1986 (מתוך ממואר שלא אכתוב לעולם)    🔗

הוא הבלם האחורי של בית"ר באר שבע. החבר הכי טוב שלו הוא השוער פיני מימון (מימון במלעיל). כשאני בן שש הוא מתחיל לקחת אותי לאימונים. זו העונה האחרונה בחוזה שלו ואחריה יפרוש. אני עדיין לא יודע את זה.

באימונים אני מבחין שהשוער המחליף של פיני – יוּדָה אָלוּש – טוב יותר ממנו. לפיני יש זקן וכרס גדולה, והוא לובש מכנסיים שחורים וחולצת שוער אפורה. יוּדָה אָלוּש לובש מכנסיים לבנים וחולצת שוער ירוקה, כמו השוערים של הליגה האנגלית.

גם אני מתחיל לשחק כדורגל ומחליט להיות שוער, כי השוערים מתלבשים אחרת משאר השחקנים ומותר להם לגעת בכדור ביד.

הוא מספר לי שהקבוצה נמצאת בליגה א' ומתחרה עם הפועל דימונה על העלייה לליגה הארצית. השחקנים של בית"ר לובשים מכנסיים לבנים וחולצה כחולה־כהה עם פסים לבנים דקים. דימונה לובשים אדום.

בשבתות יש משחקים. לפני כל משחק אנחנו נפגשים במועדון. המועדון הוא בעצם מקלט בשכונה ה'. לאחר האסיפה הטקטית כולנו עומדים במעגל צפוף, מושיטים את יד ימין קדימה עד שנוצרת ערֵמה של כפות ידיים ושואגים: “נִ־צָ־חוֹן.” לאחר מכן אנחנו עולים מהמקלט, נכנסים למכוניות ונוסעים.

מאז שהצטרפתי לקבוצה אנחנו מנצחים הרבה. השחקנים אומרים שאני הקמע שלהם ובמשחקים אני יושב על הספסל ליד ויקוֹ המאמן.

באוטו אני חולק איתו את החשדות שלי. “זה נכון שיוּדָה אתלטי יותר מפיני,” הוא מסביר, “אבל לפיני יש ניסיון וזה מאוד חשוב אצל שוער.”

באחת הפעמים אני עולה מהמקלט ולא מוצא אותו. אני יורד למטה ורואה את הרופא מזריק לו מים צהובים לברך, כשויקוֹ צופה בהם ולופת את המחברת המגולגלת שלו. אני חוזר למעלה ומחכה ליד האוטו.

ויקוֹ רושם במחברת את הדקות שבהן הקבוצה כובשת שערים וסופגת אותם. באסיפה הטקטית הוא מספר לשחקנים שאנחנו סופגים לא מעט בדקות האחרונות של המשחק ומבקש לשמור על עֵרנות. כמו כן, הוא מגלה שבין הדקה הארבעים לדקה השישים אנחנו כובשים הרבה, והשחקנים, מגובים בעובדה הזאת, מבקיעים עוד ועוד שערים בדקות האלה.

המשחק האחרון של העונה מתקיים באצטדיון וסרמיל בבאר שבע נגד דימונה. מספיק לנו תיקו כדי לעלות לארצית והם חייבים לנצח. בדקה התשעים התוצאה היא אפס־אפס. שחקן של דימונה בועט כדור מחצי מגרש שעובר מעל פיני, שנמצא רחוק מדי מקו השער שלו ולא מספיק לחזור. הבועט בורח מחבריו לקבוצה. הם משיגים אותו וכולם נופלים מחובקים על הדשא. המשחק נגמר. ויקוֹ תופס את הראש. אבא ופיני מנסים לשכנע את השופט שיוסיף עוד זמן.

1987 (מתוך ממואר שלא אכתוב לעולם)    🔗

הראשון שאני זוכר הוא מִישֶל דָדוֹן (כל השם במלעיל). יש לו שיער שחור מתולתל ושפם שחור וגדול. בפעם הראשונה שאני נכנס לבית שלו, אני רואה לוח קטן שמצויר עליו משולש עם שתי רגליים. הבת שלו (אני לא זוכר את שמה) מסבירה לי שזו האות A באנגלית. אחר כך היא מראה לי תמונה שלנו (מסתבר שכבר הייתי שם פעם). בתמונה אני כבן שנה ולבוש באדום, היא בת שבע ולובשת שמלה לבנה. אנחנו יושבים על הספה, היא מחבקת אותי ואני מניח את ידי הימנית על הירך שלה. שנינו מחייכים לאבא שלה, שמצלם.

אני מגלה שאנחנו לא באמת מבאר שבע, אנחנו בעצם מיפו, העיר שאבא נולד בה. בקרוב נמכור את הדירה בבאר שבע ונעבור ליפו. ויש לנו בעצם רק שלושה חדרים (המטבח והאמבטיה לא נחשבים). אומרים הרבה את המילה משכנתה, ולפעמים גם כיווני־אוויר.

חבר נוסף של אבא הוא פַארוּק חֲסוּנָה. הוא גר בעזה ויש לו שפם שחור דק. יום אחד פַארוּק עולה לגג שלנו עם שני כלובים ריקים. למחרת הוא יורד עם יונים בתוכם. אני עומד ומסתכל על היונים. פַארוּק מחבק אותי. “כשתבואו בשבת נאכל אותן.”

נוסעים לתל אביב לקנות חתול. גורים מנומנמים יושבים בשורה ליד הסורגים, למעט אחד, סיאמי עם זנב קצוץ שצועד הלוך ושוב מאחורי שאר הגורים ומדי פעם מפליק להם בזנב. אני בוחר בו וקורא לו דייגו, על שם מראדונה. “הוא זכר?” אנחנו מוודאים. “כן. הוא עוד גור אז לא רואים עדיין.” עונה המוכר. אנחנו עומדים בתור כדי לשלם ודייגו מצדיק מיד את הבחירה בו, כשהוא קופץ מהדלפק על אחד המדפים ומרטש שקית גדולה של אוכל לדגים. המוכר רץ לסתום את החור ובינתיים דייגו חוזר לדלפק ומתמקם בתוך המכשיר לגיהוץ כרטיסי אשראי, רגע לפני שהמוכר השני עומד להשתמש בו.

הוא עולה לנו 120 ש"ח: 70 בשבילו ועוד 50 בעבור שתי קערות פלסטיק צהובות.

למיקי אין שפם, אבל יש לו רועה גרמני בשם ז’וּל, על שם ז’וּל ורן. הוא גר בתל אביב. לז’וּל יש קערות בצבע כסף. באחת יש מים ובשנייה אוכל יבש שנראה כמו במבה אדומה. אני סקרן לגבי הטעם של האוכל שלו, אבל יודע שאסור. זה לא לבני אדם.

שנתיים אחרי שנעבור ליפו, ייכנסו אלמונים לבית של מישל דדון ויהרגו אותו ואת אשתו ביריות. הם ייקחו את הגופות שלהם ויזרקו אותן לוואדי ביציאה מבאר שבע. אמא תשב במטבח ותגיד בטלפון שזה על רקע פלילי.

דייגו יושב על הברכיים של מָנָאל, אשתו של פַארוּק, שמלטפת אותו ומתחילה לצחוק. היא מגרדת לו בבטן ומראה לנו שיש לו שמונה פטמות.

אני מחכה עד שאבא ומיקי שוקעים במשחק שבטלוויזיה והולך למטבח. אני יורד על ארבע וטועם סופסוף מהבמבה של ז’וּל. זה נורא מלוח. מישהו עומד בכניסה. נתפסתי. מעכשיו והלאה, בכל הביקורים הבאים, ז’וּל יסתכל עלי אחרת.

הבית נעלם לתוך קרטונים. אנשים לוקחים את הקרטונים ושמים אותם במשאית. אנחנו הולכים בטור לכיוון האוטו: אבא ראשון, אמא שנייה, אחי שלישי ואני אחרון, מחזיק את דייגו שבחצי הדרך קופצת לי מהידיים ורצה בחזרה הביתה. אני חוזר אחריה. בדירה הריקה אני מלטף אותה ומבטיח שיהיה לה טוב בבית החדש, שבו היא תמות מסרטן בעוד עשר שנים.