תשמ"ג: “קראי הרבה כדי לקרוא מהר יותר.”
תשמ"ד: “קריאתך נכונה אך עדיין אטית.”
תשמ"ה: “השתדלי לקרוא לאט יותר לצורך הדיוק.”
את התעודה לבשתי עליי בסוף כל שנה. שורות של “עשה” ו"אל תעשה". אולי היה בכך משהו עוטף, חותם בממלכתיות בבול חום־אפור של בן־גוריון. מישהו ישב וחשב עליי, העלה את דמותי מולו בלילה אחד לאורה של מנורת שולחן רכה, ישב וניסח תעודה שלמה שהעידה: חווה – היא כך וכך. מתנהגת, מקפידה, מפטפטת, מישהו פנה ואמר, “התרכזי… – אני בטוחה שתצליחי.” מילים בכתב־יד עגול, מילים עם מֵסַמני קריאה, מילים שמנסות להתוות צורה, איך רצוי לאדם להיות. ובתחתית, חתימת הוריי.
כולי חתומה. שלא יישאר חלק אחד שלא נבדק ואושר. כמו תפוח רגע לפני ייצוא. המנהלת, המורה, ההורים, ובשלב מסוים גם חתימת התלמידה: גם אני מאשרת שאני מקבלת את כל הדברים שלכם עליי. נקודה.
ובכל זאת כל תעודה היא עד. עד לטובה או עד לרעה.
אני רואה את החתימה שלךָ בתחתית התעודה שלי מכיתה ד'. שם מלא מניפות עט. אני מזהה את החתימה אבל לא זוכרת שישבנו יחד לקרוא את התעודה. אומרים שלחתימה של אדם יש משמעות, שהיא מסמלת את ה"אני" שלו. ואתה? אני זוכרת רק שבבים. כמעט בלי חיבורים. פירוש של פירור זיכרון קטן יותר. מה עושים כשהזיכרון הוא חורים? מחפשים עדים. אולי תיעוד, למשל שבתאריך 24 בינואר 1986 חתמת על התעודה שלי. באותה מחצית לא איחרתי לבית הספר אפילו פעם אחת, אבל היו לי שלושה חיסורים. עד פה הכול אמת. אחר כך, פרשנות.
אולי ליטפת את שיערי כשקראת: “עבודותיך מוכיחות כי את משקיעה מחשבה וזמן,” אולי הבטת בי כשהצבעתי בהתרגשות על: “חלה התקדמות טובה ביחסך לנושאים הנלמדים, את מעמיקה בהם,” והתמלאת גאווה. אולי בכל זאת העיניים שלך בלעו באיזו שקיקה את העמודה השמאלית. עמודת הכימות. ובסך הכול הייתי תלמידה טובה, אז ודאי גם התרגשת. לא, לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילך. אבל שנינו יודעים שאין בזה אמת. אז בוא ננסה יחד ליצור זיכרון.
אני עומדת לספר לך זיכרון מלא אחד שיש לי, אחר כך נתפור יחד את זיכרון “חתימת התעודות”:
“החזה שלה מעולם לא בצבץ. הוא הופיע בגיל עשר, מפריע לקפוץ בחבל ולשחק בגומי.”
כמובן שזה זיכרון שלי! אבל תראה, גוף ראשון יחיד, זה יהיה חשוף מדי, ולא בטוח שנוכל להמשיך ככה את הדיבור בינינו. זה סוג של הרחקה, אבל תנסה להישאר איתי, בסוף זה אולי גם יתחבר אצלך.
אני מתחילה שוב, אתה יכול פשוט להישען אחורה, כמו בשעת סיפור.
"בתחילה לא הבחינה בו כלל. היה זה אחר הצהריים של שבת אצל סבתא.
היא לבשה סוודר ורוד, מעט קוצני, עליו ענדה את סיכת הדובי החדשה, קצת מעל לחזה.
אביה קרא לה. ביקש שתראה את הדובי לדודיה. הם ישבו בשורה על הספה הגדולה של סבתא.
היה שם האח הצעיר של אביה. תווי פניו כמו של חתולה, לחיים מחוטטות שפתיים דקות מתוחות דבוקות, כמו חיוך דק ומעליו מתוח האופל, לחשושים על סמים, משטרה, הימורים, שגונבים מדי פעם את האוזן. לידו, אחותו התאומה. תמיד מחייכת, תמיד לבבית, תמיד גומות בלחיים וקול מתקתק של ילד. אבל אחר כך נשאר רק הדבק, מעקצץ, וכבר לא בטוח אם מה שאמרה הוא בעדך. לידה, בעלה יזרח, היחיד במשפחה שאפשר לבטוח בו. ובקצה הספה, בחיוך שחושף את שיניו המבריקות, אבא שלה. על כורסה שנראה כאילו נבראה מתוך הקיר, ישב הסב, צופה על הכול. היא עברה מאחד לשני בגוף מתוח, כמו רקדנית, וכשהחזיקו בידיה ואמרו ‘תַראי’ היא הבליטה את הדובי, מתרגשת מן העניין שגילו בה ובדובי שאהבה, מחייכת במבוכה. גם הם חייכו, ואמרו ‘ואוו’, לא אליה, גם לא אל הדובי, מבטם התייצב למטה ממנו. רק יזרח אמר, ‘טוב, הנה, חווה שלנו גדלה’. "
אתה יודע מה – זה חרא של רעיון, ההרחקה, כי מה פתאום שאספר לך בשפה ציורית איך היא רצה, אותה מטומטמת, לכיוון המטבח, וצעקה על הדובי, “אתה מצחיק – שמעת!” וניסתה לקרוע אותו מהגוף שלה והוא רק הסתבך בחוטי הצמר המגרדים. ואתה, מה יש לי להגיד עליך, כל מה שאני יכולה עכשיו זה רק ביני לביני, אבל היא, היא ידעה איך לעמוד מולך. כשנסגרה דלת המכונית והחיוך שלךָ הביט בה דרך הראי, היא זרקה חזק לאוויר “למה?” כמו כיוונה לנפץ. “למה שיקרתָ? למה נתת להם ככה להסתכל?” והשפתיים שלך התמתחו חשפו עוד שיניים גדולות ולבנות. ואימא שעדיין הייתה צל שלך, רק אמרה “אבא גאה בךְ.”
אבל נחזור רגע לעניין החתימה. זה יכול להיות עסק נהדר שאני אסביר לך ואתה תקשיב; בכל אופן, החתימה מורכבת משלושה רכיבים: שם פרטי, שם משפחה ועיטור לשם. מעלף, הפירושים שאנשים יוצרים כדי להבין את האדם שעומד מולם.
אני מסתכלת על העיטורים שלך, יש את הקו העגול שמקיף את החתימה – בכיתה ה', העתקתי אותו ממך. אתה יודע מה הוא אומר? אדם שמקיף את עצמו בחומות ולא נותן לאיש להתקרב. אבל זה לא מסתיים כאן, החתימה שלך היא כמו שדה קרב של זהויות. אני רוצה שתסתכל בה עכשיו. אפילו נוכל יחד, שהיא תעבור מול עינינו ואנחנו נתבונן בה יחד על כל הקווים והצורות שמתפתחים בה, שמצטמקים בתוכה, תראה את הקו הזה, איך הוא עולה על השם שלך ומוחק אותו, תראה את האותיות קטנות, נמוגות, חלקן בכלל לא מופיעות, אבל פתאום איזו התפרצות של נוכחות שחייבת להיראות. מי אתה? מוזר שאני חושבת עכשיו על ויניקוט, היינו יכולים שנינו לאמץ אותו כְּאַב. לא, לא היו לו ילדים. כנראה שאפשר רק לגדל אותם או לכתוב עליהם תיאוריות. הוא כתב כל מיני מחשבות שרק מלקרוא אותם נהיה שולם בלב, הוא האמין שהנפש נולדת מתוך קשר, מתוך הדיבור ביני לבינך. ודיבור הוא אפשרי בכל כך הרבה דרכים, גם בלי מילים, רק בנוכחות.
תביט בי עכשיו ותשאל אותי מה אני רואה בתוך העיניים שלך. אני רואה גבר זר. אני לא רואה את עצמי בתוכם. זוכר? אחרי שהתחתנתי, הזמנתי אותך לבית שלי, אולי שתראה איך אני נראית מבפנים, אולי שתבין ככה נראה בית. ישבת בסלון ודיברנו, זאת אומרת היה דיבור, מילים שחלפו, שהתחלפו.
אולי התגוננו שנינו בגבר החדש שנשבע לקחת עליי אחריות; אתה שנשמת לרווחה, אני שיכולתי פשוט להגיד מילים שבנות אומרות לאבא שלהן בארוחת הערב, כמו על שכר דירה, או מה קורה בעבודה. מילים פשוטות, חסרות משמעות מיוחדת, מלבד זה שאתה עומד מולן ולרגע נדמה שאתה מחזיק אותן, והן הופכות להיות מילים יפות, טובות. כשעמדת ללכת, הכול נראה כל כך טבעי ופשוט, לכן ירדתי ללוות אותך, אולי ידענו שנינו ששם למעלה בדירה הכול היה סוג של משחק, לכן פתחתי את הדלת ונכנסתי אתך למכונית. ישבנו יחד במרחב הקטן והצפוף הזה של האוטו וחייכת אליי את החיוך הזה שלך, שכאילו משכיח את מה שהיה, אולי החיוך שאתה מחייך לבחורות שלך, ושאלת, “את זוכרת…?” ולרגע, במרחב הצפוף הזה הרגשתי אינטימיות מפחידה, שאתה בעצם יכול להיות כמו כל גבר שאני יושבת כל כך קרוב אליו ומלטפת אותו במבט, שאין בינינו שום איסור כי אני לא מכירה אותך, שאני יכולה להיות כמו כל נקבה, שמעבירים אותה מיד ליד להראות.
פתחתי את החלון לנשום, לבדוק בראי הצד שאני עדיין כאן.
ילדים זה עסק מחורבן. בלעדיהם היה אפשר ללכת בעולם ולהאמין שטוב. שאתה טוב.
- מתוך “חווה”, סיפור בכתובים. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות