א 🔗
בצהריים התקשרו אלי מהגן. הילדה מקיאה, הקיאה את ארוחת הבוקר, אחר כך שיחקה עם הסייעת ונראה היה שהיא מתאוששת אבל עכשיו הקיאה שוב, בננה ומיץ תפוזים. ביקשתי שישגיחו ושיעדכנו אותי שוב בעוד שעה אבל מרב לקחה את הטלפון ליד, פסקה שהילדה חולה ו"מישהו" צריך לבוא ולטפל בה “עכשיו”. הסברתי שמחכים לי חולים, “מחוץ לדלת”, אבל לא הייתי צריכה לשמוע עוד את מירב כדי לדעת מה היא חושבת עלי.
הילדה הייתה חיוורת, אפאטית, אספתי אותה כמו שק תפוחי אדמה והנחתי במושב האחורי, בדיקה חפוזה על המיטה בבית לא הצביעה על בעייה גלויה לעין, לא חום, לא נפיחות, לא אודם בגרון, לא רגישות יוצאת דופן, רק לובן מטריד בקרקעית העיניים וחולשת גוף שלא עומד על הרגליים, לא היה לה עוד מה להקיא, הכנתי לה תה עם לימון אבל היא לא נגעה בו, גופה הדיף ריח קיא ואני פשטתי לה את הבגדים, שטפתי את השערות שלה ואת הבטן במים פושרים והלבשתי אותה בפיג’מת הקופים שלה, התקשרתי לאמנון ולא הייתה תשובה, פחדתי שתעצום את העיניים, השעה ארבע וחצי והיא לא אכלה ולא שתתה דבר מאז הבוקר, את המעט שאכלה בגן הקיאה, ראיתי איך העיניים שלה נלטשות ואת הסנטר נחשק במאמץ, היא לא הצליחה, פשוט לא הצליחה להתמסר למחלה שלה, אמנון עדיין לא ענה, חום גופה החל לעלות ואני ציננתי אותה ברטיות טבולות במים ובחומץ, הדופק נחלש אבל זה לא הדאיג אותי, “רופאה דה־לה־שמאטע,” לחשתי לעצמי, מרפאה את הבת שלה בסמרטוטים ותה. הכנתי לעצמי קפה שחור ויצאתי לעשן במרפסת, הרצפה הייתה לחה מגשם הלילה, גם הכיסא, קיללתי את אלוהי הגשם שלא בעתו, שאפתי שאיפות קצרות וחזקות, בעמידה, העציצים פורחים יפה, בסך הכול שלושה עציצי גרניום כי ליותר מזה אין לי כוח, איפרתי בעציץ, על הרגבים הרכים, והתגברתי על מה שתבע ממני גם לכבות בהם. ארבעים נקודה שתיים! זהו זה. הזמנתי מונית, דחסתי לתיק תחתונים קטנים, סוודרים, גרביון וגופיות לבנות, ואספתי אותה אל כתפי. אמנון לא נמצא במחלקה, אמרתי למתמחה שייקח דם ושיזעיק את מי שצריך להחליט אם צריך טיפול נמרץ, הוא בהחלט התרשם, הכירורג הגיע, שאל את מה שהוא צריך לשאול, האחות כבר חיברה עירוי ועדיין חיכינו במיון. וירוס שהסתבך, מה כבר יכולנו לאבחן בשלב כזה, על אף הלובן בתחתית העין, פליטת האוכל, האודם בכפות הרגליים, החום ירד דווקא, יחי הסמרטוטים הרטובים, האחות ליטפה לה את המצח, “מתוקה,” לחשה ונפנתה אלי, קורנת, לא חייכתי אליה בחזרה, ואולי כן חייכתי, אני כבר לא זוכרת, אולי שלפתי מאשפת חִצי חיוך מורעל, אמנון הגיע כעבור שעתיים, גבוה, נמהר, הסטטוסקופ דופק על החזה כמו טסטוסטרון על דופן האשך, חיבק אותי, נישק על לחיי, הוא יודע שאני שונאת את זה אבל הוא אמנון, המטיר שאלות תוך שהוא סובב את המיטה עד שחדלתי לענות, הציץ בדף המעקב, לחץ את משקפיו אל שורש האף ונשא אלי מבט קצת מטומטם, חייכתי וביקשתי שיזמין אותי לסיגריה במרפסת, אמר שנשאיר אותה להשגחה אבל זה שום דבר, הלכנו לעשן, הוא חזר והזכיר שאני הסקס הכי טוב שהיה לו, על אף כל שנות הרווקות, הגובה שלו, הסטטוסקופ, חיבק את מותניי, עמדתי נוקשה, נזכרתי בלשון העבה, התובענית, באנקת הגמירה הקלושה ובמנהג שלו לנשוך את שיערי בזמן שאני עושה לו ביד, הזכרתי לו את נסיבות עמידתנו כאן, במרפסת בית החולים, הוא הסיט את מבטו, פלט עשן, הבטיח שהילדה תחלים, המרפסת הייתה קרה, אבק כיסה את כיסאות הפלסטיק הלבנים, את הרצפה, אחזתי בידו והסרתי אותה מעלי, חזרנו לחדר שלה, הוא ליטף את שיערה והיא הביטה בו בחוסר אמון בולט כל כך שניגשתי לקחת לה את היד, “תראה את העיניים,” ביקשתי, הוא הסתכל, מתח קלות את העפעף, נד בראשו, “מה זה?” פנה אלי, היא פרצה בבכי, אמרתי שאין לי מושג והוא הבטיח לשלוח עוד מישהו, “אפילו שזה כלום, תשישות, נחכה לתוצאות של הדם.” הסניטר שהעביר אותנו למחלקה אמר שהוא זוכר אותי, “יש לי זיכרון לפרצופים יפים,” אמר, לא הסתכלתי בו, אף פעם לא התייחסתי לסניטרים, גם לא לאחיות, מבחינתי הם היו הכרח שיש לסבול. הילדה ישנה, לא הרגישה בטלטולי המעלית הישנה, ואני, כדי לעשות עם עצמי משהו, הסטתי קווצות שיער דמיוניות מעל מצחה, אמנון דאג לחדר פרטי והסניטר מילא כוס פלסטיק במים, הניח אותה על השולחן והסתלק, נשארתי לבד, הסתכלתי בקיר הלבן ואחר כך ניגשתי אליה, לצווארה, הצמדתי שתי אצבעות וחשתי בפעימת הדופק הקלושה, טלטלתי אותה קלות והיא פקחה את עיניה, רציתי לדעת שהיא מסוגלת להתעורר, חשבתי שהיא לא מזהה אותי, לחשתי את שמה והיא אמרה שחם לה, הפשלתי את שולי השמיכה, תמכתי את עורפה וקירבתי לשפתיה את כוס המים, היא לגמה בקושי ואמרה שכואב לה, איפה כואב, לא ידעה לומר, רק שחם וכואב לה, האחות חיברה את העירוי ושאלה אם צריכים עוד משהו, ביקשתי שתשגיח במקומי לכמה דקות והלכתי למשרד המחלקה, ביקשתי את הטלפון והתקשרתי אליו, “מה את עושה?” ירה מיד.
“זה טלפון לא מזוהה,” השבתי, “אני בבית חולים,”
“ואם הייתי בבית עכשיו? אם היא הייתה עונה?”
“אני צריכה אותך.” הוא שתק.
“מה קרה?” הואיל לשאול לבסוף.
“הילדה חולה, אני באיכילוב.” השתיקה שלו הפכה אותי לאקדח טעון שנאה. “לך תזדיין,” הרמתי את הקול. הנערה בקבלה הביטה בי.
“אני אנסה,” הוא לחש, אפס מאופס, למי אני מוסרת את עצמי מדי שבוע כבר חצי שנה? טרקתי את הטלפון והסתלקתי משם, אמנון חזר, הראה לי את התוצאות, מלבד המוגלובין נמוך, רמה של עשר וחצי, לא מצאנו סיבה אמתית לדאגה, הוא חזר והציץ בקרקעית העין, האיר בפנס והיא פרצה בבכי מר, ניסיתי להרגיע אותה, ליטפתי לה את היד, הוא מישש את צווארה ואת בטנה, “הידיים שלי קרות,” אמר, והניח אותן על זרועי, “מה אתה מחפש?” שאלתי, הוא חזר אליה, אמר שההמוגלובין יכול שוב לעלות, שנעקוב, שאדאג לתת לה מים ולשים לב שהיא לא שוקעת, כאילו שאני צריכה אותו בשביל זה, חצי שעה אחרי שהוא יצא חלה הדרדרות במצב, היא הקיאה מיצי קיבה וצרחה שכואב לה, הכנסנו אותה לסדרה של צילומי בטן, טחול, כליות וקיבה, ולא מצאנו כלום, העורף הקשיח והיא התקשתה בדיבור, פלטה את מה ששתתה והתנשמה בכבדות, אמנון חשב שהצוואר שלה בצקתי, ביקש לעשות לה MRI אבל לא הספקנו כי היא הכחילה ואמנון הרכיב לה מסיכה, לא הרפה מהדופק והזמין מיטה בטיפול נמרץ, הוא נראה מבוהל, חסר אונים, הילדה נשמטת לו מהידיים ואין לו מושג על מה ולמה, אין לו קצה של דיאגנוזה והוא בכל זאת צריך להפגין ביטחון, ידיעה, אופטימיות מעושה, רצו להוציא אותי מהחדר, סירבתי בתוקף וראיתי איך מחדירים לה את הזונדה והיא מתפתלת חשוכת כוחות למחות, אמנון הזיע, ידיו לא עמדו בעומס, וראש המחלקה, שלא הכרתי, רמז לו שיפקיד את הטיפול בידיו, דבר לא נעלם מעיניי, לא הרעד בידיים של אמנון ולא העיניים המרצדות של האחות הצעירה, לא פרכוסי הראש הזעירים שלה ולא הצוות שהתאסף בדלת בתואנה של הצעת עזרה, נצמדתי לקיר והסתכלתי עד שזה נגמר, הילדה שלי מחוברת לצינורות, לזונדה, למסיכת חמצן, ואני יושבת לידה ומסתכלת כמו על סרט רע, מחכים, כולם, אני לוגמת מים כאילו שאני מאוד צמאה ולא מסירה את המבט, הכתף שלה נראית לי קטנה מדי, הכול גדול סביבה, הווילון, המיטה, שמיכת הצמר, אפילו הכוס שהיא לא שותה ממנה, והכתף שלה קטנה, מרב מתקשרת בפעם האלף ואני לא עונה, גם הוא התקשר פעמיים, אין לי מה להגיד לו, חוץ מהכתף שמציצה לה מתחת לשמיכה הכול בסדר איתה, כשנצא מפה ניסע לאמא שלי ונאכל חמין מקרון, עוד מעט אכתוב לה להכין לנו חמין מקרון, היא אוהבת את זה, מה עוד היא אוהבת? אני לא יודעת, אין לי סבלנות, את כלב הצמר המטופש, זה אפילו לא צורה של כלב אלא גוש צמר שאחותי תפרה לו בד אדום לפה, שני כפתורים לעיניים וחבל לזנב ומאז היא לא נפרדת ממנו, לא בבית ולא בגן, ביקשתי מהאחות שתחליף אותי בשמירה, התקשרתי ואמרתי לו שייכנס אלי הבייתה, יכול להיות שאשתו הייתה איתו, אולי אפילו לצדו, במכונית, שייכנס לחדר שלה ושייקח את הכלב הירוק, “אין לך מה לבוא לפה בלי הכלב,” התריתי, כאילו שהוא להוט לבוא, הוא לא ענה, גם לא העז לסגור, “היא בטיפול נמרץ,” אמרתי, וחזרתי אליה, האחות שאלה אם אני צריכה עוד משהו, “למה את מתכוונת כשאת אומרת עוד?” שאלתי, אבל למזלי ידעתי גם להתעשת, “הכול בסדר,” הפטרתי, היא טלטלה קלות את צינורית העירוי, נקשה בציפורן קשה במבחנה, וכשעמדה בדלת אמרתי שאני יוצאת לעשן, אפילו לא ביקשתי ממנה, כאילו שאני עדיין מנהלת את משמרת הערב שלה, הוא הגיע לשם, למרפסת העישון הקרה, ומיד חבק את כתפי, “הייתי בדרך,” אמר, “לא לבד, הורדתי את הבן במגרש.”
“נקיפות המצפון שלי קפואות,” אמרתי לו, “הילדה בסכנה,” ידעתי שאלו יהיו המילים שאומר לו, “הילדה בסכנה,” לימדתי את עצמי לומר לו אותן, שיננתי את הטקסט, אנחנו על הסט וכל מה שיקרה מעתה והלאה הוא טקסט משונן של שתי דמויות עילגות. “איך זה קרה?” שאל, ידו צנחה מעלי, אמר שהוא מכיר הרבה רופאים, חשבתי שהוא צוחק ושזה לא זמן ראוי אבל הוא דיבר לגמרי ברצינות, לפחות הצליח לחלץ ממני בדל גיחוך, שאל על הספירה ואני ביקשתי ממנו שישתוק ושיחבק אותי חזק, ידעתי שאני צריכה לבכות עכשיו, שבדיוק בשביל זה הוזעק החזה הגברי הזה, הוא חפן את ראשי, עשה את שלו אפשר לומר, שתקנו, הזלתי כמה דמעות וחזרנו לחדר, האחות הסתכלה בנו והסתלקה, הוא הביט אחריה, הלך והציץ בדף המעקב, “המוגלובין נמוך,” אמר, שמט את הדף והלך לחלון, ראיתי, או שדימיתי לראות, רעד חולף בכתפיו הרחבות, באתי וחיבקתי אותו מאחור, השחלתי יד מתחת לחולצה וליטפתי לו את הבטן, גופו נדרך, התקשח, ריחרחתי בעורפו הלא רחוץ, “אולי אנחנו אשמים,” אמר, המשכתי ללטף אותו, בחזה, בבתי השחי, הביטוי אוזלת יד נתקע לי בראש וסירב לעזוב, כאילו שאם אפסיק להגות בו ייגמר הכול, היא תמות והוא יקפוץ מהחלון ואני אחתוך לעצמי את הוורידים עם שברי המבחנה הזו, הייתי חייבת להבין אותו לאשורו, לפרק אותו לגורמיו, לראות יד אוזלת לנגד העיניים, “אזילה, אזילה,” התנגן בראשי ואצבעותי צבטו חזק בבשר הבטן שלו, הוא פלט צעקה ותפס בידי הצובטת, סירבתי להרפות והוא תלש אותה בכוח, קפצתי את אצבעותי, חופנת את מעט השערות התלושות, הוא אחז בזרועי והוליך אותי אל הכורסה, “אל תלך,” אמרתי, החזקתי בידו, אמר שהוא הולך למצוא את מנהל המחלקה, נשארתי לבד והסתכלתי בקיר מעל הראש שלה, הצצתי בדף המעקב ועדיין לא מצאתי בו דבר וקמתי ונעמדתי לצד הרגליים המכוסות שלה, הפשלתי את השמיכה, נגעתי בה והסרתי את הגרביים שלה, קירבתי אותן לאפי, שאפתי מלוא ריאותי ואז נבהלתי ומיהרתי לשוב ולגרוב לה אותן, שוב הסתכלתי בקיר הלבן ואז בפנים שלה, בנחיר שקלט לתוכו את צינור הפלסטיק הצהוב, הוא נראה לי ישן ומלוכלכך ורציתי שיהיה לה צינור לבן, חדש, וחשבתי לעצמי שאנשים כמוני, דווקא אנשים כמוני בסופו של דבר יוצאים מדעתם, ומצאתי את הציפורניים שלי, אלו של יד ימין, דוקרות במאמץ לפתוח את אלו הקפוצות של שמאל, הם חזרו יחד, מנהל המחלקה אמר שהערכים קבועים אבל ההמוגלובין ממשיך לרדת, כל המערכות דופקות ובכל זאת משהו קורס, כאילו שמופיעות בצקות ונעלמות ברגע שאנחנו מסתכלים בהן, הוא הניח יד על חזה, “הגוף לא מפרכס,” אמר, “כמה זמן?” שאלתי, הוא שתק, “הזמן הקריטי?” התעקשתי, “יומיים־שלושה,” הוא ענה, בלי להביט בי, “כולם?” הוא עשה את עצמו בודק מתחת לשמיכה, “כולם?” הרמתי את הקול, “היא תהיה בסדר,” נשא אלי את עיניו, הוא היה שחקן מנוסה, חזק, “אתה שוכח עם מי אתה מדבר,” אמרתי, “אני אמשיך לטלפן לבתי החולים,” אמר, התקרבתי אליו, “אני מבקשת שתציל את הבת שלי,” הוא בלע את רוקו, מילים זרות, תפלות, הוסיפו לטפס בגרוני, “שתעשה הכול.”
“בוודאי,” השיב, “בוודאי,” נגע בזרועי, הנהן לעברו קצרות והסתלק, נשארנו רק שנינו, משני צדי המיטה, “אתה מבין שמתים מזה,” אמרתי לו, “זה בכלל לא בטוח,” הזדרז להשיב לי, כמי שצפה מראש את חילופי הדברים, כמי שאצה לו דרכו, עוד קודם לכן תפסתי אותו מציץ בשעון, “אתה יכול ללכת,” אמרתי, “פשוט…” החל לומר, ואני סימנתי לו מיד שיפטור אותי מזה, גבר יללן זה באמת הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו, “אני נשאר,” קבע, “לך!” פקדתי, “אנחנו לא צריכים עוד צרות עכשיו.” “אני יוצא לעשן,” אמר בקול שפוף, ניגש אלי, העביר יד על גבי, יד מהירה, מרפרפת, כמנחם את שנינו על מה שעוד צפוי לנו, ומכיוון שנותרתי קפואה השפיל את מבטו לרצפה, המתין עוד רגע, ידו על עצם הזנב שלי, ויצא, המשכתי לעמוד כך עוד דקה ארוכה ואז החלטתי שהיא תחיה ויהי מה, ורציתי לצאת החוצה, למנהל המחלקה, לאחות הראשית, לרופאים, להטיח בפניהם את הבשורה, על אפם ועל חמתם, על פרצופי התחת המזויפים שלהם ועל דממת המוות שהם משרים כאן כאילו שאין כבר שום תקווה.
ב 🔗
הוא מקפל את המכנסיים בתנועות מושהות, בהיסח הדעת, בדיוק כמו שפרם קודם את שרוכי הנעליים וכמו שצחצח שיניים ובלי משים הטפיח את ראש המברשת במגבת הגוף שלו, מניע אצבעות, ידיים ורגליים בתוך ענן סמיך של מחשבות מעורפלות. בדרך למיטה, אחרי שהניח את המכנסיים המקופלים על מסעד הכורסה, הוא מתעכב מול המראה, מתבונן דקה ארוכה, בוחן את התפיחות שכבר הפכו כפולות ומשולשות מתחת לעיניים, התפיחות שמקנות לו חוכמה, שמזקינות אותו, הוא נוגע בחזה, סביב לפטמה, משקע שתי אצבעות בבשר ואז הולם באגרופים כמו קוף גדול, מתחשק לו גם לשאוג אבל הוא לא מעז לעורר רעש, גם הדפיקות על החזה נוגעות ולא נוגעות, אצבעותיו יורדות, תופסות ברצועה שסובבת את המותניים שלו, רצועת שומן עיקשת, חשות במקום שבו נתלש לו השיער, שהופיע כאב ועתה גם כתם אדום מכוער שעליו להסתיר מפני אשתו, הוא לא רוצה להמשיך בזה, אולי ייצא לעשן במרפסת, אין לו שום חשק לישון, הוא כבר מותש, הסבל הנפשי שלו עולה, כבר מזמן עולה על הנאת הבשרים הזו, כבר מזמן היה צריך לחתוך, לגמור עם זה, אלף פעם קיים עם עצמו את השיחה הזו, היא לא תערים קשיים, הוא יודע את זה, זה יהיה פשוט, קצר, מאוד קצר, ולפתע הוא נמתח, זוקף את ראשו ואיבריו הופכים קלים, מלאי מרץ רענן, כאילו שכבר נעשה הכול בעצם ההכרעה שנעשית בתוכו והוא פטור משיחה, מרגשות האשם ומהשקרים שהאירו בחצי השנה האחרונה את דרכו החשוכה, והחיים שהשתבשו כמעט לבלי היכר שבים ומצטללים כעת פשוטים וחשוכי דאגה, הוא יוצא להשתין ומוסיף לחגוג בתוכו את הפורקן, ברגליים יחפות, קלות, כמעט מרחפות, חוזר ועולה על המיטה, נשכב לצד אשתו, חש בחום גופה, בהבל נשימתה, עוטה על עצמו את השמיכה, נזהר שלא להעיר אותה, אולי יודיע שהוא חולה וייקח אותה לארוחת בוקר בשדרה, ולמחרת ישוב לעבודה, ויבלה יותר עם הילדים, יסעו, כבר בשבת יסעו להר הטייסים ואחר כך יקנו חומוס ופלאפלים וחמוצים באבו גוש, יחפשו את המקום שלהם ביער וישחקו בלהעמיד את קופסת הגפרורים על השולחן, אלף פעם כבר ביקשו ממנו, עד שנואשו, יסעו לאמא שלו בקיבוץ והוא יקנה לה את הקרם ההוא, הוא יפצה אותם, לא מאוחר, שום נזק לא נגרם… איך היא שרטה אותו, הצמידה, נצמדה, והשדיים שלה, הקטנים… אפילו את הכלב שהיא ביקשה הוא לא הביא לה, אולי מחר… ההתמסרות הזו שלה, המלאה, כבר חצי שנה רק בשבילו… אבל הפעם הוא נחוש, הוא לא ייתן, לא ייחלש, גם לא כשיגיע יום חמישי בבוקר והחיים בלעדיה שוב ייראו חסרי טעם, לא יותר מרצף ארוך ומשמים של משימות ריקות, כאילו שלא את הכול הוא מוכן לתת עבור השעתיים האלו, כאילו שהן לא מאירות באור תחת גדול את כל יתר הימים והשעות, אבל הפעם, הוא אומר בלבו בקול, גופו מתהפך אל אשתו ועיניו ננעצות בה, הפעם ימצא את הכוח, אם לא בשבילו אז בשבילה, בשביל הילדים שמחכים להר הטייסים, מחכים לאבא שהיה רוקד איתם על הספה בשבתות, לאבא שמסוגל להביט להם בעיניים ולהישבע שהוא יעשה בשבילם הכול, הפלאפון שלו מהבהב על המדף, הוא קם, מבוהל, מושך אחריו את השמיכה, היא חוצה את כל הקווים, היא מסכנת אותו, אולי בכוונה, “הילדה פקחה עיניים, שחררו אותה מהצינורות,” ולב אדום, גדול, בשבילו, אף פעם לא הודתה בזה, שהוא לא רק גוף עם זין גדול בשבילה, הוא חוזר למיטה, מתכסה, הילדה תחיה, שחררו אותה, ברוך השם, תחיה, אז למה הוא בוכה? ולמה רועדות לו הרגליים? למה הוא מביט בעורף החשוף, האהוב, של אשתו, ולא מבקש בו נחמה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות