“מה שהיה ראוי לעשות הוא לבקש את סליחתי על הדרך הפוגענית שהתנהגת בה, להודות לי על שלוש שנות עבודה שבמהלכן הקמתי מחלקה אשר מניבה לך רווחים נאים, לכפר על כך שלא ערכת לי מסיבת פרידה ורק אז לבקש בנימוס שאחתום על הטופס המצורף למרות חוסר הנעימות שבדבר, שהרי בפועל אינני עובדת מן המניין יותר, אלא לארבעה ימים רשמיים בלבד של שנת 2019.”
אולי בלי הקטע של המסיבת פרידה; זה קצת ילדותי. שעונה על גב המיטה בפיג’מה מעוטרת אפרוחים עם האייפון ביד, שאפתי עמוק ושחררתי את האוויר דרך הפה בהדרגה, כמו שמקס לימד אותי. באותה פגישה הוא הציב את כף ידו המאוזנת לצד הראש וכשהדגים את הוצאת האוויר, הוריד מטה את היד כמעלית משא, עד שנחתה על ירכו החרדלית שבצבצה מהברמודה. הוא שאל אם אני רוצה לנסות. מה, מולך? עכשיו? פאדיחות, חייכתי במבוכה, אבל בעצם התרגשתי מהאקשן הפיזי שעומד לפרוץ אל המרחב בינינו. את יכולה לעצום את העיניים, הוא אמר. עצמתי שאפתי והרמתי את היד, בית החזה שלי התמלא באוויר, אבל כשניסיתי לשחרר אותו החוצה לא הצלחתי לנשוף בסנכרון עם המעלית. זה ישתפר עם הזמן, מקס פסק בביטחון והורה על חמש דקות ביום, רק שחרור הדרגתי של אוויר מבלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. באימון קבוע של כשלושה שבועות זה יהפוך לסקיל ואז, כשיהיה לי התקף, אוכל להשתמש בו. אבל חשוב להקפיד ולעשות את זה כל יום. אוקיי, הבטחתי לו, אני אקפיד.
לא הקפדתי. כלומר, במשך תקופה כן, ואז הפסקתי כי כל העניין שעמם אותי והרגיש חסר טעם, בלי שום סיפוק מיידי. אבל ברגע זה, כשהלב פועם מול אפליקציית הג’ימייל ומתחת לבית החזה שלי מתרחב לו גוש פלדה קשיח, אני מתפללת שמחנה האימונים הקצרצר השתלם ונושפת החוצה בעיניים עצומות. כשאני פוקחת אותן, המייל נקרא לי קנטרני. זו תכונה שהשתדלתי לא לבטא בעבודה, אבל אני נזכרת שאני כבר לא עובדת שם יותר, אז אולי עכשיו מותר. בכל זאת אני מחליטה למחוק הכול, מקלידה מחדש: “אשלח בימים הקרובים” ולוחצת סנד ברעד.
עברו שישה ימים מאז שהברזתי משימוע הפיטורין, חמישה ימים מאז שנשלח המכתב, ארבעה ימים מאז שרונן הבהיר כי למשרד אין צורך בי במהלך החודש הקרוב אך אקבל עליו תשלום מלא, שלושה ימים מאז שגוללתי בפני בני משפחה, חברות ונהג מונית אחד את כל הסיפור (עם שינויי פרטים בהתאם לקהל היעד), יומיים מאז שהתעוררתי מסיוט שבו רונן גוזר לי את השיער ורק כמה שעות מאז שהילכתי מחוץ לחצר הבית שלו עם סכין מטבח תחובה בכיס עמוק במעיל, מעמידה פנים שיש לי כוונה אפלה ומסוכנת.
לפחות מבחינתי, היא לא הייתה אפלה ומסוכנת. אמנם התכוונתי להפחיד אותו, אבל באופן כמעט אגבי, רק להזכיר שאני קצת מסובבת וחבל שיתעסק איתי. לא התכוונתי להשתמש בסכין כדי לבקע את הקרקפת הקירחת שלו לשניים, לנעוץ אותה באישוניו עד שיתעלף ויפרכס על מפתן הדלת ואז לנופף לשלום לבת הזוג שלו והילדים. ממש לא משהו כזה. בסך הכול התכוונתי לקלף מולו תפוז באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ראיתי את זה בסדרה קומית פעם: דו־קרב בין מטפלת טרינידדית לבוס שלה, איש עסקים בכיר. היא מקבלת שכר מופקע בתמורה לטיפול בבתו התינוקת, וכאשר הוא מתכוון להרע את תנאיה תוך משא ומתן מילולי, היא מסרבת לשתף פעולה ורק מקלפת מולו תפוז באדישות. כשהתינוקת של המנהל מתחילה לבכות במפתיע, הוא נאלץ להיכנע למטפלת, מאחר שהיא היחידה שמסוגלת להרגיע את בתו. התכוונתי לעשות משהו דומה מול רונן, עם טכניקת קילוף שלמדתי מיוטיוב והתאמנתי עליה תוך שאיפות ונשיפות על הספה. היה לי הרבה זמן פנוי עכשיו, אז בתוך כמה שעות הגעתי למיומנות קילוף כה גבוהה עד שהצלחתי לקלף גם דברים שאינם תפוזים. קילפתי אבוקדו, קולורבי וכדור טניס שהפשטתי למערומיו. שקלתי קילוף כהסבת מקצוע קרייריסטית וחשבתי על סלוגנים פיקנטיים לשירות שאספק. הדבר היחיד שלא הסתדר לי באותו הלילה, כשצעדתי מסביב לבית של רונן במעיל כהה וכובע ניילון של שודדים, הוא שבעצם אין לי אמתלה מספיק טובה להגיע לפתח הדלת שלו.
“יש לי נטייה להתרכז בתיאור הפעולה הדרמטית ולא במה מניע את הדמות לבצע אותה,” אמרתי למקס. "אני כאילו חושבת באופן סינמטי איך הכול ייראה כלפי חוץ, כשאין שום משמעות לדברים מבפנים. למרות – ", עצרתי להרמת גבות והנפת אצבע מורה מצטדקת, “שיש אסכולה שפוטרת אותי מזה, וטוענת שיציקת משמעות היא בכלל תפקידו של הקורא. למה אני צריכה להמציא סיבה לזה שאנשים עושים את מה שהם עושים? הם עושים את זה כי בא להם. אין היגיון.” נשענתי על הכורסה וקילפתי שאריות לק מהציפורניים. מקס רכן לקראתי ושאל בזהירות מה למשל קרה לאחרונה ולא היה בו היגיון לדעתי. משכתי בכתפיים. אני מרגיש אותך, את זועמת, הוא לכסן אליי מבט חומל, אך הדפתי אותו מיד. אין בי זעם, מקסים. מותר לפעמים להביע דעה נחרצת על משהו מבלי שזה יעיד על מצב נפשי, אתה יודע.
הוא לא ידע, ולמחרת בצהריים רונן התקשר. שכבתי במיטה בפיג’מת האפרוחים, גוללת את הנכס הדיגיטלי שהקמתי לו, המונומנט החי שלא הפסקתי לבחון את התקדמותו מאז שעזבתי. על הצג הופיע השם שלו ולידו אימוג’י של עניבה. זו הייתה בדיחה משרדית בין מנהל לעובדת, כזו שאימצנו שנינו עד לכדי שינוי הכינויים אחד בטלפון של השנייה. הלב שלי החל לפעום חזק. משטח הפלדה התקשח. הורדתי את גרב הניילון מהראש ועניתי לשיחה.
הוא אמר שנפלה טעות. הייתה שתיקה ארוכה, משהו כמו שלושים שניות. אמרתי לו שזה נכון, וחיכיתי בסבלנות. רציתי שיפרט, שירחיב ושייתן דוגמאות, אני לא מתכוונת לסלוח בכזו קלות. זה יפה שהוא מצלצל וכל הכבוד שהוא החליט לעשות את הצעד הנכון, לא רק מבחינה מקצועית, גם מוסרית וגם ברמה הבסיסית ביותר – האנושית, אבל אני מצפה להתרפסות רצינית פה. חשוב שזה יהיה ברור. ומעבר לכך, אני חושבת, לא, אני מרגישה, עכשיו כבר מותר להגיד מרגישה ולא להסתכן בלעג, שיש צורך בשיחת צוות. בשיחה תובהרנה הנסיבות האיומות שהועזבתי בהן והצער על כך, יודגשו מעלותיי, הישגיי המקצועיים והגישה החיובית שלי, ורונן יגיד שעכשיו ברור לו כי רוח המפקד הקרינה באופן שלילי על כל העובדים. כי מקום עבודה הוא סביבה סמי־פמיליארית, הוא יקרב את כפות ידיו בניסיון להצטייר רך ואבהי, ואם אנחנו באמת כמו משפחה פה, אז ככה בהחלט לא מתנהגים למשפחה.
רונן אמר שהייתה איזו אי הבנה עם רואה החשבון בנוגע לתאריכים, אבל זה סודר ואין צורך שאחתום על ה־101. הוא לא שמע אותי קודם כי הוא נכנס למנהרה, הלו, אני שומעת אותו? כן, שומעת, שמטתי את האייפון חי על הסדין וקמתי לסחוט מיץ תפוזים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות