חלמתי שאני צריכה להתחיל לעבוד בתור זונת רחוב. לא הייתה לי בעיה עם הרעיון. מצד שני זה לא מתאים. חשבתי לעצמי, איך אדע איזה גברים יגיעו. הרבה הנאה לא תצא לי מזה.
האישה אמרה לי בטלפון, תגיעי לתל־אביב, צ’לנוב פינת בגין.
הגעתי בדיוק לאן שהיא אמרה לי לבוא. אבל מצאתי את עצמי בעיר חיפה, בהצטלבות הרחובות המרכיבים את שמי. חיכיתי. לא היה בכלל צל, נעמדתי תחת השלט הקטן של רחוב אגמון, פס צל שיכסה לי את העיניים. שקט פה, יפה מדי. זה לא מקום לזונת רחוב. חתול עלה במדרגות בית הכנסת מעבר לכביש. בכניסה הצטנף בצל המקום, הסתכל עלי בבוז של חתולים, לו יש צל מספיק. נהייתי רעבה. רצתי מהבית בלי לשתות קפה אפילו, הראש התחיל לכאוב, כאב של התמכרות. תמיד אני מצליחה למרוח את הבוקר, דווקא בימים חשובים של ראיונות עבודה. קשיי התארגנות. יוצאת רעבה ומבולבלת ועוד מתפלאת אחר כך על המבט המוזר, החוזר על עצמו, מעין פליאה־סלידה מנומסים, בעיניהם של אנשי העבודה המראיינים אותי לעזרתם. דווקא למדתי להתלבש לא רע, פיתחתי חוש, חיבור אינטואיטיבי של הלבוש הנונשלנטי לאירוע זמן מרחב מעמד.
האישה לא מגיעה, והזמן עובר כמו בחלומות. אני לבושה בסדר, ופס הצל עוזר לי לא להתחיל להזיע מדי. היא בטח בדרך. אם היא לא מכאן יהיה לה קשה לנהוג בחיפה. גיחכתי לעצמי, הבזקים של מאות זינוקים בעלייה עם הילוכים וקלאץ' מצווח. חה, זיכרון משעשע לקראת פגישת המחזור הקרבה. מעניין אם צריך מראה מסוים לתפקיד הזה. הורדתי את מבטי לאורך גופי. אני נראית נחמד. הייתי חוזרת להיקפים של 1996. אבל זה הכול.
טוב, בואי נתחיל, התברברנו מספיק, היא אומרת. אני רואה אישה מבוגרת, חליפת חצאית אפורה, עקבים מוות. בחיים לא אכנס לעבודה שזה סף הקבלה אליה, עם כפות הרגליים הענקיות שלי והעקמת בעמוד השדרה. אני משכלת את נעלי השטוחות, כאילו שאפשר להחביא נעליים בעודן נעולות עליך. זה לא הזמן להערכה עצמית נמוכה.
טוב, היא מתחילה להראות לי מה לעשות ואיך. את נכנסת לרכב, היא אומרת ומתכופפת באלגנטיות של דיאן לוקהארט, חצאית מיני מתוחה וברך אחת כפופה, זוקרת אחורה עקב סיכה ענוג. אין רכב, היא הופיעה מולי בפינת הרחובות, כמו שחלומות מאפשרים, היא מתכופפת ככה יפה באוויר, בלי להישען על שום דבר. זה מאד מרשים. היא מסובבת את ראשה הצִדה ומתחילה להדגים מציצה. על האוויר הריק. כולל החנק של הגרון. הצוואר שלה מתקמט ככל שפיה נפער רחב יותר ויותר. מרפקים כפופים, ידיה מחזיקות זין־אוויר וראשה עולה ויורד, עולה ויורד. אני מתבאסת. לא ברור לי איך אצליח להוכיח את עצמי במשרה הזו. בצעירותי הייתי מעולה בראיונות עבודה, אבל חוסר הניסיון שלי לא הצליח לחפות עלי לתקופה ארוכה. השנה, גם ראיונות עבודה לא צולחים לי, והכי גרוע זה התנסויות מבחן או דינמיקה קבוצתית.
כשהיא מביטה הצִדה להדגים כאילו היא מדברת ברכב עם לקוח, היא רואה משהו ומזדקפת מיד; אני ממש מתפלאת איך לא נדפק לה הראש בתקרה של האוטו שאינו קיים. מרחוב תמר יורד לכיווננו אדם, שאני מזהה מיד ולא מצליחה להיזכר מאיפה. האישה אומרת לי, תראי, לא בשביל משהו, כן, אבל לא דיברנו על תנאים וחוזים, ולא לכולם אני מאפשרת לנייד את הלקוחות מהמקום הקודם. הוא לא נראה לי, זה, היא מנערת כף יד אחת לעברו, ומתחילה לצעוד לאחור על עקביה. את מכירה אותו? היא מספיקה לשאול. פתאום אני מבינה מי הוא, נזכרת. זה בסדר, אני מדברת אליה בפעם הראשונה מאז שיחתנו הטלפונית. הוא הגיע בשבילי.
שמן. כפות ידיו לבנות, הציפורניים מלוכלכות. רוק ניגר על סנטרו. דוחה. קירח. כמה שיערות מדובללות. שומות על הגב. מכנסי ג’ינס מהוהים, מטונפים, חגורת חבל מתחת לכרס ענקית מוזנחת, מדולדלת. כפכפי “טבע־נאות” מרוטות. ציפורני רגלים מגודלות. כפות רגלים עבות עם פטריות. ערירי. נטפל אלי. אני היחידה שלו. אין לו למי לחזור אחרי שהוא נדבק אלי. הוא לא יחסר לאיש אם ייעלם פתאום. זה אני יצרתי אותו. הוא, כמו שאת רואה אותו, הוא הכסף שלי, את מבינה? עכשיו לכי תבני מערכת יחסים חיובית, אני עושה לה.
בוא־בוא, זה לא מקום בשבילך, קישטא, אני אומרת לשמן המסריח. הוא נגרר אחרי, צ’ליק צ’לאק של הסוליות שלו, את כל דרך הים אני סוחבת אותו, הוא לא מתעייף, הדוחה. ממשיכים. חם. בחוף דדו אני מוצאת קרש. מסתובבת אליו. הוא מחייך. אני אומרת לו, סיימת כאן. סע. הוא מתחיל עם הקטע הרגיל שלו, שאני עושה דרמות, ומגזימה, והוא נמצא פה להגן עלי, ולעזור בסך הכול, כי את יודעת, מי ישמע, אחרי הכול את לא איזה… ואני מנחיתה לו את הקרש בפרצוף. הוא נופל על הגב והקרש דופק לו בביצים. סע, אני מסננת. סיימנו. בועטת לו בצלעות. כמו בסרטים. הוא מתקפל, מתכווץ והולך, מתקפל עוד ועוד לתוך גוש הולך ונקטן. פתאום עובר שם גולש צרוב קצוות, מרים את הגוש וזורק אותו למנגל. הנהנתי אליו. אין על החיפאים.
עשיתי דוש זריז במקלחות של החוף ועליתי ברגל מצ’לנוב עד לבונטין, לקפה über. הזמנתי הפוך וגבינית עם צימוקים. זה עלה עשרים ושניים שקלים. ספרתי מטבעות. הייתי אמורה לא להוציא את הכסף על קפה בחוץ. אני אמורה להכין לעצמי בבית סנדביץ' בריא או לקחת קופסת פלסטיק עם שאריות ארוחת צהריים לחמם במיקרו של המשרד.
אבל התחשק לי לשבת לקפה הפוך וגבינית עם צימוקים. זו אולי אחת הסיבות שדו"ח הכנסות/הוצאות לא מגיע לאיזון אצלי. כן. הגביניות. וחלב מוקצף לתוך אספרסו אמתי. וכוס מים בצד, עם פלחי תפוז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות