אני יוצרת על גופי ומתוך גופי. חלק חשוב מאוד מהאמנות שלי כיוצרת וכמורה הוא לעבוד עם אנשים. לתת להם את האפשרות להתבטא דרך הריקוד; לא ללמד אותם צעדים, אלא ללמד אותם להכיר לפרטי פרטים את הגוף שלהם ומה יש בתוכו, ושהם יצרו את צעדיהם לעצמם.

אני לא מתייחסת לרקדנים צעירים ולתלמידים כאילו הם המשך שלי. המטרה שלי היא שכל אחד יממש את עצמו בדרכו. הם לא חיילים, הם באים מעולמות שונים. כל אחד שונה, העבודה שלי היא לטפח את המיוחדות שלו, שינוע בכיוון שלו. שיידע את גופו, שהוא כלי הנגינה שלו. הם יוצרים את הצעדים של עצמם בתנועותיהם, לפי ההנחיות שלי, ואני מתכננת ובונה מכל אלה ריקוד – הריקוד שלנו.

יש בי הצורך לשנות. לאחרונה אני מורדת בכל ה"עיצובים", גם את הלבוש על הבמה. אני מתעניינת במשהו פחות שתלטני, פחות מאורגן. פחות להשליט טעם אחד. יש פה 11 רקדנים ואני רוצה שהם ייראו על הבמה כמו אנשים ברחוב. לא רוצה שהמופע יהיה מורם מעם. אני אוהבת גם לאסוף דברים פשוטים, מהרחוב, מהיומיום, ולהעלות אותם על הבמה. אני רוקדת עם שקיות ניילון, עם עטיפות זהב של ממתקי שוקולד, כמו בימים שהייתי ילדה קטנה, כשאספנו זהבים, יישרנו אותם ושמנו בספר. הפכנו אותם ממצרך שמיש ויומיומי שעוטף שוקולד למשהו אמנותי.

חפצים הם הידידים הטובים שלי, ההשראה הגדולה שלי. אמר לי פעם מישהו: “לפי ההגדרה של אריסטו, את ‘האישה המשחקת’”. הוא צדק. אני אוהבת לקחת חומרים ולעבוד אתם, זו הטכניקה שלי, השפה שלי, האמונה שלי, דרך החיים שלי. במופע הבא אנסה שיהיה עוד פחות תכנון, פחות עיצוב. כי הרי מה שיש לי בגוף כבר “עוצב”, יש בתוכי המון חומר נלמד ומעוצב. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה לי האומץ להופיע באילתורים. זה דורש המון עבודה ומצריך אומץ רב. יותר קל לעלות על הבמה כשהכל מתוכנן ותפור אבל אז הולך משהו לאיבוד. אני מחונכת ומאולפת כל השנים ליצור לפי חוקים. ואני רוצה לשנות את זה, להאמין שאוכל לעשות זאת. אצל מרתה גרהאם, בג’וליארד ובלהקת בת־שבע מעולם לא אלתרנו. היום כולם מאלתרים ואני מלמדת את התלמידים שלי לאלתר מגיל צעיר מאוד. אני עצמי התחלתי לאלתר רק בגיל 42. בגילי האלתור הוא תהליך של התבגרות, חיפוש החופש, השחרור לשנות חוקים ולהשיל תלבושות ומסֵכות.

בג’וליארד למדתי ליצור ריקודים לפי חוקי המוזיקה, נושא ווריאציות, A, B, A. לאחר מכן עברתי תהליך, למדתי ממרס קנינגהאם ומג’ון קייג' לתת לתת־מודע לפעול. לא לשבת, לכרסם ציפורניים ולשאול “מה אני עושה עכשיו?” אני לא מתכננת כשאני יוצרת ריקוד חדש. אני יורדת לסטודיו ורוקדת, נותנת לרעיונות לבוא אלי ולצאת ממני, כמו שהרוח נכנסת בחליל. אני נותנת לריקוד רשות לבוא לבד. זו הסיבה שקראתי למופע החדש שלי “הרקדנית שוכחת צעד”. כי השלמות היא דווקא בשכחה. בקבלה של אי־השלמות. כשאתה שוכח אתה חייב להמציא, וההמצאה היא היצירה.

דווקא ביומיום, כשאני הולכת ברחוב, אני לא רקדנית שנעה במרחב. ההתייחסות שלי ברחוב היא בעיקר לטבע העירוני. אני מאוד אוהבת את הטבע בתל־אביב, הוא מרגש אותי יותר מאשר הטבע בגליל או בווינה. בתל־אביב הטבע פראי, הוא פורץ מתוך הבטון, הוא נאבק למצא לו מקום, הוא יוצר צורות חדשות ומרתקות. לעץ בדרך לקופת חולים יש גזע מדהים. בחצר בסוזן דלל יש עץ עם גזע בצורת היפופוטם; לפני כל הופעה שלי אני ניגשת אליו ומתפללת.

כשעזבתי את בת־שבע, אחרי שהייתי בה רקדנית ראשית 17 שנה, זו הייתה הליכה אל המדבר. היו לי רעיונות משלי שלא יכלו להתממש בלהקה. בריקודים שיצרתי בבת־שבע היה אמנם חיפוש שפה אישית, אבל עדיין הייתה שם השפעה גדולה של מרתה, סיפוריות שלא התאימה לי. עזבתי והתחלתי לעבוד אחרת ולבד בסטודיו שלי. חפצים דוממים עזרו לי למצוא שפה אחרת. העבודה הפיזית, הרוחנית, הביאה אותי למקומות גבוהים, מיוחדים, שגרמו לי אושר. מין שלווה של דרך נכונה. התחלתי לעבוד עם חפצים: חוטים, קוביות, מקלות, בדים, ניילונים. רציתי לברוח מהמלודרמטיות של מרתה גרהאם, מנושאים כמו סקס. חיפשתי לבטא את עולמי, שהוא שונה לחלוטין מעולמה של מרתה ומעולמם של הכוריאוגרפים שעבדתי אתם בבת־שבע. החפצים הגיאומטריים עזרו לי לצאת מהעולמות הללו. רציתי לשנות את הדימוי של האישה הסקסית, טורפת הגברים. לדבר על אישה אחרת. עיתונאים שאלו אותי: “את מעדיפה לרקוד עם מקל מאשר עם רקדן גבר?” עניתי: כן. הייתי מאושרת סוף סוף למצוא שפה משלי. כשהקמתי את התיאטרון שלי הלכתי יותר אל המופשט. עד היום הדוממים, האובייקטים האלה הם החברים הכי טובים שלי – אני לא מרגישה בודדה כשהם אתי.

והנה, לאחר שנים של עבודה בדרך החדשה, גיליתי שעדיין “דמה בדמי זורם וקולה בי רן” – קולה של מרתה. אני גאה ושמחה להודות בכך, להרגיש חלק מהיסטוריה. כך נבנית תרבות.

הייתה לי זכות גדולה לעבוד עם גדולי הכוריאוגרפים בעולם – משפחה אמנותית נפלאה. מרתה גרהאם הייתה האמא הרוחנית שלי, פינה באוש האחות התאומה, מרס קנינגהאם הסבא שלי. למדתי מג’רום רובינס ומגדולים רבים אחרים, והיה לי מזל גדול בקריירה שלי.

הריקוד הוא שפה, השפה הראשונית והרוחנית ביותר שהאדם המציא ופיתח. פעם השבט רקד כדי להצליח בצייד, לנצח במלחמה, להוריד גשם. גם היום, במאה שלנו, אנחנו צריכים לרקוד בדיוק באותה מידה ואולי אף יותר. יום שבו אני לא רוקדת הוא יום אבוד, יום רע.

מצד שני, לרקדן לא נשאר שום דבר מהריקוד. לא ספר לשים על המדף, לא ציור לתלות על הקיר – רק אותו הרגע על הבמה שבו הוא מרגיש חי, אותה חוויה נפלאה, אינסופית, בלתי רגילה, כשאתה רוקד את החיים הזורמים בתוכך. הגוף הוא מכונה מופלאה, לוקח שנים ללמד לנגן על המכונה הנהדרת הזו, וזו עבודת שירים ולא שרירים.

בשנים האחרונות אני מגלה שהקהל הוא חלק משמעותי ביצירה שלי. בעבר הרגשתי שהריקוד היה אליטיסטי יותר. אני לא חושבת כך היום. הקהל הוא חלק מהיצירה, הוא מזמין אצלי את היצירה על ידי הנוכחות שלו, האהבה שלו, התגובה שלו. אני רואה מה קורה לקהל, אני מרגישה את האנשים, הם כותבים לי ומגיבים. יש איזושהי שבטיות. היו אפילו יצירות שבהן הרגשתי שגם הצופים היו היוצרים ולא רק אני. במופע של שירי ליאונרד כהן למשל, הקהל השתתף ביצירה ממש. זו תובנה חדשה לגמרי עבורי, והיא מחזקת ומרפאה.

אף שהריקוד הוא שפה ראשונית, בימינו מופע מחול שעולה על הבמה הוא תעשייה שלמה, כמו אופרה, הוא מנגנון בירוקרטי. הוא משלב מוזיקה, שירים, תפאורה, רקדנים, תאורה… התהליך מצריך תקציבים, ארגון, שיווק ועשייה אדמיניסטרטיבית. ובהתאם, שמונים אחוז מזמן העבודה שלי סובב סביב ניהול אדמיניסטרטיבי וטכני ומאמצי גיוס כספים. הריקוד הוא רק עשרים אחוז מהעבודה. הוא בא בקלות רבה יותר ובשמחה. הניהול הוא לרוץ אחרי העבודה.

מרתה גראהם אמרה שהרקדן הוא אקרובט של אלוהים. ואילו בניהול אני אקרובטית של המוסדות, וזה סיוט אחד גדול. אני עושה פירואטים לפי המנגינות של המוסדות התומכים. הכספים, השיווק, לשאת ולתת עם רשויות למיניהן. הרבה אנשים לא מבינים את גודל ההפקה העומדת מאחורי הופעת מחול. המנגנון הזה מצריך עובדים ותקציב. אני לבדי עושה תפקידים של חמישה אנשים. ואת כל ההכנסות מהרצאות והסדנאות שלי אני תורמת לתיאטרון.

אי אפשר להתפרנס מריקוד ואולי אי אפשר להתפרנס מאמנות בכלל. הרקדנים שלי רוקדים אצלי רק פעמיים בשבוע. יש ביניהם עורכי דין, מורים… בבוקר הם בבית המשפט, ובערב בסטודיו שלי. גם אני תמיד התפרנסתי מהוראת ריקוד, לא מהריקוד עצמו.

רוב הסבסוד מגיע מגופים ציבוריים, ממשלתיים ועירוניים, אך הוא אינו מספיק, ולכן אני תורמת ללהקה שלי – מהרצאות, מהופעות בחו"ל. כשהברונית דה רוטשילד הפסיקה לתמוך בבת־שבע פנינו למדינה שתממן אותנו, נפגשנו עם ועדות כדי לשכנע לגבי הצורך בריקוד בארץ. לבסוף הוחלט שהמדינה תתמוך גם בריקוד, אך התקציבים עדיין נמוכים מאוד.

המפגש שלי עם הברונית בת־שבע דה רוטשילד היה אחד המשמעותיים בחיי. הגעתי לאן שהגעתי הרבה בזכות העובדה שהברונית באה אל חיי. היא תמכה כלכלית בלהקה שלי, וכשנסעתי לניו־יורק לעבוד עם מרתה גראהם, הברונית הייתה בתמונה. כשהיא יצרה אתי קשר הייתי רקדנית בשטח. היא אהבה אותי ואהבה ריקוד בכל מאודה – היא בעצמה רצתה לרקוד ולא הצליחה. יום אחד היא צלצלה אלי: “רנה שלום, כאן בת־שבע, יש לי רעיון משוגע, אני אקים להקה ואקרא לה בת־שבע, את תיסעי שוב לניו יורק ומרתה תלמד אותך את התפקידים שיצרה לעצמה. אם תבצעו את הריקודים שלה טוב היא תיתן לנו רשות להופיע אתם.” היא הייתה אשת חזון ואני הצטרפתי והמשכתי בכיוון שלה; הייתה לה שאיפה להוכיח לעולם שאנחנו – היהודים – יכולים לעשות אמנות, מחול ומדע. היא תמכה במיליונים: הביאה ציוד מיוחד, רפרטואר עם אנשים מניו־יורק… אישה גדולה עם חזון עצום, זו הייתה תקופה היסטורית של חלוציות. נסעתי לניו־יורק, הצלחנו להקים להקה ולקבל את הזכויות ממרתה גרהאם לרקוד את הרפרטואר שלה בכל העולם.

היום יש בי געגוע לפטרון שיממן את האמנות שלי. בחו"ל יש אווירה של קהילה תורמת – יש לחץ חברתי לתמוך ולתרום בסכומים נכבדים. בארץ זה לא קיים. כל אחד רק רוצה לקבל הזמנות להופעה. או שמעדיפים לתרום למונומנטים ולא לעשייה של אמנות.

אני מקווה שאצליח לצמצם את ההתעסקויות האדמיניסטרטיביות. אני רוצה להופיע במקומות אינטימיים, בסטודיו שלי, כפי שעשיתי בעבר. שם האמנות הופכת להיות הרבה יותר פשוטה. הייתה תקופה שרקדנו ברחובות עם הלהקה, זה היה נהדר. הופענו ליד הירקון, ביפו, ברחבת מוזיאון תל־אביב, גם מתוך צורך אמנותי להתנסות, להופיע בטבע, להשתתף בסביבה. הגיעו לשם עוברי אורח, אנשים שלא מגיעים בדרך כלל למופעי ריקוד. זה היה מאוד משמח. הקרבה לאנשים נתנה להם ולי המון. זהו סוג אחר של הופעה.

מצד שני, הארגון שם היה מתיש. עמדתי עם מגפון מול כל הרקדנים, לצעוק להם, לתת להם הוראות בחום ובגשם. אז ירדתי מזה וחזרתי לקופסה השחורה, לתיאטרון. זה נוח יותר. השאלה מה מתיש יותר – לצעוק במגפון או לעבוד עם צוות גדול ולהוציא הרבה כספים, מודעות, פליירים.

אני רואה מסר בגילי – להמשיך לרקוד. המחול הוא החיים שלי. ואנשים שרואים אותי רוקדת בגילי מקבלים המון עידוד והשראה, כמו שאני קיבלתי בזמנו עידוד מהאמנים הבוגרים שצפיתי בהם כשהייתי צעירה. לוקח שנים לבנות את הגוף, ללמד את כל התורות, ולוקח שנים להשיל את כל התורות ולבנות משהו אחר וחדש. זה התפקיד שלי היום, להמשיך לחקור ולגלות דברים חדשים בגופי ובלבי, דווקא בגילי, למרוד במוסכמות ובאפליה של הגיל הבוגר. זו שליחות ליצור את אמנות הגיל המתקדם.

“לרקוד, לרקוד, אחרת הולכים לאיבוד”, אמרה פינה באוש.