1. 🔗
כשאבא שלו פתח בזמנו סוכנות ביטוח אנשים קיבלו יותר בקלות את הגורל שנגזר עליהם, ולא היו מודעים לכך שכסף יכול לרפא. היום האוכלוסייה גדלה ומספר החרדות והסכנות עולה. מי היה חושב פעם שפתאום יתקוף אותו חיידק אלים. מגוון המחלות הלך וגדל ואנשים חיים בפחד: מתי יגיח הסרטן. כולם הרי יודעים שלמערכת הבריאות כמו שהיא אין מספיק כסף לתרופות לכל המחלות הנדירות שקיימות. תמיד הוא מקפיד לומר לאנשים, אתה קם בבוקר, מתחיל את החיים שלך כרגיל, מכין סנדוויצ’ים לילדים, נפרד מהאישה, שניכם הולכים לעבודה ולך תדע איזה אסון ייפול עליך או עליה. אם לא תזדקק בהמשך היום להשתלה של קרנית או כבד או איבר אחר. ומה אם תלך לעולמך פתאום, חס וחלילה, ממה תחיה המשפחה שתשאיר אחריך? חייבים לחשוב על העתיד. כאן נכנס עניין האיכות של חברת הביטוח שבחרת. ברגע האמת אף אחד לא רוצה לגלות שהוא שילם כל החיים בשביל טלפנית שתגיד לו שהיא מאוד מצטערת כי הוא לא קרא את כל הסעיפים. חוץ מזה, ביטוח הוא השקט הנפשי, שנועד לכך שתחיה את חייך בשלווה ולא בסטרס, שבעצמו מביא מחלות. את הסיפור הזה הוא משנה בהתאם ללקוח ובהתאם למצב רוחו. ומוסיף, הלוואי שלא תזדקקו. שאנשים לא יחשבו שהוא ממתין לאסונות שיקרו להם, הוא הרי מקווה שאנשים ישלמו את הפרמיות ולעולם לא יתבעו אותו ואת החברה. שאף אחד לא יהיה חולה, שהחיים ימשיכו בשלהם, בקו אחיד, ללא אזעקות וללא הפתעות. הוא משתדל לתת ללקוחותיו את התחושה שגם הוא, בדיוק כמוהם, נתון לאותם חסדי גורל בלתי צפויים, והוא ממשיך להיות נחמד גם ברגעים שבהם הוא מחתים את הלקוחות עם פרטי כרטיס האשראי שלהם.
אבל בדיוק אז הזיעה מתחילה להגיר מגופו. הוא כבר יודע להתמודד עם העניין. משתדל לא לגעת בטפסים באצבעותיו, מבקש מהלקוח שיהפוך את הדפים כשצריך. מוריד את ידיו מתחת לשולחן. מושך את השרוולים. מנסה להתעלם מהזרזיף המתגבר ומכפות ידיו המתלחלחות. בקיץ זה מובן ונסלח אבל בחורף זה ממש מוזר.
הוא היה מעדיף להעסיק מישהי. אבל אין כמו מגע אישי עם הלקוח הדואג. אנשים מחפשים אווירת ביטחון כשהם קונים פוליסה. איזה לקוח יפקיד את ביטחונו אצל בחורה צעירה?
באוניברסיטה למד כלכלה, אז עוד חשב על כיווני עבודה אחרים, אבל כשאבא שלו ביקש ממנו לבוא לעזור לו כדי שהעסק לא ייסגר, הוא התלבט והחליט; ומאז הוא שם, במשרד שכמעט לא השתנה מאז שנות השבעים. אדון לעצמו, בלי בוסים ובלי מערכת שהוא צריך להתאים את עצמו אליה.
היו לו כמה לקוחות קבועים מהתקופה של אבא שלו, אלו עדיין קוראים לו הבן של ויקטור. אבל הם החלו ללכת לעולמם ובתקופה כזאת, שבה יש כל כך הרבה אפשרויות ביטוח בארץ והתחרות קשה, הוא צריך כל הזמן לחשוב איך להביא קליינטים חדשים.
לו רק לא הייתה לו הבעיה הזאת.
2. 🔗
למרות החום הכבד, גם באותו יום, הוא לבש גופייה ומעליה חולצת כותנה ארוכה שנועדה להקרין רושם של אמינות. בדרך כלל הוא מצטייד בדאודורנט עם ניחוח חזק, ובחולצות נוספות להחלפה, אבל אלו נותרו במכונית. בעלי חנות גדולה לאביזרים אורתופדיים יזמו את הפגישה אתו כדי ליצור שיתוף פעולה, וכבר היו לו כמה רעיונות. הוא תכנן להמשיך לפתח אותם תוך כדי ההליכה הקצרה, פנה ברחוב שער הגיא, הלך תחת עצי הפיקוס לאורך הרחוב, העביר מבטו על חנויות הבגדים. מישהו מהשווארמה ממול נפנף לו בשלום, הוא ענה בנפנוף, למרות שלא הכיר את האיש. שמח על הצל ששרר רוב הזמן מתחת לפיקוסים, והסתובב לכיוון רחוב הרצל. המשיך עד שהגיע למעבר החצייה והזכיר לעצמו לנצל את ההזדמנות כדי לבדוק מה מצב הביטוחים של בעלי החנות ומצב הפנסיה של העובדים, גם אם מדובר בשניים שלושה אנשים בלבד. נעצר מול חנות נעליים והתבונן בחלון הראווה. עפעפיו כבדו מן הלחות באוויר. החליט שגם אם יסתפק בכך שישמע מה בעלי החנות רוצים ממנו, ולא יסגור שום דבר, הפגישה הזו תהיה מספיק חשובה. רוח קלה שהגיעה מכיוון הים ציננה את פניו, הקלה קצת, ומתחת לגגון של הבניין הוא הרגיש די בסדר. חבל שלא לקח כובע, הוא עוד עלול להישרף בשמש.
פנה ימינה בשמואל הנציב, והמשיך ללכת לאורך החנויות שהלכו ופחתו ככל שהתקדם במעלה הרחוב. את האיש שעמד בצורה קצת משונה על מעקה המרפסת הוא ראה מרחוק. זה היה בבניין שאחרי חנות הצעצועים והבנק המשופץ. הוא חשב שזו טעות אופטית, שמדובר בחלק מענפי העץ, אבל ככל שהתקרב הבין שמדובר בבן אדם. אולי זה מישהו שבא לתקן חלון או גגון שנפל. הוא חצה את הכביש אל העבר השני של הרחוב ונשא את המבט אליו. מישהי צעקה לעברו. “תיזהר! אוטו!”. מכונית נעצרה לידו בחריקה והנהג צעק “מה יש לך? בא לך למות על חשבוני?” איתן מלמל שיש שם מישהו והצביע לכיוון הבניין, אבל הנהג לחץ על דוושת הגז ופרח משם. ענפי העץ הסתירו חלקים מהאיש, וקרני השמש סנוורו אותו. הוא הניע את צווארו ימינה ושמאלה כדי לא לפספס את הנפילה הצפויה בכל רגע.
מרחוק האיש נראה קטן כמו צעצוע שכדאי להכניס הביתה. לידו עמדו אדניות פלסטיק ירוקות מוארכות וקופסא של מזגן שממנה השתלשל צינור שחור. בקומה השלישית התריסול היה פתוח ועציצים שופעי עלים טיפסו עד למעקה השחור שעליו נשען האיש. הוא לבש חולצה בהירה ארוכת שרוולים ומכנסיים שחורים. ממש כמוהו. האיש הזה השתגע, הוא אמר לעצמו, משהו לא בסדר. הוא חיפש בעיניו את האישה שהזהירה אותו, גם היא נשאה מבטה אל האיש לפני שנייה. כנראה נכנסה למינימרקט. הוא המשיך ללכת וכשהתקרב אל חנות האורתופדיה ראה שהקדים קצת ויש לו עוד כעשר דקות עד לשעת הפגישה. אבל האיש עדיין עמד שם למעלה. לפחות יודיע למשטרה. שלא ישמע אחר כך שמישהו התאבד וזה יהיה על מצפונו. פשפש בכיסו, הוציא את הנייד וחייג מאה. המוקדנית ביקשה שימשיך לעמוד שם. למה? כי הוא זה שהודיע, הוא חייב להישאר שם עד שהשוטר יגיע. הוא חזר לבניין.
קיווה שהאיש עזב את המעקה, נכנס לתוך הדירה ועוד רגע גם הוא ישכח מכל העניין, אבל כבר ממרחק ראה שהאיש עדיין עומד שם.
עכשיו כבר הרגיש שהוא צריך לשמור עליו.
הוא התמיד במבטו, כאילו אם יתמיד לשאת את ראשו באותו מצב וינעץ את מבטו באיש, גם ההוא ימשיך לעמוד באותה תנוחה ולא יזוז. זוג זקנים עבר לידו, שניהם התבוננו בו וגם הם הרימו את מבטם למעלה. “חסר משוגעים?” האיש המבוגר אמר, ואיתן ענה, “אל תדאגו, הזמנתי שוטר, תיכף יגיע”. הם הנהנו בראשם והמשיכו בדרכם, והוא חשב, זה ברור, בעוד רגע הוא יקפוץ אל מותו, כי למטה יש רק מדרכה, ואפילו לא פיסת דשא או שיח. אם היה יכול לדבר עם האיש, היה אומר לו שהוא מסכים אתו, שהוא צודק, שהחיים לא משהו, בעיקר לא בגיל הזה, כשאתה מבין שהדרך מובילה לסוף אחד וזמנך קצוב. בכל זאת, יש לו בטח משפחה, אולי אפילו ילדים. הוא ניגב את מצחו המיוזע וטעם מלוח מילא את פיו. המבט הממושך אימץ את צווארו, והוא שחרר אותו לרגע, הסתובב לכיוון המינימרקט. כשחזר אל האיש ראה שבדיוק אז גם ההוא הפנה את ראשו פנימה בתנועה מהירה, וצעק משהו שהוא לא הצליח להבין, אולי הוא יצעק לו חזרה, אבל אין סיכוי שההוא ישמע.
