אם זקוקים היינו להוכחה נוספת, מחודשת, עד כמה דביקה האומה בירושלים, “יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב” (ר' יהודה הלוי) ב"קרית הגזית… אשר אך לה לבבות רבואות חרדים" (ש' טשרניחובסקי), באו ימים אלה ואישרו זאת באותיות של דם ואש.

מלחמת ששת הימים, ששינתה את פני ההיסטריה והגיאוגראפיה שלנו תכלית שינוי, הגיעה לשיאה עם שחרורה של ירושלים. רגשי השמחה, ההתפעלות וההתפעמות שאחזו את האומה לכל שדרותיה ושכבותיה, מאמינים ו"אפיקורסים" כאחד, עם גאולתה של ירושלים, מאשרים, כי כל אדם מישראל, במעמקי נפשו ובחדרי לבבו החבויים והנסתרים ביותר, מאמין בנצח ישראל, בקדושת הארץ, בקשר האמיץ שבינו ובין קדשי האומה ועל כולם – דבקה נפשו בירושלים דדהבא, ירושלים של זהב!

אין לך עיר מערי הארץ, זולת ירושלים, השזורה כל־כך בתולדות האומה והמשובצת בנזר יצירתה כאבן חן. ואין לך עיר מערי תבל, שהוכתרה בשמות ובתארים כל־כך נאצלים ושכה הירבו לשיר על תפארתה בימי קדם ולקונן על חורבנה. למעלה משש־מאות פעם נזכר שמה בתנ"ך, וכל נביא קשר לה כתר נאה ונעלה יותר. “עיר הקודש” היא נקראת בפיהם של ישעיהו ונחמיה: “עיר האמת” – בפי זכריה; “עיר האלוהים” – בפי נעים זמירות ישראל. ולא נחה דעתם של חז"ל עד שבא ופסקו: – “ירושלים – אורו של עולם”.

במשך כל תקופת הגלות הארוכה והאפילה שלאחר חורבן בית שני לא שכחה האומה את עירה, כשם שלא ויתרה על תקומת ארצה. כחוט־השני עוברים הגעגועים והכמיהה ללא־רווייה לירושלים באיגרותיהם, תיאוריהם, סיפוריהם ושיריהם של הנוסעים־הנודדים הראשונים, רבנים, מקובלים וחסידים, גדולי המשוררים של ספרד ואיטליה, סופרי־ההשכלה, משוררי התחייה ועד צעירי פייטניה של המולדת הקמה לתחייה.

אורות הקדושה וצללי העוני והאבילות של עיר־הנביאים, שבאווירת הנצח בוקעת ועולה מכל סלע ומכל רגב אדמה שבה, הודה הנצחי ונופה הסלעי, חצבו מלבם של טובי סופרינו פרקי יצירה מופלאים, הרוויים רטט של קדושה, אהבה והתפעלות.

גדולי יוצריה ובוניה של הספרות העברית החדשה, החל במאפו, מיכ"ל ויל"ג, שלא זכו לחונן עפר הארץ ועד יהודה בורלא, יליד ירושלים, ועד הללו ששבו אליה שבעי־נדודים ומרחקים – הקדישו לירושלים את הדפים המזהירים, הפיוטיים והציוריים ביותר בסיפור, ברומאן ההיסטורי, בשיר, במחזה ובמסה.

אין לך כמעט סופר עברי שלא שר, אם מעט ואם הרבה על עיר־האבות, על ירושלים שבעבר ובהווה, על ירושלים של מעלה ועל ירושלים של מטה, ותמיד באהבה לוהטת, בדביקות ובגעגועים מסוף הנפש ועד סופה. ונמצא משורר שכל שירתו היא שיר מזמור אחד ויחיד לירושלים (י"ד קמזון) ומשורר אחר

(יצחק שלו) היה ראוי לכתר השירה, אלמלא כתב אלא שני שירים בלבד: “סימפוניה ירושלמית” ו"יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה" הספוגים מרוחה, מריחה ומסלעיותה של ירושלים, אשר בה רקומה ילדותו של המשורר “כמו עורק בּשיש רקום”.

הגדילו לעשות ש"י עגנון, ח' הזז ויהודה בורלא בסיפור ויעקב שטיינברג, יהודה קרני וא"צ גרינברג במסה ובשיר, שירושלים על אורה ואווירתה, על זהב זריחתה וארגמן שקיעותיה, על ערב־רב עדותיה ושלל דמויותיה, על חן רחובותיה, חצרותיה ושכונותיה ורזי חומותיה וסמטאותיה, היא השתי וערב של מיטב יצירותיהם. הללו הירבו לתאר ולצייר את ירושלים היושבת לה “כנשר הנושא גוזליו על כנפיו – שלא זזה שכינה ממנה לעולם. ואם השכינה חבויה וכסויה, יש עתים וזמנים שאפילו הפשוט שבישראל שזכה לדור בירושלים מרגיש בה, כל אחד ואחד לפי שיעור הרגשותיו, ולפי זכותו ולפי אור החסד שמאיר את נשמתו, ובזכות הייסורים שנתייסר בארץ ושקיבל באהבה ולא קרא תגר” (ש"י עגנון, “תמול שלשום”). הם הירבו לשיר על עיר זו כיוון ש"יותר מכל ערי ארץ־ישראל הוצברה ירושלים מכל העולם כולו, וכמין דפוס לשבעים ארצות ולשבעים לשונות ואספקליה לכל העולם מסופו ועד סופו" (ח' הזז, “היושבת בגנים”). יעקב שטיינברג הקדיש לירושלים מסה פיוטית נלבבת, הרצופה הגיון־לב, חכמת־הראייה, כשרון־הציור ומקוריות הסגנון; יהודה קרני הקדיש לירושלים ספר קטן בכמות אך גדול באיכות והוא מעין אנדרטה פיוטית רבת־חן לעיר הנצח, אשר שמה בלבד “צורב כגחלת” ואחרון אחרון – א"צ גרינברג, שכל נחלי שירתו האדירים והסוערים, היוקדים והלוהטים, מוצאם מים־אהבתו ל"עיר הכתר בהרים":

כָּל הָעוֹלָם לֹא כְּדַאי לָנוּ בְּאֵין זִיו מִקְדַּשׁ יְרוּשָׁלַיִם,

שִׁבְעִים אֻמּוֹת – שִׁבְעִים אֵימוֹת בְּאֵין כֶּתֶר יְרוּשָׁלַיִם.

(“מסכת מנופים בקודש”, ירושלים, קובץ ב', תשכ"ז)

כבר בראשית דרכו נתגלה כבעל “החזון הירושלמי” של “המלכות העולה”. יצירתו הראשונה, שפירסם עם עלותו לארץ (תרפ"ד), הוקדשה “לירושלים של מטה”, שבה זעק את זעקתו הגדולה והמרה על “ירושלים המנותחת”. מראה ירושלים, מרכז האומה והתולדה הישראלית בחורבנה ושפלותה, הכאיב לו כפגיעה בעצמו ובבשרו, בשורש חיותו:

אוּלָם לִי יְרוּשָׁלַיִם גְּוִיַת אִמִּי הַמְּנֻתַּחַת –

ובאסופת שיריו “הגברוּת העולה” (תרפ"ו) העיד על עצמו:

אֲנִי כָּל כָּךְ יְרוּשַׁלְמִי וְגַם מִצַּלְעוֹתַי מִתְרוֹנֵן הָאוֹר לַמָּשִׁיחַ

בצדק העיר אחד מפרשניו־מבקריו־מעריציו של אצ"ג: – “הרבה שר המשורר את שירתו רווית הכיסופים – אהבה לאומה, תינוי אסונה, פיאור מחוזות ארצה בכל צבעי קשת נופיה; אך נקודת־המוקד והצומת שבשירה זו, הנקודה שבה פועם לב־לבה של שירתו, היא ירושלים – את סגולתה של ירושלים – היותה גם זכרון וגם כוסף – הדגים המשורר ביחוד בשירו “מעשה בירושלמי קדמון”, שיש בו כדי לשמש מפתח להבנת כל שירתו. כי בגיבורו של אותו השיר – הירושלמי הקדמון – נתגלם גם המשורר עצמו וגם העם כולו – העם, שהוא גופו “ירושלמי קדמון”, בדרך מסעיו על פני כל הכדור מירושלים אל ירושלים” (י"ה ייבין, “בעקבי בשיר”).

ירושלים היא בעיני אצ"ג “עיר ואם ומלכה עד עולם”. אף בקובץ שיריו “רחובות הנהר”, שבו נשא את משאו הקודר והקורע־לב על מבול־הדמים, שהציף והכחיד את כל היקום הישראלי באירופה המקוללה ולבו שתת דם על “מבול דם יהודי”, ששטף את העולם, לא פסק מלנגן “לאמנו העיר אהבה”:

חֲרֵבָה־בְאֵיבָה וּמֻכַּת דּוּמִיָה

עֲמֻקָּה רְתוּקָה בְּתִשְׁעָה־בְאָבָ"הּ.

אַךְ מַלְכָּה הִיא מַלְכָּה, אַף כִּי אֵין עֲטָרָה. (עמ' שלד).

ובאחת מקינותיו המזעזעות על מות אביו שר המשורר:

אָבִי־שְׂרוּפִי בַּשָּמָיִם! הִנֵּה עוֹמֵד שְׂרִידְךָ בָּעוֹלָם

וְכוֹרֵךְ רְצוּעַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד: לְבַל יִפָּסֵק

אַף לְשַׁחֲרִית־יוֹם־אֶחָד־בָּעוֹלָם הַהֶמְשֵׁךְ־בְּהִלּוֹ…

אֲנִי מַמְשִׁיךְ תְּפִלָּתְךָ: לְבַל תִּפָּסֵק הַתְּפִלָּה:

מַשְׂאַת נַפְשֵׁנוּ הַגְדוֹלָה הַנּוֹצֶצֶת בְּדֶמַע: עַד בּוֹא שִׁילֹה.

שָׁמַיִם־שֶׁלְּךָ־מִשָּׁם הֵם עָלַי כָּאן: שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד (עמ' קלג)

לבו “הנכסף ונכסף בלי הרף” של המשורר “ששרביט השירה העברית ענף אש ולא פז בידו”, המשיך:

– – –לְנַגֵּן בְּרַחֲבוּת

עַל עוּגַב הַהֵיכָל,

לְבַל יִשָּׁכַח הַנִּגּוּן, לְבַל יִשָּׁכַח! (עמ' רצז)

ואכן, לא נשכח הניגון! עדים הם בניה־בוניה־לוחמיה־משחרריה העזים והנועזים של ירושלים; עדים הם המוני עולי־הרגל המהלכים בתוכה כחולמים, מתרפקים על אבניה, סימטאותיה וחומותיה ונצמדים בשפתיים לוהטות אל הכותל באהבת־דורות ובכמיהת־דורות, כיאה וכנאה לבנים השבים אל עיר־האבות השלימה, אל ירושלים דדהבא.