חורף תש"ח. ירושלים במצוֹר, אין יוצא ואין בא. תושבי העיר, מגדול ועד קטן, חיו במתיחות מתמדת ונשאו בדומייה, באורך־רוח ובגבורה את מנת הסבל שנפלה בחלקם. העיר כולה דמתה לחזית אחת ארוכה, ותושביה – חיילים במדים ובלא־מדים. קשה במיוחד היה גורלן של שכונות־הספר, שנתרוקנו כליל כמעט מתושביהן והבתים הפכו עמדות־הגנה מבוצרות. הדרכים המובילות אל העיר נחסמו ועמדו תחת מטר בלתי־פוסק של יריות והתנקשויות אכזריות; הדרך להר־הצופים שימשה אף היא מטרה לחיצי האויב וכל עלייה או ירידה משם היתה בבחינת כניסה אל תוך לוע הארי. קומץ מגיני הר־הצופים היה זעום בכמותו ובאיכותו – רובם ככולם חיילים בלתי־מאומנים כראוי ובלתי־מצויידים כהלכה.
אותו לילה, ליל־חורף מלווה גשמי זעף ורוח עוקרת הרים, נפלה בחלקי השמירה באשמורת השלישית, הקשה והבלתי־נוחה שבכל האשמורות; אך לעומת זה עלתה בגורלי אחת העמדות הנוחות ביותר, במורדות הגן הבוטני המגשר בין האוניברסיטה להדסה, מוּל כפר ענתא, הוא ענתות. בעמדה זו היה העורף מוגן במידת־מה, ועלינו, אנשי המשמר, הוטל לבחון ולבלוש יפה את השטח שלפנינו, להתחקות אחר כל תנועה חשודה בכפר הסמוך ולהטות אוזן קשבת למתרחש בשבילי הגן. משהגעתי למקום כבר עמד בן־לוויתי על משמרתו, רועד מקור וקוֹבל על שאין באפשרותו להתחמם מעט על־ידי עישון סיגריה. שתיקת אלם השתלטה עלינו וליאות כבדה היתה נסוכה בכל אברינו, אף־על־פי־כן השתדלנו לגרש שינה מעפעפינו והתאמצנו להיות ערים ודרוכים. יריות פילחו את האוויר והתפוצצויות נשמעו ממרחק. עמדנו דמומים וקפואים־למחצה, עד שבקע השחר ולפנינו נתגלה מדבר יהודה בכל הודו והדרו ופיסת התכלת של ים־המלח, שהפיגו במקצת את הדאגה והחרדה שבלבותינו. משנמוג הערפל, שהפך את כל המראות שלפנינו לגוש אפילה גדול ומאיים, שפרה הראות, קולות הנפץ והיריות נדמו, ואנו הרשינו לעצמנו לפתוח בשיחה קלה. בן לוויתי, המכורבל ומכונס אל תוך מעילו הארוך שלא לפי מידתו, מתח את אבריו, זקף קומתו, פתח ואמר בלחש, כממשיך בעל־פה רעיון שניקר במוחו במשך כל אותו ליל־שימורים ולא העז להעלותו על דל שפתיו: – “יש שעות, שכל אחד מאתנו עשוי להתרגש וחש את עצמו נסער ושיכוֹר מהוֹד”…
נעצתי מבטי באופק הרדום ובאד הכחלחל שעלה מן ההרים ומנקיקי הסלעים ושאלתיו: – “כוונתך, שכל אחד בארצנו הוא בבחינת אותו גיבור האידיליה ‘יובל העגלונים’ לשמעוני, שחש פתאום באחד הלילות כי נפל התבלול מעיניו ונגלה קסם הלילה לנפשו, מעורטל ונשגב וקרוב?”
“בדיוק לכך התכוונתי”, השיבני, “ספק אם אנחנו, העומדים כאן, מסוגלים לראות נכוחה, להשיג ולהעריך כראוי את המתרחש לנגד עינינו; הננו עדים חיים לעלילת־גבורה, שתשמש ‘מפתח’ להבנת כל ההיסטוריה הארוכה שלנו. מלחמה זו שפכה אור על טיבו של היהודי החדש, שעיקר יהדותו מתבטא בקשר־בל־ינותק אל ארצו, עליה הוא נותן את נפשו. מאורעות ימינו מסבירים לנו הרבה מאורעות דומים בעבר הרחוק. אין לכתוב את ההיסטוריה שלנו, בלא לחוש אותה; ידיעת הפרטים והכרת הגורמים והמניעים העיקריים והמכריעים אינן מספיקות – יש לחיות אותם, ולוּ גם במרחק של דורות. העומד במקום זה, שממנו שׂם קסיוס מצור על ירושלים וטיטוס הקים בו את המחנה וכבש את העיר; המהלך בשבילים אלה, שבהם דרך אולי פעם הנביא מענתות, מיטיב להציץ אל תוך נבכי הדורות ומעמיק להבין מאורעות, שהיו בעיניו לעתים חידה סתומה. ואכן, הלילה נפתרו לי כמה שאלות היסטוריות שהטרידו את מנוחתי זה כבר; הן נתחוורו ונתלבנו לי לאורו הנוגה של השחר העולה על ירושלים במצור, ערב הקמתו של הבית השלישי”…
הוא ביקש להמשיך, אך שיחתנו הופסקה על ידי אנשי המשמר שבאו למלא את מקומנו.
בן־לוויתי ואיש שיחי באותו ליל שמירה היה ההיסטוריון המובהק, איש ההגנה הנאמן והמסור, גדליהו אלון ז"ל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות