אבא שלנו מת. ביום שהוא מת אמא שלי אמרה לי לבוא הביתה, היא עוד לא מזמינה את האמבולנס, היא שומרת לי אותו. היה לה מובן מאליו שארצה לראות אותו מת. לקחתי מונית מירושלים. לא רציתי לנהוג, חשבתי שאני אבכה כל הדרך. בסוף לא בכיתי בכלל. בירידות נדלקו לנהג כל מיני נורות בקרה בדשבורד וחששתי שאין לו שמן ברקס ושאני הולכת למות. לא רציתי למות בשער הגיא. הנהג אמר לי שיהיה בסדר אבל אני התעקשתי לרדת ושישלחו לי מהתחנה מונית חלופית. הוא לא רצה להשאיר אותי שם אבל בסוף התייאש, השליך לעברי את הווסט הצהוב שמתחת למושב שלו ונסע.

ישבתי על המעקה, זוהרת בחשכה. ראיתי את הסילואטות של המשוריינים. חשבתי על המוות שאבא שלי הצליח לחמוק ממנו ב־48'. כשהייתי בהיריון אבא שלי התקשר אליי יום אחד באמצע שיעור. התנצלתי בפני הסטודנטים ועניתי לו. תמיד עניתי לו. הוא אמר לי “יש לך עט? חשבתי על כמה שמות לילד,” ובלי לחכות לתשובה אמר שהוא מעדיף נגב, אבל גם יפתח זה שם יפה, ואם לא נראה לי, אז הראל. “אבא, אלה החטיבות של הפלמ”ח, כן?" אמרתי. “אלה יופי של שמות.” הוא אמר, וניתק.

בימים האחרונים של חייו שקע בהדרגה למצב של תרדמה מיוסרת. הוא חש שסלעים רובצים עליו. ביקש שנסיר ממנו את בולי העץ. רצה שנזמין משטרה. ואמבולנס. המורפיום עזר רק באופן חלקי. לפעמים ישבנו לידו והחזקנו לו את היד. לפעמים הלכנו לסלון וסגרנו את הדלת. ביום שאחותי תמר הגיעה לארץ היא ישבה איתו בחדר, וכשהלכה לסלון הוא הפסיק לנשום.

בלילה, אחרי שסוף־סוף הגעתי מירושלים, פגשתי את אבי המת. לשמחתי הוא דמה באופן מכמיר לב לאבי החי. אחרי זמן מה הגיע אמבולנס בלי סירנות לאסוף אותו. שני בחורים, סדין ואלונקה. הם לא מצאו את המסקינג טייפ שלהם. הם ישבו על קצה הספה בסלון ושתו קפה עם אמי בזמן שתמר ואני חיפשנו בארון הסטוקים של אבא שלנו את הדבק המתאים ביותר לרגע הזה. אבא שלנו היה אספן כפייתי של ציוד משרדי. בשנים שלפני אופיס דיפו, היה חוזר מחודשי עבודה בארצות הברית עם ניירות דבק בריח אמריקה, בלוקים צהובים, מהדקי נייר שחורים בכל הגדלים, נעצים עם ראש שטוח ונעצים עם ראש בולט, תיקיות אקורדיון מקרטון חום, אשר מתישהו יכתוב עליהן בכתב ידו המזוהה “שונות” או “אוניברסיטת מישיגן – מסמכים: 81’–83”. הבחורים עטפו את אבי בסדין והדביקו אותו במסקינג טייפ שלו. תמר נתנה להם את הבגדים שבחרה לו, שיכינו אותו לקבורה. היא הכניסה לכיס הפנימי של מעיל העור מלונדון של שנות השישים את הארנק שלו, כדי שיהיה נינוח ורגוע לנצח. חזרתי במונית לירושלים. דמיינתי שהבחורים עוצרים עם האמבולנס לקנות סיגריות, מוצאים על הרצפה מתחת למושב הקדמי את גליל המסקינג טייפ שלהם. דמיינתי שאבא שלי מסיר את הסדין ומבקש שיקנו לו פאקט של אירופה. דמיינתי שהם שותים וודקה רדבול ומעשנים נרגילה בדירה של אחד מהם, בזמן שאבא שלי שוכב בחניה מחוץ לבניין. קיוויתי שהמסקינג טייפ לא ייפתח, שלא יראה את התקרה המלוכלכת של האמבולנס.

ביום של הלוויה נסענו יואב, תמר ואני לקיבוץ עינת באוטו שלנו. יואב נהג, תמר ישבה לידו. אני ישבתי מאחורה עם הסלקל. היו אלה ימים שבהם ליאם, הבן הבכור שלי, היה מזוהה עם האלמנט שאחסן אותו. “קח את העגלה,” הייתי אומרת ליואב, או “אתה שם עין על הטרמפולינה?”

אמא שלי נסעה באוטו אחר עם סנדרה, אחותה שהגיעה יום קודם לכן מסקוטלנד לכבוד הלוויה, ועם מרילו, שהגיעה לפני שנים מהפיליפינים לטפל בזקנים ישראלים. יש כאלה שמספרים שהמטפלים הפיליפינים נעשים ממש חלק מהמשפחה. אצלנו זה לא היה ככה. היה ברור שמרילו לא נהנית באופן מיוחד מהטיפול באבי, באותה המידה שבה הוא לא נהנה להיות מטופל. הוא לא נכנס לה ללב והיא לא נכנסה לו ללב. במשפחה שלנו אין כל כך מקום בלב לאנשים נוספים. אמא שלי חשדה שמרילו גונבת מהם אורז. “ואם כן,” אמרתי, “אז מה?” היא אמרה: “מי שגונב אורז יכול לגנוב ממך גם כסף.” אני חשבתי שמי שגונב ממך אורז לא מסוגל לגנוב ממך כסף, ולכן הוא גונב אורז. כך או כך מרילו הגיעה ללוויה, אולי עם חבילת אורז אחרונה בתיקה לאות פרידה.

תמר התנדבה לזהות את אבא שלנו לפני הקבורה. כשחזרה שאלתי אותה “הוא בסדר?” והיא אמרה שהוא נראה נהדר ולבוש כמו שצריך והארנק במקום. היא הכניסה לארנק תמונות שלי ושלה ושל אמא שלנו.

ידעתי שאולי תמר שיקרה ואבא שלנו לא נראה נהדר. אולי הוא מסריח מנרגילה אפרסק, אולי עיניו נוקרו, אולי כיבו עליו סיגריות אירופה, אולי יש לו חתיכת מסקינג טייפ מאמריקה על הפה. אבל תמר היא אחותי הגדולה וכשהיא יכולה היא שומרת עליי.

כמה שנים לפני שמת, המוח של אבא שלי התחיל לתעתע בו. יום אחד הוא לא הצליח לפתור סודוקו. מצחו התקמט בדאגה מעל העיתון, הוא הרגיש שמשהו חומק ממנו ולא ידע מה. הדף של הסודוקו התמלא במשוואות מורכבות ובחישובים שלקוחים מעולמות אחרים, וכשהם מופעלים על פשטותו של הסודוקו הם מובילים בהכרח למבוי סתום.

אבא שלי ואני הלכנו עם משי הכלבה לבית הקפה במרכז המסחרי שליד הבית שלו ושל אמא שלי. זה אף פעם לא היה הבית שלי. זה היה הבית שהם עברו אליו כדי שהיא תוכל לטפל בו בנוחות יחסית, וכדי שהוא יוכל למות בנוחות יחסית. ציפורני רגליה של משי תקתקו על המדרכה, והתתחברו לצלילי נקישת המקל של אבא שלי. גם אני יצרתי צליל כלשהו בהליכה, אבל לא היה מי שישים לב אליו.

בבית הקפה, אבא שלי מילא את כיסיו בשקיות סוכר חומות. כשהזכרתי לו שהוא סוכרתי הוא רוקן את כיסיו ומילא אותם בשקיות סוכרזית ורודות. כשהזכרתי לו שיש לו סוכרזית בבית הוא ביקש ממני לא להתערב. שתקתי, והוא נתן למשי סוכר מתוך שקית. כשאמרתי לו שהיא תשלשל, הוא התעלם ממני.

בדרך הביתה מהמרכז עצרה אותנו נערה במדי צופים. היא שאלה את אבא שלי אם היא יכולה לעזור לו לחצות את הכביש. היא סיפרה שהם קיבלו משימה: לעזור למישהו. אבא שלי נרתם למשימה באותו אופן שנרתם להקמת המדינה, בתחושה של שליחות וגאווה. הנערה נתנה לו יד, אני אחזתי ברצועה של משי, ושלושתינו חצינו את הכביש. הנערה הודתה לאבי. היא סימנה לחברותיה “וי” באצבעות והן הביטו בה בקנאה. אבא שלי הציע להן גם לעזור לו לחצות את הכביש והן נענו בשמחה. אבא שלי חצה את מעבר החצייה מצד לצד, הלוך ושוב, פעם עם זו ופעם עם זו, עד שכל הצופות מילאו את המשימה. אחרי שהאחרונה עזרה לו לחצות את הכביש, חצינו אני והוא ומשי הכלבה לצד של הבית, והתיישבנו לנוח על ספסל. אבא שלי היה עייף מהחציות המרובות, אבל מרוצה. אני הבטתי בנערות מתרחקות בשמחה, זוהרות בחום הנעים של להיות ילדה טובה.

בדירה הקודמת, הקטנה, זו שהייתה הבית שלי, היה מסדרון שחיבר בין החדר שלי ושל אחותי תמר לחדר של אמא ואבא שלנו. בסוף המסדרון, בחדר ההורים, עמד הארון הגדול של התרופות והמגבות. בשנות ילדותנו הוא היה הארון הגדול של המצעים והמגבות. אבל עם השנים, ארון התרופות עם המראה בחדר האמבטיה התמלא באדוויל ובטמפונים ופלסטרים. וכשנכנסו הכדורים הקטנים בשביל הלב, אלא שאסור לצאת מהבית בלעדיהם, היה צריך לעשות להם מקום. איתם הגיעו קופסאות של אַנַלַפְּריל או כפי שנקרא לפעמים אַנַלַדֶקס, וגם דֶרַלין והרבה אספירין. תקופה קצרה אחרי הצנתור השני הגיעו האינסולין ואיתו המזרק והמכשיר למדידת רמת הסוכר בדם, או כמו שאבא שלנו קרא להם “מזריקוביץ” ו"מדידוביץ". אחרי כמה שנים הוא נזקק לטַמוקְסִיפן, ואיתו הגיעו הבחילות, ועם הבחילות הפְּרַאמין. כששום דבר אחר לא עזר היה צריך לפנות מקום לפֶּרְקוסֶט. שימוש חוזר בפֶּרְקוסֶט גרם לצורך בלוסֶק. כשהתקופה של הטַמוקְסִיפן הסתיימה אבא שלנו התחיל טיפול ניסיוני במנות גדולות של ויטמין סי, והיה צריך לפנות עוד מדף. ויטמין הסי עשה עבודה טובה אז הצטרפו עוד תוספי מזון, כמוסות שום, ליבֶר אַפ. למגבות בבית שלנו היה ריח משונה של ויטמינים ואופיאטים ותקווה.

אחרי שתמר בלעה חופן כדורים מהמדף של הסרטן ומגבות הפנים, היא העירה אותי וסיפרה לי. אני נעלתי נעליים והערתי את אמא שלנו. אמא שלנו נעלה נעליים, ולא העירה את אבא שלנו. נסענו מהר לאיכילוב. תמר ואני ישבנו יחד במושב האחורי כמו כשהיינו ילדות, למרות רישיונות הנהיגה שכבר היו לשתינו. אמא שלנו לא אמרה מילה. אחרי ששטפו לתמר את הקיבה אמא שלנו נסעה הביתה לספר לאבא שלנו. תמר ישנה ואני יצאתי לעשן. כשחזרתי תמר הייתה ערה וכעסה כי בצמיד הזיהוי שענדו לפרק כף ידה היה כתוב חיה תמר זמיר, ולא תמר חיה זמיר. תמר נקראה תמר חיה על שם אמא של אבא שלנו, שמתה מסרטן כשאבא שלנו היה נער, ועוד לא המציאו את כל התרופות שהיו לנו בארון. וכל הזמן ניגשו אל תמר אחיות וקראו לה חיה בקול שקט שבו מדברים עם אנשים שבלעו כדורים. ולא ידעתי אם היא כועסת מזה שהיא חיה או מזה שכולם קוראים לה חיה.

אני לא יודעת איך אבא שלנו הגיב כשאמא שלנו העירה אותו וסיפרה לו. אולי הוא בלע כדור קטן בשביל הלב מהארון של התרופות והמגבות.