הוא הצליח להבחין בנעליים למרות המרחק, והן נראו לו מוכרות, כאילו היו שלו.
מבטו עקב אחרי הפיסוק הקל בין הרגליים, החלק העליון של הגוף שלחץ על הברכיים וכופף אותן מעט, הכתפיים המוחזקות. גם הוא נוטה להיות קצת כבד, בדיוק כמוהו, צוואר ומעליו הפנים של הבן־אדם, זוהרות בשמש.
אולי הם מכירים מבית הספר. גם הוא נראה בערך בן חמישים. השיער שעוד לא איבד לגמרי את צבעו, עם קו הנסיגה במעלה הפנים, שמגלה מתחתיו מצח גדול ובוהק.
לרגע איתן נחרד, האם הוא רואה את עצמו שם על המעקה? איך זה יכול להיות שהוא גם שם למעלה, עומד במקום מסוכן מאוד וגם למטה, מסתכל על עצמו. איך אתה יכול לראות את עצמך בלי מראה? ועוד במקום אחר, על מרפסת לא מוכרת.
הוא צריך להודיע לבעלי החנות שהוא מאחר לפגישה. ואיפה הטלפון שלו. הוא שוב פשפש בכיסו. ואיפה השוטר. הוא התיישב על שפת המדרכה. הוציא ממחטת נייר לבנה מהתיק. הוא רק ינוח לרגע והכול יעבור. זו רק חולשה קלה. עם החום והלחות והשמש שלא מרפה. הרכין את ראשו, התכופף. דבר כזה אף פעם לא קרה לו. הרי אין לו שום בעיה רפואית. נגע בפניו הלוהטות. דווקא ביום כזה חם. אופנוע ששעט ברחוב גבר על קולות המכוניות. אולי האדם הזה לא יודע שהוא נשען על מעקה שבעוד שנייה יהפוך להיות חלקלק כשיגע בו בכפות ידיו. ביום כזה הזיעה רצחנית. הוא הסתכל על שלו וידע שאי אפשר לסמוך עליהן. גם הבחור הזה לא יוכל לסמוך עליהן. בעוד שנייה הזיעה תגדוש אותן והוא יחליק.
הניח את ידיו על המדרכה החמה והמחוספסת, שספגה את הלחות ברגע אחד. גרגרי חול ואבק לבן דבקו בהן והטביעו שני כתמים גדולים על המרצפות האפורות. אחר כך חיכך אותן זו בזו, נעזר במטפחת הנייר כדי להסיר את הלכלוך. נתיבים כחלחלים התפשטו בתוך אדמומית עורו. הזיעה חזרה לפרוץ שוב, הפעם בין האצבעות. זה אבוד. עוד רגע הוא ייפול בגלל הזיעה הבוגדנית שתשטוף אותו. היא תתקיף אותו ללא רחמים מכל מקום בגוף. מבית השחי, הצוואר, הרגליים, הבטן, מהגב ומכל תא בראש. הוא עצם את עיניו. פוחד להרים אותן ולראות את בן דמותו מתעופף בין שמיים וארץ. צליל החבטה שיישמע כשגופו של האיש יפגוש את המדרכה היבשה הכה בראשו. התמונה באה והלכה. טראח, טראח ואז התרסקות. אגלי הזיעה שפרצו ממצחו ולחייו נזלו אל תוך גרונו ואיימו לשטוף אותו. עוד מעט לא יוכל לנשום. סכנת ההשתנקות גרמה לאפלה לחדור לתוך עיניו והוא לא ראה עוד את המרפסת, הכביש, המדרכה, העפר.
הוא שמע קול נשי מדבר.
זה קרה, הוא נפל, הוא החליק ונפל מהקומה הרביעית, זה היה ברור שזה מה שיקרה, ועכשיו הוא שומע קול מלאך, כי הוא שוכב מת. הוא אומר לו שהוא מת ופותח את צווארון חולצתו ואת החגורה כדי שישתחרר מכל מה שמעיק עליו. כל הזיעה שניגרה מכל תאי עורו זלגה, נשטפה ונאספה, הפכה לנחל שהתרחב להיות נהר שעל גדותיו שדירת עצי פיקוס ותיקים. הקול הנשי המשיך לדבר בזמן שמשב רוח עדין ליטף את פניו ובטנו. הוא ניסה להקשיב לו ועיניו נפקחו. זאת היתה האישה. הוא חייך לעברה, לא הצליח לענות. “אתה בסדר? השוטר שואל אם צריך להזמין אמבולנס”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות