גם בקיץ ההוא נסעו בשבת בבוקר לים. אחרי ארוחת הבוקר, כשאבא הוריד את הכלים וניקה את הפירורים מהשולחן ואימא הוציאה את בגדי הים וסידרה את המגבות בתיקים, הילד רץ אל החלון לראות אם המשאית של סבא הופיעה כבר מעבר לסיבוב. סנטרו שעון אל אדן החלון, טייל בעיניו אחר השכנים שעשו דרכם לעבר בית הכנסת, אחר כך עשה פרצופים מפחידים לחתול האפור־לבן שמתח אבריו בעצלתיים על גג תיבת הדואר האדומה בפתח חנות המכולת, וכשהתעייף הניח הילד את לחיו על העץ הקריר, החלקלק, ועצם עיניו: הוא היה אינדיאני חסון, עירום־למחצה ומקושט בנוצות ובצבעי מלחמה; ברוב קשב הצמיד את אוזנו לאדמה ובדק אם אפשר לשמוע כבר את טרטור המשאית המתקרבת מבעד למסך השקט חסר המנוחה שנח על שכונת הפועלים החיפאית הצנועה. מים זרמו בכיורים רחוקים, בסלון הדירה ממול עמדה השכנה יהודית וגערה בקול צורם בנחום, בעלה הבטלן. דלתות נפתחו ונסגרו, אימא השתעלה והקיאה בשירותים ואבא ניסה להרגיעה מעבר לדלת, “עוד מעט זה יעבור, תראי,” וכששמע את צוויחת הבלמים וחריקת הקפיצים וקרקוש סולמות העץ ואת צחוקה המתגלגל של הדודה דליה, כמו תמיד כשהדוד צביקה דגדג אותה מתחת לחולצה, פקח את עיניו בזהירות, כמנסה לגונן על חלומו מפני אור היום; למטה ברחוב נראתה זרועו הכבדה של סבא מציצה מבעד לחלון תא הנהג, “סבא הגיע!” הריע הילד ורץ אל הדלת וטס במורד המדרגות כדי להגיע ראשון; אבל בפתח חדר המדרגות עצר לרגע – הדלת נפתחה למעלה: אבא ואימא יצאו; הדלת נטרקה וננעלה, אבא ואימא ירדו, הצעדים היציבים, הברורים, של אבא, הצעדים הזהירים, המדודים של אימא – וכשנחה דעתו חידש את מרוצתו, חצה את המדרכה בטיסה לעבר דוד צביקה שנשען אל תיבת הדואר, חיוך גדול על פניו, וכשהילד חלף לידו לפת הדוד את מותניו הדקים בזריזות, הניפו באוויר בתנועה מהירה, ראשו קדימה, רגליו הקטנות מפרפרות מאחור ושאל, “גמרת את כל האוכל?”
הילד הנהן. שבוי בין הידיים הגדולות שמעכו את חזהו, חש כאפרוח חסר־ישע. חלל התרחב בקרבו ולבו הלם במהירות. העולם טס אל מול עיניו שנפערו באימה – תיבת הדואר הרחק מתחתיו, ראשו המקריח של סבא שניקה את שמשת תא הנהג בסמרטוט, כף ידה של סבתא שנופפה לעברו מבעד לחלון, ומאחור, על ארגז המשאית, בין שקי היוטה שפוזרו סביב, הדודה דליה נשענה על ערימת חבלים, רגליה החשופות פשוטות לפניה על רצפת המתכת שבהקה בשמש המסנוורת. הדוד צביקה הניף אותו גבוה באוויר, “לזרוק אותך אל המשאית?” שאל בפנים רציניות, לקול צחוקה של הדודה, “את תופסת אותו, דָּלִינְקָה?” השים עצמו משליך את הילד לעברה, וסבתא גערה בו, “עזוב את הילד, לפני שיקיא מכל המשחקים שלך.”
אבא ואימא הופיעו בפתח חדר המדרגות. הילד ניסה לצעוק לעברם, אך גרונו השתנק; הוא ידע שדוד צביקה לא ישמוט אותו, אבל קיווה שהפעם, שלא כמו תמיד, לא יזרוק אותו גבוה־גבוה באוויר עד שארוחת הבוקר תתהפך לו בבטן.
“טוב, אם זה מה שאת אומרת,” ויתר הדוד צביקה. הוא הנחית את הילד בזהירות בפינת ארגז המשאית, וסבא הפעיל את המנוע, ומהרעש הפתאומי נחלשו רגליו של הילד עד שכמעט נפל. הדוד צביקה אמר: “יופי, בחור, אז היום בטח יהיה לך כוח לשחות כמו שצריך,” ופרע את שיער הילד בחיבה, והדודה דליה הושיטה לו יד קרירה, נעימה, ואמרה ברוך: “בוא, עידני, אתה תשב כאן לידי,” והיא עזרה לו להגיע אל ערימת החבלים המגולגלים מאחורי תא הנהג; מבעד לסולמות העץ ראה את אבא ואימא פוסעים לאטם; מנוע המשאית גרגר כבר בקול עמוק וצרוד וראשו של הילד היה סחרחר מריח הדלק; הוא פינה את מקומו לאימא, שטיפסה ועלתה בזהירות, נתמכת מאחור בידי אבא, וכששניהם הסתדרו על ערימת החבלים, התיישב לרגליה על הרצפה החלקה, הלחה, ואימא אספה אליה את ראשו. היה לה ריח לא מוכר, מין חמצמצות דאובה, חולשה שקרנה ממנה דרך המשחק המהורהר, המפוזר, בשערו.
דוד צביקה טרק את הדופן האחורית של ארגז המשאית, השחיל את בריח המתכת לתוך הלולאה, ואז זינק פנימה, דפק פעמיים על שמשת תא הנהג וצעק לסבא: “כל התרנגולות בלול. אפשר לנסוע.”
המשאית ניערה עצמה כחיה ענקית שהקיצה משנתה, השתעלה וגנחה פעם ופעמיים והחלה לנוע בכבדות. הילד התרווח ועצם את עיניו; חבוי בחיק הרכות המגוננת, כמו אפרוח בביצה שקופה, התענג על קרקוש סולמות העץ ומשב הרוח שליטף את לחייו ומגע אצבעותיה של אימא המשחקות בשיערו, וכתמי אור השמש וצל העצים שפיזזו על עפעפיו. בדמיונו צייר את מסע המשאית במורד הרחוב: הנה היא מאטה ומסתובבת; עכשיו נוסעת ישר; פונה ויורדת, ונוסעת מעט, ובולמת בחריקה מאומצת.
לפתע התקשח גופה של אימא תחת ראשו. הוא פקח את עיניו. ראשה נח על כתפו של אבא, שיערה הארוך אסוף בכף ידו; מבטה היה מעורפל, רחוק. לבו התכווץ. אבא חיבק את כתפיה; לרגע היו שלושתם כרוכים זה בזה, והילד שב ועצם את עיניו, אלא שבמקום להתכרבל בביצה השקופה, החמימה, גל של פחד התפשט בחזהו. לעתים, בלילות, כשהיה לבד במיטה, נראה הפחד כאיש רע עם פני־שיש לבנות, אוחז ברצועה כלב זאב אדום עיניים ופעור מלתעות נוטפות ריר – אבל הפחד שחש עכשיו היה מסוג אחר: מבוע אטום וסמיך, טיפות שחורות שנושרות בזו אחר זו אל בור עמוק בבטנו. הוא התכווץ והתקפל, וניסה לספור את הטיפות: כשיתמלא הבור, לא יישאר לפחד מקום; כשהטפטוף ייעצר, כבר לא תכאב לו הבטן. הוא ספר את הטיפות – אחת, שתיים, שלוש, ארבע…. – הבור לא התמלא, הטפטוף לא פסק, אבל הכאב התעמעם בהדרגה, והריקנות התפוגגה לאט.
כשהתעורר, כולם ירדו כבר מהמשאית. מרחוק ראה את הים – תכול, חיוור, גלים רצו אל החוף הלבן־זהוב, אנשים מטושטשים התהלכו בזוהר המסמא. סבתא פרשה כבר שמיכה על החול, סבא ואבא ודוד צביקה פתחו בכוחות משותפים את דופנות ארגז המשאית ויצרו משטח מוצל, סבתא ואימא ודודה דליה החלו להוציא ולסדר את האוכל; אימא נאנחה וסבתא שאלה אם הכול בסדר, ודודה דליה אמרה, “בואי, שבי, אנחנו נסדר,” והילד התיישב בפינה רחוקה והחל ישר לעבוד; קודם יישר את החול הקריר כמו שאבא לימד אותו, אחר כך חפר תעלה מעגלית רחבה ועמוקה, ואת החול שפינה ערם לסוללה והידק היטב, ובאמצע ערם חול רטוב שכרה בצד, בדיוק כמו שאבא הראה לו, וכבר ראה בדמיונו את הארמון שיבנה, עם החומה העצומה והצריחים והחלונות הקטנים לַקַּשָתִים, ואת עצמו מסתתר במגדל גבוה ומקשיב אם אומרים כבר משהו.
“אני צריך לשירותים,” אמר הילד.
אימא הייתה שרועה על החול, ראשה נח על ירכו של אבא. כששמעה את קולו התרוממה במאמץ לעברו ואמרה: “בסדר, עידני, אני אלך אתך,” אבל דודה דליה הקדימה אותה ואמרה: “אל תקומי, אני אקח אותו,” אבל אימא אמרה לאבא: “אברם, תן לי יד, אני צריכה לקום,” ודודה דליה אמרה: “יותר טוב שתנוחי עכשיו, לפני שיתחיל לך עוד פעם.” הילד רצה שאימא תבוא אתו; הוא לא היה בטוח שיצליח לנקות טוב, ודודה דליה לא יודעת עליו כמעט כלום, והוא רצה גם להיות קצת לבד עם אימא. לפני ארוחת הבוקר שמע איך אמרה לאבא: “אברם, אני כבר לא יכולה יותר.” הילד, שבדיוק רחץ פנים ושיניים, סגר את הברז וניסה להקשיב טוב מה אימא כבר לא יכולה יותר, אבל אבא קרא לו כבר למטבח ואמר לו לסדר את השולחן; אבל גם מהמטבח שמע אותה בשירותים, והקולות שעשתה גרמו לו כמעט לבכות מפחד. אבל הוא לא הראה כלום, וסידר בשקט את המזלגות והסכינים והכפיות סביב הצלחת כמו שאימא לימדה אותו, אבל כשבאה לשבת אתם כשאכלו, הוא ואבא, רק הניחה ראשה על כף ידה והביטה בו במבט עצוב ולא אמרה לו כלום על איך שסידר את השולחן יפה כל כך. עכשיו, כשבחן את אימא מזווית העין, חשב שהיא נראית די בסדר. אולי עבר לה.
אבל גם עם דודה דליה זה בסדר, חשב.
“אני צריך נורא לשירותים,” שב ואמר. הלחץ בבטנו היה עז. הוא פחד שלא יצליח לשמור בפנים עד שיגיעו; השירותים היו רחוקים; הוא כבר הכיר את הדרך, הולכים עד קצה החול, עוברים את הצריף הלבן עם הגג הכחול והחסקה הקשורה למעקה הברזל, השירותים נמצאים ממש לפני סבך השיחים המפחיד שמעולם לא נכנס לתוכו.
“בוא, עידני,” אמרה דודה דליה, “הנה, תעזור לי לקום.” והיא הושיטה לו יד, ועשתה עצמה כאילו היא מסתייעת בו כדי להתרומם ממקומה.
הוא הביט לעבר אימא. היא הנהנה לאישור. הם הלכו.
החול היה רך וחמים. הם הלכו לאטם. הלחץ בבטן נרגע קצת. איש יחף בחולצה לבנה, גזורת שרוולים, הלך מולם, ארגז תכלת גדול תלוי על כתפו ברצועה. לראשו חבש כובע סומבררו גדול, פרום בשוליו.
“ארטיק, קרטיב,” אמר הילד.
“אתה רוצה ארטיק, עידני?” שאלה.
“לא,” אמר הילד, “כתוב לאיש על הארגז: ‘ארטיק קרטיב’.” האיש השחום חלף על פניהם בצעדים גדולים, מהירים. “ושם,” הצביע הילד לעבר הצריף הלבן, “עזרה ראשונה”.
“אתה יודע כבר לקרוא?”
“כן,” אמר הילד. “אבא מלמד אותי, לפעמים, כשיש לו זמן.”
“אוי אוי אוי,” נדה הדודה בראשה, "אז מה יישאר לך לעשות בבית־ספר? "
הילד לא ענה.
“וקנו לך כבר ילקוט?”
הילד שתק. “לא,” אמר לבסוף, “עוד לא.”
“לא טוב,” אמרה. “איך תלך לבית הספר בלי ילקוט?”
“בשבת אבא אמר לאימא שביום שלישי ייקח אותי לחנות של שלמה. הוא אמר ששלמה יתפור לי ילקוט מעור, עם אבזמים ממתכת ורצועות לגב. מה זה אבזמים?”
“מין סוג כזה של מנעולים,” אמרה הדודה, “ומה קרה?”
“אבא חזר מהעבודה מאוחר, ואמר לאימא שמחר.”
“ומה קרה למחרת?” התעניינה.
“אחרי הגן נשארתי אצל סבתא עד מאוחר, כי אימא לא הרגישה טוב והם היו צריכים ללכת לרופא.”
“אני מבינה,” אמרה. “ואחרי זה?”
“היה יום חמישי, ואבא היה צריך ללכת לשוק, כי לאימא אסור לסחוב.”
“באמת בעיה,” הסכימה, “אולי תלכו מחר. רק בעוד שבוע הולכים לכיתה א'.”
הילד שוב חש בפחד. הוא עצם את עיניו וניסה לצייר אותו מהר מהר לפני שישתלט עליו ויהיה מאוחר מדי: האיש הרע עם הפנים הלבנות החזיק בידו משפך, שמתוכו טפטפו, בזו אחר זו, טיפות פחד; הוא עמד שם, האיש הרע, עם המשפך ביד, מבלי לדעת מה לעשות בו, ותלה בילד עיניים עצובות.
“ואם לאבא לא יהיה זמן, אתה יכול לבקש מסבתא שתלך אתך,” הציעה הדודה דליה, “אולי אפילו אני אקח אותך, ונקנה לך ילקוט יפה.”
הילד לא אמר דבר.
“אני אדבר עם אבא. אם אתה מסכים.”
“אני צריך לשירותים,” אמר הילד; הוא רצה כבר לחזור מהר. אולי יגידו משהו.
“ניסית לדבר עם הבוס שלך?” שאל דוד צביקה. “אתה צריך לתפוס אותו על הבוקר, ולבקש העלאה. שלוש שנים, מגיעה לך כבר העלאה רצינית. פשוט תגיד לבוס הנחמד שלך שדברים השתנו, ואתה צריך עכשיו עוד כסף.”
אבא שיחק בענף. בלי לומר מילה קצץ את העלים והסיר את הקליפה, אחר כך החליק את החול בידו ושרטט בו עיגול מדויק, ולידו עיגול שני, קצת יותר קטן.
דוד צביקה אמר: “כבר הסברתי לך, אברם – מי שלא מנסה, לא מצליח.”
הילד חיכה שאבא ימשיך את הציור, אבל אבא הניח את המקל: “בכלל לא בטוח שעכשיו זה זמן טוב,” אמר, “גם ככה אין כל כך עבודה.” הילד חשב שאם אין כל כך עבודה, למה אבא חוזר מאוחר כל יום, וגם בשבת הולך לעבודה מוקדם בבוקר, במקום להקריא לו סיפור או לפתור איתו תשבצים או ללמד אותו לקרוא, או סתם להקשיב יחד בסלון ל"יומן השבוע" או ל"המסך עולה".
“מה יש לך כבר להפסיד,” התעקש הדוד צביקה, “מקסימום יגיד לא.”
אבא הצית סיגריה. “המיתון הזה,” נאנח, “גם כן ראש ממשלה, אשכול.”
“מיתון שמיתון,” אמר דוד צביקה בפסקנות, “פחדנים מתים מוקדם.”
אבא לא ענה. הוא עישן בשקט וחיבר את שני העיגולים בקו. אחר־כך צייר עוד קו, ועוד אחד, עד שלבסוף זה נראה כמו קופסה גדולה על שני גלגלים. הוא הניח את המקל ואמר: “לך קל לדבר. בינתיים יש קצת עבודה. אבל לך תדע מה יקרה.”
“עזוב,” ניקה דוד צביקה את החול מידיו וקם, “שמע לאחיך הצעיר, ידיים טובות וראש על הכתפיים, תמיד מסתדרים.” והוא פרץ בריצה לעבר הים, זינק אל בין הגלים וחתר עד שהפך לנקודה קטנה, ונעלם.
“ומה אמר הרופא?” שאלה דודה דליה. “צריך להיות לזה כבר סוף.”
" נתן לי כדורים," אמרה אימא.
“והכדורים לא עזרו?”
“אני לא לוקחת שום כדורים,” אמרה אימא.
“ואם צריך? לפעמים אין ברירה.”
“לא צריך כלום,” אמרה סבתא. “מה שנכנס נכנס, מה שיוצא יוצא. בסוף זה תמיד נגמר, וזהו.”
“גם בפעם הקודמת סתם סבלת,” התעקשה דודה דליה. “בשביל מה היית צריכה את זה?”
“לא מכניסה פנימה שום כדורים,” חזרה אימא.
“אני באמת לא מבינה אותך,” אמרה דודה דליה. “אבל זה החיים שלך. וחוץ מזה, אני לא מבינה גם למה אתם לא מספרים לילד. בסוף זה עוד יתנקם בכם.”
אימא לא הביטה לעברו, ולא אמרה כלום.
“בוא,” שמע הילד את סבא מעליו: “מה אתה מקשיב לכל פטפוטי הנשים האלו.” סבא הושיט לו יד כבדה, ואחז בידו הקטנה בחום. הילד הרגיש קטן, וגם מוגן, וסבא אמר: “יותר טוב שתעזור לי עם ה’פָּאסִיָינְס'.”1
“בניתי ארמון, סבא,” אמר הילד וקם; הוא ניצב ליד מעשה ידיו, וחש כיצד לבו מתרחב.
סבא בחן את תלולית החול: “זה באמת ארמון יפה,” אמר ופנה ללכת, “בוא, נלך מכאן. ליד הקבינה, בצל, יש חול רטוב. יותר קל לבנות בחול רטוב.”
“בסדר,” אמר הילד. הם הלכו לאט בכיוון המשאית. החול היה דווקא יבש, ואפף את כפות רגליו בחמימות נעימה. הוא השקיע כפות רגליו עמוק ואחר כך הניף אותן גבוה עם כל צעד והעיף חול לצדדים.
“אל תדאג להן,” אמר סבא. “הן מסתדרות מצוין גם בלעדינו.”
"מצאת קונה למשאית? " שאל אבא.
סבא אחז בקלף בשתי אצבעות והמהם לעצמו: “ואיפה נשים את הנסיך הקטן שלנו…. איפה נשים את הנסיך החמוד עם הלב האדום…?” הוא שוטט עם הקלף באוויר, אחוז בין שתי אצבעותיו העבות, הקצרות, כמו נשר שדואה לאטו בשמיים ותר בסבלנות אחר טרפו, לפני שיצלול אליו, “כאן… לא כדאי… כאן… אי אפשר…. הנה, כאן, ליד הנסיך הגדול עם העיניים הכחולות…” והוא הנמיך את הקלף בריחוף אטי, מלכותי, עד שנחת ליד רגלו של הילד, בקצה שורת הקלפים, מכסה למחצה מלכה שחורה.
הילד נזהר שלא להזיז את הרגל, כדי שהקלף לא יזוז או יתכסה בחול.
“תשמור על הנסיך,” אמר סבא.
הילד שתק.
“הוא עוד קטן, הנסיך שלנו. כשיגיע עשר שחור, תזכיר לי את הנסיך האדום ששמתי אצלך.”
“לעזור לך למצוא קונה למשאית?” שאל אבא
סבא הפך קלף. “תשע שחור,” אמר, “מה אפשר לעשות עם תשע שחור?”
“אני יכול לשאול אצלנו, את השכן הרומני שמתעסק במשאיות ישנות.”
“מה בוער, מה בוער…” המהם סבא, “עכשיו צריך למצוא בית לתשע שחור…”
“הוא יכול לתת לך מחיר טוב,” התעקש אבא.
“עשר אדום, אם רק היה לנו עשר אדום…” המשיך סבא בשלו. הוא הניח את הקלף בערימה ההפוכה, הושיט את ידו למשוך קלף נוסף ואמר לעצמו: “ומה יבוא עכשיו..?”
“למה לחכות תמיד לרגע האחרון,” אמר אבא, “ולהיתקע עם שתי משאיות.”
“הרגע האחרון… הרגע האחרון…” המשיך סבא בהמהומו, “מה כבר יקרה ברגע אחרון… אולי פתאום, ככה בלי הודעה, יופיע נסיך חדש… ונשים אותו ליד הנסיך הראשון, החמוד, שעוד לא יודע כלום… אולי אחר כך,” קם פתאום בהחלטיות ואמר לאבא: “בוא, אברם, נלך קצת לים,” ואחר כך ליטף לילד את הראש ואמר: " תשמור לנו על הקלפים שלא ילכו לטייל?"
הילד הנהן בשתיקה.
“‘אחר כך’ זו לא תשובה,” אמר אבא.
סבא משך בכתפיו. “בוא, נדבר קצת,” אמר לאבא והתחיל ללכת לעבר המים, אבא הלך אחריו, וסבא אמר לו משהו, ואבא ענה לו, אבל הדברים שאמרו זה לזה נעלמו ברוח. עפיפון אדום התרומם לעבר השמיים. הילד עקב אחריהם בעיניו, הם המשיכו לשוחח, וגם ליוו את דבריהם בתנועות ידיים, וסבא נראה כועס מרגע לרגע, ואז אבא חזר והתיישב ליד אימא ודודה דליה.
הילד נשכב על גבו והרים עיניו אל השמיים. מבטו תר אחר העפיפון עד שהשמש הכריחה אותו לעצום אותן, מלבד חריץ אחד קטן שהשאיר פתוח בין עפעפיו, כדי לראות את אימא ואבא וסבתא ודוד צביקה ודודה דליה שישבו ושוחחו. השמיים זהרו בכחול מסנוור. מעבר לכתף של אבא ראה את המשפחה שהגיעה עכשיו לחוף – אבא, אימא, בן, בת. האב הוציא מתיק גדול יריעת בד מפוספסת בכחול־אדום, מוטות מתכת וחבלים – הוא נעץ את העמודים בחול, ומאחורי כל עמוד שתי יתדות, מתח את החבלים מקצה העמודים אל היתדות, וכשהעמודים היו זקופים והחבלים מתוחים, פרש מעליהם את היריעה. היה נעים מתחת למשאית, בחול הקריר, הלח; הוא הרגיש עצמו בטוח בין שני הגלגלים, תחת למדף העץ התלוי בשרשראות מדופנות ארגז הפלדה; אבל האוהל נראה נעים ומזמין; הוא היה קטן, אך היה בו מקום לאבא ואימא ואח ואחות.
מרחוק ראה את סבא מגיח מהמים, שהגיעו עד למתניו, וכשניער את גופו והתיז רסיסים זוהרים לכל עבר נראה פתאום כמו דוב גדול בעל פרווה חומה; דוד צביקה חתר במרץ בין הגלים, וכשעבר ליד סבא, סבא טבל ידיו במים והתיז עליו, ודוד צביקה זינק בשאגה לתוך גל גדול ונעלם. הילד התחיל לדאוג, אבל סבא נראה שליו. הוא יצא מהמים בצעדים בטוחים, כאילו שכל החול, והחוף, והאדמה כולה, שייכים לו. הוא התקרב אל הילד, התכופף לעברו, ליטף את ראשו ושאל:
“כל הקלפים בסדר?”
“כן,” אמר הילד. “שמרתי עליהם ממש טוב כל הזמן.”
“יופי,” אמר סבא בסיפוק. הוא ניגב את פניו במגבת ושאל כבדרך אגב: “ראית אולי את התרנגולת שעברה כאן?”
הילד הביט בסבא בהשתוממות.
“לא,” אמר. “אבל ראיתי עפיפון.”
סבא סקר את השמיים.
“שמה,” הצביע הילד.
“מוזר,” אמר סבא. “מוזר מאוד. אני מוכן להישבע שכשהייתי במים, ראיתי תרנגולת גדולה מסתובבת בין הגלגלים.” ובפנים מודאגות סובב ראשו בחיפוש אחריה. “אתה בטוח,” שאל את הילד כשמבטו אינו מפסיק לחפש, “אולי מאחורי הגלגל ההוא?”
“סבא,” החל הילד לפקפק בעצמו, “לא הייתה כאן שום תרנגולת. מה תרנגולת עושה בים, ועוד לבד?”
"מה אני יודע? מה אני, תרנגול? " אמר סבא. “אבל חייבים לבדוק. אני אראה מאחורה, ואתה אל תזוז מכאן, ותמשיך לשמור על הקלפים, שלא יקרה להם כלום.”
“בסדר,” אמר הילד. שוב הרגיש בזרם של פחד. סבא נראה מודאג. לתרנגולות מקור חד, ולתרנגולות הגדולות מקור גדול וחד מאוד. הוא רצה לקרוא לאבא שישמור על הקלפים ביחד אתו, אבל אבא ישב ליד אימא, ראשה נח על כתפו, והילד פחד שאם יקרא לו, אימא תרגיש עוד יותר רע, ולכן רק השתדל לא לזוז יותר מדי, למקרה שתרנגולת תופיע מאחוריו, ובינתיים התאמן בלהזיז את עיניו מצד לצד מבלי להזיז את ראשו כדי לא לעורר חשד; אם יצמיד ראשו לחול, ישמע את צעדיה של המתקרבים של התרנגולת, כמו שסבא סיפר לו שהאינדיאנים יודעים לעשות, אולם חשש להתאמן בהקשבה אינדיאנית דווקא עכשיו, כשתרנגולת גדולה מסתובבת בחוף.
“פק… פק… פק…” אלו היו קרקורים של תרנגולת. הוא הביט מסביבו. סבא נעלם; אבא ואימא שוחחו עם דוד צביקה ודודה דליה וסבתא מבלי לחשוד שמשהו נורא קורה מסביב. הוא רצה לקרוא להם אבל קולו נאלם. הקרקור הלך והתחזק, הלך והתקרב; ענן אימה וסוד התאבך ואפף את כל הסביבה. הילד ניסה לקום ממקומו, אבל רגליו כבדו, ולפני שהספיק לזוז נשמע הקרקור חזק לצדו – “פק… פק… פק…” – סבא הופיע מאחורי הגלגל, מדדה על שתי ידיו, שנראו תחת גופו הכבד כמו רגלי תרנגולת, רגליו כפופות לאחור באוויר ככנפיים, עיניו נעוצות בקצה חוטמו, שהפך למקור; הוא נראה כמו דב גדול שהתחפש לתרנגולת ענקית, מדדה על שתי רגלים שריריות, מקרקר בקול.
“פק… פק… פק…” קרקרה התרנגולת, “אולי ראיתם במקרה כאן איזה ילד…”
הילד שתק. אימה וקסם התרוצצו בקרבו. לבו פעם בהתרגשות. ומה תעשה התרנגולת עכשיו? היא נראתה כעוסה; האם עליו כעסה? האם רצתה לספר לו משהו?
“אולי ראיתם במקרה כאן איזה ילד חמוד…?” קרקרה התרנגולת בתחינה.
“אני ילד…” רצה הילד לשחרר את התרנגולת מייסוריה, אבל איך?
“יופי,” נאנחה התרנגולת, מצחה היה אדום כבר מהמאמץ, כאילו בן־רגע צמחה לה כרבולת. “סוף־סוף… אני יכולה להטיל את הביצה שהבאתי ממרחקים…”
התרנגולת קרקרה עוד פעם ופעמיים, פניה התעוותו במאמץ עילאי, ואז ירדה באיטיות על החול, ולפני שנחתה בכל כובד משקלה, שלפה מתחת לגופה, באחת במרגליה שהפכה בדרך פלאית ליד של סבא, ביצה לבנה, עגולה כמו כדור מטקות; סבא קירב את הכדור לעיניו ובחן אותו בתשומת לב. “מעניין מה נולד לנו כאן,” הושיט את הכדור לילד, “קח בזהירות ותן לאבא. תגיד לו שהתרנגולת עברה כאן והטילה לו כדור מטקות חדש.”
הילד אחז בכדור בהתרגשות באצבעות ידיו הקטנות. הוא רצה לרוץ ולתת אותו לאבא, ולספר לו על התרנגולת, ואיך סבא הטיל ביצה, אבל רגליו כבדו. מעבר לקבינה, מעבר לאוהל, לראשי הילדים המתרוצצים ומשליכים כדורי חול זה בזה ולאנשים שהשתעשעו במים, השמיים הכחילו והשמש תלתה ככדור כתום, בוער, מעל המים, וצילה של המשאית התארך והתארך עד שכיסה את אימא, ואת אבא, והמשיך וזחל עד אליו, ופתאום נהיה לו קר, ואחזה בו צמרמורת, והוא החל לרעוד בכל גופו.
- משחק קלפים, סוליטייר. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות