לאחר תקתוק של שנה, כטוב לבו של ד"ר בורג בהלצה, נדם פתאום קול הרימון. עוד זה נופח את תקתוקיו האחרונים וזה בא, בטוב לבו בתקתוקי החידוד המתקתקים, ומנחית על צרכני־הזמן היהודי הלצה חדשה: שעון־קיץ.
לדוד שלי היה זמן ערבי. הוא מעולם לא נזקק לשירותיו המפוקפקים של השעון, אף שלעתים, בשעת זחיחות הדעת, היה שואל את אבי מה השעה. אלא שמעולם לא האמין לו. יומו התנהל לפי קצב נדידת החמה ברקיע השמים, לפי קצב הנביטה בשדות וקצב טפטוף הגשם על גג ביתו. תקתוקי השעון לא דיברו על לבו, ותקתוקי לבו לא התחשבו בקצב השעון. לגבי דידו, זמן־הפלאחים היה הזמן החופף ביותר לזמן שעל־פיו ניהל אללה את בריאתו, וכל עניין השעון אינו אלא התערבות מסוכנת בתהליכי הבריאה, מין קוצב־לב שיכול להכתיב פעימות, אך אינו יכול להחליף את פקעת הבשר ודם המפרפרת בתוך החזה. קראתי לזה “זמן ערבי” מטעמי נוחיות. הנוחיות, כידוע, איננה חסרת רשעות לחלוטין.
ובמה דברים אמורים?
מי שסבור, כי הזזת מחוגי השעון שעה אחת לאחור (או שמא קדימה!) תפגע בציבור הדתי בלבד, אינו אלא טועה, הפגיעה בציבור הלא דתי חמורה עד אין חקר, עד אין מספר. שעה קלה זו, חזקה עליה שתטיל את כל כובד משקלה על מנת להוכיח לכל עם ישראל, קבל מחוג ושעון, כי אין הוא אלא חלק מהלבאנט, כי אין הוא אלא תקתוק הרמוני בזמן המזרחי הגדול.
שוו בנפשכם, כי הזמן הליניארי, המשתלח כחץ מקשת, מוחלף בזמן של ערבסקות. פתלתלוּת תחת דוגריוּת. אורנמנטיקה תחת זמן־לעניין. אנא אנו באים? ומי ערב לנו, ברחל בתנו הקטנה, כי אין בדבר משום הרמת ידיים מוחלטת בפני ערב אחותנו הגדולה?!
כי זאת לדעת, מדינת ישראל מעולם לא השלימה עם הזמן המזרחי. היא לעולם תטען, כי אין היא מכירה בלתי אם בזמן המערב. הטיים־אאוט של מכבי תל־אביב הוא זמן מערבי בהחלט, ומקומו לא יכירנו בזמן של מכבי תל־אביב הוא זמן מערבי בהחלט, ומקומו לא יכירנו בזמן האסיאתי של חצי האי ערב, למשל. זהו זמן שחובש מגבעת, ולעולם, חזור: לעולם, לא יהין להופיע בפני העולם הנאור כשכופייה ועקל לראשו. ככה זה.
ומי שסבור כי כל הנאמר לעיל אינו אלא דברים בעלמא, אינו אלא טועה. צא וראה כיצד מתייחסים למושג הזמן, כיום, בכותל המזרח של הגדה המערבית. הזמן פועל לטובתנו, כך אמרו לך אנשי הכופייה והעקל. והם יודעים על מה הם מדברים. אין זה יותר הזמן היהודי שפועל לטובת נתיניו. זהו זמן ערבי למשעי. לטוב ולרע. ואין הזזת השעון לאחור אלא הכרה בנכונות זמנם של אלפי הפועלים, שיצאו מבתיהם עם השחר הכבוש של גדתם ויפקדו את אלפי אתרי הבנייה בגדה המערבית שלהם, שאינה כבושה. לך תבנה מדינה.
זמן לבנייה, זמן להרס. ולא בהחלט לפי הסדר הזה. לזמן היהודי קוראים בשם אחר: “עת”. “עת להשליך אבנים, עת כנוס אבנים”, להפגין מזה, ולהתנחל מזה, במלים אחרות.
“ודאי שיהיה זמן”, מרגיע אותנו תי. אס. אליוט, “ודאי שיהיה זמן להכין פנים על מנת לפגוש את הפנים הנקרים בדרכך / ודאי שיהיה זמן לרצוח וליצור…”. ודאי שיהיה זמן להחליף את סדן העוזי, זמן כדי להטמין מיטען באוטובוס, זמן כדי למלכד רימון בפתח המנזר, זמן כדי לאתר את משליך הרימון, זמן חסר פנים.
מאחורי כל זה מסתתר האושר הגדול של ד"ר יוסף בורג, גיבור הזמן היהודי. אלא שרק מהתלה מזרחית יכולה היתה לספק לנו תופעה שכזו: הפטריארך הגדול של הפוליטיקה הישראלית הוא זה שמרעיף עלינו את חסדי הזמן, במשורה. הוא זה שמהתל בנתיניו הנאמנים. הוא זה שעושה מהזמן הישראלי בדיחה מתקתקה בלתי מוצלחת, שאינה עומדת בתקתוקי הזמן המוחלט. הוא זה, מן הסתם, אשר השכיל להבין את מהותו של הזמן המזרחי ולצלול למעמקי נבכיו, על כן יתייחס להוויה הישראלית כאל בדיחה בלתי מוצלחת, נבוכה ומביכה.
ד"ר בורג, יותר מכל אדם אחר בישראל, מסמל בהצלחה יתרה את נצחיותו החדגונית של הזמן היהודי. סנט אוגוסטינוס אומר בווידוייו, כי הזמן היהודי, בניגוד לזמן הפגאני, הוא שרשרת של חוליות המובילות אלי ישועה. את ד"ר בורג הוא לא לקח בחשבון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות