1. הדרור ובנו 🔗
בראשית השבוע נשלח מברק לשר הביטחון על־ידי האזרח המכובד מאיר נרו־יאיר כהנא. “לרגל יציאתי למילואים”, אומר כהנא לארנס, “ביום שלישי, בע”ה, עלי להודיעך שאגיב נגד כל פעולה העלולה לסכן אותי או להזיק לי בכוח מקסימאלי… הנני גאה לשרת את עמי על־פי הוראת תורתנו הקדושה: הבא להורגך השכם להורגו".
ואם נאבה להאריך במקום בו המברק מדרך הטבע מקצר, נוכל לפרש את האמור כך: כל פעולה אשר תיחשב בעיני הרב המכובד לפעולה העלולה לסכן אותו תזכה בתגובה של של כוח מקסימאלי מצדו. לאמור, ילד בחוצות רמאללה, שהתכופף כדי להרים את ממחטתו, ייקלט בעיני הנץ של כהנא, ותנועתו תפורש, מדרך הטבע, כמיועדת להרמת אבן. האבן הנזרקת מסכנת את חיי. לי יש רובה. אני יורה. פשוט מאוד. ובכלל, ממתי ילד ערבי משתמש בממחטה? נו באמת, זבי האף האלה.
זאת, כמובן, על דרך הגוזמה. אבל הרי הוּכח כבר בעבר, שכהנא הלז הוא אלוף הגוזמה. ומה אומר לנו שר הביטחון אליבא דדוברו? “שר הביטחון לא מגיב עתה, אך אם יעשה כהנא דבר מה החורג מן החוק, נטפל בו אז”. כלומר: קודם כל נראה דם, אחר־כך נראה מה לעשות. ואם לשפוט על־פי דו"ח קרפ, למקרה ואביו של אותו ילד בפוטנציה יתלונן, קיים סיכוי־מעבר־לסביר שהתיק ייסגר במהרה.
מעשה בדרור שהגיע לגיל מופלג, ודאג לעתיד בנו יחידו. בני־האדם לא היו חביבים עליו במיוחד, על כן פחד. ומשהרגיש הדרור שהנה מתקרב הקץ, ולא נותרו לו אלא יום־יומיים, הזמין את בנו לפגישה בארבע עיניים, בין ענפי העץ. “שמע, בני, ברצוני להשמיע באוזניך את צוואתי!”. “בבקשה, אבא!”, אמר הדרור הקטן. “בני־האדם”, אמר אבא דרור, “הם יצורים רעים מאוד. רק להזיק הם יודעים. על כן, בראותך ילד מתכופף, דע לך שהלה מתכוון לקחת אבן ולפגוע בך. פקח עיניך והיזהר!”. “בסדר”, אמר הבן, “אבל מה תעשה אם האבן נמצאת בכיסו?”. “יאללה!”, אמר האב, “גם כן חכם”. ולאחר שהינהן אבא דרור בראשו, הביט בקהל השומעים הממתינים למוסר־השכל ואמר: “אל תטרח ללמד את בנך שום דבר, שכן הזמן הוא המורה הכי נהדר!”. ומה הקשר? – האגדה.
2. הבא לאשפזך השכם לאשפזו 🔗
אני משתעשע במחשבה (מרושעת?): שוו בנפשכם ששירות המילואים של הנ"ל היה נופל בזמן שביתת הרופאים, ושוו בנפשכם שאותו ילד היפותיטי פעל על־פי מיצוות התורה הקדושה לאמור: הקם להורגך השכם להורגו, והוא הצליח לפגוע במאיר כהנא. ולפי שאין מקבלים נפגעים בהדסה, הופנה הפצוע המיוחד לבית־החולים אל־מקאסד במזרח ירושלים…
השאר היסטוריה.
אלא שאין כאן היפותיזה, כנראה. ואיש מבין הקוראים לא יכחיש שרעד קמאי ובלתי נהיר עבר בגבו למקרא הידיעה המצמררת (שהוכחשה, כדרכן של ידיעות מצמררות) בדבר כוונתו של בית־החולים סורוקה, כפי שאמר, והכחיש שאמר, ד"ר נפתלי שני, “לשלוח חולים לעזה”. הכרזה שיועדה ללחוץ על הממשלה, והתעלמה, כדברי הד"ר שני, מהבהלה שאחזה בציבור. “מדאיג שזה קצת הפחיד את הציבור” הוא אמר לסופר הארץ. “קצת”?! שומו שמים.
בסמוך להכרזה המוכחשת נפוצו גם ידיעות על הכוונה להפנות חולים לבתי־החולים בגדה, והתמונה שנצטיירה במוח הישראלי המצוי היתה של חולה נפחד ומבוהל, פוכר ידיים בייאוש, הנופל לידיהם החוככות בהנאה של הרופאים, אשר היו מעורבים לא מכבר בפרשת ההרעלות המסתוריות. אלא שאללה הכל־יכול לא הפקיר את מאמיניו בידיים ערביות. עזה היא אופרה אחרת, יחידה ומיוחדת במינה. ותסביך עזה אינו קשור בטיב הרפואה והרופאים ברצועה דווית־הכיבוש, אלא במשהו בראשיתי ונורא, הקשור בימים בהם התהלך שמשון הגיבור בחוצות העיר, שרף “קמות פלשתים” באמצעות שועלי־תבערה, עקר שערים וחד חידות הרות־אסון. והימים ימות משול הפלסטינים של אותם ימים בישראל.
ג’ון מילטון, שכתב את יצירות המופת המשעממות ביותר, אומר ב"ייסורי שמשון" שלו: “… ברית היתה שאני/ עתיד לגאול את ישראל מעול הפלסטינים; חפש אחר גואל נעלה זה עתה ותמצאנו/ נְקור־עיניים בעזה, בטחנה עם עבדים/ בעצמו קשור בעבותות תחת העול הפלסטיני”.
ומה הקשר? – העיוורון, כמדומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות