זה תמיד אותו הריח, שהופך לטעם בקצה הלשון. לאבא שלי היה טעם של עשן סיגריות; הוא דבק בהבל הפה, בבגדים שלו, בריפוד הספה בסלון, בקירות של החדר. לקראת הסוף הצטרף גם הניחוח של הוויסקי הזול והתרופות. כן, לתרופות, לא משנה איזה, יש ריח של תרופות. אבא, כמו תמיד, ישב על כורסת הקורדרוי החום, האמריקן־קומפורט שהבאתי לו כדי שלא יצטרך לעשות בכל פעם את הדרך הארוכה מהסלון אל חדר השינה. הכורסה הזו הייתה גם למיטה, שממנה הוא כבר לא יכול ליפול.
מלי, המטפלת הסרי־לנקית הצנומה, התקשתה לסחוב אותו אל חדר השינה הקטן. הוא ישן לבד, בנפרד מאימא, בערך מאז שגדלנו ועזבנו את הבית. מיטת יחיד, חדר קטן, זה הספיק לו. את החדר הגדול עם הארונות השאיר לאימא. אימא תמיד הייתה יותר בריאה ממנו והיא שמחה מאוד כשעזב את חדר השינה המשותף. הוא לא חסר לה. כורסת הטלוויזיה הענקית עם ההדום הנשלף הייתה המקום שבו הוא היה יושב, שותה, מעשן ונרדם. לקראת הסוף, כך נראה יומו. לפעמים בהה בטלוויזיה שפעלה תמיד ללא קול. ערוץ טבע, עולם אחר מרצד ברקע.
פעם היה שואב ספרים, ספריות שלמות. אבל עכשיו המדפים הלכו והתרוקנו, חלקם נמסרו, אחרים אני לקחתי, הספרייה התדלדלה כמו ראייתו. עכשיו העיניים היו בוגדות בו וצונחות. ספר היה כבר מסע ארוך מדי לצלוח, ארוך יותר מהסלון אל חדר השינה. אבל מדי פעם היה פותר תשבצי היגיון מהעיתון. איכשהו, גם מתוך הערפל התרופתי, היה מצליח לפתור את הרמזים שנחבאו תחת ההגדרות. כשהייתי מגיע לבקר היה לנו טקס קבוע. הייתי מתיישב מולו, וכשהשתיקה הגברית הפכה אידיוטית, היה בוחן אותי מול הגדרות שפתר כבר וידע את התשובה. פעם, כשהייתי צעיר יותר, וגם הוא, התחשק לי לצעוק “נו, פשוט תגיד כבר את התשובה, הרגת אותי!” אבל עכשיו זה היה התענוג שלו, ולא רציתי לייבש את מעיין הגאווה האחרון.
ניסיתי את הידית, וכשגיליתי שהדלת נעולה צלצלתי בפעמון. מלי פתחה אותה בחיוך הכנוע הקבוע שלה והתפנתה בצעדים שקטים בחזרה אל החדר שלה, שהיה פעם שלי; אל המחשב, הצוהר לעולמה הטמילי הרחוק. “מה שלומך, בן?” שאל אבא שלי כמו באלף הפעמים הקודמות, משך בידית העץ והזדקף בכורסה עד כמה שהיה יכול. הזמן פוגע בגופו של אדם, בחריצות ובדבקות, מכרסם באיברים. אבל לאבא שלי היה את אותו הקול מאז שאני זוכר אותו. קול עמוק, צרוב, נוכח. אם הייתי עוצם את העיניים ומקשיב, הייתי יכול לדמיין את הגבר החסון, לובש המדים, ולא את הקשיש המאפיר המקופל בכורסה.
התיישבתי על הספה לצדו והנחתי על השולחן את המגזין של העיתון בו שימשתי ככותב טור שנים אחדות. מדי שבוע הייתי מביא אליו עותק ומניח אותו כזבח. ידעתי שהוא איש של מילים, שהן עושות עליו רושם. אבל מעל לכול, זה היה צוהר לחיים שלי, זו הייתה כתיבה אישית, אקטואלית, שחלקתי בה עם הקוראים את חיי. ומשום שאבא שלי מעולם לא העמיק איתי בשיחה, הכתבות היו מספרות לו עליי בלי שנדרש לשאול. האינטימיות הייתה קשה עליו. אני זוכר טיולים לאורך חופי הכנרת, רק הוא ואני, אבא ובן, כף היד הקטנה שלי אוחזת בזרת שלו, הולכים ושותקים. מדי פעם אני אוסף לי ענף, מתרחק ממנו, לא יותר מדי, אבל שתיקות ארוכות, לעתים שעות. היום, כשאני נוסע עם הבן שלי, אוסף אותו מהצבא או מעניין אחר, שתיקה ארוכה מדי יכולה להוציא אותי מהדעת. אבל הבן שלי שתקן, כמו הסבא שלו. אז אני שר עם הרדיו, ולפעמים הוא מצטרף, רק לא לשתוק.
אבא מעולם לא אמר על המגזינים שהבאתי לו אף לא מילה. אבל ידעתי שהוא קורא בהם היטב. לא דיברנו על זה, אבל אני פשוט יודע. באותם חודשים רוב הטורים עסקו בחייו של אבי וסיפרו גם על המפגשים האילמים שלנו, התמודדות מול המחלה, על הלילות הארוכים והשקטים במחלקה הפנימית בבית החולים בחיפה ועל הזיכרונות הקרועים של חייו, כנער נרדף במלחמה. על עלילותיו למדתי תמיד מאחרים. בכל הנוגע לזוועה האירופית היה פיו סכר דומם. בטורים הארוכים דיברתי על הכול. היה בזה משהו משחרר, הידיעה שלא אצטרך לדבר על זה. בבית היו הטורים האלה נושאי שיחה. עבור רעייתי, חברים, קרובי משפחה. חלק מהדברים שכתבתי היו גילויים מרעישים, חלקם היו חשופים מדי בעבורם ויצרו חוסר נעימות. מילים הן לפעמים נזק היקפי. “למה שעיתון מכובד ירצה לפרסם את הדבר הזה?” הם שאלו. אבל ההתערטלות הייתה נוחה לי, משחררת. מרגע שהדברים נכתבו במגזין, לא נדרשתי להתמודד עם משקלם בחיים האמתיים.
אבי הושיט את היד אל המגזין, פתח אותו מעט כשהוא אוחז בדפי הכרומו באצבעות מגוידות. חששתי כי בניגוד להרגלו הוא עומד הפעם לעיין בו בנוכחותי. לא התכוננתי לזה. בכתבה שהתפרסמה באותו השבוע כתבתי דברים נוקבים – לא נגדו אלא נגדי – ולא רציתי לעמוד במבוכה הכרוכה בשתיקה המשותפת כשהמילים הכתובות עוד יעמדו בינינו. העדפתי שיקרא אחרי שאלך. ידעתי כי ימיו מתמעטים. גם הוא ידע. מבעד קליפת העור המצהיב קרסו כל מערכות הגוף, אחת אחר רעותה. אחרי האשפוז האחרון רשמה לו הדיאטנית בבית החולים סוגי מזון, בבחינת בזה תרבה ואת זה אסור. הלכנו עם הרשימה אל חדרו של הנפרולוג. הרופא הצעיר הביט ארוכות בערימת הניירות, עד שהניח אותן בחיוך מריר. “אני יכול לומר לך את האמת, אדוני?” אבי חיבק את תיק העור הישן שלו. “זה בסדר דוקטור,” השיב מיד בארשת שלווה קפואה כשהוא מביט בעיניו של הדוקטור במבט נוקב, כמו אז, כשהיה קצין חקירות מפורסם. “אני לא מפחד למות, אני מפחד לא לחיות.” הרופא הרים עיניו מהתיק “בדיוק מר שיין, בדיוק. תאכל מה שבא לך, תשתה מה שבא לך, ותעשן כמה שבא לך. אתה מבין? בריא יותר כבר לא תהיה.” הרופא הביט עכשיו במסך המחשב ותקתק על המקלדת באצבע אחת. חץ למטה, טק, טק, טק. ואז הוסף בשקט “אבל אתה נראה לי בנאדם רציני, אתה בטח יודע את זה.”
