המסעדה שמלצרתי בה הייתה המקום היחיד במעלות שהופיעו בו הרכבי ג’ז. ניגן שם יואל, מתופף ג’זיסט שהיה גדול ממני בשמונה שנים. הוא היה רזה, גבוה מאוד ושחום, עם עיני שקד ענקיות ואף מעוקל. במשך כל ההופעה הסתכלתי עליו, ובסוף ההופעה ביקשתי ממנו סיגריה. הוא גלגל לי אחת אבל לא הפסיק להסתכל על המלצרית עם החזה הגדול. אחרי חודש השגתי את הטלפון של יואל, וכעבור עוד שבוע אזרתי אומץ והתקשרתי למספר בקידומת 09. אימא שלו ענתה ואמרה שיואל לא גר איתם, הוא גר בתל אביב. היא נתנה לי את המספר שלו. ידעתי אותו בעל פה, אני עדיין יודעת אותו בעל פה. התקשרתי אליו ביום שישי בבוקר מחדר השינה של ההורים שלי. הלו, אמרתי בקול הכי מתוק ורך שלי. היי, גברת תגלגל לי סיגריה, הוא אמר. אבל אני לא אוהב לדבר בטלפון. אולי תבואי לפה? הודעתי להורים שלי שאני נוסעת לשבת לחברה שגרה בדרום הר חברון. לא מסוכן שם? אימא שאלה בהיסוס ואבא מיד אמר, מה פתאום מסוכן? גרים שם אנשים, כמוני וכמוך.
כשהגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב התקשרתי ליואל מטלפון ציבורי ושאלתי אם הוא יכול לאסוף אותי. השתגעת, הוא אמר, אין סיכוי שאני מזיז את האוטו בשישי, לא תהיה לי חניה. קחי אוטובוס. כשאת למטה תצעקי ואני אזרוק לך את המפתח. עליתי על קו שישים ושמונה וירדתי בבית רומנו. צעדתי ברחובות המטונפים, סופגת לתוכי את המראות שיואל רואה מדי יום. בכניסה לבניין עמדה אישה מבוגרת שהציעה לי לקנות פותחן קופסאות שימורים. קראתי: יואל! הוא הציץ מהמרפסת וזרק לי את המפתח למדרכה. לא זכרתי שהוא כל כך שחום. הוא גר ברחוב קורדוברו שלוש בדירת גג מבולגנת וקטנה. בחדר הכניסה היה סט תופים בצבע תכלת של חברת גרטש, קייסים שחורים של מצילות זילדג’יאן, פטיפון וקסילופון ענקי שבתחתיתו מונחים דלועים. על התקרה הודבקו תבניות ביצים ריקות. הוא הגיש לי מים קרים ובחן אותי באריכות. את ממש ילדה, הוא אמר. הוא לבש מכנסי ברמודה בלי חולצה. הוא לא ניסה להרשים אותי, בקושי דיבר ורק הסתכל עלי מדי פעם וחייך. מה זה התיק הגדול הזה? הוא הצביע על התרמיל הסגול שקיבלתי בשירות הלאומי וקרא בקול דרמטי “האגודה להתנדבות בעם – ההזדמנות שלך לתרום לקהילה”. למה הבאת תיק כל כך גדול? צחק. את עוברת לגור פה?
אני צריכה להישאר אצלך עד מוצ"ש, אמרתי. אין לי לאן לחזור באמצע השבת, ההורים שלי דתיים. ומתי זה מוצ"ש, בעוד חודשיים? הסמקתי ולא ידעתי מה לענות אבל אז יואל קם מהספה וחיבק אותי. את ממש בת־עקיבא קטנה, הוא אמר.
הפכנו להיות זוג, אבל תמיד אחרי שהייתי אצלו יותר מעשרים וארבע שעות רצופות הוא רצה להיפרד. למה אתה רוצה שאני אלך? שאלתי, והוא אמר, את תינוקת שיצאה מהאולפנה, את לא צריכה מוזיקאי. קחי לך איזה דוייסלך בגילך. הייתי יוצאת מהדירה שלו ובוכה מחוץ לדלת. יואל היה מכניס את האטמים הכתומים לאוזניים ומתחיל להתאמן, בום בום בם. צעדתי לדירה ששכרתי ברחוב קרליבך וכל הדרך התחננתי להקדוש ברוך הוא שיגרום ליואל להתאהב בי בצורה כזו שהוא לא יוכל בלעדי. אחרי כמה ימים הוא היה מתקשר ואומר, מה דעתך שנלך לבורקס מיס, ניקח איזה מונטי פייתון מהאוזן השלישית ונתפנק? חיכיתי לימים האלה אבל ידעתי שתמיד בסוף יגיע הגירוש.
רננה אחותי אמרה לי: איזה טוב יצא לך מחבר מוזיקאי? הם בטלנים ומסוממים, וחברה שלי מיכל אמרה: לא מפריע לך שהוא תפרן? למי יש כוח לסגפנות הזאת. אבל אני אהבתי את יואל. אהבתי את החברים שלו, כולם מוזיקאים עם זקן או שפם, ג’זיסטים שמנגנים בחתונות של דוסים בשביל להשלים הכנסה. הם היו מגיעים לבית בקורדוברו שלוש בשעות משונות ומיד מתחילים לנגן. הם שתו קפה שחור ולא הפסיקו לצחוק. מדי פעם מישהו היה שם תקליט וכולם היו משתתקים, מקשיבים בריכוז לריף גיטרות או לסולו תופים ומהנהנים אחד לשני כאילו אומרים ככה צריך לעשות את זה.
יואל הכיר לי את תל אביב שהוא אהב. מסע רגלי שבו הלך כמה צעדים לפני ומלמל לעצמו. הוא לקח אותי לאלישע בדרך יפו ולחומוס של הסורי, לגלידה אנדריי ולמלבי ברחוב ארליך, לחור בשחור לקנות תקליטים ולגדה השמאלית לשמוע איזה חבר שחזר מניו יורק. מהמסעות האלה חזרנו עם שקיות ורודות של ירקנים שהיו מלאות בכל מה שלא הצלחנו לאכול. בערב הוא היה מכין תותים בשמנת ופסטה בשמנת ואפילו מרק עם שמנת. עליתי ארבעה קילו אבל לא היה לי אכפת – יואל הצהיר כבר בתחילת היכרותנו שהוא אוהב נשים מלאות, ולראשונה בחיי מישהו רמז לי שכדאי לי להעלות קצת במשקל. בלילות נישק אותי ברוך וליטף לי את הראש. חדר השינה שלו היה מלא בקבוקי יין זולים וריקים ששימשו כפמוטים. פחדתי שהשיער שלי יעלה בלהבות ולכן נשכבתי בלי לזוז יותר מדי. יואל אמר לי, את חייבת להשתחרר קצת. אני מבין שהיית דתייה, אבל אם את כבר לא שומרת שבת אין סיבה שתשכבי פה כמו מומיה. אחרי שנרדם הוא היה מתחיל לנחור. לא הצלחתי להירדם. הייתי מסתכלת עליו נוחר במשך שעות, בוחנת כל תו בפניו הנאים, מנסה לפענח את הסוד, איך מחזיקים בדבר המופלא הזה.
כשהיינו יחד הייתי רגועה ושמחה וכל הזמן רציתי לעשות דברים. שאבתי אבק וניקיתי את דירת הגג הקטנה. החלפתי מצעים וכיבסתי ביד כי לא היתה לו מכונת כביסה. סידרתי את אוסף התקליטים והספרים ובכל פעם שהייתי משוטטת ברחוב הרצל קניתי משהו קטן לבית: מנורת לילה, שמיכת טלוויזיה, סט צלחות. החברים שהיו מגיעים לדירה התפעלו מהניקיון והסדר: תראו תראו, בסוף היא תהפוך אותך לבן אדם, אפילו קפה היא מכינה יותר טוב ממך. יואל היה צוחק ואומר: מרוקאית, נו מה. בבקרים הוא התאמן בטאי צ’י על הגג, תנועות יפות וארוכות שגרמו לו להיראות אפילו עוד יותר גבוה. היתה לו שגרת אימונים אדוקה ולא היה יום שלא התאמן באמנות לחימה ובתופים. הוא אהב רוק כבד ומוזיקה קלאסית והכיר לי את דביוסי, ראבל וסטרווינסקי, את פרנק זאפה, ג’נסיס וסטילי דן. לא הכרתי אף אחד מהם. באולפנה שמענו אהוד בנאי ושלמה ארצי וגם אז רק את השירים הנקיים. הוא קרא ספר ביום, קריאה מרפרפת, מהירה, לפעמים דילג על קטעים שלמים. הוא היה אומר בצחוק: תגידי, מה קראת בחיים שלך חוץ מסיפורי הרבי? תנסי את בוקובסקי, חנוך לוין, פול אוסטר, המינגווי.
בערבים היינו יושבים על הגג, על כיסאות חוף, מעשנים ושותקים. חשבתי על האחיות שלי ועל ההורים שלי שתקועים במעלות ונמלאתי עצבות. בבוקר הוא שוב היה אומר לי ללכת. בזמן שהכנסתי לתיק הגב את הספרים והדיסקים שלי הוא אמר: “נו, את כבר מכירה אותי, את יודעת שאני לא יכול.” הייתי צועדת בדרך יפו בין הבזארים וחנויות התבלינים, כבדה ומגושמת. הכול נראה לי חסר תכלית ומשעמם. לא הצלחתי להבין איך הוא מוותר על כל השפע הזה שיש בינינו. קניתי באלנבי מכשיר טלפון עם מזכירה אלקטרונית כדי שאם הוא יתקשר אוכל לשמוע את ההודעות שלו שוב ושוב. ישבתי על המיטה ונזכרתי באסתר המלכה שחיכתה כל ערב שהמלך יצביע עליה בשרביט ויבחר בה.
כשהוא לא היה מתקשר, התקשרתי אני אליו. שלוש, ארבע וחמש פעמים בשעה. הוא לא ענה כי לא היה בבית או כי ניחש שזאת אני. היי, זה יואל, תשאירו הודעה אחרי הבאפ באפ בי דו אה… הקשבתי לזה אין ספור פעמים ושרתי איתו את הבאפ באפ בי דו אה. בפעם העשירית הוא ענה פתאום: אם את מתקשרת לכאן עוד פעם אחת אני מתקשר למשטרה, שמעת? וטרק את הטלפון. הסתכלתי על השפופרת ונגעלתי מעצמי. איך הפכתי להיות הבחורה המטרידה, הטיפשה שרודפת אחרי מישהו שלא רוצה אותה? קראתי בפעם האלף את ייסורי ורתר הצעיר ונרדמתי. אחרי כמה ימים הוא היה מתקשר וצוחק. איך הבהלתי אותך עם המשטרה, אה? אבל את צריכה לפעמים נבוט בראש בשביל להפסיק. הוא סיפר לי על אודליה, החברה שהייתה לו כשהיה בן עשרים ושלוש. כל הזמן הוא דיבר עליה. ההורים שלה גרו בכרמל והיו עשירים. אבא שלה רופא מנתח ואימא שלה פסיכולוגית. הם אהבו אותי, הוא אמר. אהבו את הפרסי השחור שאני ואפילו רצו לממן לי לימודים בברקלי קליפורניה. בברקלי! את יודעת בכלל מה זה אמריקה או שהגעת עד לנהריה?
אז מה קרה, שאלתי בכל פעם מחדש כאילו הוא מספר מותחן שאני לא יודעת את הסוף שלו.
היא עלתה לי על העצבים, זה מה שקרה. מה זה אומר? שאלתי, מקווה להבין איך לא לעלות לו על העצבים, אבל יואל רק משך בכתפיים. כשהוא היה בוהה בקיר ומחייך לעצמו שאלתי אותו: על מה אתה חושב? והוא אמר: אף פעם אל תשאלי אותי על מה אני חושב. זה קוטע לי את חוט המחשבה וזה סתם מציק. אבל אם את רוצה לדעת חשבתי עכשיו על אודליה. כל הזמן הוא חשב על אודליה, או כך לפחות הוא אמר.
ערב אחד חברה שלי מיכל באה לבקר אותי בדירת החדר ששכרתי בקרליבך. זה היה ביום חמישי ויומיים קודם יואל אמר לי שוב ללכת. מיכל ואני נפגשנו באולפנה ומאז לא נפרדנו. אחרי האולפנה היא התגייסה לצבא ואני הלכתי לשירות לאומי, הקשר התרופף אבל עדיין נפגשנו בחתונות של החברות הדוסיות שהתחתנו בגיל תשע־עשרה ועשרים. היינו יושבות מחוץ לאולם, לרוב בבני־ברק או גבעת שמואל, מעשנות וצוחקות על המסכנות שעדיין דתיות וכבר מתחתנות. אחרי שעברתי לתל אביב פגשתי יום אחד את מיכל בדיזנגוף סנטר. היא עבדה בחנות אפלולית שמכרה מוצרים שקשורים ליער ופיות ונראתה בדיוק כמו ביום הראשון שלה באולפנה, רק שבמקום חצאית ג’ינס באורך מידי לבשה מכנסי ג’ינס קרועים. התחבקנו וקבענו להיפגש בסוף יום העבודה שלה. בערב מיכל סיפרה לי שהיא גרה עם ההורים שלה ברמת גן ושבינתיים היא חוסכת כסף לטיול לדרום אמריקה. היא לא בקשר עם אף אחת מהאולפנה ובכלל, מתחשק לה למחוק את התקופה הזאת מחייה. אבל האמת היא שבצבא היה יותר גרוע, היא אמרה. אצלי הכול רופף. היה ועודנו, היא אמרה והעיניים שלה התערפלו. כשבאה לבקר אצלי התיישבה על המיטה ואמרה, זה קצת מזכיר את האולפנה, לא?
נראה לי שאני הולכת לישון אמרתי ומשכתי את השמיכה עד לסנטר. את עושה צחוק? נראה לך שאת גרה בצנטרום של העיר הזאת ואת נשארת בבית? אל תתני ליואל לבאס אותך ככה. אם הוא סבבה עם הפרידה גם את יכולה.
אבל אני לא סבבה, אמרתי. אני מתגעגעת אליו ואוהבת אותו, אני לא מפסיקה לחשוב עליו ואני לא מבינה למה כל פעם מחדש הוא רוצה להיפרד.
כי הוא מוזיקאי ומוזיקאים הם אנשים משוגעים ודיכאוניים שלא מסוגלים שיהיה להם טוב, עוד לא הבנת את זה? אנחנו יוצאות הערב. אולי אפילו תכירי מישהו, אה? מה את אומרת?
היא התקשרה לכל מיני אנשים והודיעה לי בעיניים נוצצות שאנחנו יוצאות למסיבה במועדון הלנדן. התלבשתי בחוסר חשק וחשבתי לעצמי שאולי זה נכון, אולי באמת יואל לא יכול שיהיה לו טוב. המועדון שכן בלונדון מיניסטור והיה מפוצץ ורועש. מהרגע שהגענו כבר לא ראיתי את מיכל. היא פגשה מישהו וסימנה לי עם הראש שאחר כך. ליד הבר פגשתי את אליק, בחור יפה שהכרתי בירושלים אחרי השירות הלאומי ופגשתי מדי פעם בתל אביב. הוא היה דתל"ש וכל הזמן אמר: את מזכירה לי את הבית. התיישבנו בספות העור הצדדיות עם וודקה מעורבבת במשקה אנרגיה, ונזכרנו בסעודה שלישית. הדי ג’יי ניגן סנופ דוג ואנחנו שרנו “ידיד נפש”.
זה לא בשבילך העולם הזה, הוא אמר והתרומם בכבדות מהספה. מה עם הבחור ההוא, עדיין לא רוצה אותך? הוא כן רוצה, אמרתי ואליק גלגל עיניים.
בחורה בשמלה שחורה חייכה אלי חיוך קטן והתיישבה לידי. אני מכירה אותך, היא אמרה. עבדת פעם בבייגלס וכשביקשתי בייגל מחיטה מלאה לקחת אותי הצידה ואמרת לי שזה בכלל לא עשוי מחיטה מלאה, שהם מערבבים את הבצק עם שוקולית. התחלנו לצחוק והיא שאלה זה נכון? הם באמת עשו את זה? איזה רמאים. קוראים לי תהילה, היא הושיטה לי יד, ואני מיד אמרתי: גם את דתל"שית?
מה זה דתל"שית? היא שאלה. קמתי מהספה ויצאתי מהמועדון. לא נפרדתי מאליק ומיכל וכל מה שרציתי היה לחזור לבית בקורדוברו שלוש ושיואל יחבק אותי וילחש לי “בת עקיבא קטנה.” עליתי למונית שיכורה וביקשתי מהנהג שישים דיסק שהוצאתי מהתיק. זה היה דיסק של ניגוני חסידות קארלין והשיר שביקשתי שישמיע היה שיר מספר 6, קה אכסוף. הנהג, שנראה פחות או יותר בגילי, אמר, אין בעיה נשמה, מה שתגידי. נמרחתי על המושב האחורי והתחלתי לשיר בעגה היידישית כמו ששרה מקהלת לחיים טיש. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר והחלטתי להתקשר ליואל. הוא ענה מנומנם אחרי ארבעה צלצולים וצרח עלי שאני לא אעז להתקשר אליו בשעות כאלה ואז התרכך ושאל: הכול בסדר? מישהו עשה לך משהו?
אף אחד לא עשה לי כלום, זה רק אתה עושה לי, אמרתי וניתקתי. נהג המונית הוריד אותי בכניסה לדירה שלי. כבד, הוא אמר, והוציא את הדיסק.
-
מתוך ספר בכתובים. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות