ריח הכביסה הנקייה שלך קיבל את פני בכניסה. אותו זכרתי ראשון. ריח. ריח. לו הייתי צריכה לתאר אותך רק במילה אחת הייתי כותבת: “רֵיחַ”. הסתובבתי שותקת בין חדרי ביתך. פעורה. מתרגלת אליך. (“אֵינֵךְ פֹּה” אמרת לי. הרגשת).

הקירות היו לבנים, עדות למינימליזם סגנוני, לחיי צמצום מסוימים ולעושר פואטי. נדמה לי שעושר פנימי מייתר עומס חיצוני. וחם היה לי בתוך הקירות הלבנים שלך, עם המדפים המאולתרים מלבני בניין שמונחת עליהן כלאחר יד חתיכת עץ. וספרים. הספרים שאתה אוהב. שירת הלחם והמים. מוזיקת הגוף. פעימות האדמה.

בחוץ קרה. גשם צלף ללא הפוגה בעציצים הקטנים ששתלת במרפסת ופרחו בינתיים. לובן היקינטון. ודאי פורח עדיין. כששורות אלה נרעדות. ושכחתי לקחת מטרייה ורגלי נרטבו במי השלוליות בדרך אליך. אין פה הרבה שלוליות, באדמה המובטחת הזאת. עיניי, לעומת זאת, נמלאות שלוליות ככל שהולך ונמשך הזיכרון. זיכרון ביתך שהיה לי לחוף מבטחים. ואני יודעת. אני יודעת שלא רצית להיות מבטחי.

על כל פנים, הבאת לי גרביים חמים עם בטן מפרווה סינתטית. זה כי אתה אוהב חיות. כי נפש החיה ברורה לך מנפשם של בני אדם. כי אתה דובר את שפתן. מקשיב לשפתן. גומר בשפתן. ואלה הגרביים הטובים ביותר שהיו לך בארון. והבאת לי אותם. וגרבת על כפות רגלי הקרות. אחת. ועוד אחת.

ובבוקר, אחרי לילה טרוף שינה, שכבתי פקוּחת עיניים ליד שחוֹר גופך. ושוב ריח. ריח. ריח יקינטון אחרי גשם אתה. מעולם לא אהבתי בשר גבר כפי שאהבתי את בשרך. ארוחת בוקר שלי. מנחת צהריים. סעודת לילה. אין שעה שאינה נוחה לארוחת בשרים. אין שעה נעדפת.

ועמדתי במטבח. הגרביים החומים על כפות רגליי. סריג אפור נשמט מכתפי השמאלית, חושף בליטת עצם. אני יודעת שראית אותה, את העצם. רציתי כל כך שתראה. שלוליות נקווּ בתחתית האגן שלי בזמן שבישלתי לך, כאותן נשים בשרניות העמלות במטבחן שעות וימים ושנים כדי למלא בו טעם וריח. ריח. להביאו אל דרי הבית.

אתה כותב ומעשן. אני משרתת את הכּלים. אתה מביט בי. אני אישה מאושרת. “תִּמְזְגִי לִי,” ביקשת. " תִּמְזְגִי לִי אִשָּׁה." מזגתי. אחר כך מזגת הכול לתוכי. אני מניחה שיש לזה שם. “מעגל חיים”, נניח. מה שיוצא מִמֵּךְ חוזר אֵלַיִךְ וכן הלאה.