באוטובוס, שעשה דרכו מירושלים לתל־אביב, ישבה ליד צעירה, שתחילה לא משכה את תשומת לבי. משהתחילו רוב הנוסעים לפשפש בסליהם אחרי דברי־מתיקה ולרשרש בעיתונים, עיתוני־בוקר ועיתוני־ערב, ובלעו בתאוותנות יתירה את חדשות היום, ואילו היא היחידה היתה שקועה בספריה וברשימותיה ששלפה בשקט ובזהירות מנרתיקה – עוררה בי סקרנות. התבוננתי בה מקרוב: נערה כבת עשרים, גופה נאה וחטוב, בעלת פנים חוורות־נוגות, שערות ראשה שחורות, ארוכות ומסורקות בקפידה, ועיניים לה גדולות ונבונות המביעות טוב לב ופיקחות. על שפתיה ואצבעות ידיה הענוגות לא הבחנתי בסימן של צבע. לבושה היה בטעם ובנקיון למופת, אך בצניעות רבה ובצבעים שקטים, לא־צעקניים. אמרתי בלבי: בוודאי סטודנטית חרוצה היא, החוזרת לבית־אבא ואינה מפסיקה ממשנתה. ובעוד אני שקוע במראות הנוף שנתגלו ובמעברים החדים והחריפים בין הנוף ההררי והסלעי של “קרית הגזית” ובין נוף המישור, שהתחיל להתגלות, הבחנתי ששכנתי הוציאה מנרתיקה “קיצור שולחן ערוך” והתחילה לדפדף בו. שוב לא יכולת להבליג על סקרנותי ושאלתיה בזהירות: – “סטודנטית?” – התבוננה בי ממושכות והשיבה: “לא, מורה!” היא סגרה את הספר, החזירה אותו לנרתיקה, כמו ציפתה לשיחה שהיתה מוכנה לה אך לא העזה, כנראה, לפתוח בה.

לאט לאט סיפרה לי במשפטים קצובים, בחן ובעברית רהוטה, שמוצאה מהונגריה. בהיותה בת שש הגיעה לארץ עם הוריה ואחיה, הגדול ממנה בשנתיים. עם הגיעם לארץ השתקעו בירושלים וכאן למדה בבית־ספר ובבית־המדרש למורות מזרחי ועתה היא משמשת מורה בפנימיה בעלת אופי חרדי מובהק, לא הרחק מתל־אביב, שבה מתחנכות כמה מאות בנות. היא הירבתה לספר על עבודתה במוסד ועל אוֹרח החיים החמוּר בפנימיה. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתיה אגב הערה, שאין היא חייבת להשיב על שאלתי: האם אין המשטר החרדי החמוּר במוסד מעיק עליה ועל חברותיה? כיצד יכולות בנות צעירות להמצא במרחק של כמה קילומטרים מעיר סוערת וגועשת כתל־אביב, ולחיות כמו על אי בוֹדד ומבודד, סגור ומסוגר, ולהתנזר מדעת מתיאטרון, קונצרטים, קולנוע, תערוכות, בתי־קפה, פגישות עם צעירים בני גילן וכיו"ב? נתחייכה הצעירה, סומק־מה עלה בפניה ששיווה לה חן יהודי טיפוסי, הרהרה רגע והשיבה:

– “עולמנו עשיר ומגוון ומלא כל־כך, שאין אנו נותנות דעתנו על קסמיו הנוצצים, החיצוניים וקלי־הערך, של הזמן והדוֹר. שקועות אנו יומם ולילה בלימודים, בחקר היהדות, מתעמקות בשאלות מוסר ועוסקות אפילו בספורט ובדראמה. וכשמגיעות הבנות לפירקן מוצאות הן את בן זוגן, לרוב בחורי ישיבה, כמובן, ומנהלות חיי משפחה צנועים, על טהרת היהדות ומסורתה. אך אודה ולא אבוש: מה שמעיק עלי במיוחד הוא הניתוק מירושלים. מאז הגעתי לארץ דבקתי בעיר זו לאהבה. אהבתי את זריחותיה ושקיעותיה, בתיה וסימטאותיה, הריה ועמקיה ואפילו את ריחותיה. ובבוא השעה, לכשאקים אם ירצה השם את ביתי, לא אקימנו בשום מקום אחר בארץ אלא בירושלים!”

לשמע דבריה האחרונים לא כבשתי תמיהתי. הבחינה בכך הצעירה והמשיכה:

– “את אהבתי לירושלים ינקתי מבית־אבא. ואם אתה סבור, שהנני ממשפחת כלי־קודש, אינך אלא טועה. אבי הוא חייט, בנו ובן־בנו של חייט, יהודים כשרים, שומרי מצוות. שנים על שנים חיינו בכפר קטן ונידח ואפילו בשבתות היה אבא מתפלל ביחידות, ללא מניין, וקובל על שנגזר עליו לחיות בסביבה של גויים ובעיקר – הרחק מירושלים. למעשה, לא שמעתי בביתנו מעולם על ציונות, א”י וכיו"ב, אלא על ירושלים. ואמנם, ביום שבו הגענו לארץ עלינו לירושלים; אבא לא הסכים ללון אפילו לינת לילה בתל־אביב, על אף הפצרותיהם של בני־המשפחה. וכשהתחלנו לתור אחר בית־מגורים, לא נח ולא שקט אבא עד שמצא דירה, אמנם צנועה וצרה, בת שני חדרים בלבד, אבל כחפצו – מול חומות העיר, מול הר הבית!"