אוגוסט נהדר. אפשר להשתגע.

קיבלתי מכתב ממאנסי. מכתב קצר מאוד. זה חודשים שלא כתבה לי כלום. היא עובדת בבית־החולים; אחות רחמניה. היא מצטיינת מאוד. תיכף כשנכנסתי לחזית – נכנסה היא לבית החולים. עזבה את הבימה, את מחיאות הכפיים, את היין ואת הלילה וקידשה את חייה בטיפול בחולים ופצועים.

שלוש שורות כותבת היא:

"אביגדור,

אני חולמת בזמן האחרון חלומות נוראים. סיוטי שיגעון. אני כבר רואה אותך מת. אני כבר יוצאת מדעתי.

מאנסי"

מכתב נורא.

נורא הוא לא משום שהיא סובלת, אלא משום שמכתבים כאלה מביאים פה את המוות. בזמן האחרון עברה שם בעיר כעין איזו רוח־נבואה במחנה הנשים האוהבות: חוזות הן “גלויות עיניים” את סופו של האדם האהוב עליהן. בושה לדבר על זה – אך העובדה היא עובדה. הגפרייטר² צ’יז’יק, חייל סלובאקי נחמד, היה איכר וסנדלר כאחד שם בכפר, קיבל מכתב מאת אהובתו־כלתו, שבו היא כתבה לו, שחזתה אותו בחלומה כשראשו נקוב מפולש. – צחקנו למכתב – ואולם לא עברו ימים מועטים והגפרייטר נפל חלל בשעת אכילתו: הכדור נכנס לו ברקתו השמאלית ויצא בימנית.

מקרה זה לא היה יחיד במינו. נבואות הנשים התקיימו לא פעם. מובן שאנחנו ראינו רק את התקיימותן של הנבואות ולא את אלה שלא נתקיימו. אך – רק בתחילה חשבנו ככה. עברו חודשים אחדים ומכתבי הנבואה היו לזוועה בקרבנו. הצער הגדול והגעגועים הכבירים של לב האשה הקשורה בבן־זוגה – היה ממתח ומעדן את עצביהן ואת חושיהן עד כדי אֶפִּילֶפּטיקה נבואית. כל שלא שהה בחזית לכל הפחות שנה אחת – אל יצטחק על זה. – אם לצחוק – הרי לנו יש הרשות להצטחק: אנחנו ראינו מה שראינו. מפקד הבאטאליון השלישי שלנו, שר־המאה בֶּרגר, נקרע בידי רימון – ובכיסו מצאו את מכתב־אהובתו, הכותבת לו, שעשתה שלום עם אשתו (איזה צער הוא זה, המכריח את האשה “האהובה” ללכת ולעשות שלום עם אשת אהובהּ! ואיזה צער הוא זה, המושיט את יד האשה לאהובת בעלה!), יען כי ראתה בחלומה, שהוא, שר־האלף, קרוע לגזרים ומתחנן בגסיסתו, שהיא תלך אל אשתו לכרות איתה ברית שלום!

הגנראל גוּטהאגן קיבל מכתב מוזר מאוד מאת בתו, שבו היא כותבת לו: "אבא היקר, השפחה שלנו אומרת כל הזמן, שאיזה ריח נורא מחניק אותה בימים האחרונים, והריח הרע נודף – תסלח לי אבא היקר שלי! – ממך, מגופך. אני מבינה: אתם שם מתגוללים בכל מיני סחי בשעת ההכרח. אני יודעת זאת. – אני מבקשת ממך, לשמור על עצמך אבא היקר; התרחץ עד כמה שאפשר גם שם, כמו שאוהב אתה להתרחץ בכל יום במים קרים אפילו בחורף – "

הגנראל תמה על המכתב, אך לא בלי בת־צחוק. בתו היקרה והנחמדה, צעירה בעלת אינטליגנציה גבוהה – ואיך היא אינה יודעת, שהגנראל אינו מתגלגל בכל סחי? הגנראל סוף־סוף נמצא בדירה הגונה למדי אפילו במלחמה. – ואיך היא שומעת לפטפוטי המשרתת הטיפשה?

ומותו של הגנראל גוטהאגן היה בכל־זאת על פי הרֶצִיפֶּה³ המוזר של שפחתו. המשרת הצבאי שלו השתגע (ואולי לא השתגע, ורק המפקדה העליונה מצאה לנחוץ להודיע על השתגעותו) ורצח את אדונו ותחב את הגופה אל תוך בית־הכיסא בכפר לאזארוֹבקה, בחצר הארמון פון־ויליצקי.

מה זה? טלפאתיה? – נבואה?

מי זה יודע, מה זאת נבואה, טלפאתיה, אפילפטיקה, שיגעון, חוש־המרחק וכדומה?

“ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים”.

ואולם אם שם בעיר הֶעֱדִינו והִשְׂגִיבו הצער והגעגועים את נפש המתגעגעות געגועי־מוות על אהוב נפשן – הרי חייל־המערכה עצמו, שנוסף על הגעגועים שלו הביתה סבל “גם” את יסורי־המוות עצמם, נפשו של חייל־המערכה הלכה הלוך והיעשות לדקה, שקופה, עדינה ורַגישית עד כדי “מעשי ניסים” ממש. עצבי האדם, המצורף והמזוקק ביסורי־המלחמה, היו לכעין רשת־קרניים עדינה, הקורנת למרחקים וקולטת שם את הצורות, הקולות והתנועות. – העיתונים מדברים בזמן האחרון על איזו אמצאה מפליאה בטכניקה, העלולה לקלוט את הקולות מכל קצווי העולם ולמוסרם לאוזנינו; ומדברים גם על “ראי־פלאים” כזה, שבקרוב יצליחו לקלוט בו גם את הדמויות ממרחקים ולמוסרן לעינינו. מי יודע? אולי באמת נצליח גם לאלה. אני כשאני לעצמי מאמין אמונה מוחלטת גם בפלאים גדולים מזה בידי האדם. – ואולם אם אנו מסוגלים לעשות מכונה כזו – הרי מאמין אני גם “בנבואה” בצורה “פיסית” פשוטה, שעשתה פעם נפלאות, מבלי שהמדע הספיק לחקור אותם ולעמוד על החוק הריאלי שבהם. מאמין אני יותר באותה המכונה הנפלאה הידועה בשם “הוֹמוֹ סאפּיֶנס”, “האדם החכם”, המוכשרת – כשרון פּוֹטֶנציאלי לעת עתה – לקרון מתוך עצמה קרני־קליטה למרחקים. – ואם נכונה היא ההשערה, שאותו הפרופסור איינשטיין, שמרבים בזמן האחרון לדבר עליו בעיתונים, צודק בתיאוריה שלו, שאין מקום לחוד וזמן לחוד, ושהזמן אינו אלא הדִימֶנזיה הרביעית של המקום – הרי מדוע אי־אפשר שמכונת־"הנפש" שלנו תקלוט לא רק את הנמצא בריחוק־מקום, אלא גם בריחוק־זמן? – גם בעבר וגם בעתיד? מדוע לא? הן לפי התיאוריה הזו אין עבר ואין עתיד בכלל, כשם שאין במקום עבר ועתיד – מדוע לא?

על כל פנים – עצבינו אנו בבור־המוות רחוקים כבר מהיות חוטי־בשר בלבד. במידה שאני מתבונן בנו בעצמנו, באנשַי השונים ובי בעצמי – רואה אני שלא דיבורנו ולא תנועתנו אינם דומים למה שהיינו שם בעיר בטרם עבר עלינו מה שעבר. מדברים אנו כמו ברמזים, אחד מבין את השני כמעט בלי מלים. ולפעמים מיותרת היא המלה לגמרי. ולא רק מיותרת אלא יותר משהיא מועילה – מקלקלת היא. מי זה אמר, שלא ניתן הדיבור אלא בשביל לכסות את מחשבותינו? – נכון. – מביט אני באחד מאנשַי, האינפאנטריסט⁴ גאבּוֹר בּאלקאני ומרגיש אליו אהבה כזו, שמעולם לא טעמתי את טעמה לגבי גבר. העלם הזה, כולו מלא אהדת נועַם בשבילי. ובמקום לגלות לו את זה – אומר אני כל מיני מלים, מדבר בעקיפין, מפטפט – אך הוא מרגיש את אהבתי אליו. – למרות המלים שלי! השני שבאנשַי רועד כל הזמן מפחד, שמא אסכן את חיי – עושה הוא כל מיני מעשי־קונדס בשעת מהומת הקרב כדי להגן על גופי ו"לכסות" אותי. ולבסוף, כשאני יוצא “נקי” מתוך הסכנה – עומד הוא או יושב ממולי ומלטף אותי בעיניו ומפטפט מלים, מסַפר שטויות – ואני מבין ממבטו שלא את זה רוצה הוא להגיד; בהחלט לא. רוצה הוא להגיד לי, כמה מאושר הוא, שנשארתי בחיים איתו וכעת יכול הוא לראות אותי ולחיות איתי יחד. – והמשרת הצעיר שלי, זה המחרף ומגדף אותי ככלב, בשעה שאינני שומר על עצמי – אומר תמיד את ההיפך ממה שהוא רוצה להגיד באמת.

אך לא את זה רוצה אני להגיד – חשובה מזה היא העובדה, שכמעט כל אחד מאיתנו מרגיש תמיד במחשבותיו של רעהו. האחד חולם את געגועיו של השני, השני קורא את רעיונותיו של השלישי והשלישי רואה כבחלום את מותו המתקרב של הרביעי – וכל זה ביחד מתמזג בנו להארמוניה אחת גדולה ונפלאה: לאהבה כזו, ששום חכם יווני ונביא עברי לא חלם עליה מעולם. ואהבה זו באה לפעמים קרובות לידי גילוי פתאומי, מבלי שנתכונן לו מראש; מבלי שנדבר על האהבה הזו.

יום אוגוסט. נהדר, מסמא עיניים. הסתיו הרך מלביש את כל הטבע אדרת־צַער של מלכות־החידלון הכבירה. השמש השוקעת בוערת – ואנחנו שוכבים פרקדנים ועינינו נעוצות בשמש. נדמה לי ששומע אני את קול גלגל השמש: את רעש הפּרוֹטוּבֶּראנצים ⁵הכבירים ממרחק של מאה וחמישים מילונים קילומטרים. – שומע בהחלט. – ובתוך כדי שכיבת כולנו – איזה יגון גדול ועמוק פורש על כולנו את כנפיו הצחורות וממזג את כולנו לנפש אחת כבירה, הכואבת בלי פצעים, המצטערת מבלי לדעת על מה והמתגעגעת מבלי כל מטרה.