אבי קיפל את המגזין שהגשתי לו ותקע אותו לצד הגוף. רווח לי. כי כך רמז שהוא מבקש לקרוא את הכתבה רק כשאעזוב את הדירה. “אז מה שלומך, מר שיין?” לקרוא לבני אדם בשם משפחתם תוך צירוף התואר מר או גברת, היה הרגל שרכש בימים ששימש קצין משטרה. כשפנה אליי באופן הזה ידעתי שמדובר במחווה של אהבה, כך הודיע שהוא מכיר בי כאדם בוגר. “שמע,” אמרתי, “בכתבה הזאת שהבאתי עכשיו יש דברים ש…”
אבא לא היה איש חינוך גדול. היום, בראי הזמן, אני יודע להכיר בעובדה הזו. מעולם גם לא נידב לי עצות כמנהגם של הורים פטריארכליים. הוא לא חילק המלצות, אבל הוא היה מקשיב נהדר. כשהייתי מלהג מולו את הלבטים שלי, הוא לא שאל שאלות או הנחה. הייתי מוצא את הדרך לבד, בזמן שהוא היה מקשיב. גם כשביקש לחסוך בעלות שיעורי הנהיגה ולקח אותי אל השדות, לא הרבה בהוראות, אלא אמר פשוט “סע”. אבא היה שחיין נהדר. פעם, בכנרת, לקח אותי בסירת הגומי עמוק אל תוך האגם, ואז ברגע אחד של שקט הפך את הסירה בפתאומיות, קשר אותה לקרסולו והודיע לי שאנחנו חוזרים בשחייה. הוא מעולם לא השכיב אותי על מגבת על החול, כפי שהורים אחרים עשו, ולימד אותי את התנועות. ככלב מבוהל מצאתי את דרכי אל החוף; כך למדתי לשחות.
לכן הופתעתי כשקטע אותי. “עזוב, אני אקרא אחר כך. אחרי שתלך. עכשיו ספר, מה שלומך? איך בעבודה?” אחר כך רכן קדימה, מזג לעצמו כוסית, הדליק סיגריה והמתין. אל השתיקה פרצה מלי. “איז אבריט’ינק אוקיי אבא?” שאלה ותיקנה את השמיכה. אבי היסה אותה בתנועת יד חלשה – ומלי הסתלקה בצעדים כנועים אל המטבח.
“לא, שמע, אני החלטתי לבקש ממך סליחה.” אמרתי בכל השקט הפנימי שהצלחתי לזייף.
“סליחה על מה?”
“על כמה פעמים שאני חושב שפגעתי בך.”
“שטויות.”
“לא שטויות, אבא. מגיע לך שאני אבקש ממך סליחה. כי בכל זאת, לא יודע מה עבר עלי, אבל היו כמה פעמים. כמו למשל אז כשעשית דשא חדש בגינה ו… ואז שאלת אותי מה אני חושב. ואמרתי שזה קצת עקום, שהאדמה עקומה נו, שיש את הבליטות הקטנות האלה שצריך היה אולי להדק אותה קצת יותר טוב ובכלל לא לקחתי בחשבון שאתה…”
ראיתי שאבא מתקשה להגיע אל המאפרה, וקירבתי אליו מעט את שרפרף העץ שהיא הייתה מונחת עליו. מדהים איך בכל הנוגע לעישון האיש הזקן הזה עוד הצליח לשמור על יד יציבה ולאפר בביטחון של בן עשרים. הוא הניח את הסיגריה במאפרה, אסף את כוס הוויסקי, והושיט אותה לפיו. רגע לפני שהיא פגשה את הפה היד רעדה מעט והנוזל הענברי נשפך על זקנו המוקפד שהצהיב מניקוטין. הוא הניח את הכוס במקומה, הביט אל המטבח כמו פעם, כשהיה מחפש במבטו את אמא ומבקש ממנה דבר־מה בקול רך. הפעם ידעתי כי המבט מחפש את מלי, אבל אחר כך סינן משהו, ניגב את סנטרו בגב כף היד ומבטו עבר לנוח על מסך הטלוויזיה. הבנתי כי הוא מנסה לחמוק משיחה. היא לא נוחה לו. כמעט שמעתי את קולו בחדר אומר “אל תבלבל במוח,” כמו שהיה אומר לי לא פעם, לפני שלושים וארבעים שנה. אבל הפעם שתק. אני לא.
“ולא לקחתי בחשבון בכלל שאתה כבר בן איזה שמונים. ובמקום להיות מענטש ולהגיד לך ‘אבא איזה יופי, כל הכבוד, עשית לכם גינה נהדרת,’ באתי עם ההערות המטומטמות שלי.”
אבא אסף את הסיגריה מהמאפרה. על המסך צעדה משפחת אריות בסוואנה אפריקאית. לא ידעתי מה הקריין אומר. אבא היה כבד שמיעה, מעולם לא התקין לעצמו מכשיר. הוא ויתר מזמן על הדיבורים והסתפק בתמונות.
“אתה זוכר מה אמרת לי?”
אבא משך ארוכות מהסיגריה. תמיד התפעלתי מהאופן הנמרץ שהיה יונק מהסיגריה. היה משהו מלא תאווה בעישון שלו. בכל פעם, כאילו זו הסיגריה הראשונה שהוא מעשן מזה זמן רב, והיה זקוק לה ממש. עכשיו היה רזה מאוד, הכי רזה שהיה מאז התמונות ההן בחוף הים, מיד כשהגיעו מהתופת האירופית אל השחור־לבן של חופי תל אביב, פשטו את בגדיהם ושמחו כמי שמצאו את ילדותם האבודה מאוחר מדי. הכחישות הזו הבליטה את מבנה הפנים, ועיניו, שהיו פעם בורקות ומשרות אימה, הפכו עכורות. כשמשך מהסיגריה באותה אדיקות, שקעו העיניים בארובות הגולגולת והזכירו את המוזלמנים ההם מהגטו בבודפשט. אבא היה אז נער צעיר מאוד ותפקידו היה נושא אלונקה. הנערים היו אוספים את המתים מהמדרכות ומובילים אל הבור שנחפר בפאתי הגטו.
“שמוק.”
“אה?” שאלתי והפניתי את המבט מהטלוויזיה בחזרה אליו. אבא עדיין הביט באריות על המסך.
“שמוק. אמרתי לך שאתה שמוק.”
“אה, נכון, כן, בדיוק.”
בכתבה ההיא סיפרתי גם על הפעם ההיא בה גילה לי בהתרגשות כי הזמין לעצמו שברולט חדשה בתנאים טובים מארגון הגמלאים. במקום לשמוח ברכישה המפתיעה שאלתי אותו, “עכשיו, כשאתה בקושי נוהג, בשביל מה אתה צריך בכלל אוטו חדש?” כמה שבועות אחר כך הזמין אותי לנסיעה. אני זוכר את החיוך ההונגרי שהיה מרוח על פניו, כשהאיש הזקן והיפה הזה נהג במכונית הגדולה אל קופת החולים. בטור ההוא שבין דפי המגזין האחרון שהבאתי לו באותן שעות צהריים, היו כתובות כל הפעמים שפגעתי בו. כל הפעמים שאני זוכר. כל אותה תחושת אשמה, הרובצת כחיה כבדה.
הפעמון בדלת הכריז כי בני הגיע מבית הספר. הוא הצטרף אלינו. כשהבחין בו, נעור אבי באחת וקרא אותו אליו, באותו קול שהיה קורא אותי אליו כילד. חשבתי שהילד היה בעבורו תירוץ נהדר להפסיק את השיחה. הוא הביט בו בעיניים מזוגגות משמחה וכשהתיישב לידו הניח בעדינות את כף ידו הגדולה על כף ידו הילדותית. גוש מוזר מצא את עצמו במורד הגרון שלי. אבי מעולם לא נגע בי כך, ברוך הזה. את כל העדנה המאוחרת שמר לנכדים. אנחנו הכרנו רק את טעמה של חגורת העור, ואת עוצמתה של כף היד הפתוחה. שמחתי על החסד המאוחר שבני זכה לו, אבל היה בי כאב או אפילו קנאה על מה שאני לא זכיתי לקבל.
לפנות ערב צלצל הטלפון בבית. זו הייתה מלי. היא לחשה אל השפופרת בקול דק ונחרד “אבא… אבא איז נוט ברידינג.” כאילו היא חוששת להעיר אותו. תמיד רצתי אל הדירה, בעשרות הפעמים האחרות, כשהוזעקתי אל אבי הייתי טס בריצה במדרגות, אפילו לא חיכיתי למעלית. זה קרה תמיד כשהיה נופל מהמיטה ומלי התקשתה להרים אותו או כשחש בלבו והייתי צריך להבהיל אותו אל בית החולים. אבל הפעם צעדתי לשם כמי ששרוי בתוך חלום זר ובצעדים כבדים. הדלת הייתה פתוחה מעט. אבי שכב על הכורסה האמריקאית, ראשו שמוט על החזה בעיניים פעורות מתדהמה. בתנועה אחת של אגודל עצמתי את עיניו האפורות וכיסיתי את פניו בשמיכה. הסיגריה האחרונה הייתה מעוכה עדיין במאפרה וכוס ריקה אחת של וויסקי זול מונחת על שרפרף העץ שלידו.
“זה וויסקי מחורבן, אבא,” אמרתי לו פעם. “מגיע לך משהו יותר טוב.”
“הוא עושה בדיוק את אותה עבודה.” השיב.
-
מוקדש לרונית מטלון ז"ל, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלה וממנה על אמת. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות