היינו כבני שש או שבע. הסתובבנו בחוסר מעש במבואות הכפר, ממתינים לאירוע גדול, שיטלטל את ראשנו הקטנים מתוך השגרה. האירוע אמנם בושש לבוא, נכון להיום, אבל מרחוק נראה פתאום איש רוכב על חמורו, במורד הגבעה, מצנפת ללבנה בוהקת בשמש החיווריינית של שלהי הסתיו, ובמרכזה עיגול אדום בוהק. הדרוזים באים, אמר מישהו. וכל החבורה התכוננה לקבל את הזר החודר אל תוך שלוותה. האטריבוטים, שהיו תלויים משני צדי חמורו בצורת שני ארגזים, הצביעו בעליל, שאין הזקן אלא מוכר ענבים מבית־ג’ן. מוכרי הענבים של בית־ג’ן מופיעים תמיד בסוף העונה, ויש בכוח ענבים להשכיח מן החך את כל הטעמים שערבו לו בימות הקיץ משופעי הפירות. מטבעם של ילדים בכל מקום שאינם נוטים חסד לזרים, כל שכן לזר תמוה זה ולתלבושתו התמוהה. אלא בטרם היה סיפק בידי החבורה להכות את המכה הראשונה, ובעודו במרחק רב מאיתנו, מתח הזקן את צווארו, והאדום של מצנפתו בהק ביתר עוז, וברכה נשתלחה מפיו: “מרחבא שבאב!”. לאמור: שלום לכם גברים צעירים. אמנות הוצאת הרוח מן המיפרשים.
נזכרתי בזקן ההוא השבוע, כששום שר לא טרח לכבד את חמש ההלוויות שנערכו בבית־ג’ן. נזכרתי בעיגול האדום הבוהק של הלָפֶה השחורה שלו למקרא צירוף המצמרר העולה מדי אסון שכזה: ברית־הדמים. “קורבנות קדושים אלה”, כותב ראש הממשלה לשיח' אמין טריף. “יחזקו את ברית הדמים שבינינו”. דברי פטריארך אל פטריארך. אחרת, כיצד זה תוסבר העובדה שהמברק לא נשלח למשפחות השכולות דווקא?
ברית הדמים בין העדה הדרוזית. או העם הדרוזי, לבין העם היהודי החלה עוד בטרם קום המדינה. מאז היא טופחה כיאה לברית מעין זו. בשנת 1962 פורסם ברבים דבר קיומה של ברית אחרת, עתיקה עוד יותר: הנביא שועייב עליו השלום אינו אלא יתרו, חמיו של משה רבנו, עליו השלום. אלא שירח הדבש הרטרואקטיבי תבע קורבנות נוספים, בלא שפיכות דמים. קורבנות מסוג אחר.
לפני כמה שנים התראיין באחת התוכניות בטלוויזיה סטודנט מדאלית אל־כרמל, הלומד באוניברסיטת חיפה. הראיון נסב על בעיה סטודנטיאלית כלשהי, לאחר משפטי הפתיחה התקשה המרואיין להמשיך לדבר בשפת־אמו וביקש מן המראיין שיורשה לו לדבר בשפה העברית. ייסוד החוג הדרוזי־ציוני היה רק עניין של זמן.
צעירים דרוזים אינם שולטים בשפת אמם. פשוטו כמשמעו. הם הולכים ומסגלים לעצמם סלנג מיוחד. שהוא בליל של שתי השפות. התשובה הדרוזית ליידיש. אם זה טוב ליהודים או רע ליהודים, רק אללה יודע. אבל זה בהחלט רע לדרוזים. כיצד זה יצליח צעיר דרוזי לשכנע את בן גילו מהרי השוף ששניהם שייכים לאותה קבוצה אתנית, אם אין ביניהם שפה משותפת? יביא בפניו דוגמה מגורל העם היהודי? אולי. אבל, כאן בדיוק טמון המוקש. לא לגורל כזה מייחלים הדרוזים. הכוונה לדרוזים של הרי השוף.
לדרוזים בישראל צפוי גורל שונה, גורל שניסה לחקות את הליכת היונה במשל הידוע, משלא עלה בידו הדבר, החליט לשוב להליכתו המקורית, אלא שזו נשתכחה בינתיים מלבו. וכך נותר עם הליכה עורביונית, “מה עשית אז”, שאל השבוע מראיין החדשות בערבית את אחד מניצולי האסון בצור. “הרגשתי שאני מסטול”, השיב לו בערבית, ולאחר הוסיף בעברית: "איך אומרים, איבדתי את הראש יעני'.
יש חוסר טאקט מסוים בעריכת החשבון הזה דווקא בימים כאובים אלה עם העדה, שהטאקט היה תמיד אחת מתכונותיה הבולטות. אבל את העידוד לכך קיבלתי השבוע מהקולות שעלו במהלך ההלוויות בבית־ג’ן. קולות של תהייה וספקנות, בעד ברית אחרת, בלי כל האדום הזה.
רציתי תחילה לכתוב אל ידיד דרוזי". אחר כך חשבתי, כי אם החשבון שלי עם רפיק חלבי מוטב ליישב בשפה הערבית, הנהירה, עדיין, לשנינו.
גם טעם הענבים של בית־ג’ן הכריע את הכף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות