בכניסה לבית־האמנים פתחתי את המטרייה, אף שהזרזיפים הירושלמים לא היוו מטרד מיוחד. אך זאת לדעת: כשאתה עובר בימים אלה מתחת לעץ כלשהוא בירושלים, ואתה שומע ציוץ של ציפורים, פתח מיד את המטריה, או בצע איגוף סביב העץ. זהירות, כידוע, מונעת אסון. לעולם אינך יודע מה ימטירו השמים עליך. מה לעניין זה ולתערוכתנו? לעולם, שוב, אינך יודע מה הקשרים ומה דימויים ימצא לו הדמיון. אז פתחתי את המטריה ונכנסתי, לאחר שנתתי מבט משתהה בפלקאט התערוכה “דו־קיום בשלום”, בחיפה קראו לזה “מחווה לאמני הגדה”, ושם זה שרד בערבית בשלט המקבל את פני העולה לאולמי התערוכות. בעיר הכרמל אף פרסמו קומוניקאט לעיתונות, שמצאתי בתיק התערוכה, ובו תקתקה המדפיסה תחילה שאחת ממטרות התערוכה היא “…להציג בפני קהל ישראלי את אמנות שכנינו הערבים מיהודה ושומרון”. אחר־כך מחקה את שתי המלים האחרונות ב"דליט". אותו חומר מופלא של המדפיסות, והדפיסה תחתן את מלת הקסם “הגדה”, ללמדך, שארץ ישראל נקנית בייסורים של ניסוח־פה ניסוח־שם. גם המליצה לא חסרה להם, לחיפאים, שראו לעצמם זכות ראשונים “כבניה של העיר המעורבת הגדולה בארץ (מה עם ירושלים המאוחדת? – א.ש.) לארח אמנים מערי הגדה המושכים במכחול ואוחזים בחרט”. שאם אמרנו עד עכשיו משכיל ערבי ואינטלקטואל יהודי, נכבד ערבי ואיש־ציבור יהודי, מגזר ערבי וסקטור יהודי – הנה נוספה למילון־מונחים זה הגדרה נוספת לאמור: יהודי הוא צייר, ערבי הוא “מושך במכחול ואוחז בחרט”, וכדי להוסיף חוט אחרון לפקעת סבוכה זו, נערכה התערוכה בחיפה בבית־האמנים השוכן בשדרות הציונות, לפנים שדרות או"ם, לפנים רחוב ההר. במדרגות העולות לדלת הכניסה של בית־האמנים ההוא חיכיתי פעם לאהבתי הראשונה, ואחר כך חוויתי לראשונה את הנשיקה הראשונה ליד השער של בית־ספר כלשהו, ששנים אחר מכן ייהרס, ויתלו במקום בו עמד שלט לאמור: הכיסה לזרים אסורה!
אז נכנסתי לבית־האמנים הירושלמי וראיתי שם, בתערוכה, את מאיר עוזיאל. מאיר עוזיאל ראה אותי. מאיר עוזיאל כזה לא אראה עד יום מותי, רק אללה, ברוב חסדו, יודע אל נכון מה הוא עשה שם.
וגם כאן נתגלה היחס האמביוואלנטי בין העגל שרוצה לינוק לבין הפרה שרוצה להיניק, וחלב רב נשפך על רצפת אולם התערוכות העליון, בצורת טפטופים שדלפו מהתקרה. אבל מטרייתי היתה איתי. ועל אדן החלון הונח גילוי־דעת, שעליו חתומים כשני שלישים ממשתתפי התערוכה ובו הם מבהירים “מעל ומעבר לכל ספק”, כי המדובר הוא בשתי קבוצות אמנים, האחת משתייכת לאגודה, והשנייה מורכבת מאמנים פלסטינים מהגדה ומרצועת עזה, וכי התערוכה אורגנה בתקווה לאפשר לקבוצה השנייה להציג בפני הציבור את הנבצר ממנה בערי הגדה. והדברים ידועים. במכתב שנשלח על ידי הגב' חדווה שמש, יו"ר אגודת הציירים והפסלים אמני ירושלים, אל עזריאל ציון (!), מנהל מחלקת התרבות בעירייה, שהוא בעל המאה, נכרכה תערוכה זו ("בה ישותפו לראשונה אמנים ערבים תושבי “יהודה ושומרון” – ההדגשה שלי, א.ש.) בתערוכה כללית של אמני ירושלים בנושא “פרחי הארץ”, אך לא נאמר שם באילו גבולות.
לימין הנכנס לאולם הראשון בבית־האמנים מתגלה המראה, המסמל יותר מכל את המתחים שבין האורחים לבין מארחיהם. חלון מעוגל בקיר האולם, והסורגים שבו בצורת מגן־דוד, מעליו תלוי ציורו של כמיל דאו החיפאי – “קליגראפיה”, שבו כתוב בערבית לאמור: “התקווה לא תגשים מאוויים / את העולם משיגים בכוח”. ומגן־דוד נוסף היה שם בתחריטו הציני של הרברט בלום – “ירושלים המאוחדת”, המתאר דמויות מייצגות באחד משערי העיר. בקטן־קטן על בימת אחד המסגדים חרוט לו מגן־דוד א־לה־ברוך ג’מילי. אגב, זהו הציור היחיד, שבמחירון התערוכה נדרש תשלום גם עבור מסגרתו, 100 דולאר עבור התחריט ועוד 15 דולאר עבור המסגרת, גם טדי קולק יאמר שהמסגרת יקרה מאוד. וכאן יפגוש המבקר בחצי הראשון של צמד התאומות הציירות מחיפה, סועאד ותריז, הרושמות זה עשר שנים את הגוף המתפורר של ואדי אל־סליב בחיפה,
אחר כך עליתי לאולמות הדולפים, כאן אתה מגלה, שרוב הציירים התייחסו ישירות לנושא התערוכה. אבל מהו נושא התערוכה? דומה מכל מקום, שהם אחוזי תזזית, מפזזים ברגליים יחפות על תחתית מחבת הדו־קיום הלוהטת, ומציירים. סולימן מנסור מרמאללה, שהוא המוכר ביותר מבין אמני הגדה, מתייחס ברוב ציוריו לטבח סברה ושתילה, כהד רחוק ועמום ואימתני לדו־קיום־בדם, ומולו רפי כהן ב"אחרי הבולדוזר": מתחת להריסות שהשאיר אחריו הבולדוזר, מבצבצת ועולה תשתית מתכתית מדוייקת להפליא. כמו הסטודנט ב"מול היערות" החושף, בעזרת האש ובעזרת הזקן הערבי כרות־הלשון, את יסודותיו של הכפר הערבי שכוסה ביערות, ושניהם, רפי וסולימן, מקפצים ברגליים יחפות וחרוכות,
בורחס, אם אינני טועה, מספר באחד הטקסטים שלו על עיטור ערבי, שנתגלה בתקרת אחת הכנסיות בדרום אמריקה. זהו המוטיב החוזר בכל הערבסקות המופלאות של ארמון אל־המברה בגרנדה שבספרד, לאמור: “אין מנצח זולת אללה”. וכיצד הגיע מוטיב מוסלמי זה לתקרת הכנסייה? מסתבר, שאחד הבנאים הספרדיים שהועסקו באל־המברה הגיע לדרום אמריקה, ובלא שידע שמוטיב קישוטי זה אינו אלא פסוק מוסלמי, חרט אותו, כדרך ההיסטוריה המהתלת, בתקרת הכנסייה.
ואני משתעשע במחשבה: השם המפורש פלסטין בציוריו של נביל ענאני (מס' 71 בתערוכה) הופך למוטיב קישוטי, ורק עין ערבייה מאומנת תצליח לפענח את הכתב. שווה בנפשך, שהילד־במגפיים, שנשלח עכשיו במצוות אמו לבדוק ברשימה הקבועה בכניסה את שם הצייר, יזכור את צורת האותיות ויכניסנה לציורו הוא, כמוטיב קישוטי, ברבות השנים, הילד־במגפיים גם לא הבין את פשרן של שתי השורות בציורו של כריס דבאח – “מוטיבים פולקלוריסטיים”: “גם כאשר ישרוד תהו ובוהו יישאר נר הדגל מורם בסתר החזה עד אשר יבקע הלב והדגל יצא / ויהי־נא הכאב היום־יומי אות הציפור הירוקה, הנופלת וקמה ומציירת צורות אינטרנציונאליות, ותהי נא החירות כדבש בפיתה”. גם קוראי “כל העיר”, אנשים מבוגרים בלי מגפיים, יבינו עכשיו את פשר הכותרת, שניתנה בשבוע שעבר לכתבה על התערוכה.
מאיר עוזיאל מביט עכשיו בציורו של עבד עאבדי החיפאי – “דיוקנו של אמיר”. מאחורי אמיר, בציור, שטיח פסים עזתי משתלשל מאדן החלון בירוק־אדום־לבן־שחור. ולידו תלוי ציורו של ס. מנסור – “הדגל”, לידו ציורה של רות שלוס – “צעקה”. ועל הרצפה, ליד השלולית של טיפות התקרה, פסלה של אורנה מר – “יה אבני” (הוי בני!). ומאיר עוזיאל אינו יודע, אני משער, שארנה מר היא אמו במציאות של אמיר־אשר־בציור, שהוא בנו של סליבא ח’מיס, פעיל רק"ח החיפאי. מחבת הדו־קיום.
פטור בלי יוסי שטרן הלא אי אפשר. ב"כמיהה לשלום" שלו רואים צבר א־לה־רוש כורע על ברך אחת וסוכך על ראשו בשתי ידיו, בהבעה מיוסרת, ולהקת יונים מעליו. כמו מל ברוקס ב"מתח גבוה". התחשק לי לתת לו את המטריה שלי, לסגור את המעגל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות