.
המורה שהחלה את האנ־דר־ל־מו־ס־יה אמרה שהיא לא זקוקה לשיתוף אלא לתשובות והיא לא צריכה פסיכולוג אלא משטרה.
עוד מורה אמרה שזה פשוט לא הגיוני שכולם יעסקו כל הזמן ברגשות של התלמידים שהם בכלל, איך להגיד, לא צד בסכסוך.
“איזה סכסוך?” שאלה המנהלת.
“את מבינה למה אני מתכוונת. ירו במורה, במורה, לא בתלמידים. ירו בו בזמן העבודה!”
“טוב.” אמר הפסיכולוג, “אני בהחלט לוקח את ההערה הזו לתשומת לבי.” הוא הסתכל במנהלת. הנהן בראשו. היא קמה ואמרה שעכשיו נסיים את הפגישה ומחר היא תשכפל את הנחיות משרד החינוך להתנהגות במצבי לחץ, אמנם אלו הנחיות שדיברו על אירועי טרור אבל הן יכולות להתאים גם לאירוע ממין זה. המורות קמו ממקומן ויצאו. היה מן שקט כזה באוויר. המנהלת הלכה לחדר שלה והפסיכולוג שהיה רגיל לכך שאנשים עוצרים אותו ושואלים אותו עוד שאלות ומנסים לדייק ולהבין עמד ושתי ידיו שמוטות. כולן יצאו, אפילו לא חיכו שיאסוף את הניירות שלו שפיזר על השולחן. רק הילדה ישבה שם. פתאום עלתה בדעתה השאלה שכל היום הסתתרה לה. היא קמה. “אמא שלי ילדה תינוק.” אמרה לו.
“מזל טוב חמודה”, הוא ענה, כאילו לא ראה אותה עד עכשיו.
“אז עכשיו היא תפסיק להיות עצובה?”
“את עצובה בגלל המורה לגיאוגרפיה?”
“לא אני. אמא.”
“היא עצובה?”
“כן כי היא הייתה עם התינוק בבטן ועכשיו היא ילדה בעצב.”
היא לא ממש זוכרת מי הפסיק את השיחה שלהם ואמר “בואי, דודה שלך באה” והיא ראתה את מרים. ולא אמרה שהיא בכלל לא דודה שלה.
כשניסן בא בערב מהג’וקים, הוא הביא לול לתינוק. העבודה שלו הייתה לחקור חרקים. הוא אמר שהג’וקים שרדו וישרדו כל דבר. בגלל זה שונאים אותם. יצורים ששורדים חייבים להיות קצת מגעילים כי זה מה שיגרום להם לשרוד. מרים אמרה שאסור לו להגיד את זה בקול רם כי אם ישמעו אותו באוניברסיטה שלו יפטרו אותו. הם צחקו והילדה שאלה אותם אם אמא עוד עצובה.
הם הסתכלו אחד בשני ואבא אמר שאולי הגיע הזמן להגיד לילדה. ניסן קם ואמר לילה טוב. מרים התיישבה ואמרה שהרגשות שלנו מורכבים.
“אז היא עצובה?”
“היא גם עצובה וגם שמחה וגם מבינה שזאת המציאות.”
ניסן אהב את מרים אבל מרים לא אהבה את ניסן. מרים אהבה את אבא של הילדה. אמא של הילדה לא אהבה את אבא של הילדה אבל היא הייתה נשואה לו. הייתה מחויבות והיו חיים והיה צריך להאכיל את הילדים. אי אפשר לזרוק הכול. היום אפשר להגיד את זה בלי שהלב של הילדה או שלהם יישבר. הם אינם. עם השנים העצב הפך הרגל ונשכח. מה לעשות? היא אומרת לעצמה. אלה החיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות