“כל הגברים דפוקים,” אומרת נורה ומגלגלת את שרוול הגרביון הדקיק, השקוף, לצמיד שמנמן. הציפורניים שלה בכפות הרגליים אדומות־אדומות ומסודרות אחת ליד השנייה מהגדולה לקטנה, כמו משפחה של בבושקות. אני מכניסה את הבטן ומסתכלת איך נורה משחילה את כף רגלה העדינה אל תוך צמיד הגרביון, בזהירות, כדי שלא יקרע. כל המיטה זזה כשהיא גורפת את השרוול ומותחת אותו עד שהוא מגיע לאמצע הירך. אני שוב נושמת את גבעת הבטן שלי פנימה. משקיפה עליה מלמעלה, בודקת שהיא לא בולטת מידי. לנורה יש בטן שטוחה־שטוחה, בלי קפל אחד. ולא רואים על הבטן שלה כלום. “כל הגברים,” נורה נוטלת את הגרביון השני, שמשתלשל מידה מדולדל “כמו קונדום משומש,” היא צוחקת. לפני שהיא משחילה אליו גם את הרגל השמאלית, שמחכה בינתיים על הרצפה, היא מתמהמהת, מלכסנת אל המראה מבט מכווץ שמבליט את מניפת הקמטים בזוויות העיניים. אימא שלי אומרת שזה החיסרון בלהיות רזה מדי, “צ’יק צ’ק הפנים שלך נראות כמו שוקולד מקופלת.” זכי אומר שזה מה ששמנות אומרות לעצמן כדי לא לעשות דיאטה. כלומר, שזה תירוץ של שמנות להישאר שמנות. “כל הגברים.” נורה ממשיכה וחוזרת על המשפט ששמעתי ממנה איזה אלף פעם, “ואת, אל תאמיני באף גבר.” אפילו שהיא עצמה מאמינה לכולם. “אבל לא כולם דפוקים,” אני יוצאת להגנת הגברים, אם כי למרות שיש משהו במה שהיא אומרת, ככל שזה נוגע לשני הגברים שאני מכירה הכי טוב, שזה אבא שלי ואח של אבא שלי. שניהם באמת דפוקים. עצלנים, פחדנים ועוד – – –נים אחד שלא נעים לי להגיד. זכי אומר שהם לוזרים. ש"רק לוזרים הולכים ללמוד באוניברסיטה ומדווחים למס הכנסה על כל פיפס." “לא ככה? תראי את אבא שלך ואת חיים,” נורה קוראת את המחשבות שלי, “שני עצלנים, בטלנים, פחדנים. פוחדים מהצל של עצמם. וזיינים. דפוקים שחבל על הזמן.” והיא קמה ומסתובבת ורוכנת למיטה שהשמלה שוכבת עליה כמו תיירת שמשתזפת בשמש. זה כבר יותר טוב. כשנכנסתי היא הייתה תלויה על הקרניז של הווילון, כמו רוח רפאים. השמלה, הכוונה. אימא שלי אומרת שמזל מאלוהים שנורה לא הורידה על השמלה משכורת, כמו בפעם הקודמת, והסתפקה בשמלה שציפי חברה שלה נתנה לה. מה גם שציפי עוד לא גרושה, וזה סימן טוב. “נורה, תדעי לך שזכי –” אני מנסה לספר לה, בשביל זה באתי מוקדם, אבל אני רואה שהיא בכלל לא מרוכזת, הראש שלה נמצא בגרביונים, שאחד מהם בכל זאת נקרע. “אני לא מדברת על זכי.” נורה קוטעת אותי באמצע המשפט והוא עושה רברס וחוזר לגרון. “אז על מי?” אני ממלמלת. במראה משתקף הגב שלה, שיש לו צורה של גיטרה, רק בלי החור באמצע. “חסר דוגמאות את חושבת?!?” נורה מניפה את השמלה כמו בגד שעומדים לתלות על החבל, ואגב כך מגלה סיכת תפירה סוררת שנשארה בטעות אחרי התיקונים. היו מלא־מלא תיקונים, כי ציפי ממש שמנה. מידה 40 לפחות. נורה שולפת את הסיכה עם השיניים ויורקת אותה על שידת האיפור. עכשיו אני רואה את צדודית הציצי השמאלי שלה, שמסתכל למטה במקום קדימה. זה מה שעלול לקרות גם לציצים שלי אם אני לא אקפיד ללבוש חזייה, ככה אימא שלי אומרת. גם נורה חושבת ש"חזייה טובה זה הכי חשוב. אם לא, במקום שתי אשכוליות, הם ייראו כמו שתי בננות." זכי אומר שאין לי מה לדאוג, שהן סתם מדברות שטויות. שהציצים שלי מושלמים ויישארו מושלמים גם עוד עשרים שנה. אפילו שלושים. ובכל מקרה, תמיד אפשר לנתח. “יפתח, למשל.” נורה ממשיכה לסרוק את השמלה מלמעלה למטה, במבט חשדני, כאילו השמלה מתכוונת לרמות אותה שוב, וניגשת לקרש הגיהוץ. למרות שהשמלה נראית לי ישרה לגמרי. “ומרציאנו,” היא גוערת בי ומכניסה את התקע של המגהץ אל השקע, “לא דפוק? איזה קטע הוא עשה ללאה, אה? איך עזב אותה לפני החתונה?” אני מהנהנת. נורה מציצה אל תוך הגייזר הקטן שבבטן המגהץ. אני שומעת את המים בתוכו רותחים בעצבנות. “וקובי. קובי לא אחד הדפוקים?” היא מוכיחה אותי ושולחת אותי להביא כוס מים מהמטבח. “בשביל מה מים?” אני שואלת. “מה בשביל מה, המגהץ צמא זה למה.” היא עונה ואני מסתכלת עליה מהצד. הידיים שלה רזות־רזות. נראות כמו שני ענפים של עץ תפוח. “נו, לכי כבר. יש לי חתונה על הראש.” כשאני חוזרת, אני מבררת לאיזה קובי התכוונה. “מה איזה קובי! קובי שוסטר!” נורה צועקת. אבל גם כשהיא צועקת, הקול שלה נשמע ממש רזה. “אה,” אני מושיטה לה את הכוס הדולפת, “חשבתי שאת מדברת על קובי פרץ.” “טוב, גם קובי פרץ דפוק אבל מה הבאת לי גיגית, כולה ביקשתי כוס מים… ווי ווי כל החדר בריכה בגללך –” ובאותה נשימה, “קובי שוסטר הוא האבא של הדפוקים… הזמין את כל המושב לחתונה והתגרש אחרי שלוש חודשים.” “כן.” אני מהנהנת, “באמת דפוק.” “קטע־קטע,” נורה מגהצת בזהירות את השוליים של השמלה ויורה לאוויר המזיע מאדי המגהץ ומחום יולי־אוגוסט צרור שמות אין סופי, “ניסן, איתמר, דניאל, שבי הקוף הזה, חתיכת דפוק, אה, גם קובי קריסטל, שלום, שלומי, דודי, אלי, חיים –” “איזה חיים?” “חיים דוד שלך, איזה חיים?” והיא ממשיכה. “וספי. כמובן. איך שכחתי אותו. מי עוד? חסרים? חן. חן דפוק ברמות, שבי כבר אמרתי, ליאור, שבילי, צפריר –” אני לא אומרת לה שגם שבילי כבר היה, “יוחאי, שמואל, יאללה איזה דפוק שמואל –” אני יודעת שהיא שכבה עם כולם. כל המושב דיבר על דניאל שהכניס אותה להיריון ולא הסכים לקחת אחריות ונורה לא הסכימה לעשות הפלה כי “מה זה השטויות האלה הפלה,” אבל בסוף התינוק נפל לבד, “מזל מאלוהים,” אימא שלי אמרה. זכי אומר שהוא רק מקווה שאני לא אצא כמו נורה, “שרלילה.” “מה הכוונה שרלילה?” ביררתי, והוא אמר, “זה מילה מהדור שלי.” “טובה או לא?” שאלתי. “גרועה.” נשף את התשובה יחד עם סילון הסיגריה שאף פעם לא יוצאת לו מהפה. גם כשהוא ישן. “אז למה אתה מתחתן איתה?” התקלתי אותו. ישר ראיתי שהוא לא ציפה לשאלה ישירה כזאת. “עם מי?” כאילו שכח. “עם נורה.” אמרתי לו והוא התחמק ולא רצה לענות ורק אחרי שהכרחתי אותו לענות, אמר, “בגללך. כלומר, בזכותך.” האמת היא ששאלתי סתם. אני יודעת שבניגוד לדניאל, הוא כן לקח אחריות. אימא שלי אומרת שכל הכבוד לו. אני שוב מנסה, “נורה –” אני פונה אליה בדיוק כשהיא נכנסת לתוך השמלה, שלכמה רגעים שוב נראית כמו רוח רפאים. “תסגרי לי את הריצ’רץ',” היא מורה לי ומסיטה את השערות הארוכות שלה קדימה ומפנה לי את הגב. ברגע הבא היא שוב נעמדת מול המראה. סביב הצוואר היא כורכת מגבת מטבח משובצת, “שהמייק־אפ לא ילכלך את השמלה,” היא מסבירה לי ומקרבת את הפנים אל המראה ומדברת ממש לתוך הזכוכית, כאילו המראה לא שומעת טוב או שזה גם סוד, “לא יודעת למה לא הזמנתי מאפרת. לפעמים אני חוסכת על הדבר הכי חשוב. גם אני דפוקה קצת, בחיי.” ומציצה אלי בזמן שהאצבעות הדקות־דקות שלה מעסות את הלחיים, “טוב, לכי תתלבשי. זכי התעקש שנצטלם עם השושבינות.”