שלושים שנה עברו, ואני עדיין רואה אותן עומדות בקרקעית הזיכרון הקמצני שלי. המשאיות שחנו בחצר האחורית של הבית שגדלתי בו. שתים־עשרה משאיות סמיטריילר עצומות שיום אחד זחלו בדרך העפר הצרה המפרידה בין הבית שלנו לבית של משפחת קמחי, והתנחלו בשדה הנטוש שמאחורי הבית. בערוץ מקביל של המציאות הן עדיין שם, באדמה המתמסרת, מסרבות להתפנות למרות החורבן שימיטו.

עם המשאיות הגיע אל חיינו בעליהן, שפירו, גבר גדול ממדים, בעל תלתלי חופני כהן שופעים. ברחוב דיברו בו, אמרו שהוא איש אמיד מאוד, שעלה ארצה מאמריקה, שם התעשר, היו שרמזו שעשה זאת בעסקים מפוקפקים למדי, אבל בפניי לא פירטו מה הם.

“זה חבר שלי,” אמר אבא, על האיש שמעולם לא ראינו או שמענו על אודותיו בעבר, שהיה יושב איתו בכל יום מדי אחר הצהריים על הנדנדה אצל הקמחים, עם האב אלי, ומשוחח על דברים. בעיקר כאלו הקשורים בכסף, ובעיקר על הכסף של החבר החדש, כי לאבא היו רק חובות.

המשאיות היו לשיחה נוקבת במושב הצמא לשיחות חדשות ולעניינים שאינם בשגרה. השכנים השמיעו ביקורת ארסית: הבעלים היה בעיניהם פולש, והסכמתו של אבא שלי לספק לזר את השטח לחנייתן הייתה כניעה לגבר הכוחני שהגיע מבחוץ. הם סברו כי אבא הסכים לתביעתו להחנות את המשאיות משום חולשת אופיו ופחדו מהאיש הגדול והחידתי. “פראייר אבא שלך,” לעגה מזל השכנה שעל ילדיה הקטנים שמרתי לעתים קרובות בעבור 15 שקלים ישנים לשעה. “לא, אתן לא מבינות כלום, הוא חולם שיזרוק לו איזו עצם,” גיחך בעלה, “איזה טיפש.”

אבל אבא התעקש, גם מול מחאתה של אמא, שסלדה מהאורח הלא קרוא. “כזה שמן, גס כזה, גועל נפש,” היא נימקה, וסירבה לשבת עמם. את המשאיות המשכנו לראות בכל בוקר. הן שעטו מהחצר האחורית ודרך העפר, נהוגות בידי אלמונים ששכר, ויצאו למשימות עלומות. לפנות ערב חזרו, שיירה מאובקת של מכונות ענקיות, עד החניה, ממנה הסתירו את האופק שקודם נראה מחלון המטבח.

העניינים הכספיים אצלנו הלכו והורעו. אבא, שהיה הבעלים של חממות פרחים עם אחיו, סבל בלי הפסקה מצרות שונות עם הסחורה. פעם קרה השמידה את הפרחים וצריך היה לזרוק טונות מהם, בפעם אחרת המחירים צנחו בשל מזג האוויר באירופה, לשם יוצאו. בחממות גדלו כמה דונמים של ציפורן וגבסנית, אבל דווקא סביב הבית שלנו היו קבוצות של עשבים צהובים עקשניים, כשלכל הבתים האחרים במושב היו דשא וצמחים נאים. שוב ושוב הפצרתי באבי שיגזום את העשבים, שהיו מחסה נוח לנחשי צפע, שראיתי לא אחת חוצים את שביל הכניסה לבית, בין גדה אחת לשנייה של אזור הפרא המעושב, אבל הוא לא נעתר. מכסחה הייתה יקרה מדי, והוא היה טרוד בהצלת משק הפרחים שלו.

האורח החדש הלך והידק את אחיזתו בחיינו. הוא הגיע מדי יום בשעות שונות, לפעמים נכנס הביתה, כיבד את עצמו במזון ושתייה, ישב בסלון הדל בריהוט וחיווה את דעתו השלילית על כישורי עקרת הבית של אמא. בעיניים של בת חמש־עשרה ראיתי איך אבא להוט לרצות אותו, כשישבו שם, אבי שפירו וקמחי, והלכו רכיל על אנשי המושב ומעלליהם, כיצד היו מרמים את אבי ואחרים בכספים, ועל שערוריות מיניות ובגידות בתוך היישוב. אני מנסה לזכור אם היה משהו בישיבתם שם, על הנדנדה מתחת לעץ הפקאן מדי אחר־הצהריים, משהו שבישר את שיבוא אחר כך, משהו שזחל משפירו אלי בתת־ההכרה, ולא מצליחה לפענח. ודאי היו בדיחות, הערות נלוזות, אבל אלו היו שגרה אצל רוב הגברים במושב וכמעט אף אחת לא התרגשה מהן.

אשתו של קמחי הסתגרה בבית וראינו את פניה לעתים רחוקות, וגם אז הן תמיד נראו לי כעוסות או עוינות. הימים שבהם שיחקתי עם בתם הקטנה חלפו. הייתי מתבגרת שכבר בילתה כמה שנים בפנימיה רחוקה ובקיבוץ, ואז חזרה הביתה, עם יותר מדי ידע על העולם ועל טיבם של יושביו. כמה שנים אחר כך נודע לי שגם אשתו של קמחי סבלה מדיכאון קליני, כמו אמא שלי, אבל את הדיכאון שלה השתיקו והסתירו יפה, לעומת זה של אמי, שאז כונה פשוט “אשתו של כהן משוגעת”, והיה ידוע בכל בית, מוכר לכל איש ואישה, ילד וילדה בכפר.

באחד הימים הגיעה עם איש המשאיות אישה חדשה אל הבית של הקמחים, היא הוצגה כאשתו לעתיד של שפירו. היא הייתה צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה לפחות, לבשה תמיד בגדים יקרים וחושפניים, עגילי חישוק ענקיים והתאפרה בצורה מוגזמת. האישה הזרה הגעישה את רחוב ב', כך קראו לו אז, לכל הרחובות קראו רק באותיות ומאחר והיו רק שישה רחובות, הגיעו עד האות ו' למרבה המזל. היא נהגה לשבת במרפסת של הקמחים ולספר בשפתה המוחצנת סיפורים מלהיטי דמיון על עברה בדוגמנות מסלול, טיוליה בעולם וקניותיה. כמה גסות הייתה בדיבורם בסנסציה החדשה, אמרו השכנים ברחוב, שגרסו כי מניעיה שקופים – היא נישאת לאיש המפוקפק בשל כספו. “היא מקצוענית, זותי, אתם לא רואים?” טען השכן עם המסגריה בבית שמול הקמחים, ואז צחק, “אידיוטים, איזו חתיכה בגילה תלך עם אחד כמוהו,” ואז עבר לספניולית, שפה שלא הבנתי. הם גיחכו והשיבו לו באותה שפה וזעזוע של סלידה ומודעות שטף אותי כשראיתי את מה שפרצופם הביע.

המחאה נגד המשאיות הלכה ותססה במושב. הן הרעישו בשעות שונות של היום, כבשו את הכבישים השקטים בדרך כלל, הפחידו הורים מפגיעה בילדים ששיחקו שעות ממושכות ברחוב. חלק מהשכנים החרימו את אבא בשל סירובו להורות לשפירו לסלק את המשאיות. מכתבים נכתבו, איומים נשמעו, והוא נותר בעקשותו. אנשי היישוב דחו כל דבר זר; מחלת נפש הפכה אותך לזרה מנודה, התבגרות במקום אחר ושיבה – גזר דין זרה, וגם שפירו היה זר, עם המשאיות שלו שניכסו אדמה יקרה. החשבונות הלכו וחנקו אותנו – חובות של אבא מעסקיו הצטברו, הבנק תבע את כיסוי החוב ולא אפשר להוציא יותר כסף לצרכים השוטפים. החשמל שולם איכשהו, אבל את הארנונה למועצה הוא הזניח. המריבות בין אבא לאמא הלכו והחריפו. הפעם האחרונה שבה יצאה לעבוד בחוץ נקטעה באופן עגום במיוחד, והיו צריכים את הידיים שלה בבית האריזה של חממות הפרחים. המשאיות נסעו הלוך וחזור במהלך רוב שעות היום, בלילות חלמתי עליהן. באחד החלומות חזרתי הביתה יום אחד ואין בית, הבית נמחה, המגרש ריק, העשבים נקצצו וכל המשאיות, מסודרות בצורת ריבוע, חונות בו. אבי אמר לי שמעכשיו נגור בתוך איזה משאית שנרצה. הוא היה מאוד מאושר.

זה היה בקיץ, בין גיל חמש־עשרה לשש־עשרה. בוקר אחד סוכם שאסע לעיר עם שפירו כדי לקבל בגדים שרעייתו לעתיד השאירה לי, הנמצאים בדירתם בעיר. היא הייתה כנראה באחת מנסיעותיה הנהנתניות לחו"ל, ואני הייתי להוטה לגלות איזה בגדים יפים, כאלו שלא היו בהישג ידי, היא מורישה לי. נסענו לנתניה, שם הייתה הדירה, את השיחה בדרך אינני זוכרת, וגם לא את השתיקות. אני זוכרת הבזקי תמונות דהויות מהדירה הזו, פונקציונלית, נטולת כל סממן אישי, מאכזבת ביחס לדירה של איש עשיר מאוד שדמיינתי. רגע לפני שזה קרה, דלת הארון נפתחה והייתה בה מראה. פתאום הוא היה צמוד אלי, הדביק אותי בכוח לקיר הסמוך לדלת, ודחף את ידיו מתחת לחולצתי, פיו מנסה לנשק בכוח, הוא לא אמר מילה. היו לי כמה שניות להתעשת מההלם המקפיא של הבל פיו, ידיו, גופו הכבד מוחץ אותי כנגד הקיר. מה שגייסתי מתוכי כדי להגיב עלום עד היום מבחינתי. מאיזה מקור נסתר שאבתי את הכוח להדוף אותו ולברוח, לפתוח את הדלת ולרוץ במדרגות משם. הוא לא רץ אחריי.

הזיכרון לא מספר לי איך הגעתי הביתה. גם לא כמה ימים לקח לי לספר לאבא את שאירע, כשישב באותה נדנדה תחת הפקאן, ולא את המילים המדויקות שבהן הגיב. זה היה בביטול, כן, זו המילה, בביטול. במילון כתוב תחת הערך “ביטול”: “בזלזול מוחלט, מתוך המעטה בערכו של מישהו או של משהו”. לזכור את המילים היה קל יותר, הייתי יכולה למצוא בהן הנחות וצידוקים, מה שנשאר לי זו הבעת פניו והיא שיקפה במלואה את המושג, או את אי המושג. המשאיות המשיכו לכתוש את העפר בחצר הבית ושפירו המשיך לבוא כבעבר, להחזיק באשתו לעתיד, אבל לא הסתכל עלי עוד, ולא ספגתי הערות מבודחות כמו לפני המקרה.

כמה חודשים אחר כך מכר אבא את הבית והמגרש, מצוקת החובות לא הותירה ברירה. הבית נבנה רק כעשר שנים קודם לכן – בית של שתי קומות שהעליונה בהן לא הייתה בשימוש, כי לא נשאר כסף לבנות מדרגות אליה – והמגרש היה הנכס היחיד שקיבלנו מהמושב. הוא נמכר בהפסד תהומי, כשליש משוויו האמיתי, שכן נוכחות המשאיות הייתה גורם שהמעיט בשווי הנכס, ושפירו לא הסכים בשום אופן לפנותן. לא עזרו שום הפצרות, שיחות ולחצים, הוא עמד על שלו, הן עמדו על שלהן בשדה מאחורי הבית, והקונה ידע לסחוט את שלו במשא ומתן. בשלב הזה כבר עזבתי את הבית, הקונה הלהוט לפנותם שכר להוריי דירה במושב סמוך, ואבא התפרנס מעבודה כשכיר במשקים אחרים. רק שנים רבות אחר כך תפלוט אמא שחלק מהתשלום על הבית שימש להחזרת ההלוואה שלקח אבא משפירו. “הוא החזיר למנוול הזה כל גרוש.”