מלים אחדות על העיירה שלנו. לא נַלאה את הקורא בעובדות. נפסח על כל מה שאינו חיוני ונתעכב רק על הנחוץ כדי לעקוב אחר השתלשלות הענינים. תיאור קצר ותמציתי של הָניטָאוּן ואנשיה יקל על הקורא הנבון להשיג כיצד יכלו שני עוברי־אורח, שהגיעו אלינו בגלל טעות בניווּט, להסעיר קהילה שלמה ולזרוע בה מבוכה ורגשי אשם.

הָניטָאוּן היא עיר לא גדולה היושבת על דרך צדדית במרכז המערב התיכון, הנקרא כך אף שעל־פי המפה, קרוב הוא לחוף המזרחי יותר מלחוף המערבי. היא נטועה באמצע מישור, שחורצים אותו נחלים הרבה ואין מתנשאות בו אלא גבעות צנועות אחדות, בין קַוי הרוחב 36 ל־37. האקלים נוח והשלג נדיר. סופת שלגים היא חג.

מספר תושביה הוא כ־60 אלף, אך יש להוסיף עליהם את 15 אלף הסטודנטים של הברטון קוֹלג', הנמצא מצפון לעיירה ומעניק לה את יוקרתה. היא זעירה למדי ורחוקה מעיר־הבירה ואף־על־פי־כן ידועה היא להיסטוריונים ולרופאים גם מחוץ לגבולות המדינה בגלל המוניטין שיצא לפרופסור תיאודור פרבר, ראש החוג לתולדות יוָן ורומא, ולפרופסור סטיב גראואר, מומחה בינלאומי למחלות אף, אוזן וגרון, המנהל את המחלקה למחלות אלה בבית־החולים “שערי ציון”.

כאשר מגיעים אליה מכביש 516, היוצא מן הכביש הבין־מדינתי 76, היא נראית ככפר שאנן, שתושביו הרחיקו את בתיהם זה מזה שלא להפריע את מנוחת השכנים. מרחוק אין רואים בתים, אלא אילנות עתיקים וגגות רעפים אדומים המבצבצים מתוך העלוָה. כאשר מתקרבים למיין סטריט, הרחוב הראשי, מגלים שהיא מרכז עסקים, אשר בימינו אלה, כשמטוסים פרטיים חונים בנמלי־התעופה ליד כל עיירה בינונית, אין ריחוקה ממרכזי החיים בארצות־הברית מונע אותה מלהיות מקום שוקק חיים. וכאשר עוברים את הנהר דרומה, וצולחים את הרובע הכושי, שהיה לפנים השכונה היהודית, מופתעים לראות שמקום קטן זה הוא גם מרכז תעשיתי בזעיר־אנפין.

אמנם אין כאן תעשיה כבדה, אך גם בתעשיה קלה אין לזלזל. יש בה מפעל גדול למדי לייצור מזון, מפעלים קטנים של תעשיה עתירת מדע, הניזונה אף היא מהברטון קולג', ואפילו תעשיה כימית, שעוררה אצלנו את “התנועה לאמריקה ירוקה”, שעומד בראשה הלמוט ר' סילברסון, הוּמַניסט דגול, העורך בטאון רדיקלי ששמו “הניצוץ”, והיא נלחמת כנגד זיהום אויר, מים ויחסי־אנוש.

הפועלים המועסקים בתעשיות אלה רובם אינם תושבי הָניטאון, הם מגיעים ברכבת או במכוניותיהם מעיירות שכוחות אֵל שמדרום לכאן, במורד הנהר. פועלים שנתבססו מעט מקרב השחורים קנו את הבתים שנתפנו מעבר לנהר, דחקו צפונה את שכניהם ונעשו מוקד משיכה לקרובי־משפחה מן הדרום, שלא מצאו עבודה בהניטאוּן ואף־על־פי־כן נשארו בה. על־כן יש לנו עתה גם סלַמס משלנו, משכנות עוני מובהקים, קנים של פשע ואלימות, כבכל כרך הגון.

יש גם בית־כלא אזורי ואגודה לשיקום האסיר והעברין, אשר גם בראשה עומד הלמוט ר' סילברסון. עוזרת על־ידו מילדרֶד בּלאו, אשתו של הרי בלאו, איש עתיר נכסים והבעלים של תעשית המזון המקומית.

כן יכולים אנחנו להשתבח בשלושה עיתונים מקומיים, שני שבועונים, בית־דפוס משוכלל, תיאטרון חובבים, חוג למוסיקה קמרית, תזמורת כמעט מקצועית, הסובלת מתחלופה רבה, כי רוב נגניה הם תלמידי החוג למוסיקה בהברטון קולג', ושתי רשתות של חנויות כל־בו שמרכזן בהניטאון. האחת “דבליו אֶנ' דבליו”, של ליאו ווֹלפנזון ובניו, והאחרת “שוֹפ’־אֶנ־סֵייב”, שמנהל אותה גוֹי פיקח הנשוי לחברה פעילה של סניף “הדסה” המקומי.

בעיר משגשגת זאת, אשר לפני שלושים וחמש שנים, קודם שנבנה בה הקולג', לא היו בה אפילו עשרה יהודים למניָן בביתו של בלאו הזקן, חלוץ ההתישבות היהודית במקום, יש עתה למעלה מאלפיִם וחמש־מאות. היום יש בה קהילה תוססת, מרכז קהילתי פעיל, תלמוד־תורה, ארבעה בתי־כנסת, תריסר ארגונים יהודיים, ארגוני צדקה או לאנסמנשפטים – “אמונה ואהבה” של נשות “מזרחי”, “ארגון נפגעי הנאצים”, “איגוד יוצאי הוֹרוֹדוֹבקה” וכיוצא בהם – שלוש וחצי תנועות דתיות: אורתודוקסים, המתפללים בבית־הכנסת “לישרים תהילה” בהנהגתו של רבי מילטון גרינברג; קונסֶרבטיבים, המתפללים ב"אהבת ישראל" ועובר שם לפני התיבה אֶלֶן מיסטוֹצקי, נכסי דלא ניידי; רֶפוֹרמים, המתכנסים ב"טֶמפֶּל בית דיוִיד" ומאזינים שם לדרשות מרתקות של שֶלדוֹן אַייזֶנשטֵיין, מרצה בכיר בחוג לפסיכולוגיה; ורֶקוֹנסטרוּקטיבים, הלומדים פילוסופיה יהודית מפי פיליפ רוטמן ומתכנסים בבנין היפה של “בני ישורון”, שמתקיימות בו, באמצע השבוע, הצגות התיאטרון המקומי. וכן תנועה ציונית המפולגת לשלוש סיעות – תומכי הממשלה בישראל, נאמני האופוזיציה, והקוראים לחידוש פניה של ההסתדרות הציונית, ולצדה חבורה רבת־השפעה של “בני ברית” ותנועה חזקה של נשות “הדסה”, שעומדת בראשה אניטה לֵיהמַן, אשה תקיפה, שהחליפה זה לא כבר את אדית שטרָאוּס, שהיתה לפנים האשה העשירה ביותר בהניטאון, עד שהסתבכה בעסקות נועזות מדי והפסידה את הונה.

לכאורה אפשר לחשוב כי “בפלגות ראובן גדולים חקקי לב”, אך כל הפיצול הזה אינו אלא מַטעה. הקהילה כולה, על כל פלגיה, מאוחדת תחת קורת־גג אחת – “הפֶדֶרציה של הארגונים היהודיים של הניטאון”, אשר נשיאה הוא ג’וּליוּס מילכיקֶר, עתה מילצ’קֶר, המכהן גם כסגן נשיא אזורי של המגבית היהודית המאוחדת, כחבר מועצת הנשיאים של ה"בּוֹנדס" וכיושב־ראש הפדרציה הציונית במקום. עוזר עמו, בהתנדבות, הרי בלאו, איש עסוק בדרך־כלל, שאינו משתתף בישיבות, אבל יודע לחלץ את הפדרציה ממצוקה כספית בשעת הצורך.

ב"ג’וּאִיש קוֹמיוּניטי סֶנטֶר", הוא המרכז הקהילתי, המפואר מכל בניני הציבור בהניטאון – וחברים בו גם שלא מבני־ברית ואפילו שחורים משׂכילים, המהלכים בו על בהונות – מתקני ספורט ונופש, מגרשי כדורסל וקבוצה, “הכוח”, המתמודדת על המקום הראשון כנגד הקבוצה החזקה של הקולג', שתי בריכות שחיה, אחת מחוממת ואחת תחת כיפת השמים, משרדים, ספריה, אולם הרצאות, אולם אסיפות, דיסקוֹטֶק, סינמטק, מסעדה כשרה, וכיתות לימוד של תלמוד־תורה, שבערב הן משמשות את החוגים למבוגרים. בלוח הפעילויות השבועי של המרכז הקהילתי פעולות רבות ומגוּונות של החוגִים הללו: שנַיִם של ברידג', למתחילים ולמתקדמים, אחד למוסיקה, מקהלה אַ־קפֶּלה ושתיִם־שלוש להקות זמר, וכן חוגים לתיאטרון, לריקוד־קלסי, מודרני וישראלי – להיסטוריה יהודית, ל"עניני ישראל", למַקרָמֶה, לצמחי נוי, ל־EST ול־ESP, לניצול נאות של הזמן, להבנה בין הגזעים ולעברית למתחילים. מועדון הקשישים שליד המרכז הקהילתי פעיל פעמיִם ביום ואין לזקני הקהילה פנאי להתאונן על זיקנתם. נמצא מי שאמר, כי בהניטאון לא זו בלבד שנעים לחיות – אפילו להזדקן בה כדאי. לא מעטים מבאי מועדון הקשישים הם חברים גם בסדנה היצירתית, שמנהיגתה בהברטון קולג' זֶ’נֶט, אשתו של ג’רולד אַלטֶנבֶרג, יושב־ראש ארגון עורכי־הדין. למרות זיקנתם הם יושבים שם בקרב הנערות והנערים ומשפרים בלי הרף את אמצעי ההבעה שלהם.

רון בן־פורת וז’קלין סימוֹן לא הגיעו להניטאון בכביש 516. הם סטו מ־76 ליד פֵיירפילד, 75 מיל ממערב לצומת 17, המוליך הישר למיין סטריט, בגלל תיקונים בכביש. הם התגלגלו להם דרך ארוכה על 279, במקביל לנתיב שבחרו לנסוע בו, בלי לדעת כלל שירדו מ־76. כאשר נתברר להם הדבר, כבר לא היה טעם לחזור. הם התנהלו להם לאִטם על המהמורות של 279, “נהנים מאמריקה הכפרית, השאננה”. כך סיפרו, בהנחה שיוכלו לחזור לדרך־המלך כשיגיעו לספרינגפילד, הנמצאת כ־50 מיל ממזרח לכאן. הם נסעו להם בין כפרים זעירים, חווֹת מבודדות, לאורך “אגם הצפרדעים”, ולא הצטערו כלל שאיבדו את דרכם. הם שתו קפה בתחנת הדלק של ג’וני המשוגע, המקושטת בגלגלי עץ ישנים ובחלקי חילוף של טרקטוֹרים, והקשיבו לכל ה"חכמות" שלו, המוכרות לתושבי האיזור. להם הן נשמעו כחטיבות פולקלור שצמחו מתוך האדמה עם החיטה והתירס.

להניטאון הגיעו “מן הצד האחורי”, כך אמרו לאחר־מכן, דרך תעלת השפכים של התעשיה הכימית. מרחוק לא ראו אלא ארובות של בתי־חרושת מתנשאות מעל לאמירי העצים. גם הכניסה דרך הרובע הכושי, שנשרפו בו בתים אחדים במהומות שהיו כאן בשנה שעברה, לא היתה מלבבת ביותר. אף־על־פי שעברו שם בשעת דמדומים, המגלה את כל קסמיה של כיפת הרקיע הארגמנית שלנו, לא יכלו שלא לראות את הזוהמה והעזובה שבאיזור המוסכים שליד בית־הכנסת הישן, המשמש עתה כמועדון ספורט על־שם מרתין לוּתֶר קינג. אילולא אירעה להם תקלה במנוע מדרום לנהר, לא הרחק מן הגשר הנטוי על הנהר אוֹרְטֶגוֹ, מול בית האחוזה הישן של משפחת שטראוס, קרוב לוַדאי שהיו עוברים את הניטאון ביעף ולא מתעכבים בעיירה זו שנראתה להם עלובה כל־כך. היו נוסעים לספּרינגפילד, חור נידח המתקרא עיר, לנָים שם באיזה מוֹטֶל מטונף, ולמחרת עולים צפונה על 388, חוזרים ל־76 וממשיכים את דרכם מזרחה. בתוך יומים־שלושה יכלו להגיע לניו יורק, משׂאת־נפשם, מקום שיש להם חברים אחדים או קרובי־משפחה רחוקים. כאשר יצא רון בן־פורת ממכוניתו לבדוק את מהות התקלה ששיתקה את המנוע שלו – “פוֹנטיַאק” ישן שהיה צריך להתפגר עוד לפני שעזבו את לוֹס אנג’לס – לא שיער בנפשו כי ברגע ההוא חרץ את גורלו.

המלה “גורל” נכבדה היא מלהטריח אותה לכל מקרה, יאמר פרופסור פרבר, המקפיד מאוד על שימוש נאות במלים. אך עובדה – אילו היה בן־פורת באמת בקי במנועים, כפי שהתיַמר להיות, לא היה קונה את הגרוטה המבריקה, שמכר לו מוכרן פיקח, שבהצצה אחת ניחש שיקח כל מה שיציע לו מי שיודה בבקיאותו; אילולא מאס בלימוד מקצוע המפרנס את בעליו, כאילו יש בזה כדי להגביל את חירותו, היה לו כסף לקנות מכונית חזקה יותר ולא היה יוצא לצלוח את היבשת במכונית העלובה ההיא; אילו היה מוכן להטיל ספק בכושר הניווּט שלו והיה שב ומציץ במפה, אף־על־פי שהתפאר באזני ז’קלין, כי הוא זוכר את הדרך בעל־פה, לא היה מחמיץ את הנתיב העוקף קטע הכביש המתוקן והיה עולה על 76 במרחק 200 מטר משם ולא היה יודע כלל שקיימת עיירה ששמה הניטאון והיום היה יושב בניו יורק או בתל־אביב, או בכל מקום אחר בעולם, עם או בלי הנערה היפה שהעריצה אותו, והניטאון היתה חושׂכת מעצמה את המבוכה, מפח־הנפש ורגשי האשם שהטיל בה צמד הישראלים, ששהה בה חמשה־עשר חודשים.

אילו… אך הלא האופי הוא החורץ את עתידנו. לזאת יסכים אפילו פרופסור פרבר. משהו בדומה לזה כתוב באחד הספרים היוָניים העתיקים אשר מהם הוא שואב את חכמתו. הרבי גרינברג, תלמיד־חכם היודע גם עברית, ארכאית, וַדאי היה מנסח זאת אחרת: הכל צפוי והרשות נתונה. אך רון בן־פורת, בכל פעם שניתנה לו הרשות בחר בצפוי. וכך המיט עליו אסון במו ידיו. נוסח א' או נוסח ב' – שניהם כאחד צורה מכובדת להיפטר מרגשי אשם, יאמר הרב דוקטור שלדון אייזנשטיין, שהיה הקרוב בידידיו של רוֹן. אם כך ואם כך, רון וז’קלין היו שיחת־היום בהניטאון עוד קודם שנעלמו, אף כי מרגע מסוים חל שינוי ניכר ברוח הדברים, וביחוד לאחר האסון. אלא שאז כבר לא היה אפשר להעלים רגשי אשם כמוסים. בסופו של דבר יצאה, כמדומה, הניטאון מחוזקת: אסון – דרכו שהוא מזעזע ואחר־כך מטהר. כך הוָה גם הפעם. וכאשר חזרה הניטאון לשלוָתה כאילו “ניצבה על שלב גבוה יותר של מוּדעוּת עצמית”, כפי שאמרה ז’נט אלטנברג.

דעת לנבון נקל – הדברים אמורים בקהילה היהודית. אחרים יכלו שלא לדעת על קיומם של רוֹן וז’קלין עד לרגע שהופיע שמו באמצעי התקשורת, אחרי האסון. כיוָן שיהודים הם רוב מניָן בקהילה האקדמית, עבר הזעזוע גם בהברטון קולג'.

הדיבורים החלו עוד לפני האסון. אולם זו לא היתה רכילות שמספרים זה לזה בחיוך על השפתים ועוברים לסדר־היום. הפירוש שניתן למעשים שדוּבּר בהם עורר מחלוקת קשה. אפילו שני ידידים קרובים כתיאודור וסטיב (פרופסור פרבר ופרופסור גראואר. אצלנו מכנים בשמם הפרטי אפילו בעלי שם עולמי) התקוטטו בגללה.

תיאודור, ליבֶּרל קנאי, ביקר בחריפות את חבריו, שהיטו אוזן לרכילות מרושעת. חרפה רובצת על הניטאוּן, אמר. אנשים נאורים ורחבי־דעת התירו לקומץ קטן של עסקני קהילה ורבנים במשׂרה מלאה לפטר ממשׂרתו עובד מסור רק משום כך, שאי־פעם, בארץ אחרת, ישב בכלא, מפני שלא היה יכול לשלם מזונות לאשה שסירבה להתגרש.

סטיב הִצדיק את מוסדות הקהילה. אלה החמירו עם האיש לא בגלל עניָנים שהתיַשנו, אלא מפני שהוליך אותם שולל. אילו סיפר ב"תולדות החיים" שנתבקש להגיש את כל האמת, היו מוחלים לו; כיוָן ששיקר, חשדו בו כי גם שאר הפרטים אינם נכונים.

סטיב היטיב להכיר את רון בן־פורת יותר מחברו. הוא טיפל, שלא על־מנת לקבל שכר, בליקויי השמיעה שנגרמו לו, לדבריו, במלחמת ששת הימים. הוא פסל את זכותו של תיאודור להביע דעה. על יסוד מה טוען אדם שאינו בא למרכז הקהילתי אלא כדי לשחק בכדורת, כי האיש הוא עובד קהילתי מסור? לדעת סטיב, לא היה רון חרוץ ביותר או מסור לעבודתו יותר מכפי שנחוץ כדי להחזיק במשׂרה.

חלוקים היו בדעתם גם לגבי כוָנותיו האמִתיות של רון. תיאודור היה סבור שבא להניטאון להשתקע בה אחרי שמצאהּ מרכז תרבותי הולם לאדם בעל שאיפות נאצלות. סטיב גיחך: לא היתה לָאיש כל כוָנה לבלות את שארית ימיו בהניטאון; כל כוָנתו היתה לחסוך קצת כסף ולנסוע הלאה. אילולא כפו עליו פרנסי הקהילה לשאת את הבחורה שחי עמה בלי חופה וקידושין לא היה מסתבך בביגמיה ולא היה מפר את החוק.

תיאודור ראה בו קרבן של אהבה. סטיב הטיל ספק אפילו בזה. (“הוא אהב נשים. נקודה. ולא היה בררן כלל. אילו אהב את ז’קלין היפה באמת לא היה מנהל רוֹמן עם מילדרד המזדקנת…” ואחרי האסון הוסיף: “הוא הגיע להניטאון בטעות, התעכב בה במקרה ויצא מן העולם בגלל שטות.”)

תיאודור ראה באיש גיבור של טרגדיה: כל מעשיו נגזרו מחטא קדמון. בעיני סטיב היה נפש פועלת בקומדיה קרתנית. בבואו להניטאון, עיירה של צדי דרכים, חשב שיוכל להיעלם בלי להשאיר עקבות. טעות שעלתה לו ביוקר. (“היה צריך לדעת כי כדור־הארץ הוא עגול וכי הניטאון היא מרכז העולם…”)

לכאורה, מחלוקת של מה־בכך ואף־על־פי־כן, גרמה ששינו ממנהגם ובשנה ההיא לא יצאו יחדיו למקסיקו בחופשת חג־המולד שלהם. סטיב ואֶוֶלין, הידועה בציבור כבת־לוייתו, יצאו לבדם. תיאודור נסע ליוָן.

על מה יצא הקצף? – תמהו חבריהם. תיאודור לא היה מימיו “יהודי מקצועי”, שאינו מתיר לשום אדם לדבר סרה בישראלים. מה פגע במומחה ללימודים קלסיים, שהטיל דופי בידידו, המנתח הדגול, ואמר עליו שהוא מפיץ רכילות כקרתן זה שאין לו עניָן בבני־אדם, אלא אם־כן אפשר לספר עליהם משהו מרושע או פיקנטי?

לשֶלדוֹן אַייזנשיין, רב רפורמי המרצה בחוג לפסיכולוגיה, היתה תשובה.

המריבה לא נסבה על רון בן־פורת. מה שהעלה את חמתו של פרופסור פרבר היה הערת אגב שהפליט פרופסור גראואר, ועניָנה טוהר המידות של מילדרד בלאו. הרואה לאף, לאוזן ולגרון לא ראה ללב חברו ולא העלה על דעתו כלל, כי הפרופסור הנכבד, הנשוי באושר לרעייתו חריפת השׂכל, עודנו מאוהב בסתר במילי בראוּן, יפהפיַת העיירה, הלא־מבריקה במיוחד, שדחתה אותו לפני שלושים שנה והעדיפה על־פניו את יצרן הנקניקים המפוטם הרי בלאו.

שלדון הצטער על שחלק עם הדיוטות השערה, שעיין בה מטעמים מקצועיים טהורים. הוא דן באהבותיה של מילדרד מזוית־ראיה אחרת. בפליאה על טבע אנוש הגה בקבעוֹנה של אהבת נעורים. אם יכלה למוטט את שלוַת־נפשו של סטוֹאיקן כתיאודור שלושים שנה לאחר מעשה יש לבחון שנית את משקלה היחסי. בסקרנות כמו מדעית עיין במהות היחסים שבין מילדרד, אשה בגיל המעבר, ובין האיש הזר, גבר במיטב אוניו.

בלי קושי עמד על מקורות אהבתה החמדנית של מילדרד, אשה עייפת חיים, לגבר הצעיר ממנה, המראה סימנים מובהקים של נעורים מסרבים להתבגר; אולם סוד קסמה של מילדרד על אַפּוֹלוֹ הישראלי, שהיתה לו נערה יפה להלל, תבע עיון מקיף יותר. (לא היה לו ספק, כי הקשר שבין רון למילדרד לא היה שטחי ולא “מתועב”, כפי שסברו אחרים, וכי בשום פנים ואופן לא שכב עמה, אם אמנם עשה כן, כדי לשפר את מצבו הכלכלי.)

הניתוח שלו היה מאלף ומרתק. בזאת הודו גם כמה עמיתים מן המדעים המדויקים, שלא הגו חיבה יתרה לחיטוטים בנפש הזולת.

הנימוק הראשון היה מִמצא שעמד עליו אחרי שיחות ארוכות עם רון, שמצא ענין רב בלימודי הפסיכולוגיה, אולם היה חסר את ההשכלה הבסיסית הנחוצה כדי לפתוח בלימוד מסודר – האיש התבטל מפני השׂכלתה הרחבה של מילדרד.

אמנם אנחנו יודעים, כי השכלה זו היא שטחית למדי וכי לא ציידה אותה אלא בזריזות המוחין הנחוצה כדי לפטפט בלשון משכילים על כל נושא שבעולם, אולם הישראלי, שהתהדר בהשכלה אקדמית, אבל בעצם רק התרוצץ מאוניברסיטה לאוניברסיטה ולא למד כלום, אף כי הרבּה בשיחות מלומדות עם האנשים הנכונים, לא היה מסוגל לגלות זאת. הוא התרשם מן הזיקוקים שהפיצה מילדרד לכל עבר והאמין שמקורם ביֶדע עצום. בעיירה אקדמית, כך חשש, ז’קלין היפה, המושכת אליה את הטרזנים, מצמצמת את עולמו, ואילו מילדרד, המחזיקה במקום גלוי את “אוֹר באוגוסט” עם הקדשת המחבר, מרחיבה את אפקיו.

הנימוק השני היה הכוח המהַפנט של העושר.

גבר, שכל ימיו היה מחוסר אמצעים (כאשר זכה סוף־סוף לדירה משלו נאלץ לוַתר עליה לאשתו החוקית) ובפעם הראשונה בחייו השיגה ידו לקנות את החפצים שאהב (מכונית, כלי עבודה ושולחן של “בְּלֶקֶ’נְדֶקֶר” עם כל אביזריו) רק כאן, מן המשכורת שקיבל מן הקהילה, לא היה אפשר שלא יוקסם מן הקלוּת שנפרדת בה מילדרד מאלף דולר (לקנות לה בגד, שלא תלבש, מפני שיש דוגמתו במלתחה כלשהי ברדיוס של מאה מילין).

הנימוק השלישי המם את השומעים. לא האמינו שהרב, אפילו רפורמי, יהיה מסוגל לדון בשאלה מוסרית מתוך ריחוק שכזה, כאילו דברים אמורים בממצא ניטרלי.

הנימוק השלישי היה הקסם המרתק של השחיתות.

בשובו ממקסיקו שמע סטיב גראואר את הגִרסה של שלדון אייזנשטיין. ההסברים של הרב הרפורמי קוממוהו. כיוָן שהיה מבאי “טמפל בית דיוִיד” לא אמר דברים בוטים, כדרכו. הוא הזמין את הרב לערב של מוסיקה קמרית ובהפסקה, בזמן שהתכבדו האורחים בקפה ובעוגות, סר עמו ללשכתו ואמר לו בלשון מנומסת, כי אין דעתו נוחה מן הדברים ששמע.

“אף אני לא הוכיתי בסנוורים ולא נעלמו ממני כמה מחסרונותיו של האיש. אבל הוא בא על עָנשו ואין זה נאה לרדוף אותו. אתה יכול לומר עליו שאינו מקפיד על האמת, אך בשום פנים ואופן לא ארשה לומר שהוא מושחת. להפך, לפעמים נראה לי נאיבי וחסר ישע במידה נוגעת אל הלב.”

טעות – לעולם חוזר.

שלדון העיד על עצמו שלא בא להתהדר ביושר מרושע. הדברים ששמע סטיב פשוט נשתבשו בדרך. הוא לא דיבר על שחיתותו של רון, אלא על שחיתותה של מילדרד.

באותה שיחה עשאוֹ איש־סודו. הוא סיפר לסטיב דברים ששמר בלבו, ובתוך כך גם רמז, כי רצוי שיהיו הדברים ידועים גם לתיאודור, כדי שלא יתבזה בהתנהגות שאינה הולמת.

מילדרד זו, הנוהגת כגבירה צוננת של החברה הגבוהה, היתה בנעוריה חתולה־על־גג־פח־לוהט; היא קראה דרור ליצריה והוריה החליטו להפקידה בידי פסיכיאטר, קרוב רחוק, שעבד ב"שערי ציון" ולימד בהברטון קולג', ובלבד שתהיה רחוקה מצַ’רלסטוֹן. שם לא היה לה כל סיכוי להינשא. בהניטאון העמידה עצמה על כַּן גבוה כדי להבטיח את עתידה, אך כיוָן שהגוף דורש את שלו היתה יוצאת למסעות ציִד חפוזים בערים השכנות. כל מי שאלים, גס, מכוער וחסר השכלה מחברו משובח ממנו. היא הורידה ביגון שאולה את בעל הפקדון, אשר ברגע של רעבון מציק בגד בשבועת הרופא שלו וירד בעצמו לכבות את התבערה.

אותה שחיתות מוצנעת, המתגלית רק למי ששתה מן המעיָן, היא שקסמה את הישראלי, בחור קרתני מארץ קטנה, שעדיין אין תולים בה פֶּרוורסיוֹת על תנוך האוזן, להתפאר בהן. הנערה אשר עמו בבית, פסל הוֹדי של שיש ירוק, שקיבלה חינוך מסורתי מחמיר, והתיסרה ביסורי־מצפון קשים מפני שחיתה בחטא עם גבר נשוי, למרות האהבה העזה שהגתה לו, ודאי לא ידעה אפילו חצי מן התעלולים שלמדה מילדרד בגיחותיה אל העולם התחתון.

סטיב אמר כי התבערה הזאת ודאי כבתה מזמן, שאם לא כן ודאי היתה מילדרד מסתבכת בהרפתקת אהבים במשך השנים שחיתה עם הרי בלאו ולא אהבה אותו.

“היא זהירה מאוד,” אמר שלדון. “הניטאון קהילה קטנה והכל מכירים את הכל. ובלאו מסוּכן. לא ישכח ולא יסלח. היא בחרה ברוֹן משני טעמים. ראשית, קל יותר להתמכר לנטיות הלב בזרועות עובר־אורח מלהתפרע על יצועו של מי שעתיד לראות אותך מזילה דמעה בחגיגות בר־המצוָה של נכד. ושנית, במקרה הזה יכלה להוליך־שולל את בעלה. הרי, שהיה מוכן לתת שנה מחייו בשביל לראות את ז’קלין הצנועה בלבוש חוה, לא היה מסוגל להאמין שגבר, השוכב עם חלומו לילה־לילה, יבזבז את זמנו על מילדרד, הנוהגת במיטתו – ואל תשאל אותי מניין אני יודע – כאילו המין הוא חובה מוסרית, הכרח לא יגוּנה, אך לא יותר מזה…”

“נניח שאתה צודק,” אמר סטיב, מחייך. “גם כך ההסבר שלך מתרץ מה ראה רון לבגוד באשה צעירה ויפה עם אשה מזדקנת ופרוורטית, ומבהיר מדוע נוח היה למילדרד להתחכך בו, ולא באחרים, אולם אין בו כדי להסביר מדוע התאהבה מילדרד בישראלי החביב והעליז, בחור פיקח, נחמד ובעל קומה נאה, אבל לא משהו מיוחד. והלא הכל ראו שסגדה לו. גם התיאוֹריה שלך על הדרישות המיניות שלה אינה תופסת. אולי הוא חסר השכלה, אבל בשום פנים ואופן אין לומר שהוא אלים, גס או מכוער. להפך: יש בו איזו עדינות טבעית, מעוררת אהדה…”

כאן פיתח הרב הרפוֹרמי את “התיאוריה שלו” בענין היחסים בין יהודי אמריקה לישראל, תיאוריה שכותרת המִשנה שלה: “קומדיה של טעויות”. יהודים אמריקנים מיַחסים לישראלים סגולות שלא מזה. סכלים שבישראלים המאמינים שהם ראויים להערצה מתנהגים כיפהפיות קרתניות. אמריקנים, שעייפו מיפהפיות הכרך, מאמינים שמצאו את התוֹם ואת הבריאות, ומתנהגים כשוטים גמורים. ישרי־לב שבישראלים, היודעים שאינם ראויים להערצה זו, סבורים שיהודי אמריקה באמת טיפשים. אם כך ואם כך, עד שלא תתגלה הטעות לא תהיה ביניהם זיקה שבין אדם לחברו. מילדרד היא דוגמה קיצונית. כל התוקף, הפשטות, הבלתי־אמצעיות והדבקות במטרה, שחיפשה לפנים אצל הגברים האלימים והגסים שבחיקם התפרעה, דימתה שמצאה אצל הישראלי שזוף הזרועות. מציאה כשרה. שכן כאן הכל נקי וכשר למהדרין ואין צורך להתיַסר בנקיפות־מצפון.

“ואין דברים אמורים ברוֹן לבדו.” אמר שלדון, “אלא בכל ענין ישראלי. עד כה לא פגשה ישראלים אלא בספרות. רון הוא הראשון שקרם עור וגידים. הוא זכה בכל האהבה שחיממה בלבה שנים ארוכות, האהבה ליהודי החדש, החייל והאיכר…”

הביא אסמכתא מעיווּתים שבטעם. הנה, מילדרד היא, בדרך־כלל, אשה בעלת טעם משובח, בקיאה בשירי וַלַס סטיבֶנס ורוֹבֶּרט לוֹאֶל ובפרוֹזה של פוֹקנֶר, שהכירהּ אישית והתפעל מאבחנתה הדקה, אך כשהדבר נוגע בישראל מתברר שיש שני מילדרֶד. יש לה ביקורת על זריזות מסוימת אצל סוֹל בֶּלוֹ, אך את “אקסוֹדוֹס” קראה שלוש פעמים. אחד למאה סרטים יוצא נקי מלפניה ואת הסרט הזה ראתה שש פעמים. מסַפרים ששפכה שם דמעות כמים. היא החרימה את הפגישה עם אוֹפנהיימר “מפני שהתפרסם בגלל פצצה”, אבל טסה לניו יורק לשמוע הרצאה של משה דיין. כל קצין אמריקני נראה לה יצור נבער מדעת ושואף דמים; כל קצין ישראלי – יהושע בן־נון.

“האם באמת היה קצין בצה”ל?" שאל סטיב.

“איני יודע,” אמר שלדון.

“לא שמעתי זאת מפיו,” נזכר סטיב.

“גם אני לא, אבל מילדרד שמעה, או נדמה לה ששמעה. היא סיפרה בסוד לכל אחד, שהיה מפקד חשוב ב’הגנה' או באצ”ל – היא לא הבדילה בין זה לזה ולא השגיחה שהתחיל לדבר על האצ"ל רק אחרי שהתחלפה הממשלה בישראל – ואחר־כך היה לו תפקיד מיוחד, שיפה לו שתיקה, בצה"ל."

שלדון צחק. “מכל־מקום, כאשר בחרה למענו את נתח הבשר הדשן ביותר במסיבות הבַּרבֶּקיוּ שלה עשתה זאת כעובדת־אלילים המאמינה כי בזאת היא מחזקת את כוחו של העם…”

סטיב שתק. שלדון אוהב תיאוריות מרחיקות־לכת תופעות שאפשר להסבירן בשכל הישר הוא חופר להן ממעמקים נימוקים כבדי משקל. הסיפור על שחיתותה של מילדרד לא עשה עליו רושם. הוא טיפל בליקוי כלשהו באָזנה וייחס אותו למחלת מין נושנה. מתוך נאמנות לשבועת הרופא שׂם מחסום לפיו. הנימוקים ה"אֶתנוֹפּוֹליטיים" של ידידו המלומד עוררו בו גיחוך. הוא התרוצץ בעולם ופגש ישראלים מכל זן וגם יהודים אמריקנים שונאי ישראל. ומילדרד לא היתה בעיניו אשה פרימיטיבית הנשכבת כקדֵשה בפתח המקדש הישראלי. לדידו היתה בחורה אמריקנית “טיפוסית”, שהחיים נתפסים לה כתחרות על “מספר 1”. הרי בלאו היה מספר 1 בין בעלי הנכסים, אחרי שהתרוששה משפחת שטראוס, ועל־כן נישאה לו. מעשית דיָה היתה להעריץ בגבר את “כוחותיו הרוחניים”, אבל לענינים רציניים באמת, כנישואין וגידול ילדים, העדיפה את המפרנס מן המשורר. רון בתקופה מסוימת היה מספר 1. היה פוֹפוּלרי יותר מכל אדם אחר בקהילה, יחיד ומיוחד, מקורי, מלא הפתעות. וגם, פשוט, לא היה מספר 2.

הוא פיתח את “התיאוריה שלו” בלשון יבשה וענינית, כמעט מעליבה בהשוָאה ללשון קודמו, ומנע מקולו את האירוניה שבאה לכלל ביטוי בדברים עצמם. “הנה, רבנים יש לנו ששה, מנהלי בנקים – ארבעה, סֶנטוֹרים – שלושה, מומחים ליוָנית עתיקה – שנַים, מומחים לאף, אוזן וגרון, נאמר – אחד וחצי, ואילו ישראלי ממין זכר – רק אחד.”

אחר־כך הוסיף: “במקרה דנן עמדה מילדרד, בפעם הראשונה בחייה, לפני האתגר לגבור על כוח־המשיכה של יפהפיה מספר 1.”

שלדון לא הסכים. כבר היו דברים מעולם. הוא נזכר כיצד נישׂאה לבלאו. תחילה לא רצתה להביט עליו. לא היתה זקוקה לכסף. גם הוריה לא היו מקבצי־נדבות. ואז, כאשר עמד לשאת אינדיאנית יפהפיה, שלא ידעה קרוא וכתוב, התנערה מאדישותה ונעמדה מתחת לחופה מנצחת.

פתאום נזכר: “גם אֶגיפטוֹלוֹג יש לנו רק אחד.”

שניהם צחקו. “אבל הוא זקן ומחוסל,” אמר סטיב, “ומזמן יצא מן התחרוּת. ולא היה לו עבר מסעיר כמו לרון. הוא לא ישב מימיו בכלא…”

הערה זו החזירה את שיחתם אל השאלה שהעסיקה אז את המוחות: ההִטעה רון בן־פורת את הציבור בכוָנה תחילה, או שמא מצא עצמו במבוי סתום והסתבך בשקרים כדי להיחלץ? האם הוא שקרן מוּעד או סתם בעל־דמיונות חסר אחריות? שניהם היו מבית הילל והיו סבורים שהחמירו עמו יתר על המידה. אך את שנעשה לא היה אפשר להשיב.

“איני סבור שהוא שקרן,” אמר לפתע סטיב.

“גם לי נראה כי ביסודו הוא אדם הגון מאוד, אלא ש…” אמר שלדון. “שקרנים מלידה, שהשקר משרת אותם כדי להשיג מטרות מידיות, אין בהם יצר של הרס עצמי כמו אצלו…”

“לְמה אתה קורא יצר של הרס עצמי?” שאל סטיב.

“שים־לב כיצד פיזר באקראי את העדויות המרשיעות אותו…”

“כמו, למשל?” התגרה סטיב.

“למשל, ענין הכלא. הרי יכול היה לשתוק. איש לא שאל אותו. ופתאום נפלט הדבר, כאילו רצה מישהו בתוכו שלא יימלט מעונש…”

“הבלים,” אמר סטיב. “סתם רצה לעשות רושם. הממשלה בישראל התחלפה ואסירים מדיניים מתקופת המַנדט נעשו פוֹפוּלריים. הוא הסתכל בראי ומצא שזר הקוצים הזה יתאים לו…”

“לא,” אמר שלדון בתקיפות. “אילו כך היה הדבר היה בוחר במילדרד או ברבי גרינברג כדי להפיץ את הבשורה. לא בהלמוט.”

סטיב הירהר בדבר רגע אחד ואמר: “אפשר שהצדק עמך.”

“אתה יודע מה אני חושב?” אמר אחרי שעה קלה שלדון, שעודדה אותו העובדה שסטיב, איפכא מסתברא, הסכים עמו בקלוּת כזאת. “יש לי הרגשה שרבים, רבים מדי, בקהילה שלנו, אף־על־פי שהם מעמידים פנים מזועזעות ומנידים בראשם ומצקצקים בשפתיהם כאילו מי יודע איזה עוול נעשה להם, שמחו כאשר נתברר שמשהו לא בסדר אצל הבחור. כבר עייפו מלהעריץ אותו. וגם לא היו מרוצים מן הרושם הכביר שעשה על הנשים… ואולי נחוץ היה להם להיוָכח, כי לא כל הישראלים קורצו מן החומר של כובשי הרים ומפלסי נתיבות…”

“גם בענין זה אתה צודק,” אמר סטיב. “הוא ישב אצלנו די זמן להכיר את הלמוט ולהעריך את מעמדו המיוחד בקהילה…”

“וגם ההשקפות הפוליטיות של הלמוט לא נעלמו ממנו,” הוסיף שלדון. “בכל פגישה של החוג להיסטוריה היה פורץ ביניהם ויכוח קולני.”

העובדה, שענין הכלא נפלט באקראי בשיחה עם הלמוט העידה, כי לא היה בדעתו “להתהדר בזר קוצים”. רון היה פיקח ולא היה אפשר שלא ידע, כי ההוּמַניסט, העורך בטאון של השמאל הרדיקלי, הוא האיש האחרון בהניטאון שיתפעל מגיבור לאומי ומאדם שעשה מעשי טרור לא כל־שכן. משמע, לא היה לרון כל ענין לספר להלמוט סיפורים שיתנו לו פתחון־פה להציג שאלה מוּסרית. הם גם לא היו קרובים זה לזה פוליטית. שכּן הלמוט ר' סילברסוֹן אינו סתם לא־ציוני. הוא נֶגֶד. הוא משוכנע, ובתוקף רב, שהציונות היתה שגיאה מסוכנת, והעם היהודי שבתפוצות משלם את מחירה. השקפות מעין אלו לא יכלו לעשותו איש־סודו של ישראלי בעל הכרה לאומית מובהקת.

גם הנסיבות שבהן נפלט הוידוי מפי רון העידו שלא היתה כאן כוָנה להתפאר במשהו. הדבר אירע בסאוּנה של המרכז הקהילתי. תחילה היו שם שלושה: בלאו, סילברסון ורון. הרי והלמוט היו שקועים בויכוח ורון הזיע לו להנאתו לצדם. הוא לא היה יכול להביע דעה בנושא שדיברו עליו, שכן דיברו על מצבם של בתי־הכלא במדינה. הלמוט, חבר “האגודה למען האסיר”, שמח על שתפס את הרי, איש בעל השפעה על המושל, “בלי מכנסיִם” וניצל את ההזדמנות כדי לתבוע ממנו לעשות משהו למען האסירים. הרי, ש"מקבל פריחה" כשמפֵירים את שלוַת הסאוּנה שלו כדי לסדר ענינים, לא רצה לשמוע אף מלה" על בעיות האסירים ושלח את הלמוט לכל הרוחות: “בגלל ליברלים מזורגגים כמוך ארצות־הברית היא גן־עדן לפושעים וגיהינום לאזרחים הגונים.” הלמוט שמע את עלבונו ושתק. וכי מה יכול לעשות? להכות אותו? אחרי שיצא “החזרזיר השלוּק” מן הסאונה ונותרו הוא ורון לבדם “שיחרר קיטור” וגידף את הרי כמיטב ידיעתו.

לתמהונו לא הגן רון על מיטיבו, אלא להפך; תמך בו, ולא באיש־חסדו. ואז אמר רון את המשפט שפתח את תיבת־פּנדוֹרה: “רק אדם שלא ראה מימיו את ‘הבתוכו’ של בית־כלא, והוא חבר טוב של הסוהרים, יכול לדבר בצורה גסה כזו על אסירים.” במשפט אחד כבש את לבו של הלמוט.

הלמוט, שאף הוא לא ראה בית־סוהר מבפנים, אלא כחבר “האגודה למען האסיר”, הופתע מאוד. אילו העלה בדעתו שדברים אמורים בעבירה פלילית ודאי לא היה מרשה לעצמו לחקור אותו. אך כיוָן שהיה בטוח שנכלא בשל פעילותו הפוליטית התיר לעצמו להתעניין. לתמהונו, היה רון נבוך ומבולבל. תחילה ייחס הלמוט זאת לעדינותו. שיער שיודע רון את יחסו שלו לטרור ועל־כן לו נעם לא להודות שנעצר בגלל רציחה.

אולם אחרי שאמר רון משפטים סתומים, שאינם מתקשרים זה לזה, התעורר אצלו החשד שהלה מסתיר משהו אחר, אפל יותר, אולי פלילי – חשד, שפניו הגלויים של הלמוט, שאינם מסתירים מה שבלבו, לא הצליחו להעלימו מרון. ואז, אנוס על־פי השתלשלות הענינים שחרגה משליטתו, ראה רון צורך להבהיר שהדברים אמורים בכלא בריטי בימי המנדט.

“להבהיר” היא תיבה לא הולמת כאן. רון, כך נזכר הלמוט לימים, לא אמר דברים מפורשים. הוא רק הצליח לעורר בו רושם כזה. הוא גילגל את השיחה כך שתידון כעיון בשאלות עקרוניות. אין קל מלגרור את הלמוט לויכוח פילוסופי. בלהט הפולמוס על זכות החלשים לנקוט צעדים לא־שגרתיים שכח הלמוט שלא קיבל תשובה לשאלתו.

כושר התמרוּן של הישראלי הערום בשטח ההפקר שבין לא־אמת ולא־שקר לא מצא בהלמוט יריב ראוי לשמו. בנקל הצליח רון להסיר חשד מלבו של המהפכן המותש. הצורך הנפשי של האידיאליסט הקשיש לגלות סגולות חיוביות ביריבים פוליטיים – להעיד שיודע הוא להבדיל בין הטועה לטעותו – היה חזק מן היצר להפשיט עובדה ממחלצותיה. כך אירע, שלאחר אותה שיחה בסאוּנה הופץ אצלנו הסיפור על מעלליו של רון במחתרת. רון לא אישר ולא הכחיש. ואילו הלמוט, מקור המידע, ראה חובה לעצמו להסיר את התנגדותו להצעה, שעמדה אז על סדר־יומה של הנהלת החוג להיסטוריה יהודית במרכז הקהילתי.

ימים אחדים קודם־לכן העלתה מילדרד רעיון: החוג להיסטוריה יהודית מתדלדל והולך. זה שנה לא קיים אפילו פגישה אחת. והנה נמצא עמנו אדם הבקי בזה. מדוע לא יופקד בידיו גם תחום פרוץ זה? (כאשר מילדרד מעלה רעיון שאלת התקציב יורדת מעל הפרק. היא עצמה מספקת את האמצעים למימושו.) בועדה שבחנה את רון נתעוררו ספקות. הלמוט טען, בתוקף, שחסר הוא את הידע הנחוץ לתת שיעורים בהיסטוריה יהודית. אולם אחרי הפגישה בסאונה חזר בו. מצפונו אינו מתיר לו לשלול את זכות ההוראה ממי שהשתתף בהיסטוריה בגופו. הוא רק תבע להרחיב את תכנית הלימודים על־ידי סדרת הרצאות, מפי אורחים מבחוץ, על השואה ועל ספרות יידיש. מילדרד קיבלה עליה למלא גם את החסר הזה.

העובדה שהעז רון לבקר את הרי בלאו נזקפה לזכותו. הלמוט דרש אותה כסימן־היכר לאופי יציב וחזק. בימים ההם לא התבייש להתפאר בידידותם.

(מעטים מאתנו מתירים לעצמם להחציף־פנים כנגד הרי, אפילו מאחורי גבו. לעולם אין לדעת מי יפטפט. והרי נוקם ונוטר. כיוָן שרבים תלויים בו – לרבות הקתדרה לתולדות מצרים העתיקה – הכל נזהרים לנפשם שלא לגלות לזר מה הם חושבים על הבריון הערמומי שהכל נהיה בדברו. אולם רון ידע שאינו מסתכן כשהוא חולק עם הלמוט ברגשותיו האמִתיים כלפי איש־חסדו. הכל יודעים כי הלמוט הוא אויבו המוצהר של הרי. הבטאון הרדיקלי הוא, אולי, המפעל התרבותי היחיד בעיירה שאינו קשור בחוטים סמויים לקרן נאמנות כלשהי מיסודו של הרי בלאו.)

אפשר שהעזה לא היתה בזה, הואיל ורון היה מעורה דיוֹ בעניני הקהילה לדעת שהלמוט לא ילך־רכיל, אולם כפיוּת־טובה ודאי היתה בזה. שכּן רון היה האדם היחיד בהניטאון, חוץ מז’קלין, כמובן, שלא היתה לו כל סיבה לשמור טינה להרי. להפך: לדעת הכל, היה צריך להיות אסיר־תודה, שכּן הרי – לא זו בלבד שהציל אותו ממצב ביש, אם לא ממוות, אלא גם סייע לו בצעדיו הראשונים אצלנו. גם המשׂרה שהחזיק בה בקהילה – מידיו קיבלה. אמנם ועדות הקבלה של הקהילה פעלו כסדרן, אולם פעילותה התקינה של הקהילה תלויה ברצונו הטוב של הרי, והעובדה שהוא מקובל כבן־חסות של האיש התקיף סייעה לרון לצלוח מכשולים הרבה. אולם גם אם נתעלם מן העזרה הכלכלית לא היה אפשר שלא להתרשם ממידת הסיכון שלקח עליו הרי כאשר נתן פקודה לג’וֹש מֶקדרמוּת, נהגו, לעצור בפאתי הרובע הכושי כדי לחלץ משם שני אלמונים שנטפלה אליהם חבורה של פרחחים שחורים. (השנַיִם עמדו שם ליד מכוניתם, שהתקלקלה במקום הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. רון, מברג בידו, עמד ליד מכסה המנוע הפתוח, אובד־עצות, והנערים שהקיפום ציחקקו ובעיניהם הזוממות ריצדה אש שחורה. הם לטשו עיניהם בז’קלין וחיכו לאוֹת. מנהיגם ביכר להאריך את ההנאה מן המתח המתעבה והולך.)

רבים תמהו אצלנו: מה קרה להרי שסיכן את נפשו בשביל אלמונים? הרי לא הכירם ולא היה יכול לדעת שהם יהודים. הוא ראה רק שני לבנים בצרה. הנתעורר אצלו יצר קדוּם של סולידריות גזעית? או שמא היה זה יָפיה של ז’קלין ששיתק את חושיו?

יָפיה המהמם של האשה הצעירה – קומתה התמירה, שׂערה הארוך המתרפק על גזרתה המושלמת, הזקיפות המתגרה של שדיה העגולים להפליא – בכל אלה ניתן להשגיח אפילו תוך כדי נסיעה מהירה. (כשעברו את האיזור הזה – לא הרחק מן המקום שהיה לפנים מרכז הרובע היהודי, ברחוב שעומד בו בית־הכנסת הישן, עתה מועדון ספורט על־שם מרטין לותר קינג – ציווה הרי בלאו על ג’וש להחיש את המהירות. היו לו ברובע ההוא אויבים רבים, אולם חייב היה לבקר שם מפעם לפעם, כי נותרו לו כמה מחסנים שלא הצליח למכור.)

בהצצה אחת ניחש את שעלול לקרות.

הגבר, שעיניו היו נעוצות במנוע, עדיין לא הבין את גודל הסכנה. רק בפני הנערה, שהקרינו חיוניות חייתית וצניעות גם־יחד, נתעורר הפחד. אולם היא חששה להזעיק את הגבר, שמא פחדיה רק יגרו את החיה הרעה הנשקפת אליהם מן הפנים השחורים המקיפים אותם.

כאשר פתח הרי את החלון הגיעו לאזניו גם הגסויות שהתעופפו שם (השנַיִם לא הבינו את העגה הכושית ונחשׂכה מהם הבושה) והוא ידע שלא נותר עוד זמן רב למשא־ומתן. הוא הפעיל את מנגנון הפתיחה של הדלת האחורית וקרא אליהם בקול מצווה: “קפצו פנימה, אבל מיד!”

לתמהונו, התעקש הגבר לשמור אמונים למכוניתו העלובה. הוא התעלם מהרי בלאו, ובהנחה שנהג במדים בקי במכונאות יותר מבעליה של “לימוּזינה” מהודרת פנה אל ג’וֹש וביקש את עזרתו. אם לא החטיף לו הסקוֹטי הנזעם קללה מרובעת, הרי זה משום כבודו של בלאו ופניה הנבוכים של הנערה, שרצתה בכל מאודה להיכנס אל תוך המכונית היפה, אולם לא העזה להפקיר את אישהּ העקשן. “אתה יותר טוב לך שתקבל את העצה שנותנים לך לפני שעוד מעט לא יהיה כאן מה לתקן.” אמר לו ג’וש בפנים חתומות.

“אני לא יכול להפקיר את המכונית סתם ככה. היא עלתה לי סכום הגון.”

הדבר בידח את הרי עד כדי כך ששכח לכעוס. הוא מחל לאיש על נימוסיו הרעים גם מפני שהכיר ממבטאו שהוא זר.

ג’וש העריץ את אדוניו שמלאוֹ לבו להתבדח בנסיבות ההן (“כמה עלו לך החיים?”), אולם הרי אמר לאחר מעשה, כי התדהמה שאחזה בנערים למראה ה"לימוזינה" שנעצרה במקום שאין איש מעז להיעצר הותירה לו זמן “להתמקח” על חייו של האלמוני שנשא־חן מלפניו (ועל חיי הנערה, כמובן) למרות חוצפתו המרגיזה. (“היו לו פנים נעימים, מעוררי אמון של נער מערבונים טהור כוָנות, מלאים אומץ אידיוטי ותמימות פושעת”.)

“אם כל־כך קשה לך להיפרד מן הגרוטה אני קונה אותה ממך במאה דולר, שיהיה מאה וחמשים,” אמר לרוֹן, שהחל להשלים עם רעיון הנטישה ועזר לז’קלין להעביר את צרורותיהם למכונית של הרי. ג’וֹש התפעל בלי קץ מקור־רוחו של הרי. בנוכחות הנערים, שתפסו, במאוחר, אבל בוַדאות, שאיבדו את טרפם, הוציא מכיסו ארנק תפוח ושילשל לידי רון שלושה שטרות של חמשים. (“האידיוט תחב את השטרות לכיסו והלך לנעול את ה’פוֹנטיאק' ששים ושבע,” סיפר ג’וש את סיפורו, “ואז ברגע שהחליטו לפעול, משך אותו הרי בכוח לא־ייאמן אל תוך הרכב שלנו וצעק לי: ‘קדימה ג’וש!’ אחד ניסה להתיַשב על מכסה המנוע, אבל עף משם כמו אָפון…”)

(נֶט פרידמן – בעל סוכנות “פוֹרד” ומגרש מכוניות משומשות – סיפר אחר־כך שבלאו לא הפסיד אפילו סנט אחד על ה"פוֹנטיאק" הישנה. למחרת שלח לשם את איש התחזוקה שלו בלויית מכונית שיטור, ולבסוף מכר אותה אחרי שיפוץ שעלה מאה, בארבע־מאות וארבעים. “עשירים מצליחים למכור הכּל. אפילו צרות ישנות.”)

“החוָיה המשותפת וההיחלצות מסכנה הדליקו את ‘הניצוץ’ ויצרו את ‘תגובת השרשרת’ של המאורעות, שבאו רצופים זה אחר זה אחרי הפגישה ברחוב. כלחיצה על כפתור ההפעלה של ריאַקטוֹר גרעיני. ההתחלה והסוף באותו מקום עצמו. ובינתים שוחררה אנרגיה רבה.” תיאור זה שלאחר מעשה השמיע הנרי פלוֹטניצקי, מזכירו של הרי, באזני לִיאוֹ ווֹלפֶנזוֹן, בעל רשת חנויות הכל־בו W & W. (הנרי למד פיסיקה לפני שנעשה מזכירו של הרי.)

ליאו, שהעסיק את רון אחרי שפוטר מן המרכז הקהילתי, דייק יותר: “ההתחלה והסוף לא באותו מקום, אלא מאה מטר משם.”

אפשר שדקדקנותו של ליאו ווֹלפנזון, אשר אינו מניח לביטוי ציורי לחטוֹא לעובדות, היא שמכשירה אותו לנהל רשת ענקית של חנויות כל־בו מלאות סחורה מכל סוג במחירים המשתנים השכם והערב, אך במקרה דנן אינה מעידה על נוקדנות. במקום שנפגשים הרובע הלבן והרובע השחור יש חשיבות רבה למאה מטר. כמו בגבול שבין שתי מדינות עוינות. יש הבדל גם במחיריהם של מגרשים הנמצאים במרחק מאה מטר זה מזה. מאה מטר מבדילים בין מקום מסוכן לזוגות צעירים למקום הנותן להם מסתור בטוח. אפשר להתעלס בתוך מכונית חשוכה מאה מטר ממערב לביתה של אדית שטראוס, העומד על גבול הרובע היהודי, אך מתחייב בנפשו מי שינסה לעשות כן שלושים מטר ממזרח לבית ההוא.

הנרי פלוֹטניצקי, שאינו מתוַכח עם תקיפים, הסכים לתקן את ההצהרה שלו: “הפגישה ברחוב היתה הלחיצה על ההדק שיצרה את תגובת השרשרת, שהביאה למותו של רון בן־פורת מאה מטר משם.”

הרי אולי התחרט על נדיבותו כאשר גילה שאין לו ברירה אלא להזמין את שני האלמונים לביתו. לא היה להם כסף ללון במוֹטֶל. הם נהגו לישון בשקי־שינה במכונית. מאַת הדולר שנתן להם “תמורת הגרוטה”, כך נתברר, היו כל כספם. בהמחאות הנוסעים האחרונות שלהם קנו דלק. מכַל המכונית היה מלא והם יכלו להגיע בה לשיקגו, שם המתין להם ידיד שהיה נכון להלווֹת להם כסף, שיוכלו לנסוע לניו יורק. כל הענין לא נשא־חן בעיני הרי. צוענים כאלה הסומכים על נסים לא היו לרוחו. אך הוא התנחם בזה שהם ישראלים. העוזר לפוחחים מישראל אולי מקיים איזו מצוָה.

רון סיפר אחר־כך – ברוח טובה, בלי תרעומת, אפילו בקצת גאוה – שהרי “ממש אכל את ז’קלין בעינים” וברצון היה משלח אותו לכל הרוחות. “אבל הרי הוא איש עסקים מנוסה וכשהוא רואה עסקת חבילה הוא יודע שהוא חייב לקנות את הבשר עם העצמות”, כבר אז דיבר על הרי, האיש שהכל פחדו מפניו, בחיבה, כאילו הוא יכול להרשות לעצמו לזלזל בו קצת. היה אפשר לשמוע בדברי רון אפילו צליל של התנשאות. כך מדבר גבר יפה־תואר ובוטח בעצמו על גבר מזדקן, שמנמן, המחזר, בלי סיכוי, אחר רעייתו היפה. אין הוא יכול לחוש כלפי המחזר העלוב אלא רגשי אהדה וחמלה; וביחוד שהוא רואה את המבטים הנוגעים אל הלב שהלה נותן באשה, העתידה לספר לו את כל השטויות הנלהבות שפיטפט באזניה המחזר המגוחך.

כאשר הציע להם הרי ללון לילה אחד בביתו לא עלה בדעתו שהוא מזמין אותם לישיבת קבע. הוא קיים מצוַת הכנסת־אורחים. ואולי רצה לראות איך נראית אשה שחוּמת עור, בעלת עינים מלוכסנות ועצמות לחיים מוגבהות, הדומה לנסיכה אסיינית, כשהיא אסירת־תודה.

הרי לא הביא בחשבון את מילדרד. בשבוע ההוא קיבלה עליה מילדרד

לנהל את ה"איזראלי דסק" במרכז הקהילתי. היא חיפשה דרך לצקת

תוכן בתפקיד שאיש לא ידע להגדירו. מילדרד היתה מתנדבת לעשות

שירותים לציבור, אך היתה מתיָאשת תמיד לאחר זמן קצר.

לאחר שישבה שעה קלה עם רון וסמדר – היא התעקשה לכנות את ז’קלין

בשם עברי מצלצל, כאילו יש בזה כדי לעשותה קישוט, ולא אשה ממש –

מצאה מילדרד שהגבר הישראלי, היודע לשיר ולרקוד, ניחן בכושר

מנהיגות ובכשרון ארגוני. מי שהיה מדריך של חבורות רחוב ואחראי

על שמורת טבע ומכיר היטב את הארץ ואת יושביה ועבד בתיאטרון כאיש אבזרים הוא האיש שיעשה את ה"לשכה לעניני ישראל" לפנינה שבכתר. מי ישלם משכורתו? מילדרד לא הטרידה את מוחה בקטנות. היא סמכה על בעלה. אם יהיה צורך תשלם מכיסה. מוטב לה לוַתר על נסיעה אחת לאירופה ובלבד שתוכל לזקוף לזכותה הצלחה בתפקיד ציבורי.

כבר בלילה הראשון היה ברור שהשניִם אינם ממהרים לשום מקום. הם לא היו בטוחים אם החבר בשיקגו ישמח לראותם. גם בניו יורק לא ציפו להם. קרובי־המשפחה שָם לא שמחו לראותם כאשר הגיעו לאמריקה ונתברר שאין להם כסף. לא היה אכפת להם לשהות זמן־מה בהניטאוּן. יעבדו קצת, ישׂתכרו למחייתם ויחסכו סכום כסף שיאפשר להם להמשיך את הטיול בתנאים נוחים.

הם לא היו בררנים: היו מוכנים לשטוף רצפות, לנקות דירות, לעבוד בגינה, לצבוע גדרות – כל עבודה ששכרה בצידה.

אמנם, הגיעו לעיירה בגלל טעות בניווּט, אך הניטאון היתה טובה בעיניהם – ככל מקום אחר, ומה־גם שהיא עיר יפה ויש בה קהילה יהודית ראויה לשמה “ואנשים נעימים וחמי־לב”. בזאת התכוונו להרי שאסף אותם בדרך. מילדרד, השופעת חמימות, קיבלה זאת כמחמאה לה. ממילא אין הם יכולים להמשיך דרכם בלי מכונית, סוכם. בקושי התאפקה מילדרד מלהציע להם את מכוניתה הישנה. ואז הבריק במוחה הרעיון ששינה את חייהם.

הרי לא נכח בשיחתם זו – עסוק היה בערב ההוא וחזר הביתה רק לאחר שכבר עלו כולם על משכבם. כשהציץ לחדרה, ישנה מילדרד שנת תינוקות מאושרת. כך ישנה תמיד כאשר רחש לבה דבר טוב. זמן־מה ישב הרי ליד מסוף המחשב הביתי לראות מה מצב העסקים שלו. מזכירו ידע לספר, כי נוכחות האשה הצעירה בחדר הסמוך לא עזרה לו להירדם. מן־הסתם חשב, כי משהו משובש בעולמנו אם ברנש בן ארבעים ושמונה – זאת הספיק לשאול את רון, שנראה צעיר הרבה מכפי גילו – נאֶה למדי, אך מהסוג שאינו יודע מה הוא רוצה מחייו ובלי פרוטה על הנשמה, צועני, שאינו יכול להבטיח לבחורה כמותה את רמת־החיים שהיא ראויה לה, עושה כל מה שלבו חפץ בנערה הצעירה ממנו עשרים שנים לפחות.

בבוקר השכם, בשעה שהנרי מגיע עם מסמכי היום, העלתה מילדרד בפעם הראשונה את הצעתה. היא הקדימה לקום כדי להפתיע את אורחיה בדבר מוגמר.

הרי הקשיב לה והבעה של אהדה מלגלגת על פניו. תחילה ניסה לצנן את התלהבותה. קהילה כהניטאון אינה יכולה להציע משׂרה לאדם שאין מכירים אותו. ומה יעשה, בעצם? ילַמד עברית? למי זה נחוץ? ומניין לה שהוא יודע ללמד? ולשם מה בכלל צריך “להדק את הזיקה” לישראל? לעורר תסיסה בנוער? וכי לא די שתורמים וקונים “בונדס”? ומה תועלת בגיאוגרפיה של ישראל? כלום רוצים אנו לשלוח לשם את בנינו הלומדים בהַרוַרד ובפרינסטוֹן? לשם מה להקיץ נרדמים? אילו יכול האיש להכניס בנוער קצת “יהדות” – זה משהו אחר. אך הוא הרי זלל קתלי חזיר בארוחת־הערב. ואפילו נניח שיש תשובות מניחות את הדעת לכל השאלות – מי ישלם? מאיזה תקציב? של “המחלקה לענינים ישראליים”? מה יישאר לחג העצמאות וליום ירושלים? מתקציב החוג להיסטוריה? הלמוט יסכים? וכלום תהיה “הדסה” מוכנה לוַתר על האירועים שלה כדי לפרנס שני ישראלים?

לא מילדרד תירתע. היא שתקה. ידעה שממילא לא תצליח לעצור את שטף דיבורו. אין זה לפי כוחה להתמודד עם ההגיון שלו. היא הכירה את בעלה היטב: הוא אינו מחכה לתשובה – הוא נותן לעצמו את התשובה ברגע שהוא מציג את השאלה. אך בעיניו ראתה שהוא מתרכך, והיא הסתפקה בזאת. בעצמו הגיע למסקנה חיובית: אם לא יועיל לא יזיק.

מילדרד היתה שאננה ככל אדם המאמין בגזירת גורל. מה שחייב לקרות יגבר על עקשנותו של הרי. ובימים ההם באמת האמינה באותות. לא במקרה סטה רון מ־76. לא במקרה שינה הרי בלאו ממנהגו ונסע למחסן לפנות ערב. מדוע נסע שם? הלא בדרך־כלל הוא נוסע בדרך אחרת. מדוע נעצר? הלא בדרך־כלל לא ינקוף אצבע לעזור לאלמונים. משמע, ההשגחה העליונה רצתה בטובתה וזימנה לה את האדם הנכון במקום הנכון. היא האמינה כי המקרים צופנים בחוּבּם כוָנה נסתרת.

היא ידעה, כי רק מתוך אדיבות הקשיב לה הרי בחיוך משועשע כאשר הציעה פתרונות לשאלת המשכורת – קצת מתקציב החוגים לריקוד ולזמרה וקצת מפעולות התרבות לקשישים. הוא היה מומחה להעברה מסעיף לסעיף. כאשר אמר להנרי: “תזכיר לי לבדוק את הענין” ידעה שהכל מסודר. אז העזה לפתֵח את הרעיון שלה עד תוּמוֹ: ז’קלין, שהשתתפה בלהקת ריקודי עם והופיעה בתכניות טלויזיה לילדים, תלמד ריקודי עם ישראליים בחוג לריקוד. הרי הסכים מיד. אולי ילמד גם הוא לרקוד.

הנרי, בהתקף בלתי־צפוי של אומץ־לב, לחש לידידים קרובים כי לא הפצרותיה של מילדרד ריככו את לבו של האיש נחוש ההחלטה.

הם סעדו פת־שחרית ברחבה שמאחורי הבית, בקצה פרוזדור של לבנים אדומות וזכוכית ירוקה, תחת מעטה קיסוס. בזמן שירה הרי במילדרד את השאלות ללא מענה – הנרי היה בטוח שנתן תשובה שלילית – יצאה מן הבריכה דמות נוטפת מים. ז’קלין, שהתעוררה מוקדם וראתה בחלון את הבריכה כחולה כאַקוָמָרין נוצץ, לא יכלה להתאפק וירדה לטבילת בוקר. בשובה, בביקיני שהבליט את שדיה המושלמים ורגליה הדקות, ושערה הארוך הנוטף מים ומתוח משני צדי ראשה משַווה לעצמות לחייה המוגבהות חזוּת מסתורית, עברה במנהרה שהטילה עליה אור ירקרק. היא נראתה כמו פסל מצרי של אבן ברקת חלקה. גם התנהגותה – ז’קלין נבוכה מאוד כשראתה אותם שקועים במה שנדמה לה כמריבה – עשתה רושם על הרי. צניעות כּזאת היה מאחל לנשים האמריקניות, אמר להנרי. הללו חושבות שהפירוש הנכון לשחרור האשה הוא שהגבר צריך להשתתק בכל פעם שהן פותחות את הפה. הרי לא יכול להירגע מן האופן שעברה לפניהם, כאילו היא “חוששת להזיז יותר מדי אויר”.

ברגע שנעלמה בפתח הבית גמלה בלבו של הרי ההחלטה, כך סיפר הנרי.

“אם זה כל כך חשוב לך,” אמר למילדרד. מילדרד שתקה. כאמור, הבינה מיד שהענין גמור. כל מלה מיותרת יכולה רק לקלקל.

מעתה יטפל בזה ג’וליוס, נשיא הקהילה. אצלנו אין מסרבים להרי.

אותו בוקר בדרכו למשרד השׂים עצמו הרי כמתיעץ עם מזכירו.

“מה דעתך, הנרי? האם לא הגיע הזמן להניח למילדרד לארגן את הלשכה שלה כפי שהיא מבינה?”

“אכן הגיע הזמן.”

“אם נחוץ לה כל־כך להצליח, זה סימן טוב.”

“סימן טוב מאוד.”

“סימן בגרות. אתה יודע שמילדרד כבר עברה את החמשים.”

“באמת, זה לא נראה כלל…”

נאמן לכללי המשחק הציע הנרי מה שהיה בדעתו של הרי: “אם היא חושבת שהיא יכולה להיעזר בזוג הזה צריך לאפשר לה זאת.”

“אתה צודק. זה רעיון מצוין,” אמר הרי.

“בעל תפקיד זכאי להעמיד תנאים,” מצא הנרי צידוק למעשה.

“צריך לכנס את ועדת הקבלה, כמובן.”

“כמובן.”

"אבל אל תשכח להודיע לג’וליוס, "לא ויתר הרי על הבדיחה הפרטית שלו – זלזול דק בראש־הקהל, שאין לבו פנוי אלא לכיבודים – “הלא הוא שיצטרך לגרד תקציב למשכורות מאיזה מקום…”

ג’וליוס לא התלהב כלל מהרעיון, אולם לא היה תקיף בדעתו כדי סירוב. הוא נועץ במשרד הראשי שבניו יורק, אך גם משם לא באה דעה נחרצת. אמנם מדיניות המשרד היא שלא להעסיק יורדים, הבהירו לו, אולם אם זקוקים למורה לעברית ואין ברירה מוּתר (“בתנאי שאין לו ‘כרטיס ירוק’ והוא מצהיר על כוָנתו לשוב לישראל”).

רון שמח בהצעה הנדיבה, אף כי נפגע מן השאלה בדבר “הכרטיס הירוק”. לא היה מעלה דבר כזה בדעתו! אף הופתע שהציעו לו חוזה לשנה עם אפשרות הארכה. אין בדעתו להיעדר מן הארץ תקופה ארוכה כל־כך. דברים אלה שיכנעו את ג’וליוס, שאינו יורד. הוא התרשם גם מן הנכוֹנוּת לפרוש מן העבודה בלי פיצויים אם יתברר שאינו מסוגל למלא את תפקידו.

בעת ההיא הגיע להניטאון חבר הנהלת הפדרציה הציונית. ג’וליוס ביקש ממנו לתהות על קנקנו של האורח. הוא הסכים לעשות כן וביחוד כאשר נודע לו היכן הוא מתארח. היה לו ענין מיוחד לפגוש את בלאו. מילדרד הזמינה את האיש לארוחת־ערב. הוא היה מלא התפעלות מן הישראלי חסר ההשכלה המסודרת, שצבר שפע עצום של ידיעות בנושאים רבים. אין ספק שיוכל לסייע בּלשכה לעניני ישראל, פסק. מילדרד דיברה מגרונו.

חבר הנהלת הפדרציה הציונית הודה כי בדרך־כלל אין הוא ממליץ להעסיק אדם שלא למד בסמינר של הסוכנות היהודית בישראל ולא נבחן בועדת קבלה ישראלית, אך הואיל ואין כל סיכוי ששליח מיוחד מישראל ישמש בעיר קטנה כהניטאון, שיש בה קהילה יהודית של אלפיִם וחמש־מאות נפשות בסך־הכל, הרי זה מקרה של “הלכה ואין מורים כן”. מלבד זאת, תמיד יוכלו לנצל את שירותיה של הנערה. היא יודעת לשיר, לרקוד, להכין הצגה של ילדים, וגם לשתוק יפה. כל מילה שהוציאה מפיה הבחורה בערב ההוא, סיפר, היתה מלאה חכמה וטעם. אף לא פעם אחת התערבה בשיחה כדי להשתיק את בן־זוגה ולתקן לו טעויות, כנשותינו.

חברי ועדת הקבלה היו ג’וליוס, רבי גרינברג ומילדרד. השיחה נערכה בחדר הישיבות ולא היו מוזמנים אליה אלא חברי הועדה והמועמד. באמצע הצטרף הרי, הוא אמנם רצה שהועדה תדון בדבר בלי פניות ולא תושפע מן העובדה שמעורבת בזה אשתו, אך באותו יום נכנסה המכונית של מילדרד לטיפול והוא בא להסיע הביתה אותה ואת אורחיו, שעדיין לא היתה להם מכונית משלהם.

בהגיעו היה הראיון בעיצומו. הוא רצה להמתין בפרוזדור, ליד ז’קלין, אך ג’וליוס לא היה יכול לשאת את המחשבה שהרי יושב בחוץ וממתין והזמין אותו פנימה. אבירותו לא התירה לו להשאיר את ז’קלין לבדה בפרוזדור ועל־כן הזמינו גם אותה. כך אירע שהראיון עם ועדת הקבלה נעשה כמין אירוע חברתי. עד־מהרה הובאו גם משקאות קלים ועוגיות והכל גילגלו שיחה עם הכל. אמנם חברי הועדה הציגו שאלות אחדות, אך אלה היו שאלות כלליות מאוד. ברגע של רצון טוב ביקש רון שיעסיקו גם את ז’קלין. ג’וליוס התבדח ואמר כי עדיין לא עלה יהודי בהניטאון רעב על משכבו. רון העיר לו בנועם כי לא השׂכר מעניין אותם, אלא התועלת שהם יכולים להביא לקהילה, וג’וליוס התנצל על שעירבב עניני חומר בדיון רציני על שירות לציבור.

אולי משום כך שכחו לבקש תעודות או המלצות ולא שאלו את רון על השכלתו. הסתפקו בדיון כללי. כאשר נתעוררה השאלה של הגדרת התפקיד הפליגה מילדרד בתכניות מרקיעות־שחקים. אף כי היו הכל סבורים שאינן ניתנות לביצוע שתקו. הרבי גרינברג רצה לבחנו בעניני דת ומסורת, אך לבסוף הסתפק בהצהרתו שראוי להיזהר ברגשותיהם של שומרי מסורת. רק אחרי שהוחתם על חוזה עבודה נתברר שאינו בקי במנהגים יהודיים.

ההחלטה התקבלה בדלתים סגורות, כמתחייב מתקנון האגודה. האורחים המתינו בחדרו של היושב־ראש. הרי מזג ויסקי עוד קודם שבאו לשם חברי הועדה ובפיהם התשובה החיובית. רבי גרינברג נשא נאום ברכה קצר. שניִם–שלושה עובדי קהילה וכן השומר הכושי של בריכת השחיה, שלא החמיץ אף לא אחד מחגי היהודים ואירועי השמחה שלהם, הצטרפו לחגיגה המאולתרת. רון, כוס בידו ודמעות בעיניו, הבטיח שיעשה כל מה שביכולתו כדי שלא יצטערו על האמון שהם נותנים בו.

אחרי שהגיע מכתבו של הרב רוֹזֶנמָן מסינסינטי טען ג’וליוס כי כבר בפגישה הראשונה חשד שלא הכל כשר. לדבריו, שמר את ספקותיו בלבו, מפני ששני האחרים היו נלהבים כל־כך, שלא נעם לו לקלקל להם את מצב־הרוח. קיווה שיתבדו חששותיו. תועי־דרך מתקנים את דרכיהם כאשר נוהגים עמם לפנים משורת הדין.

הוא הקשיב לרון הקשב היטב וחש שלא בנוח. היתה לו הרגשה שהלה מערפל את דבריו בכוָנה. תולדות חייו היו שיעור בהיסטוריה הישראלית. הלה קפץ מענין לענין, וכאשר הזכיר מאורעות חשובים לא היה אפשר להבין אם הם ציוני־דרך או מעשים שהשתתף בהם בפועל. בתשובה לשאלה פשוטה על דרגתו הצבאית (אסמכתא לכושר מנהיגות), אחרי שמילדרד לחשה לכל שהיה קצין בכיר, נשא רון נאום ארוך על דרגות זמניות ודרגות קבע, רמז על ענינים שהשתיקה יפה להם ובסופו של דבר לא נודע אם היה סַמל או אלוף־משנה. היה בדעתו של ג’וליוס לחזור על השאלה, אולם באותו רגע התערב רבי גרינברג, שרצה להראות את בקיאותו בהלכות צבא ומלחמה, ואפילו שאלה זו נשארה ללא מענה. רבי גרינברג הסתפק בהצהרה ממולחת, כי הוא, רון, מקווה שאומץ־הלב והדבקות במטרה, שהיו נחוצים לו במלחמות ישראל, יעמדו לו גם בבואו להרביץ תורה לילדי ישראל. שניהם הסכימו כי משימה זו מתישה יותר.

ג’וליוס גילה כי עמיתיו השנַיִם לא הרגישו כלל שהבחור משטה בהם. הוא החניף להם בלי בושה וניכר בו שהוא מלגלג על תמימותם. (כאשר שאלה מילדרד מדוע בחרו להישאר בהניטאוּן השיב לה, באירוניה מובלטת, שהיא דרשה אותה כּפשוטה, כי “הניטאון המציאה את השקט והשלוָה ולא יזיק לנו קצת מן הדבר הזה…” האשה הטובה היתה מאושרת מן התשובה הזאת וציחקקה לעצמה כאילו היא עצמה עמדה בבחינה… וכאשר שאל רבי גרינברג אם זה כל מה שמצא בעירנו לבשו פני רון כובד־ראש והוא נתן גם לו את התשובה שרצה בה: “מצאתי בה גם אחדוּת הלבבות, למרות הפיצול לתנועות”… הרב הנכבד שכח כי שבוע קודם־לכן לא ידע האיש להבדיל בין אוֹרתוֹדוֹקסים לרֶפוֹרמים, וכי הדיבורים הללו על “הכוחות הרוחניים והערכים המוסריים שחושפת הדת אצל אנשים השקועים בעניני החומר” הם מס־שפתים המעיד, לכל היותר, על זכרון טוב, שכּן דברים בדומה לאלה אמר הרבי בדרשה השבועית שלו.) אחרי שהוזמן פנימה הרי, ועמו הנערה, ויתרו לחלוטין על הכוָנה לתהות על קנקנו של המועמד. סתם פיטפטו עמם ושכחו כי שאלות חשובות ביותר נשארו ללא מענה. (“עשר דקות, לא פחות, הקדישו לצבע העור של הבחורה – האם הוא כעין התפוז, החיטה או הזית, ושאר שטויות בדומה לאלה…”)

כאשר נשאל ג’וליוס מדוע אפוא הצביע בעד קבלתו של רון השיב כי “הזרם היה עז כל־כך שלא היה אפשר להחזיק את הראש מעל למים”. האחרים היו “מוקסמים כל־כך מן הישראלי השקט והאדיב, עד שכל נסיון להטיל ספק בכישוריו היה מתקבל כחילול הקודש ממש”. זאת מלבד העמדה הבסיסית שלו, שלפיה, צריך לתת הזדמנות לכל אדם. תחת פיקוח נאות אפשר להעסיק גם אנשים שאינם מושלמים.

דברים אלה אמר ג’וליוס אחרי שסר חִנו של רון ונתבקש להתפטר ממשרתו. מילדרד ורבי גרינברג אמרו שהזכרון של ג’וליוס נוהג עמו נדיבות יתרה. הם זכרו משהו אחר. הם לא ראו בפניו של ג’וליוס אפילו עננה קלה של חשד. להפך: נרגש וחגיגי היה בזמן הראיון, כאילו רון הוא המראיין והם המרואיָנים, שצריכים לשאת חן וחסד מלפניו. הם זכרוהו שרוי כל העת במין רוֹננוּת משונה, וכדרכו בנסיבות כאלה – מפריח מליצות בשפע ומצליח לסרבל אפילו משפטים פשוטים. (שאלה של מה־בכך – מדוע הניטאון? – הוצגה כמו רֶפּליקה מחזיון היתולים נושן: “וכי מדוע זה יבחר בחור כמוך להכניס שנתים מחייו בסוגריִם ויסתגר עמנו בעיירה קטנה, הרחק ממרכזי התרבות הגדולים של ארצנו?” את כל שאיפותיו המדוכאות וחלומותיו להיקרא לתפקיד של יוקרה במרכז הכל־ארצי של ארגון יהודי רב־עָצמה הכניס בשאלות הללו…)

הם גם זכרו כיצד שש לעזור לבחור, אשר “האנגלית שלו לא היתה טובה דיה לנהל שיחה של תלמידי־חכמים”. בכל פעם שנתקעה לשונו של רון מיהר להושיט לו, בעינים נוצצות, את המלה הדרושה. לעתים השלים ג’וליוס בלי שנתבקש משפטים שלמים (“כמו תלמיד חנפן, שביקשו ממנו לפסוק פסוק והוא מדקלם בלהיטות את כל הפרק…”)

אפילו ידידיו הקרובים של ג’וליוס לא הבינו מה צורך היה לו להעמיד־פנים שהוא לבדו לא טעה בּרוֹן. “אפילו לראש־הקהל מותר לטעות לפעמים”. ומה־גם שהטעות היתה אנושית ומתקבלת על הדעת. הלא הכל נשבּו בקסמו של הישראלי הנאה. אפילו הרי, חשדן בן חשדן, נפתה להאמין שהוא בעל השׂכלה מקיפה וניחן בכשרון ארגוני לעילא. (היה מי שטען כי הרי מכשיר אותו, על־חשבון הציבור, למלא תפקיד ממשי יותר באחת מן החברות הכלכליות שבבעלותו.) רק מתי מעט לא היו מרוצים מרון, ואף אלה – מפני שהצליח במעשיו, ולא מפני שנכשל. היחיד ששׂנָאוֹ מעומק־הלב בימי תהילתו היה מֶלֶך רוזֶנוַלד. אך זאת לא מפני שמצא בו פסול, אלא מפני שאֵיברי, בנו יחידו, התחיל לדבר פתאום על שירות בצה"ל. הרוב חיבבוהו והעריכוהו. כצעירים כזקנים גמרו עליו את ההלל. ראשונים, מפני שהכניס רוח חיים במרכז הקהילתי – ריקודי עם, טיולי טבע, משחקי חברה, מתיחות וסיפורים מן המחתרת – ואחרונים, מפני ההשפעה שהיתה לו על דור הביניִם. גברים, שראשם לא היה פנוי אלא לקריירה שלהם ולאהבהבים, החלו פוקדים את החוג למחשבה יהודית, התוַכחו על היחס בין ישראל ובין התפוצות והתעניינו בדור האבות. במועדון הקשישים אהבוהו אהבת נפש. הוא תירגם להם עיתוני יום ו' מישראל ואף פעם לא חלק עם דעתם.

מאמציו של ג’וליוס להשתבח בראיית הנולד נדונו לגנאי. בנסיונו לטהר עצמו משגגה, כך אמרו, הוא מעיד על עצמו שאינו ממולח דיוֹ לשמש ראש־הקהל בעירנו. הלא דוקא מפני הטענה כי מלכתחילה לא בטח ברון נזקפה לחשבונו גם טעותם של אחרים. רק מפני שסמכו על ראש־הקהל נתפסו אנשים נאורים ומביני דבר לכזביו של הנוכל הממולח, שהוליך־שולל את כל חכמי העיר.

“אני איני מתבייש להודות שטעיתי בו,” אמר רבי גרינברג. “בשורש הטעות עומדת אהבת ישראל. הלא אילו בא מפריס או מבוּאֶנוֹס איירס לא היה מצליח לתעתע בנו. מיד היינו עומדים על טיבו.”

אכן קשה היה עד מאוד לחשוף את פרצופו האמתי של אדם היודע לצאת ידי חובת הכל. רון שיחק בשח עם הסבלנים ובכדורסל עם הנערים; למד תלמוד עם האדוקים ועשה יוֹגה עם מטפחי החן הטבעי; לימד את בנג’מין דבוֹרקין לצוף על־פני המים ואת פרופסור פרבר – ערבית; תיקן לאדית שטראוס התמהונית את הגג ויצא עם הילדים האוֹטיסטים למחנה אינדיאני; התהלך בפשטות עם העשירים והדר את פניהם של נהגי מוניות; ולכן, גם אחרי שהסתבך ונאלץ להתפטר ממשרתו עמדו אחדים על דעתם כי פרצופו האמתי היה דוקא זה שנתגלה בעירנו, ולא זה שחשׂף הרב מסינסינטי, יושב־ראש “המרכז העולמי לתקנת עגונות”.

אילולא הרב מסינסינטי אפשר שלא היו מעלליו נודעים. אך אפשר שאילולא ראה צורך לצאת ידי חובת הכל, ולא היה מקפיד להתפלל בימי הצום אצל האורתודוקסים ובימי חג ומועד – אצל האחרים, ולא הַחמיר עם עצמו כדי להיות ראוי גם בעיני המהדרין מן המהדרין – שלא יכלו לראות גבר חי בחטא ומלמד עברית בתלמוד־תורה – לא היה עושה את הטעות היחידה שעשה: לא היה מקדש לו את ז’קלין לפני שגירש את אשתו הראשונה, זו שבישראל.

לאחר מעשה התעורר ויכוח אם היה זה תנאי לקבלת המשרה, שהציג רַבַי גרינברג אגב־אורחא לאחר שנתקבלה ההחלטה של ועדת הקבלה, או היתה זו רק משאלה שהביע הרַבַי “כדי שלא לפגוע ברגשות ההורים השולחים את בניהם לתלמוד־תורה”. מכל־מקום, הרב האורתודוקסי לא הבין מה ה"קרבן" הנורא שהוא תובע מרון כשרמז לו שיראו בעין־יפה אם ישא לו את הנערה כדת משה וישראל.

רבי גרינברג אף לא תבע מרון שיערוך את טקס הנישואין בבית־הכנסת האורתודוקסי, ולא רגז כלל כשאמר לו רון כי “מטעמים של מצפון” הוא רוצה לערוך אותו ב"אהבת ישראל".

“רצונו של אדם כבודו”.

למקורביו אמר: “תהרגו אותי אם אני מבין מה הוא סח… אילו טעמים של מצפון?.. אין לנו אלא להניח שעשה לו הרֶוֶרֶנְד אֶלֶן מִיסְטוֹצְקִי שטיפת מוח.”

“אין כועסים על נפש אחות,” אמרה רעייתו. “אפשר רק להצטער.”

את הביטוי “נפש אחות” שאלה מבעלה. שכּן בתקופה הראשונה ראה הרב האוֹרתוֹדוֹקסי בן ה־38 ברוֹן, בן ה־45, “בן רוחני” (“יותר משלימדתי אני אותו לימד הוא אותי”). רבי גרינברג העיד על עצמו כי אחרי שהכיר את רון שינה את דעתו על החילוניים בישראל. אם לפנים היה סבור: אלה הן נפשות שנעקרו מן העם; עתה ראה בהם מחַדשי דמותה של היהדות בת זמננו. בימים ההם התפעל מרון עד כדי כך שהביא מדבריו – בלשונו שלו, כמובן – בדרשה של מוצאי יום־הכיפורים. (“באמריקה גיליתי שהדת זה בכל־זאת משהו… היא שמרה על יהודים, מה יש להגיד… בכל־אופן כאן היא בהחלט נחוצה… מה יעצור את היהודים מלהתבולל אם לא השבת והמנהגים?.. וגם שגרים מסביב לבית־כנסת זה חשוב… נפגשים ויש חוָיות משותפות ובכלל… קודם הייתי חצי גוֹי – הניטאון עשתה אותי יהודי… אחרת הייתי מגיע לניו יורק והולך שם לאיבוד…”)

רבי גרינברג לא בא לטקס הנישואין, אולם שלח לרון מברק: “אתה בדרך הנכונה, אף־על־פי שנעצרת באמצע הדרך. אילו היו לנו עוד כמה חודשים היית מגיע אל ‘לישרים תהילה’. מוקירך. מילטון”.

לימים, כאשר נתברר כי אין הנישואין תופסים, הכיר טובה לידידו שלא הכשילוֹ. בכוָנה בחר באלן לגלגל עליו את החרפה. זאת כדי שלא יצטרך לפגוע בידיד.

רבי גרינברג ניצל את ההזדמנות כדי להלעיג על עמיתו הקונסרוָטיבי. (“רק הרֶוֶרֶנד מיסטוצקי מסוגל להיכשל במעשה מחפיר כזה. ענין אחד הוא לטעות בהערכה וענין אחר להשיא בתולה לנשוי. אולם ב’אהבת ישראל' הכל אפשרי. שם אין בודקים. שום רב ראוי לשמו לא היה נוהג קלוּת־ראש בענין חמור כזה. הרי לא די בהתרשמות מן החתן. דרושים מסמכים ועדויות. הרורנד חשב, כנראה, שטביעת־עינו די בה להכשיר את הטמא. לא חקר ולא דרש ובייש את עירנו.”)

אלן קיבל את דברי הביקורת הללו בשִויון־נפש. (“אם נחוץ לכבוד הרב לחרף ולגדף, שיֶערב לו. זה הסגנון שקיבל בירושה מרבנים חשׁוּכים ממאה אחרת. כדאי לו לזכור כי הרבע הרביעי של המאה הזאת כבר החל וכי הוא מכהן ברבנות בַנאוֹרה שבמדינות תבל.”)

הוא לא הקל־ראש בענין, כך סיפר. הוא תבע מרון וז’קלין להוכיח במסמכים שהם רוָקים. הם המציאו לו אותם. אם רימו אותו לא בו האשם. אין הוא נוהג לשכור בלשים כדי לבדוק מסמכים. כלום כבוד הרב האורתודוקסי יש לו רשת של מודיעים הפרושה על־פני תבל רבה? אילו נתבקש להשיא אותם מן־הסתם היו מרמים גם אותו.

מבקריו לא ויתרו בנקל. הם זכרו שטבל שבע טבילות לפני שהעז לבקש מסמכים. כאילו בעצם הבקשה הוא מטיל ספק ביָשרם. רון היה אנוס להרגיע את האיש המסכן, שנתקף פיק־ברכים כאשר גילגלה ז’קלין עינים ושאלה אם אין הוא מאמין להם. הוא קילל את הנהגים הביוּרוֹקרטיים והתנצל על שהוא נאלץ לבייש את עצמו ולבקש מסמכים. “אין בעיה”, אמר רון וצילצל לידיד בניו יורק.

ה"רב של שעות הפנאי" מיסטוצקי – כפי שכינהו בלעג נֶט פרידמן (“מה אפשר לצפות מרב שמתקיים מעסקי מקרקעין והרבנות אצלו היא מין תחביב?”) – הציץ במסמכים שהגיעו מניו יורק והיה מרוצה. הוא לא השגיח בפרטים אחדים. אף לא אחד מן האנשים החתומים על המסמך, שהיה כתוב על נייר מכתבים של עורך־דין, לא היה רשום בכותרת, ולא היה שום אישור נוטריוני ליד החתימות המקושקשות. הלשון היתה מעורפלת למדי. לא צוין שמו של רון קודם שעוּברת לבן־פורת.

רבי גרינברג לא חס על רבי מיסטוצקי. (“מכשולים קטנים כמו מסמכים מפוקפקים לא יעצרו אותו. מדוע לא בדק בקונסוליה של ישראל בניו יורק אם הם מכירים את שני הברנשים החתומים על המכתב ההוא? נישואים הם ענין רציני.”)

רק הרב הרפורמי, שֶלדוֹן אייזנשטיין, יצא להגנתו של אלן המבויש. (“מה הוא רוצה ממנו? הלא הוא עצמו נתן לו היתר הוראה. ומה לימד הבחור בתלמוד־תורה שלו אם לא תורה ומצווֹת?”)

גם שלדון תמה מה ראה רון לשאת את הנערה דוקא בבית־כנסת קונסרוָטיבי. חשב שעשה כך מתוך חשבון. הקונסרוָטיבים מרובים מן האורתודוקסים והוא ביקש להתחבב עליהם. אהדתם של הרפורמים מונחת בכיסו.

אשר למסמכים המזויפים שהגיש רון הודה שלדון כי גם הוא היה טועה בהם. הם נראו אמינים לחלוטין. (“אמנם אילו הביט אלן בחוזה נישואין כפי שהוא מעיין בחוזה חכירה, מבעד לזכוכית מגדלת, היה מגלה שם את הפגמים יותר ממני… אבל אלן הוא רב מטעמי כבוד. ראשו במקום אחר.”) אף־על־פי־כן החוש הטבעי שלו ובקיאותו בתורת הנפש היו מלמדים אותו שכדאי לחקוד ולדרוש, ולא להסתפק במסמכים. שכן אף פעם לא מצא אצל רון סימפטומים של רוָק מזדקן. הוא דיבר אל נשים בשלוַת הדעת של אדם שהתנסה בחיי משפחה.

סטיב, ידידו של שלדון, אמר: “אם־כן חבל שלא בא אליך. אתה היית מסרב להשׂיאם והם היו ממשיכים לעבוד במרכז הקהילתי ולא היו מסתבכים בשקרים ולא היו מפטרים אותם ולא היו הולכים לגור בחורבה של אדית שטראוס… והכל היה בא על מקומו בשלום.”

“אבל אז רבי גרינברג לא היה מרשה לו לעבוד בתלמוד־תורה.”

“כבר היינו מוצאים לו משהו. הלא בינתיִם רכש לו כמה ידידים טובים. מילדרד לא היתה נותנת לו לעלות על משכבהּ רעב…”

שלדון הודה שהצדק עם סטיב.

שלדון היה באמת ידידו הקרוב ביותר של רון. בני דור אחד הם וגם דומים זה לזה. שניהם נוחים לרצות, סלחנים ומוחלים לבריות את חולשותיהם. שניהם יכלו להשתבח בצורתם הנאה.

היה מי שאמר כי שלדון ידע כל העת שהענינים אינם חלקים כל־כך. ידע ושתק. (בזמן מלחמת־העולם השניה נפל בשבי היפנים. שם למד להתעלם משגגות אנוש שאין כרוכה בהן רשעוּת ואכזריות.) לא היה מתערב גם אילו ידע דברים ברורים. כאשר שני אנשים יפים אוהבים זה את זה כל העולם מוכן לעזור.

שלדון שמר על הידידות לרון גם אחרי שנתברר כי הונה את הקהילה. תבע שינהגו בו כבית הילל. יכריזו על הנישואים כבטלים ומבוטלים ולא יפטרו אותו אלא מתלמוד־התורה. אולם הרוב היו נרגזים כל־כך שלא נתקבלה דעתו.

(הוא לא העלים־עין מן החסרונות של ידידו: “יש לו נטיה מסוכנת לברוח ממצבים מסובכים על־ידי שקרים ילדותיים, שאינם מביאים לו אלא נזק. אבל אין לדון אדם עד שמגיעים למקומו.” “מקומו” – אלה נישואיו האומללים, שסיפר לו עליהם אחרי שנתקבל מכתבו של הרב מסינסינטי. הוא נשא אשה מבוגרת ממנו והתחרט. זו סירבה להתגרש והציקה לו בדרישות כספיות שבגללן נכלא בבית־הסוהר. לא היה לו כל סיכוי לחיות עם הנערה שאהב אלא בארץ אחרת, הרחק מביתו. הסיפור היה מלא סתירות, אבל הצער היה אמִתי. וכן האהבה לנערה. באלה נתן שלדון אֵמון מלא.)

אחרי מותו הצטערו הרוב שלא היטו אוזן לדעת המיעוט ונהגו עמו כבית שמאי דוקא. אולם מטעם זה באו רבים כל־כך ללוייתו ובכו לשמע דברי ההספד של שלדון.

“כל הזמן שהיה עמנו ניסיתי לפענח את החיוך העדין והמבויש שהיה שפוך על פניו,” אמר שלדון ליד הקבר. “דומני שרק בעת האחרונה הבינותי. הוא ביקש להתנצל לפנינו על פיקחותו המעבירה אותו על דעתו; רמז שאין הוא יכול לספר את סודותיו, אבל לא ישתמש בפיקחותו כדי לבוז לחלשים או ללעוג לטיפשים.”

שלדון ניצל את המעמד המרגש כדי לבוא חשבון עם המחמירים. “ממה היינו צריכים להתיָרא?” שאל בתנופת ידים לצדדים, מחוָה של שאלה גדולה ללא מענה. “שישחית את הנוער? שיתן דוגמה רעה? הרי כל בר־דעת ראה את חולשותיו, ואף־על־פי־כן אהבו אותו. שאלו־נא את הקשישים. הלא הם, מלומדי הנסיון, מיטיבים להבין מאתנו מה רב האור הגנוז אפילו בנפש נבוכה ומבולבלת.” דברים שהיו מכוּונים בעיקר כנגד רבי גרינברג.

הרב של “לישרים תהילה” היה האיש שתבע בכל תוקף להרחיק את רון מכל תפקיד חינוכי. “יהא זה כתם על קהילה מפוארת כהניטאון אם עבריָן נמלט, נוכל וזייפן ילמד את ילדינו תורה ומצווֹת,” קרא ברגשה בשעת הדיון שקיימו ראשי־הקהל אחרי שהגיע מכתבו של הרב רוזנמן.

בן־לילה נהפך מאוהב לשונא. כגודל האהבה כן עומק השנאה. ולא הועיל לה למילדרד שהדליפה את הוידוי שהשמיע באָזניה רון, כי רק בגלל יחס הכבוד למילטון הלך אל אלן. לא רצה שיתבזה “רב אמִתי” בענין שאינו נאה.

מילטון לא אבה לשמוע. “שבענו דברי חלקלקות,” אמר למילדרד. “כדאי לך להתנער מידיד שכזה. הוא אדם הקורא לחושך – אור ולאור – חושך. טעינו בו? אין זה אסון גדול. אין אדם אשר לא יטעה. אבל עכשיו, כאשר אנחנו יודעים את האמת, אסור לנו לטעות עוד. יש לסלק את הנפש החוטאת הזאת מקרבנו. שיחזור למקום שמכירים אותו ויכפר שם על חטאיו, הן אלה שבין אדם למקום והן אלה שבין איש לאשתו.”

“אבל מדוע צריך לסלק אותו גם מן המקהלה והחוג לריקודי עם?” שאלה מילדרד במר נפשה. "ומדוע צריך להרחיק אותו מן העיר? הלא אילו הרחיקו מהניטאון כל אדם שחטא לאשתו לא היה נשאר כאן מניָן. והרי לא היה האיש רועה רוחני שצריך לבדוק בציציותיו. בסך־הכל לימד עברית, גיאוגרפיה והיסטוריה…"

מילדרד הציעה פשרה: יניחו לרון לגמור את השנה ולא יחדשו את החוזה, אולם מילטון לא היה מוכן לוַתר. ורצונו נעשה.

(מילדרד לא מחלה לו. “נוקם ונוטר יכול להיות רב?” אולם כיוָן שהתפללה בבית־הכנסת הרפורמי לא היתה השפעה לביקורת שלה. הרי לא היה מוכן להתערב. בתקופה ההיא נואש מרון. וגם ז’קלין איכזבה אותו. הידידות בין רון למילדרד לא עודדה אותה להתידד עם הרי לשם שיווי־משקל. היא פחדה ממנו והתרחקה מחברתו, אף־על־פי ששילם מכיסו את הוצאות החתונה שלה ושל רון והעתיר עליהם שפע מתנות יקרות.)

בארכיון הקהילה מצוי סרט קולנוע שצילם בנג’מין דבורקין בערב החתונה. זהו סרט חובבים עשוי היטב, שמובלטת בו הנטיה האמנותית של רופא השינים הקשיש. אף כי היתה לו כוָנה ליצור מסכת חתונה מצולמת, אשר אמנות הקולנוע שבה חשובה מערכהּ התיעודי, אפשר לעיין בסרט הזה כבמסמך, שכמוסים בו כמה מן הסודות שניסו בני־הזוג להסתיר.

רואים בעליל את המבוכה העמוקה בפניהם בעת שעמדו מתחת לחופה, ואפילו את ההבעה המתוחה, הנואשת, בפני מילדרד בנצחה על המחולות במסיבת הגן שלאחר החופה.

מבחינות הרבה היה זה מאורע של קירוב לבבות. כל מי שיש לו נגיעה כלשהי למרכז הקהילתי ראה חובה לבוא, לרבות אנשים שאינם מדברים זה עם זה. בנג’מין דבורקין (שאהב גם הוא את מילדרד לפנים) הצליח להנציח רגע של אמת: ארבעה רבנים, כתהלוכה בזעיר אנפין, עוברים לפני מילדרד כעומדים בתור ללחוץ את ידה, כאילו היא כלת השמחה, ולא ז’קלין.

המצלמה צדה גם רגעים אנושיים סתם: זללנים מועדים במבט חמדני ליד שולחן המזונות והבעת הפנים של הרי המוזג משקאות – תערובת מעניינת של שעמום ושמחה לאֵיד, כמנחש את השטויות שיאמרו שתיָנים מובהקים אחרי שישתכרו.

הקטעים האמנותיים באמת (שמכר בנג’מין למפיק סרטים מקולומבוס, אוהיו, כחומר רקע לסרט מסחרי) היו אלה שצילם בחשאי, במצלמה נסתרת: פטפוטים מרושעים על־חשבון בעלת הבית, דברי רהב של ברנש נקלה אחד, שמטעמי כבוד לא יוזכר שמו, אשר התפאר בלשון מפולפלת למדי כי הניח יד על עכוז המופת של ז’קלין ולא נדחה, וכן פניהם המכורכמות של אורחים בעלי־אמצעים, שהביאו מתנות עלובות, למראה מתנותיהם הנדיבות של כמה מפשוטי העדה. וכמובן – חיוכו הרחב וצחקוקיו המאושרים של נֶט פרידמן, שהגדיל לעשות מכולם והביא מכונית “פוֹרד גַלַקסי”, מצוידת בכל האבזרים, כמעט חדשה. הפסקול לא החמיץ את הדרשה הקצרה שנשא בשעה שמסר לרון את המפתחות – דרשה המעידה על אצילות נפש אמִתית, שכּן ידע שיסרב לקבל ממנו, דוקא ממנו, האנטי־ציוני שבחבורה, מתנה יקרה כל־כך (אני נותן לך אותה בהשאלה עד ליום שתוכל לשלם את מחירה, כמה שתהיה שוה באותו יום. כל ההתיַשנות עלי…").

זמן ממושך התענגה המצלמה על הדגלונים, הסרטונים וקופסאות הפח הקשורות לפגוֹש האחורי, ועל הדגל הישראלי המחובר לאַנטֶנה. דגל, שסימל את שינוי הערכין אצל נט, “בּוּנדיסט” לשעבר.

אכן התנהגותו של נט הפתיעה את הכל.

נט, בעל סוכנות “פורד”, היה רחוק מעניני הקהילה “מתוך עקרון”. הוא לא קנה “בוֹנדס” ולא תרם למגבית המאוחדת. יותר משנתן אי־פעם לבית־ספר יהודי או ישיבה תרם לקרן החינוך של ילדים שחורים ולמנזר בסינט קלאוד. ישראל לדידו היא שגיאה היסטורית, וישראלים – חבורה של אנשים שחצנים וחסרי תרבות המתנהגים כאילו זה עתה הטביעו אבן במצחו של גליָת ובאו לקבל שכר המצוה. את בנותיו השיא לנכרים ובניו נשאו נכריות. מה ראה שקפץ פתאום מקצה לקצה והצטרף אל החבורה הרכרוכית של מעריצי ישראלים?

את הסיבה לתמורה שחלה בו גילה נט לתיאודור (מכל האנשים. פרופסור פרבר ומוכר המכוניות המשומשות לא החליפו זה עם זה לפנים יותר משני משפטים. והנה ביום שבא תיאודור לקנות מכונית הזמין אותו נט למשרד והתחיל לגלגל עמו שיחה על החתונה ועל המתנה שהביא ועל רגשות אחדים הכרוכים בזה).

תחילה חשש להביא מכונית. יאמרו שהוא מתנהג כאחד שמשתדל לעשות רושם. אחר־כך החליט לצפצף. במתנה הזאת הוא הורג שתי ציפורים ביריה אחת. הזוג הצעיר ישמח והרי בלאו יתרגז. מדוע יתרגז? מפני שיבין את הרמז. הרי מבטיח הבטחות ושוכח לקיים. (“וכשהוא מקיים זה שוה כמה שהוא שוה. קמצן זה נתן לז’קלין במתנה מכונית ישנה של מילדרד. כל מי שמתמצא בעניני רכב יודע כי מכונית שנסעה בה מילדרד – כדאי להתרחק ממנה. צריך להיות אטום לגמרי כדי להכניס למכונית כזאת בחורה שנכונו לה עוד חיים ארוכים.”)

מכל־מקום, מימיו לא נפרד נט מ"פוֹרד גַלַקסי" בקלות שכזאת. שני אנשים צנועים היודעים להיות אסירי־תודה, כמו רון וז’קלין, לא ראה מימיו. הם אנשים פשוטים וטובי־לב כמו שיהודים צריכים להיות. הם מתיחסים בחיבה ורעוּת לצאצאים של חייטים מלודז' ואינם מעמידים־פנים שהם כותבים את הכרך השני של התנ"ך.

כאשר ראה את הכרת־הטובה בעיניהם של רון וז’קלין, ששתקו במבוכה – רון אפילו הסמיק מעט – ולא השמיעו צריחות חדוָה, כמקובל, היתה לו הנאה שלמה מכל דולר שהוציא.

(תיאודור סיפר לסטיב, אחרי שהתפייסו, כי וידויו של מוכר המכוניות המשומשות הביכוֹ כהוגן. הוא לא הבין מדוע בחר בו לספר לו מה רגשותיו כלפי שני הישראלים, שהסיטו אותו מנתיבו הבטוח וקנו את לבו לאהוב אותם. באירוניה המכוּונת כנגד עצמו תיאר את הסתבכותו שלו בשיחה אוִילית. היתה לו הרגשה שלא נאה להקשיב ולשתוק. וכיוָן שלא ידע מה לומר החליט לומר משהו מבדח, בסגנון איש־שיחו. סתם, לשם השתתפות. אולם הבדיחה יצאה סרת־טעם ובצדק זכה למבט של בוז מעיני האיש ישר־הלב.

“מה סיפרת לו?”

“חבל לחזור על זה… אמרתי, שגם אני ראיתי משהו בפני הנערה, אבל חשבתי שזה המבט הנפחד של בתולה העומדת לאבד משהו…”

“אתה! אתה אמרת זאת?”

“זו היתה שגיאה גסה. האיש נעלב עד עומק נשמתו. אולי נפגע שבדרך כזאת אני מבקש לרדת למדרגתו… ואולי מפני שלא היה יכול להשלים עם זה שדיברתי על ז’קלין בלי הכבוד הראוי…”)

השנה הראשונה היתה תריסר ירחי־דבש. עובדי המרכז הקהילתי, חברי החוג הדרמתי, באי מועדון הקשישים, חובבי הכדורסל, חובבי הברידג', החוג למחול, חברות “הדסה”, נשות “אמונה ואהבה”, זמרי המקהלה, חבר המורים בתלמוד־תורה, ואפילו התלמידים, שראו בלימוד העברית עונש, התאהבו בהם ממבט ראשון.

“זה זמן רב לא ראתה הניטאון אנשים המוכנים לעשות כל מה שמבקשים מהם לא בשביל השכר ולא בשביל הכבוד,” השתבח ג’וליוס, שאז עוד ראה את עצמו ראש לשושבינים.

הוא האזין בסיפוק למחמאות שקיבלו. (“רון עובד ציבור למופת. ולואי שילמדו ממנו הצעירים, השקודים על הקריירה שלהם ולא אכפת להם שהקהילה מוזנחת. הוא אינו מואס בעבודה השחורה. אין הוא מתישב ליד הטלפון, כפקיד, אלא שולח ידו בכל מלאכה, וחוסך לקהילה סכום נכבד.”)

מילדרד לא הסתירה את שמחתה על שהצליחה לשכנע את רון וז’קלין “להסתפק בהניטאון”. הלא יכלו להלך בגדולות ולחפש להם עבודה מכובדת בקהילה גדולה יותר. אין ספק שאנשים ברוכי כשרונות כמותם היו מוצאים כר נרחב לפעולתם באחת הקהילות הגדולות של מדינת ניו יורק. היא דרשה את צניעותם כּענוָתם של אנשים דגולים באמת.

והם היו באמת שמחים בחלקם ומרוצים בגורלם. שבוע לאחר הנישואים נכנסו לדירה שהעמידה הקהילה לרשותם בשכר סמלי – לא הרחק מן המרכז הקהילתי – ומיד החלו לרכוש להם, בחצי חינם, במכירות מוסך של ימי א', שהעניקו להם תמיד את זכות הבחירה הראשונה, כמה רהיטים צנועים, כלי בית ותמונות. הצמחים שטיפחו במרפסת כאילו התפרצו לגדול בטיפולה המסור של ז’קלין, כגברים אלה, המזדרזים לעשות את רצונה. דירתם, המרוהטת בפשטות, היתה כבית פתוח, שפוקדים אותו נכבדי הקהילה וסתם אנשים החפצים להשיח את לבם ולהתכבד בתה בנענה, בחצילים מפולפלים, בטחינה ובעוגות פיסטוק חלבי בדבש. עד־מהרה היו בשר מבשרה של הקהילה. אפילו ציונים מסורים הסכימו לראות בהם דיירי קבע, הגם שלא נעם להם לקפח את מדינת היהודים משני אנשים חרוצים ונחמדים כמותם.

הם ניהלו אורח־חיים צנוע של בריות חרוצות ולא הסתגרו בתוך אָשרם. בבוקר היו נוסעים יחד למרכז הקהילתי, פונים איש לעניניו, ואף־על פי ששהו באותו בנין עצמו לא נפגשו שנית אלא לארוחת־צהרים חטופה ב"דֵייֶרי קוִין" של לִי. בערב היו סועדים בבית או אצל חברים. מפעם לפעם היתה ז’קלין מכינה ארוחה מזרחית ומזמינה אורחים מכל שׂדירות הציבור. יכלה להושיב זה לצד זה את הרי ואת זֶליג הנכה, השומר על המלתחה של בריכת השחיה, ואיש לא העז להתרעם עליה.

היה להם החוש הנכון לשמור על כשרוּת כאשר הזמינו אורחים לביתם, אולם כאשר התארחו אצל חפשיים בדעות לא הססו לאכול צדפות. דרשו את התנהגותם כמחוָה של צניעות: אינם מתיַמרים להיות יהודים שלמים ממארחיהם.

כעבור שנה לא היה אפשר לתאר את עירנו בלעדיהם. נעמה לנו חברתם ושמחנו שבחרו לגור בהניטאון.

אפשר שאילולא התעוררה אניטָה לֵיהמָן לתבוע לעצמה את ה"דֶסק" הישראלי במוסדות הקהילה היה הזוג נטמע בעירנו וחי בה חיים מתוקנים, ברוָחה יחסית ובסיפוק מלא, עד עצם היום הזה.

אניטה היא נשיאת סניף “הדסה” המקומי. (קדמה לה אֶדית שטרָאוּס, דמות הראויה לפרק משלה.) כאשר קיבלה את התפקיד מקודמתה הורידו ממנו נתח. בדיוק אז התחשק למילדרד לנהל מחלקה ומסרו בידה את המחלקה לענינים ישראליים, שאין איש יודע מה בדיוק תחום פעולתה.

תחילה לא עירערה אניטה על הסידור החדש. כאשר נמסרו עניני החינוך בידי רון רגזה מעט, אבל הבליגה (יודעי דבר אומרים: המתינה לשעת־כושר). אולם אחרי שהגיעו אליה שמועות שאדית חדת־הלשון מאשימה אותה כי מיעטה מכבוד הארגון שהיא עומדת בראשו החליטה לפעול.

היא הלכה אל ג’וליוס ותבעה להחזיר דברים ליָשנם. “הדסה” הוא הארגון הגדול ביותר בהניטאון ולא ייתכן שהיא, נשיאתו, תטפל בענינים צדדיים. תבעה שיחזירו לה את החינוך ואת עניני ישראל.

ג’וליוס היה אובד־עצות. צעצוע שנמסר בידי מילדרד אין מוציאים אותו ממנה בנקל. הוא חש גם בקשרים שהתהדקו בין מילדרד לרון והניח, בצדק, שהפעם לא תוַתר. על־כן בחר להאזין לאניטה בדריכוּת ולא לעשות דבר.

אילו ויתרה מילדרד מלכתחילה לא היתה אניטה נטפלת אל רון. היא חיבבה אותו על־פי דרכה ולא היה לה ענין מיוחד לפגוע בו. אולם בשביל להזיז את מילדרד היתה אניטה צריכה למצוא את נקודת־התורפה שלה.

כדי להוכיח שאין מילדרד יכולה לנהל מחלקה כראוי הציצה אניטה בספרי החשבונות ובמסמכים. לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להיוָכח שאין למילדרד מושג בסדרי מִנהל תקין. בספרי החשבונות היתה אנדרלומוסיה גמורה: הוצאות בלי אסמכתא, תשלומים בלי קבלות – פרצה הקוראת לגנב. אניטה, שעָשרה נפל רק במעט משל מילדרד, ראתה עצמה כמופת של חסכנות במידה הנכונה. מילדרד היתה בעיניה אישיות “מבולבלת”, הנוהגת בכסף מתוך פזרנות פושעת. היא לא ראתה טעם להאשים את מילדרד שהיא עושה בכספי הציבור כבתוך שלה. הכל ידעו שמילדרד מממנת פעולות של רון מכיסה, ובלבד שתוכל לזקוף לזכותו הצלחה. אולם ברגע שגילתה אניטה זוג כורסות, שנקנו להצגת חובבים ומצאו את דרככן לסלוֹן של ז’קלין, הזעיקה את ג’וליוס.

(לימים, כאשר נתברר שכבר היו דברים מעולם, שרון נעצר בישראל בשל אי־סדרים במועדון ספורט, טענה אניטה כי דבריה היו רמז ברור לקנוניה של שחיתות. ג’וליוס התרתח: “מלים בעלמא; לא היו רמזים וגם לא היתה קנוניה. רון, לרוע מזלו, אף הוא לא הצטיין בניהול־חשבונות. לא היתה לו כל אפשרות לבדוק את מקורות המימון של המתנות הקטנות שהרעיפה עליו מילדרד. לא היה קשר מאורגן לבלבל את הנהלת־החשבונות.”)

החצים שירתה אניטה במילדרד פגעו בסופו של דבר ברוֹן. אולם המתקפה הראשונה היתה מכוּונת כנגד מילדרד. בימים ההם עדיין לא נמצא מי שידבר סרה ברון רק משום כך שאין הוא יודע לעצור את טוב־הלב השופע של מילדרד.

בנסיבות אחרות לא היתה אניטה מצליחה להדיח את מילדרד מתפקידה. למרות הופעתה התוזזת והמבולבלת היו לה מליצי־יושר רבים, מהם מתוך חיבה לה ומהם מיראת הַרי. (אז עוד האמינו שיש לו ענין מיוחד שתצא מהבית ותתעסק במשהו ולא תחשוב על הזיקנה המתקרבת.)

אולם כוח הרצון של מילדרד נחלש מאוד בימים ההם בגלל גידול בשַד. כל כוחות נפשה היו נחוצים לה להילחם על תפארת נעוריה. נוסף לצערה זה היתה לה גם מריבה קשה עם הרי, וזו לא סייעה לחזק את רוחה. (הרי כעס עליה מפני שהפריזה בהגנה על אינטרסים ישראליים. בהשראת רון שיגרה מכתבי מחאה לסנטור שלו, שעזר לו להסדיר ענינים בוושינגטון. כשגער בה בכתה והוא התרתח. ברגע של מריבה ידע להיות גס מאוד. משסיפרה לו כי ייתכן שיכרתו לה שד אמר בדיחה נבזית: “תוכלי לשים רטיה שחורה ותהיי דומה ל…” אמנם אחר־כך התנצל: אילו חשב שהענין רציני לא היה מתלוצץ, אבל הוא הכיר את ההיפוֹכוֹנדרית שלו ועל־כן התיר לעצמו “קצת הוּמוֹר”… מכל־מקום, המריבה ההיא עירערה את עצביה של מילדרד והיא לא מצאה עוז בנפשה להיאבק עם אניטה.)

מילדרד הצליחה להתפטר לפני ישיבת ההדחה. כך נחשׂכו ממנה דברי הביקורת שעמד להשמיע מֶלֶך רוֹזֶנוַלד, יושב־ראש ארגון נפגעי הנאצים, שצידד בעמדתה של אניטה: בתקופת כהונתה הקדיש החוג להיסטוריה שלוש שעות לשואה ושמונה־עשרה – לתולדות הישוב בארץ־ישראל.

משנתברר כי נכונו חיים ארוכים לשני שדיה רצתה מילדרד לחזור בה מהתפטרותה, אבל אניטה כבר היתה נעוצה היטב בתפקידה.

להולכי־רכיל שמורה היתה הפתעה: הַרי הוא שעמד מאחורי פיטוריה של מילדרד. הוא ראה בעין־רעה את ההתבטלוּת של מילדרד מפני בן־טיפוחיה. והחליט לשים קץ ליחסים המסוכנים. אולם שני הישראלים הוסיפו להיות מבאי־ביתם גם אחרי שנוּתק הקשר היומיומי במשרד המשותף. הרי היה נכון לשׂאת את נוכחותו של רון ובלבד שיוכל להזין עיניו בפניה המאירות של ז’קלין, שהקידושים כאילו העניקו לה רשות להקרין יופי שלא מן העולם הזה.

לכאורה, לא שינתה הסתלקותה של מילדרד דבר. אניטה ורון עבדו כצוות משימה מסור. בני תרבות מתעלמים מרגשותיהם וזוכרים את המטרה. זמן־מה היה רושם שאפילו אניטה בת הששים וחמש התאהבה באיש נעים ההליכות, אשר לא שמר לה טינה שהרחיקה את ידידתו.

שבועות אחדים עברו בלי מאורע ראוי לציון. השנַיִם הקדישו ימים ולילות לתכניות החינוכיות. היו מדברים זה אל זה בנימוס ובכבוד, ואם נתגלעה מחלוקת יישבו אותה בינם לבין עצמם. הגישו תקציב מאוזן, שנראה כתפריט של מסעדת פאר, מסודר ומאיר־עיניִם. אפילו במסיבות היו משוחחים ארוכות זה עם זה, כאילו לא הספיק להם הזמן בשעות עבודתם. אניטה התירה לעצמה לומר שבחו של רון שלא בפניו: הוא אדם שמפיקים ממנו תועלת אם משגיחים עליו כהלכה.

מילדרד, שהחלימה מן הניתוח הקל בחזה, קיבלה תפקיד אחר. היא שבה לנהל את מועדון הקשישים – בהתלהבות נעורים מחודשת. רון סייע ככל שיכול.

הכל ציינו לשבח את החילופים שנעשו בלי מהומה ומריבה, והיללו את הנימוסים הטובים של הישראלי. הוא הקפיד על כבודה של עמיתתו הזקנה, אף־על־פי שהצרה את צעדיו: שוב לא היה יכול לזרוק רעיונות נועזים ולהגשימם לאלתר, כבימי מילדרד.

אך שלוה זו לא האריכה ימים. לפתע־פתאום, בלי כל התראה, פרצה מריבה קשה.

בוקר אחד הודיעה אניטה לג’וליוס כי מישהו משתמש בטלפון לשיחות פרטיות אל מעבר לים ואינו מדווח על כך.

לכאורה, דיברה בשלוה אך בקולה פיעפע ארס. דבריה היו מכוּונים אל ג’וליוס, אולם עיניה היו נעוצות בעוזרהּ.

רון נשאר שקט. הוא אף לא נשַא את עיניו מן הניירות. אילו ידע שעליו לדווח היה עושה כן, אמר במנוחה.

אז הוציאה אניטה ליהמן את חשבון הטלפון החודשי, ובלי להסיר את מבטה מרון הראתה לג’וליוס באצבע מרטיטה שלוש שיחות לישראל. באותו קול חרישי שופע זעם אמרה: “כמובן, אם אלה התיעצויות בעניני עבודה זה בסדר גמור. מצדי, שידבר כמה שנחוץ לו. אבל הכל צריך להיות רשום, ובמסגרת התקציב.” ובמתק־שפתים הוסיפה:" רק אמוֹר לנו כמה פעמים בשבוע נחוץ לך לדבר עם הבית ונכניס את זה לתקציב. שיחות עם ישראל אוכלות דוֹלרים, לא סֶנטים."

היא לא חיכתה לתשובה. בנעימת קול נצחנית וקנטרנית ובחומרה של קטיגור בבית־דין שדה אמרה לג’וליוס: “הוא פשוט לא ידע כי בחשבון הטלפון מופיעות שיחות החוץ כשהן מפורטות – ארץ היעד, המִספר, סוג השיחה, מוֹעדהּ, משך הזמן והמחיר. כן, גם משך הזמן וגם המחיר…”

פני רון, הרוגעים בדרך־כלל, נהיו אדומים כאש, הוא נעץ באניטה מבט רצחני והוציא מכיסו את פנקס השקים שלו.

“אשלם לך הכל, עד הפרוטה האחרונה,” אמר. “אבל איש לא אמר לי שאסור לי לדבר עם ישראל אם אני חושב שזה נחוץ.”

אניטה לא נבהלה. “מי היה יכול לומר לך זאת? מילדרד? חוץ מזה, אינך משלם לי. אתה מחזיר מה שגנבת.”

אפילו ג’וליוס הרגיל בשערוריות, נבהל מן הביטוי החריף. למראה ההבעה האומללה על פני רון ביקש מאניטה לחזור בה מדבריה. אניטה “לקחה את הדברים בחזרה”, אך מפניה ניכר כמה שמחה שנאמרו.

אחר־כך אמרה כי היא ראתה מיד שאין תוכו של רון כברו. הוא מן האנשים הנזהרים שלא לשקר, אך גם את האמת אינם אומרים אף פעם.

וגם זאת אמרה: “איך אפשר לסמוך על אדם שאינו מביט בך ישר בעינים?”

הערה זו נתקבלה בביקורת חריפה. מילדרד, שידעה להיות ארסית לפעמים, אמרה: “דוקא זאת היתה צריכה הגברת ליהמן לזקוף לזכותו. אדם אנין רגש נזהר שלא להביט בה ישר בפנים כדי שלא לראות את השומה המכוערת שיש לה מעל הגבה השמאלית. בעיני שלי הביט תמיד ישר.”

גם דבורקין אמר כי דוקא בענין זה טעתה אניטה. אף הוא זכר את רון כאדם המביט “ישר בעיניִם”. הצלם החובב התפייט לו והוסיף: “מביט, ונראה כאילו הוא מבקש לומר דבר־מה, אך נמלך בדעתו ושותק. אולי לא תבין אותו.”

כאשר נשאלה האשה הפיקחית כיצד יכלה לנהוג עמו בחביבות “כאילו היא מבקשת למחוק מלבו את זכרהּ של מילדרד” נתנה בשואלים מבט שנותן שוטר ותיק בטירון ואמרה: “דוקא! תמיד צריך לחייך אליהם. אחרת לעולם לא תתפוס אותם.”

מכל מקום כאשר הגיע החוֹזר של הרב רוזנמן – מאותם חוזרים שהיו מגיעים לעתים מזומנות ובהם רשימה של בעלים שעזבו נשים עגונות בארץ אחרת – היתה אניטה ליהמן הראשונה שניחשה כי אהרן פריצקר ורון בן־פורת הם אדם אחד.

אך היא נזהרה מלומר זאת. תחילה לא שיתפה בחשדותיה אלא את הרי והנרי. (לג’וליוס חששה לומר זאת, שמא יפטפט ויקלקל לה את התכנית.)

את מעשיה תיכננה כבלש מקצועי לכל דבר. היא הגדילה תמונה קבוצתית שצילם דבורקין בחג העצמאות ואחר־כך גזרה מתוכה את תמונתו של רון והגדילה אותה שנית. את התמונה הזאת שלחה לסינסינטי ועמה תיאור מפורט וקטעים מן התיק האישי. עברו שלושה חודשים עד שהגיעה התשובה: האיש המכנה עצמו רון בן־פורת עזב את אשתו בלי להשאיר עקבות ונסע לארצות־הברית בחברת נערה ששמה ז’קלין סימון.

רק לאחר שהגיעה תשובתו של הרב רוזנמן יזמה אניטה את המריבה הקטנונית ליד הטלפון, וזאת, כדי לערער לרון את שיווי־המשקל! אולם נתברר שכל האמצעים הללו והסודיות שנשמרה מכל משמר היו מיותרים. כאשר שאל רבי גרינברג את רון, לתומו לכאורה, אם הוא מכיר אדם ששמו אהרון פריצקר השיב לו רון בפשטות: “זה אני.”

הידיעה היכתה את עירנו בתדהמה. מכתבו של הרב מסינסינטי היה לשיחת־היום. הכל דיברו בזה: יושבי־קרנות – בחדוַת השערוריה, באי המרכז הקהילתי – בצער ובפליאה. היו שאמרו כי לא ייתכן הדבר. אי בזה התבלבלו היוצרות ונפלה טעות במסמכים. אולם אחרי שהודה רון באשמתו לא נותר אלא להכיר בזה ששיטה בנו. לריק פיזרנו אהבתנו על אדם שאינו ראוי.

תקיפי דעת זעמו ותבעו פעולה מידית. דקי הרגשה חשו מבוכה עצומה. ידידים קרובים ראו עצמם נבגדים. אֶלֶן התקצף וזעם. מילטון התהלך כאבל (“נשׂגב מבינתי כיצד יכול אדם להשתתף בשיעורי התלמוד, להקשות קושיות נבונות, ואחר־כך להתנהג כאילו אין דבר קדוש בעיניו…”). מילדרד היתה נרעשת וביקשה מג’וליוס שלא יעשה צעד פזיז לפני שייוָעץ בה. הרי היה מבודח (“גבר שאשה אחת אינה מספיקה לו גם שתיִם זה מעט לו…”). שלדון לבדו לא נקט עמדה קיצונית (“על כל פשעים תכסה אהבה,” אהב לצטט).

איש לא האמין שיעז לבוא למרכז הקהילתי למחרת בבוקר. אבל הוא בא (“כמו השריף מ’בצהרי יום', לבדו באמצע הרחוב, כך הלך שם בפרוזדור שהתרוקן מאדם,” סיפר עד ראיה. “אף אחד לא היה לו דם להביט לו ישר בעינים ולהגיד לו מה חושבים עליו…”). יומיִם עשה את עבודתו כרגיל, אף כי איש לא בא לחוג לדרמה יוצרת, ועל דלת החוג להיסטוריה תלה מישהו דף ועליו ההודעה כי מסיבות טכניות לא תתקיימנה פגישות החוג עד להודעה חדשה. בשערי תלמוד־התורה המתין לו השמש (“הרבי אמר שאתה תבין מדוע לא יהיו שיעורים כרגיל”). רון הבין ולא חזר לשם. אפילו לא היה צריך לבקש ממנו שיתפטר, כפי שהציע מילטון שלא בפניו.

רק ביום השלישי התקיים דיון ראשון במוסדות הקהילה. כרגיל, נחלקו לבית הילל ולבית שמאי. בית הילל אמרו כי ענינים שיש לו עם החוק צריך להסדיר באמצעות החוק ואַל לקהילה להתערב (אולם גם הללו הסכימו שלא יוכל לשמש דמות חינוכית לנוער), ואילו בית שמאי תבעו פיטורים לאלתר מכל תפקידיו. אחדים אמרו שלא היו מצטערים לראותו אורז את מיטלטליו ועוזב את עירנו, לטובת כל הצדדים. מילטון היה תקיף בדעתו שאין מקום בקהילה מהוגנת ל"שליח" שכמותו (אף כי בעצם לא שלחוֹ אלינו איש). התעורר ויכוח מעניין: כלום היינו מפטרים, חד וחלק, סתם תושב העיר רק משום שלא הסדיר כשורה ענינים שבינו לבינה? לבסוף גברו בית שמאי והוחלט שמעשיו הם עבירה שיש עמה קלוֹן ועל־כן אין לו מקום בשירות הקהילה. היתה גם הצעה מרחיקת־לכת לגרשוֹ בחרפה ולא לפסוק לו פיצויים. ג’רולד אלטנברג, המשפטן, התנגד לזה בכל תוקף – בהשראת שלדון, ידידו. הוא קיבל עליו ליַצג את רון שלא על־מנת לקבל פרס, אף־על־פי שלא דיבר עמו מטוב ועד רע מימיו. כיוָן שכך נכנע הרוב והסכים להעניק לו פיצויים מתקבלים על הדעת, בתנאי שלא יַראה עוד את פרצופו במשרדי הקהילה.

שלדון הלך עם ג’רולד לשוחח עם רון. הצטרפה אליהם גם ז’נֶט, רעייתו של ג’רולד (המנהלת סדנה יצירתית בהברטוֹן קוֹלֶג'), בגלל הענין שלה במעמדים דרמתיים.

רון וז’קלין ישבו בחדר האורחים שלהם (“כמו על צרורות”, תיארה אחר־כך ז’נט) ועיניהם אדומות, כאילו לא ישנו כמה לילות. ניכר שמצאו אותם בסופה של שיחת נפש מיַגעת, שהתישה אותם עד תוֹם. הם ישבו כמוכי הלם על הכורסאות (שיצא עליהן קצפה של אניטה) ובקושי קמו לכבוד אורחיהם. החדר נראה מוזנח ומלוכלך כחדרם של אנשים שנואשו מללבוש חזוּת מהוגנת ואיבדו את הצורך לשמור על הנקיון. בפני ז’קלין נגלו גם אותות של פחד.

האורחים התהלכו שם על בהונות וישבו על קצות הכיסאות והיססו הרבה עד שפצו את פיהם. ג’רולד הוא שהתאושש ראשון. הוא פתח מן הסיפא ובלי להזכיר כלל את הרקע לפיטורין הציע את עזרתו בניסוח מסמך הפיטורין ותנאיו.

רון הקשיב לו בעינים ממצמצות וכשגמר פרץ בבכי. ז’קלין לא איחרה להצטרף.

שלדון וג’רולד נתקפו מבוכה גדולה (ז’נט לא – הלא היתה צופה בלבד). בכי לא הלם את דימויו של רון, דימוי של בן־חיל היודע לספוג מהלומות. שלדון ניגש אל רון והניח את כף־ידו על שכמו, אולם הדבר אף הגביר ברון את רחמיו על עצמו והוא התיפח כנער. רק אחרי שגער בו ג’רולד הצליח להתגבר על צערו. הוא הלך לרחוץ את פניו, ובשובו, יבש ומסורק, יכלו לדבר לענין.

ג’רולד היה מוקסם כל־כך מן המהירות שבה חזר רון להיות נער־זקן עליז וטוב־לב, המוחל לכל אויביו את רשעותם, שהתנדב לטפל גם בהתרת התסבוכת המשפטית הכרוכה בנישואים שלא כחוק.

ג’רולד אינו מקובל אצלנו כאדם נוח להתרשם. הוא פרקליט שנון, קר־מזג וחשדן, הרגיל בטיפוסים חלקלקים, היודעים לבנות מערכת טיעונים אמינה על יסודות רעועים. גם דמעות אינן משפיעות עליו. לא אחת ראה פושעים קשוחים המסוגלים להגיר דמעות כאילו לפי הזמנה. גם לא היתה לו דעה חיובית על רון. כאמור, איש באיש לא פגע. ממה ששמע הסיק כי אפילו כנוכל הוא מליגה נמוכה. כאשר נחלץ להגנתו היה כבודה של הקהילה לנגד עיניו – לא רצה לראות את עמיתיו נוהגים קשיחות יתרה עם זר רק משום שקודם־לכן הפריזו באמון שנתנו בו. ואם אחרי כל זאת יצא מן הפגישה ההיא כאחוז קסם ולא חדל להתעניין בו גם אחר־כך – כדרך שהוא נוהג בשאר ה"מקרים" שלו – משמע, היתה באיש הזה איזו כריזמה ולא היינו שוטים גמורים ומוּכּים בסנוורים כאשר חיבבנו אותו כל־כך לפני שנודעו העובדות המצערות.

בדרכם הביתה תהה ג’רולד מה הדבר שנגע אל לבו: הפתיחות הקורנת ממנו ואינה מתיַשבת עם הנטיה הפחדנית לגונן על עצמו באמצעות שקרים? ושמא טוב־לב, פשוטו כמשמעו, תופעה נדירה אצל אדם שתולדות חייו רצופים מאבקי הישרדוּת? ואולי – שוב סתירה מעניינת – איזה יושר פנימי עמוק, שאינו מתיר לו לשבץ את מעשיו במערכת ערכים יחסית, המעדיפה רעה אחת מן הגרועה ממנה?

שלדון היטיב להגדיר את רגשותיו שלו: מחבב הוא אצל רון את תמימותו. (“היה בו משהו, שלא יכולת אלא לחבב… כמו שמחבבים ילד נבון וחלש, המשמיע קולות של סוּפֶּרמֶן, אבל בסתר לבו יודע שיברח ברגע שתתפתח תגרה… היתה גם הרגשה של צער גדול על כשרונות מתבזבזים. הלא הגבר הזה היה מסוגל להישגים של ממש בכל תחום שנגע בו… אבל איכשהו הצליח להחמיץ ברגע האחרון… לפעמים, כאשר הייתי שומע אותו מפַתח, במקוריות נדירה, רעיונות מבריקים אפויים למחצה, כאב לי הלב. הייתי אומר לעצמי: הנה מישהו שהחטיא את המטרה כחוט־השׂערה…”)

ז’נט, אשה מעשית, אף־על־פי שהיא עוסקת בענינים ערטילאיים למדי התירה לעצמה לשׂחוק בטוב־לב על הגברים השנַים. במאתנו זו, הקשוחה ונטולת אשליות, קיבלו עליהם הגברים את התפקיד שיוחס, בלי צדק, לנשים: אין הם יכולים להשתחרר מן ההערצה הילדותית לדמות הרומנטית של מי שמוכן לתת “את כל הון ביתו (ושל אחרים) באהבה”. מי שהעז לברוח מאשתו עד קצווי ארץ כדי לראות חיים עם אשה אהובה הוא גיבורם הנסתר. קשה להם להשלים עם זאת שהוא סתם מושחת. אבל גם בפיה היו מלים לשבחו: “יש לו הליכות של ג’נטלמן בריטי. כשהוא מדבר עם אשה יש לה הרגשה, שאיבד ענין בכל הנשים שבעולם. אם אינו מחזר אחריה הרי זה רק מפני שהוא נאמן לשלו. אינו מנבל את הפה. (“גם לא בחברת גברים בלבד,” אישר שלדון.) אינו שותה. אינו מעשן. אינו זולל. אוכל בנימוס, ורק כמה שנחוץ לקיום הגוף. אינו מתפרץ לדברי אחרים ואף פעם אינו מתחיל את הטיעון שלו בדחיה מוחלטת של דברי קודמו. כשהוא חולק על דעתך בתוקף הוא משתדל שלא לפגוע.”

(שלדון הסכים וחלק על אניטה שאמרה עליו שהוא “שקרן כפייתי”. אדם שניחן במידה מרובה כל־כך של שליטה בעצמו אינו “כפייתי”. וכאן העיר שנקל להבין מדוע רק את אניטה לבדה לא הטעו נימוסיו הטובים. חוש הריח שלה אמר לה כי גבר המתפקע מרוב אדיבות כלפי הנשים – סימן שחטא לאשה אחת לפחות. בעלה המנוח, שבגד בה על ימין ועל שמאל, היה כזה – האדיבות בכבודה ובעצמה.)

דבר אחד התמיה את ג’רולד: גבר נבון, וערמומי לעת מצוא (בזה חלק על שלדון), שרצה לברוח מאשתו, וקצת גם מהמשטרה והחוק, מה ראה לגור בעיר קטנה, שהכל מכירים בה את הכל? הלא אילו נסע לניו יורק או ללוס אנג’לס היה נעלם שם בלי להשאיר עקבות כל־עוד לא נזקק לשירותי הקהילה היהודית ולא נסע במהירות מופרזת… (שאלה כזאת רק ג’רולד מסוגל לשאול, כי הוא לבדו נוטה למעט בערכה של איכות החיים בעירנו.)

מכל־מקום, מרגע שקיבל עליו ג’רולד להתיר את הפקעת גברה התאוצה ובתוך שבועות מעטים הוסדרו הפיצויים – לפנים משורת הדין – וגם הצד החוקי מצא את תיקונו.

בנדיבות יוצאת מגדר הרגיל סייע בידי רון לפתור גם בעיות במרחקים.

בפגישתם השניה נודעו לג’רולד העובדות כהוָייתן: הסתבכותו של רון עם החוק אף היא מקוֹרה בפשעי אהבה. הוא נתן שׁקים בלי כיסוי משום שאשתו משכה את כל הכסף מחשבונם המשותף. (“בלי ידיעתך,” הושיט לו ג’רולד נימוק. “לצערי, עלי לאכזב אותך,” השיב רון, אף כי לא היתה כל אפשרות לבדוק זאת. “ידעתי, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי זקוק לכסף הזה בדחיפוּת.” ג’רולד שב והציע עזרתו: “קיווית שלא יפדו את השקים לפני שתיכנס המשכורת הבאה.” אולם רון, בחיוך כובש לבבות, הודה כי לא היה לו כל סיכוי להחזיר את החובות ההם.) זקוק היה לכסף הזה כדי לממן את הוצאותיה של ז’קלין (“צרכים בסיסיים, לא מותרות”), שנאלצה לברוח מביתה מפחד אחיה והלכה לגור בעיר אחרת. עובדות אלה לא מיעטו את אהדתו של ג’רולד ללקוח החינם שלו, אלא אדרבא – הגבירו חיבתו לו. (התיאוריה של ג’נט אמת היתה: בעלה צונן המזג אכן מחמם בלבו מאוַיים רוֹמַנטיים שלא יתגשמו לעולם… לא נותר לו אלא לתרום מזמנו לשגעונותיו של אחר.)

ג’רולד עשה נפלאות בסידור עניניו היגעים של רון. באמצעות הרב מסינסינטי הצליח להסדיר גם בעיות שלא יושבו בינו ובין עגונתו בישראל. רון קיבל עליו לשלוח לה גט על־פי תנאיה (אחרי שברח אל מעבר לים נואשה מלהחזירו אליה) וכתב התחייבות להפריש חלק ניכר ממשכורתו כדמי מזונות. אמנם אז עדיין לא ידע איש מניין תבוא משכורתו, שכּן מוסדות הקהילה עמדו על דעתם שאין לו מקום בתוכנו, אולם הכל האמינו כי על־ידי קשריו הטובים של ג’רולד עם לקוחות בערים אחרות תימצא לרון איזו משׂרה שתאפשר לו לסלק את חובותיו במרוצת השנים.

איש לא¹ העלה בדעתו שיישאר בהניטאון. הניחו, בהרגשה גוברת והולכת של רוָחה, כי אחרי שיסודרו הענינים הפוֹרמליים וסכום הפיצויים יופקד בחשבון הבנק שלו ימהר להסתלק ממקום שקילקל בו. הרי לא היה יכול לקווֹת שיימצא רב בעירנו – אף לא שלדוֹן – שיסכים להשׂיאו שנית לז’קלין אחרי שיגיע מישראל גט הפיטורין מאשתו הראשונה. הכל ביקשו בכל מאודם לשכוח את הפרשה, שהיתה גם מעציבה וגם מגוחכת ולא הוסיפה כבוד לאיש מן הנוגעים בדבר. (מעטים גרסו כרבי מילטון גרינברג שיצא הפסדה של עירנו בשכר אָשרה של אשה אחת מישראל. שכן אילולא ערנותה של אניטה היתה האשה ההיא אסורה לאחרים ומבלה את שארית ימיה בבזיון ובצער.)

אולם רון הפתיע גם הפעם.

הם לא הסתלקו למקום שאין מכירים אותם כדי לפתוח מבראשית (בשמות הרשומים בדרכוניהם, ולא באלה שאימצו להם, בדרך הישר ובלי כל עקמומיות ואחיזת־עיניִם), אלא פינו את הדירה שקיבלו מן הקהילה והעבירו את מיטלטליהם למעט כורסות המריבה – לביתה של אֶדית שטראוס, על שפת הנהר.

אֶדית שטראוּס היא בת לאחת המשפחות הותיקות ביותר בעירנו. צאצא אחרון לדור הנפילים. סבה היה מאדירי ארץ. (מעשיהם הראשונים של חלוצי קדמה אלה נשכחו, ואילו התרומה שהרימו לפיתוח האיזור חקוקה באבן על בניני ציבור לא מעטים בעיר ובהֶברטוֹן קולג'.) אחרי שנפטר אביה החלה ההתדרדרות. אחֶיה העתיקו את עסקי המשפחה למקומות אחרים. אדית, שירשה נכסי דלא ניידי בהניטאון, לא השכילה להחזיק בהם וליהנות מפירותיהם. היא התנהגה כאחד הגבירים הללו שאינם יודעים להעריך שוֹויו של נכס, ובתוך חמשים שנה ירדה מנכסיה. בעלה, משכיל אביון שנקעה נפשו מגאוָתה, נטש אותה והרחיק עד בֶּרקלי. בניה ובנותיה פרחו אף הם מן הקן והקימו להם משפחות הרחק מכאן. אדית נותרה לבדה בבית מידות בנוסח ישן שנתרוקן מיושביו. קרן שמורה, צנועה למדי, ממלאת את כל מחסורה.

שנים רבות היתה אדית נשיאת “הדסה” בעירנו. כאשר הגיעה שעתה לפרוש לא רצתה להכיר בזכותן של חברות הארגון לבחור אחרת תחתיה בעודה בחיים. היו מריבות לא נעימות ובסופו של דבר עזבה את משרדה בטריקת דלת. כעס רב היה בלבה על הקהילה: בעוד עָשרה עמה נהגו בה כבוד, ומשנתרוששה שילחוה בבעיטה. מאז כל מעשיה מכוּונים להזכיר לנו את חטאינו.

אומרים שגם התעקשותה לגור בביתה הישן נועדה להטריד את מנוחתנו.

ראוי הוא הבית שיוחזק כאתר היסטורי. משפחות שטראוס היתה המשפחה היהודית הראשונה שהעתיקה את משכנה מן הרובע היהודי, שכונה צפופה מדרום לנהר, אל הפרבר הטובל בירק של המשפחות הפרוטֶסטַנטיות העשירות שמצפון לו. זו היתה פריצה נחשונית אל לב־לבו של החוג הסגור של המיַסדים.

לפנים היה הבּנין מפואר (מנקר־עינים מעט לטעמה של הקהילה היהודית שבחרה להצטנע) והביאו תיירים לחזות בו. היום הוא מתפורר והולך. אין מי שיתַחזקוֹ ואין מי שישמור עליו. יתר על־כן, המגורים בו הם בחזקת סכנה. הרובע היהודי לשעבר, מעבר לנהר, הוא היום גטו של כושים חרֵב למחצה, וכל האיזור שמן הגשר ועד רחוב בית־הכנסת (“מועדון הספורט על־שם מרתין לותר קינג”), מקום שהתקלקלה מכוניתו של רון, הוא שטח הפקר ריק מאדם.

ההצעה הנדיבה של הקהילה להעניק לאדית מקום של כבוד בבית־אבות לכל ימי חייה תמורת הבנין הנחרב והולך נדחתה בחרי־אף. אדית פירשה זאת כנסיון מרושע להורידה מגדולתה. היא התעקשה לשמור על אותות נוגעים ללב של תפארת מדוּמה (יש לה “קאדילאק” ישנה־נושנה ונוהג בו כושי שׂב שׂיער, שהגיע לגבורות, במדים של מוקיון), כאילו השם שטראוס מחייב אותה להתנהג כאצילים בני הדור הישן המתעקשים למות בבית שנולדו בו.

יש סברה שבכוָנה נשארה בביתה הישן (על הקירות מקולפי הצבע יצירות אמנות של בּרַאק, ולַמינק ופיקסוֹ) כדי שיעיקו על מצפוננו חייה העצובים והסכנות המרחפות על ראשה. אם כך ואם כך, אדית היא אשה שחייה מעוגנים בתולדות המקום. מעשיה התמוהים מובנים למי שבקי בהם ויכול לרדת לסוף דעתה של יורדת מנכסיה, אשר בגיל שמונים אין צפויה לה התבהרות מוחין. אולם מה ראה רון לקחת את נערתו היפה ולגור על גבול הסכנה, מקום שאותם פרחחים שהתאנו לה בשעתם יכולים לראות אותה בבואה ובצאתה? מה ביקש ללמדנו במחוָתו הסמלית? (לא היה לנו ספק שכך הוא מנסה לשדר לנו משהו.) האם חיפש לו בעלת־ברית למאבק עקשני וחסר תכלית כנגד הקהילה? (כלום עשינו לו עוול?) או שמא, כגרסת שלדון, עשה כן, קצת בבלי דעת, כדי לכפר על חטאו כלפינו? או שמא האמין באותות הגורל?

(ביום שהלכו ז’נט, ג’רולד ושלדון לביתו של רון פרצו שני כושים גברתנים לביתה של אדית ומכיוָן שלא מצאו בו חפצי־ערך – יצירות האמנות לא עשו עליהם רושם – היכו אותה והלכו להם. אחרי השיחה עם שלושת מלאכי הקהילה נסע רון הישר לבית־החולים, ישב אצל אדית שעה־שעתים, מחוָה אצילית כשלעצמה, שכן אדית היא שהסיתה את אניטה כנגד מילדרד, אחר־כך נסע לביתה והעביר לכספת של בנק את יצירות המופת שהופקרו שם. אולם איש לא העלה בדעתו כי ביום שיפנה את דירתו ילך לגור עמה. לפני־כן לא פגש אותה אלא פעם אחת בלבד, בחתונה של קרוב רחוק שלה. אמנם ראו אותם משוחחים זה עם זה, והזקנה הזועפת אפילו השתעלה כמה צחקוקים, שנזקפו לזכות כושר ההידברות של רון, אולם לא היה מקום לסברה שבשיחה ההיא נקשרו קשרי ידידות איתנים כל־כך שיוכלו לחיות עמה בקוֹמוּנה של שלושה.)

פרשנות היא תאוָתם הנסתרת של הוגי־הדעות שבנו. ובעוד רון בחיים נחלקו הדעות לגבי המניע האמִתי למעשהו. רבי גרינברג, מעמיק חקור ומיטיב נסח, הסביר זאת כך: הרי זו מחוָה שנועדה להפוך את הקערה על פיה. בלכתו לפרוס סוכת־שלום על הזקנה, שנוח לה למות מיתה משונה ובלבד שתגרום לנו יסורי־מצפון, הריהו מסתלק מן הנאשמים ומצטרף אל המאשימים. מאחורי האצבע המאשימה של אדית, המכוּונת כנגד יהודי הניטאון, יוכל גם הוא להתיַצב בקומה זקופה.

פשטנים שבחבורה, כגון פליקס הוֹפמן, הלוטש עין למשׂרתו של ג’רולד באיגוד המשפטנים, אומרים כי מן־הסתם יש כאן מניע לא־אצילי ביותר: הישישה לא תוציא שנים רבות ומן־הסתם תוריש למיטיב עמה מה שנותר מנכסיה. (ג’רולד, שניהל לפנים את קרן הנאמנות של משפחת שטראוס מיטיב לדעת ממנו שאין שחר לגרסה המרושעת הזאת. הוא עצמו סיפר לרוֹן כי מלבד הנהג הכושי וחובותיה אין לה דבר להורישו. יצירות האמנות רשומות על־שם בניה. הבית שייך לקהילה ששילמה את חובותיו. שאר הנכסים פה־ושם, שייכים לקרובי־משפחה שלה בבּוֹסטוֹן ובפילדלפיה.)

בית הילל (גם הפעם שלדון, ועמו סטיב ותיאודור, ואפילו הלמוּט נדיב־הלב) גרסו שנשאר בעירנו כדי להוכיח לכל מי שנתן בו אמון כי לא טעה בו. אף־על־פי שברח מפני החוק הוא איש המצפון. אף־על־פי שרימה, והתנכלל, והסתתר מאחורי חזוּת מזויפת, והתפחד מפני האמת – בעומק נפשו הוא אדם ישר ואמיץ.

ג’רולד, מעשי ומפוכח, ביקש לרדת לשורש הטעות שטעה רון באנשים שהיה לו עמם מגע יומיומי. (אמנם הכיר את רון רק אחרי שירד מגדולתו, אך ראה עצמו כמי שהיטיב מאחרים להבינו. כביכול, נסיונו עם עבריָנים מכל סוג מאפשר לו לעשות את האבחנות הדקות בין כל מיני גניבת־הדעת. “הוא ברנש חביב וגם פיקח, אבל אינו חכם דיוֹ להביא בחשבון שאולי אחרים פיקחים ממנו… הוא רואה את אנשינו מתחכמים ומתפרחחים בצותא ונדמה לו שהם שוטים מופלגים… אין הוא מבין שמאחורי החזות הזאת יש פכחון קר ומעשׂיוּת נחושה… אינו תופס כלל כי ההתפעלות של אחינו בני־ישראל ממעשיוֹת ארץ־ישראל היא מחוָה של נימוס במקום שאינה רגש אשם… הניטאון נראתה לו כעיירה קרתנית מנותקת מן העולם. הרושם שעשה על אנשינו עוד חיזק אצלו את ההרגשה שנקלע לגן־עדן של שוטים… לא היה בדעתו להתגרות בחוק האמריקני… עד כדי כך אינו שוטה… טקס הנישואין שלו היה בדיחה מקומית… לא התכוון להציג את התעודה מחוץ לעירנו… דרשו ממנו להתחתן – התחתן… מה אכפת לו?..”)

אולם אחר־כך, אחרי שהסתבך, ונהגנו עמו לפנים משורת הדין, כך סבור ג’רולד, הבין שטעה בנו. איננו טיפשונים אלה המדברים וצוחקים בקול רם וכל פרחח מישראל נישא אצלנו על כפיִם כאילו הוא ארי בן כנען בכבודו ובעצמו. וזו הסיבה להפתעה שהכין לנו אחרי שהיו הכל בטוחים כי לא נשוב לראותו בתוכנו.

על־פי הגרסה הזאת, הנדיבה למדי, לא הלך להגן על אדית כדי “להרגיזנו”, או “להתנקם” בנו, אלא להפך – להראות שהוא מוכן לשאת בענשו. הוא חטא לנו וניצל את נדיבותנו ועתה גזר על עצמו מעצר בית עם אשה מרת־נפש.

הלמוט הסכים עמו. אף־על־פי שמצא בו מידה יתרה של שמרנוּת, שאינה לרוחו, ראה את התנהגותו של רון כמעשה של אומץ־לב אזרחי. הוא לא ברח מפני זעם ובוז ולא נרתע מסכנות ממשיות. לאמור, אף הוא לא היה לו ספק שהלה מבקש לטהר את שמו לפני שהוא נעקר והולך לו. עד כדי כך חשובה לו דעתנו עליו.

אולם הרוב לא גרסו כך. לדעתם, היה רון ברנש חלקלק, שהונה אותנו בלי בושה. היו שמחים אילו יכלו להיפטר ממנו לצמיתות. הם ליגלגו על מי שלימדו עליו זכות. הם צמחונים, “שמצאו בידם שרץ ומתעקשים לטהרו…”

(אחרי שנרצח הלכו גם בית שמאי אחרי בית הילל והגיהו קצת את גרסותיהם. רבי גרינברג נזקק לתורת הנפש ומצא בו “יצר של הרס עצמי” וג’וליוס שכח את רוגזו ואמר שנשאר בעירנו כדי “להציל כבודה של ישראל”: אם נוֹכל שכמותו נתברך בסגולות נעלות, מהוגנים שבהם על אחת כמה וכמה… הרי זה מלמד משהו על הארץ שבא ממנה…)

כאשר עברו לגור בביתה של אדית, עבד רון ימים אחדים בשיפוץ הבנין. (הַרי הציע לו עזרה, אולם הוא סירב לקבל.) אחר כך נסע ל W & W לחדש את המלאי. בדרכו ביקר אצל נֶט פרידמן וביקש לקנות ממנו את המכונית שקיבל במתנה. נט נעלב. אולם רון לחץ עליו לקבל תשלום ראשון בעד המכונית. (נֶט קיבל את השׁק וקרע אותו לגזרים, אולם לא סיפר זאת אלא אחרי הרצח.) משם נסע לבנק ופתח שם חשבון חדש אחרי שהעביר לאשתו בישראל את כל חסכונותיו בחשבון הישן.

הכל תמהו מניין יש לו כסף, וכבר התהלכו שמועות שאדית חפרה במטמונים. אולם עד־מהרה נתברר כי בביקורו ב־ W & W פגש את ליאוֹ ווֹלפֶנזוֹן וזה הציע לו עבודה.

התנהגותו של ליאוֹ לא הפליאה אותנו. הכל יודעים שלא יחמיץ הזדמנות לפגוע בג’וליוס (הוא מכנה אותו “פליישיקר” תחת מילכיקר, רמז עבה לתאווֹת־הבשרים שהוא שטוף בהן). הם צהובים זה לזה מימות דור. קצת בגלל מאבקי יוקרה וכוח וקצת בשל מעשים שהיו. (בשכבר הימים הלשין ג’וליוס על ליאו והדבר עירער את מעמדו בקהילה. ליאו אמנם היה קומוניסט במולדתו, אולם באמריקה חזר בו. ארצנו נתנה לו זכויות אזרח ואת החירות לפתח את כשרונותיו ואין לו טענות עליה.) הוא ידע כמה להוט ג’וליוס להיפטר מן הזוג הישראלי. וכששׂכר אותם לעבוד בשבילו וסידר להם רשיון עבודה והעניק להם את הבסיס החמרי לקיומם בעירנו גרם עגמת־נפש מרובה למי שביקש בכל מאודו להשכיח את הפרשה.

ז’קלין עבדה במחלקת הבשׂמים של הסניף המרכזי, לא הרחק מן המרכז הקהילתי. באנגלית רצוצה הצליחה למכור משחות פנים יותר מכל בחורה שעבדה שם. נשים מזדקנות מבקשות להאמין כי שימוש רצוף במשחות ההן יעניק להן עור פנים רענן כשלה. (היו גם כאלה שנמשכו להציץ מקרוב באשה שעמדה במרכז של שערוריה.) ליאו היה מרוצה מאוד ממנה.

רון קיבל משׂרה שטיבה לא ברור. הוא לא ישב במשרד הראשי וגם לא מצא לו מקום של קבע בסניף כלשהו. היה משהו מסתורי בעיסוק שלו, שכל אחד נתן לו כינוי אחר. ליאו הגדירו כ"פיקוח על מחירים" ואילו רון נתן לו שֵם מרתק יותר. לידידים קרובים סיפר שהוא עוסק ב"ריגול תעשיתי". רק אחרי מותו נודע במה עסק באמת. (ליאו ידע להלביש למלאכה בזויה כותרת מלהיבה. הוא ידע את חולשתו של רון. חייל ותיק מתבזה כאשר הוא נאלץ למכור סִדקית, אולם לא יראה כל פחיתות כבוד בעיסוק פחוּת לא פחוֹת תחת שֵם מרומם). למעשה, היתה המלאכה נטולת ברק לחלוטין. הוא לא הצטרך לחדור בחשאי אל מטה היריב כדי לצלם שם מסמכים סודיים, אף לא לחשוֹף את סודותיהם של סוכני מכירות, אלא בוקר־בוקר, בשעה שפותחים את חנויות הכל־בו, היה נוסע למרכז קניה כלשהו ובאמתלה שבא לקנות משהו היה משוטט בחנויות של “שופ’נסיב”, מתחרהו העיקרי של ליאוֹ, בודק את כמות המצרכים ומחיריהם ומשדרם למשרד הראשי, כדי שיעדכנו על־פיהם את המחירים בסניפים של W & W.)

הוא לא הצליח בתפקידו כז’קלין, אולם זאת לא מפני שלא היה מסור לעבודתו. הוא, פשוט, בלט – בהדרת־פניו, בלהיטות לשחק שהתנוצצה בעיניו בשעת מעשה – ומיד השגיחו בו וסילקוהו באדיבות. אילולא קרה מה שקרה היה ליאו צריך להעבירו לעבודה אחרת, כי בתוך ששה שבועות “נשרף” בשבעה מתוך תשעת הסניפים של “שופנ’סיב” באזורנו.

לאחר מעשה אמר ליאו כי זה הדבר שהיה על דעתו – לתת לו משׂרה אחראית יותר במשרד המרכזי (“רון היה ראוי לעיסוק מכובד יותר מחיטוט בדוכני המכירה של חנויות כל־בו”). מכל־מקום, הרעיון לא יצא אל הפועל. רון הספיק לעבוד רק שבועות מעטים ב־W & W לפני שקרה האסון.

בשבועות הללו ידעה אֶדית שלוָה ונועם. ביתה העצב התמלא חיים. רון וז’קלין נהגו עמה באדיבות מופלגת. הם שיפצו את ביתה, אָרחו לה לחברה, סבלו את שגעונותיה, ביזבזו את זמנם לשמוע את סיפוריה הארוכים לבלי קץ ואת טענותיה וטרוניותיה על כל העולם, החיו את הגן העזוב והרחיקו מביתה את הגנבתנים, שהיו עושים באגפים הצדדיים, הפרוצים, ככל העולה על רוחם – ואף־על פי־כן העניקו לה את ההרגשה שהיא מטרונית רבת־חסד, שאספה אל ביתה חלכאים ונדכאים.

עתה, כמו שבו ימי תפארתה, התעוררו בה גינונים של גדולה אמתית. במחוה של נדיבות התירה לאורחיה להשתמש בנכסי משפחה שהעלו חלודה. וכן הבטיחה להוריש להם, אחרי מאה ועשרים, את הספריה הגרמנית, שהעלתה אבק ועובש במרתף ביתה, זו שנידבה לפני שנים אחדות להברטון קוֹלג', אך סירבה להיפרד ממנה. פניה הקרינו רוֹננוּת, כאדם שמצא בנפשו כוחות גנוזים. קמטים יושרו והשׂיער, כמדומה, ראה חובה לעצמו להיראות רענן יותר, כמין גיוס כללי של כל סגולות הגוף והרוח לעצור על סף ביתה־מבצרה הסתערות על הנרדפים שמצאו מחסה בצל קורתה. כשרון מיוחד לה לאדית להאציל על אירועים פשוטים תפארת של עת אחרת. איש לא רדף את רון, ואף את ז’קלין הניחו לנפשה. הקהילה כאילו התנערה מהם והצטערה על שנשארו, אך לא גילתה אותות ברורים של אי־רצון. ג’וליוס, מילטון ושאר אנשים זועמים חדלו לדבר בהם, כאילו התעוררו מחלום רע שמשתדלים לשכחו. מצודתה של אדית לא היתה נתונה לשום התקפה. אחד־אחד, וכמעט באין רואה, הגיעו לשם המבקרים המעטים, אורחים רצויים כולם, שהוקירו רגליהם מביתה של אדית במשך שנים רבות ושבו לפקוד אותו דוקא בגלל דייריו החדשים. לא רבים התעלמו מן החרם הבלתי־מוצהר שהטילו רוב חברי הקהילה. אלה ראו להם חובה (וגם זכות מסוימת) לקיים קשר כלשהו, לשמו או לשמם, עם הזוג המנודה. מהם שבאו כהתרסה כלפי המִמסד ומהם – מתוך סקרנות או במעין הצהרת הזדהות עם הכלב המוכה, או מפני שביקשו לקיים קשרי ידידות שאינם תלויים בדבר, והנסיעה אל הבית העזוב, על גבול הרובע הכושי, בלילה, חידשה בהם את האמונה בגודל רוחם. אדית, לא זו בלבד שלא היתה צריכה להגן בגופה על המבואות הפרוצים של עיר המקלט שלה, אלא אף שמחה בכל לב על הביקורים הללו שהחזירו עטרה ליָשנה. היא לבשה את בגדי החמודות שלה, שׂמלות שיצאו מן האָפנה עוד בימי גדולתה, קיבלה את האורחים במאור־פנים ובגינוני נימוס מן הימים שהזעיקה את המשרתים במחיאת כף אל כף, הוליכה אותם לטרקלין המתפורר, הושיבה אותם בהדרת מלכות בכורסות המאובקות, מזגה יין קליפורניה תפל בכוסות פלסטיק כמוזגת יינות הריין בגביעי בדולח מתנצנצים, והעלתה מן השִכחה את כשרונה המובהק ביותר שנמחק והלך מאין שימוש – לקשור שיחה עם כל אחד ואחד, בחיוך אירוני נדיב עם הפחותים, ובהקשבה נלהבת של נערה צמאת דעת עם המעולים. (אחרי ביקור אחד של הרי ומילדרד הוחלפו כוסות הפלסטיק בגביעי זכוכית חדשים שהגיעו בחבילה גדולה, מתנת תורם אלמוני. אחר־כך הגיעו גם כלי בית וארגז משקאות.)

עד ראיה, שבא לבקרם עם ליאו, וסבל כל הביקור מן הריח שעלה מגל האשפה בשטח ההפקר שבין ביתה של אדית לרובע הכושי, סיפר כמה הפליאה אותו השלוה השורה על ה"מֶנַאז’־אַ־טְרוּאָה" המוזר הזה. בהיכנסם הסביר רון לאדית מה שלא השׂכילה להבין מדברי הפרשנות לחדשות בטלויזיה וז’קלין עסקה בסריגת כיסויים לכריות על־פי דוגמה בעיתון אָפנה גרמני משנות השלושים. השיחה קלחה בנועם ואדית לא התפרצה אף פעם לדברי הזולת ולא רמזה כי נסיונה עדיף מכל מיני יֶדע שרוכשים עתה באוניברסיטאות. רון נראה רגוע ומרוצה, ולא מתוח כמו שהיה לפנים, ומהתנהגותו ניכר שאין לו תרעומת על הקהילה.

האיש ידע לספר כי רון וז’קלין השכילו לקשור קשרי ידידות אפילו עם כמה משכניהם השחורים מעבר לנהר (אוֹטוֹדידקט אחד, שידע מיהו תוֹמַס מן והיה נכון לשבת שעות ארוכות ולשמוע מפי אדית על פגישותיה עם הסופר הדגול, זמרת ספיריצ’וּאֶלז מניו יורק שאיבדה את קולה והיתה רגילה לחברה של יהודים, ונער מוסיקלי, שלמד אצל רון לנגן במפוחית וחלם להיות לַרי אדלר שחור) והקשרים הללו שיחררו את אדית מן הפחד מפני השחורים, שמוטט את רוחה אחרי שהתנפלו על ביתה הבריונים. היא החלה לטייל בחוץ, אפילו בגפּה, והעזה ללכת עד אמצע הגשר (מפני שאהבה לעמוד עליו ולהביט במים הזורמים תחתיו כאילו הם “הזמן בכבודו ובעצמו הממהר לאנשהו ואינו מצליח לגרוף אותה עמו”) ויום אחד הרחיקה לכת עד כדי כך שביקרה את הנהג שלה, השוכב על ערש־דוַי, באיזור שאין המשטרה פוקדת אותו אלא במכוניות שיטור מזוינות.

ליאו, שבא לביתה של אדית בפיק־ברכיִם כלשהו (לפני שנים רבות אירגן שביתה במפעלי התעשיה של משפחת שטראוּס), סיפר אף הוא כמה הוקסם מסובלנותו של הזוג האדיב, שגאל את אדית מבדידות מטריפת דעת וחידש את הקשר שלה לקהילה. הוא עצמו נפגש עמם בסופשבוע אחד באגמי הצפון, מאושרים כילדים. (אדית ורוֹן התחרו ביניהם מי יאריך לשהות במים הצוננים, ואדית ניצחה – את כל הון ביתה היתה מוכנה לתת בנצחון הזה.) הם סיפרו לו כי בכל סופשבוע הם יוצאים לטייל. אדית אהבה מאוד ארוחה על הדשא ליד הנהר, אפילו לא הרחק מביתה. הַרי ומילדרד, שעברו שם בדרכם אל מחוץ לעיר, זכרו תמונה פסטוֹרלית: ז’קלין על מזח הסירות הקטן, ליד שׂדירת העצים אשר סימנה לפנים את גבול האחוזה של אדית, רגליה היחפות משתכשכות במים, ורון מלמד את אדית כיצד להחזיק את החכּה (אף־על־פי ששניהם יודעים כי זה שלושים שנה אין דגים בנהר המוליך את שפכיה של התעשיה הכימית).

האידיליה בבית שטראוס לא האריכה ימים. שבעה שבועות ויומיִם זכתה אדית לחסות בחיקה של משפחה שאין לה תוקף חוקי משום בחינה שהיא ואף־על־פי־כן יש בה כל האהבה, השיתוף בנכסים ואָרחות־החיים והדבקות בצותא כבמשפחה מאושרת.

כחתף נחתה עליהם מכת הגורל.

בשעת מעשה היו במקום עדים מעטים. קרובים היו פחות או יותר למקום האירוע ומסרו עדויות סותרות (אולי כדי להצדיק את העובדה שאיש מהם לא נחלץ לעזרה). מכל־מקום, אם ננפה את עדויותיהם מן הטפל ומניחושי הלב ומטעויות ראִיה (הדבר אירע בשעת בין־ערביִם סתוִית זוהרת, כאשר נוצקת במימי הנהר אדמומית של דם ובראשי הבתים הגבוהים של מרכז העיר מתנצנצים החלונות כבעירה זרחנית המסנוורת את העיניִם) תתקבל התמונה הבאה:

רון עבר במכוניתו בקטע הרחוב השומם שליד הנהר, לא הרחק מן המקום שבו התקלקלה מכוניתו ביומו הראשון בהניטאון. (עתה אין שם אלא כמה מחסנים סגורים על מנעול ובריח ובנינים שהעלו באש הבריוֹנים.) כשהתקרב אל הגשר הבחין בחבורה של פרחחים, שנטפלה אל נערה כושית.

הוא היה לבדו במכוניתו, אולם לא לבדו בכביש. כאשר האט את מהירות הנסיעה (מן־הסתם התלבט אם בחכמה יעשה אם יתערב) עקפה אותו מכונית אחת ונהגה תקע בצופרו להזהירו מפני הסכנה. היו שם גם עוברים־ושבים מעטים (אשה כושית שעמדה בפתח בנין וידיה על ראשה ועוד שנַיִם–שלושה גברים ששבו ממסבאה בקצה הרחוב, והשימו עצמם כלא רואים ואף החישו את צעדיהם).

היתה שם גם אדית. היא עמדה על הגשר והביטה על המים הזורמים תחתיו. ממרחק מאה פסיעות יכלה לראות כל מה שהתרחש. כאשר עצר רון את מכוניתו השגיח בה. הוא אותת לה בידו שראה אותה ויתעכב רק לרגעים ספורים. מיד יבוא.

גם ז’קלין ראתה אותו בבואו. היא עמדה בחלון והשגיחה על אדית שלא תעבור את הגשר. מרחוק הכירה את מכוניתו על־פי האנטנה הגבוהה שהותקנה בה. היא ידעה ששב מקניות וירדה למטה לעזור לו לשאת את החבילות.

רון יצא מן המכונית ובידו כלי (אחר־כך מצאו שם מפתח שבדי). הוא הלך לקראת הפרחחים, תחילה בצעדים נמרצים, כבטוח שייבהלו ויפרחו להם כאשר יראוהו, ואחר־כך בצעדים מהססים יותר. כשהגיע אליהם צעק משהו. אולם הגערה הזאת רק בידחה את דעתם. במהירות הבזק כיתרוהו וכעבור שניות אחדות נעלמו והנערה עמם.

ועל הכביש נותרה רק גופתו, בתוך שלולית דם.

רון נקבר בבית־העלמין היהודי בשמו המקורי (אהרן פריצקר). ושוב לא היה אפשר למחוק את הפרשה. אף לא להעלים רגשי אשם כמוסים. כל מי שהיה לו מה לומר דיבר. והפרשנים פירשו. איש על־פי נטיית לבו. תיאודור – במובאות מתרבות יוָן. אֶלֶן – בעברית עילגת. שלדון – ברוח נכאה ובהתפייסות עם הגורל ובחיפוש אחר אותות מעידים משורש הנשמה. ומילטון – באמונה מחוזקת בשכר ועונש.

אנשים קרובים ביכוהו בכאב צורב. ז’קלין מיאנה להינחם. אדית אָבְלה כאילו שכלה בן. מילדרד לא זזה מז’קלין כל ימי האבל.

מילדרד התנהגה כאילו נתאלמנה. בימים ההם חל בה שינוי ניכר. מתוך הכאב צף ועלה זעם כביר, כחרון־אף אֵלים לבלי שוב. היא הטיחה האשמות כבדות בכל מנהיגי הקהילה. אפילו שלדון לא יצא נקי. היא נקטה ביטויים בוטים (“אתם רצחתם אותו, ולא הפרחחים השחורים הקטנים…”) ולא אבתה לחזור בה. דברים שאמרה על אניטה אין הנייר סובל. כל נימוסיה היו כלא היו. היא התקצפה גם על אנשים שהתאבלו עליו בלב תמים בטענה, שאין להם זכות לכאוב את מותו, מפני שלא עמדו לצדו כאשר היה זקוק להם.

התנהגותה הביכה את מוקיריה. (תיאודור נפגע עמוקות כאשר גערה בו בנוכחות ז’קלין בבואו להביע את צערו. “אתה! שמיררת לו את החיים מפני שהעז להרצות בחוג ללימודים קלסיים על ספר קוהלת!” תיאודור המסכן רק אמר שזו היתה הרצאה מרתקת, אולם לא תוכל לעמוד בקריטֶריוֹנים מדעיים…) בשבעת ימי האבל, כאשר ישבה מילדרד עם ז’קלין, בעיניִם אדומות יותר מעיניה שלהּ, נאלצה אדית להסתגר בקומה העליונה. גם אותה האשימה במותו של רון (“מה היא עמדה שם והביטה בו כמצפה שיתנהג כמו גיבור? אילו לא ראה אותו איש אולי היה נוסע הלאה, כמו כולם, בידיעה שאין לו הכוח לשנות את אמריקה… או שהיה נוסע להזעיק את המשטרה… אבל היא עמדה על הגשר והביטה בו כמו האני העליון שלו והכריחה אותו לצאת מן המכונית…”).

כל־כך הפריזה במחווֹת של אבל וזעם, שהרי לא יכול לשׂאת זאת עוד. הוא עשה קנוניה עם אמה הישישה במיאמי וזו הזעיקה אליה את בתה לסעוד אותה בחולי שלא היה ולא נברא. נסיעתה של מילדרד שיבשה את תכניתה לקחת את ז’קלין תחת חסותה. הרי קיבל עליו לדאוג לה בהיעדרה. אולם ז’קלין סירבה לגור בקומה שהועמדה לרשותה בביתם אלא אם־כן תבוא גם אדית לגור עמה.

צניעותה עשתה רושם טוב על הכל. אדית אמנם דחתה בתוקף את הרעיון שתלך לגור בביתו של מי שבגללו הפסידה חלק ניכר מהונה, וז’קלין לא רצתה להשאיר את אדית לבדה בביתה הריק, אבל אחרי שהובאה אדית לבית־החולים, שלשה ימים לאחר השבעה (“זה רק חולשה קלה, בגלל ההתרגשות”), פחדה ז’קלין להימצא לבדה על גבול שטח ההפקר ונענתה להצעתו של הרי. היא קיבלה את החדר שגרה בו עם רון בלילם הראשון בהניטאון ובחדר הסמוך באה ללון ז’נט, שקיבלה עליה, בחיוך ותרני של אשה רחבת דעת ובזה למוסכמות, לשמש בת־לוָיה לאשה הצעירה, שהקפידה מאוד על שמה הטוב. הקפדה זו גרמה שמילטון, אשר קודם־לכן ראה בה אשה קלת־דעת, חזר בו מדעתו ומצא בה סגולות נפש שלא מצאו בה אפילו כמה משוחרי קרבתה העקשנים (“יָפיָה הסתיר מהם את סגולותיה האמתיות”). הוא ראה צורך לבקר אצלה בחברת רעייתו ושניִם מילדיו ולהסביר לה מדוע “נחוץ לו מאוד שתבין” כי תביעתו להרחיק את רון מתלמוד־התורה לא באה מתוך קנאות חשוכה או איבה אישית. אילולא השפעתו העצומה של המנוח על הנוער, כך אמר לה, אפשר שלא היה צריך להחמיר עמו כל־כך. אולם הוא היה נערץ עליהם עד כדי כך ש"מעשיו יכלו להתקבל על דעתם כנוֹרמוֹת של התנהגות". (לתיאודור אמר דברים דומים, בלשון שונה קצת: “אילו העלה בדעתו לחבר סידור תפילות חדש היו מתפללים מתוך הסידור שלו.”)

מן המגורים בצותא עם ז’קלין (ארבעה לילות. אחר־כך שלחה לשם את בנה, שהיה זקוק לחדר שקט כדי לעבוד על עבודת הדוקטורט שלו) חזרה ז’נט עם הערכה מחודשת לנערה, שקודם לכן חיתה בצלו של האיש שלה. הן שוחחו על כל דבר שבעולם וז’נט מצאה בה אשת־שיחה מלבבת ולא נעדרת פיקחות, אף כי תחילה נדהמה מתמימותה. (כאשר הכירה ז’קלין את רון לא ידעה שהוא נשוי. היא לא שאלה והוא לא סיפר, וכאשר התעוררה השאלה “כבר היה מאוחר”…) ז’נט העריצה את “כוח האהבה” של ז’קלין (“כוח היוּלי, פורץ־גדר, שלם ביָפיו”) שלקחה עליה סיכונים בקשרה יחסים אסורים עם גבר נשוי (“שעמדו בסתירה גמורה למוסכמות של חוג המשפחה, אשר לפני־כן היה כל עולמה”). לא נעם לה להודות כי גם ביחסים עם האשה שאהב לא הוכיח רון להיטות יתרה אחרי יושר גמור (“אולם אם היא סלחה לו מי אני שאשמור טינה”). פיקחות ומידה מפתיעה של רוחב דעת מצאה ז’נט בז’קלין כאשר דיברה, בכנות גמורה, על יחסי הרעות שבין רון למילדרד. ז’קלין האמינה כי לא היתה פילגשו. (העובדה כי אפשרות זו לא זיעזעה את ז’קלין זיעזעה את ז’נט: עד כדי כך נטועות בנערה דעות קדומות המתירות לגבר מה שלא מותר לאשה?!) אמנם יחסי הקירבה שבין מילדרד לרון נתהדקו והלכו, אולם היא, ז’קלין, לא היה לה יסוד לחשוש מהם. שכּן רון, הגם שהכיר טובה ל"זקנה המתלהבתנית", אף פעם לא התיחס אליה ברצינות יתרה. ז’נט צחקה בקול כאשר שיחזרה מזכרונה את הדברים ששמעה מפי ז’קלין – התיאור שתיאר רון את מילדרד שבועות אחדים אחרי שקיבל את התפקיד במרכז הקהילתי (“כל היום והערב היא טרודה עד למעלה ראש… בבוקר יש לה פגישה דחופה עם הגנן ולפנות ערב – עם הסַפר… בבוקר השכם יש התעמלות ובצהרים עציצים… וזה מלבד פיתוח הקול ופסנתר ופילוסופיה, ופיתוח האישיות, בין היוֹגה למֶדיטציה… ואסור לשכוח את ציפרני הרגלים והידים והשעתים שנחוצות לה כדי לקבל את הצורה הרצויה בין השכמה לטקס הבריאות של ארוחת־הבוקר… חצי שבוע היא במתח בגלל רשימת המוזמנים לסוף־השבוע והחצי השני בשביל להתנצל מדוע לא הזמינה את אלה ששכחה… היומן שלה צפוף ומזכירה פרטית רושמת את כל הפגישות החשובות שלה בשלושה לוחות שנה, שאף אחד מהם לא נמצא בארנק שלה כשהיא צריכה אותו… ב’ג’ואיש' [קיצור ל”ג’ואיש קומיוניטי סנטר"] היא מתרוצצת כל הזמן כאילו שכחה משהו בחדר אחר ותמיד היא בריצה למקום אחר ואף־על־פי שהיא המנהלת שלי איני מצליח לפגוש אותה אלא אחרי העבודה, באמצע הלילה…").

אמנם העובדה שהפגישות עם מילדרד נערכו “באמצע הלילה” יכלו להדאיג את ז’קלין, אולם רון היה חוזר מהן מבודח ובפיו איזה סיפור משעשע על רעיון חדש, כל אחד משונה מקודמו, שהעלתה מילדרד בפגישתם (“למה שלא נזמין את משה דיין ואת קיסינג’ר יחד… כמה זה כבר יעלה? חמשת־אלפים דולר לאיש? נוכל למכור כרטיסים ועוד יישאר לנו רוַח להזמין משורר יהודי להברטון קולג'…”). מתי התעורר בה חשד שמא הקשרים הללו נעשו “הדוקים מדי”? כאשר חדל רון ללגלג על מילדרד. גם זאת זקפה ז’נט לזכותה של ז’קלין. אף כי היא נראית כבחורה שתחכום הוא ממנה והלאה בעניני הלב היא חריפה ורגישה (“רון אף פעם לא ידבר לא יפה על אשה שהוא שוכב אתה”). בתמימות ראויה לכל שבח סיפרה לה ז’קלין כי את הדברים הללו עצמם אמרה לרון בשובו מפגישה לילית עם מילדרד. רון לא התבלבל. הוא הביט בה בהערצה כמו שמסתכלים בתינוק שאמר “חכמה” וסתם את פיה בנשיקה. “התיַבש לה המעיָן של ההמצאות,” תירץ את ההימנעות מדיווח, ומסגנון הדיבור הקישה שעדיין לא קרה הדבר, אבל ליתר בטחון החלה לחבל תחבולות כדי למנוע את פגישות הלילה ההן. והצליחה. מילדרד עצמה שמה להן קץ כאשר הרגישה שהן למורת־רוח לז’קלין. פגישות העבודה של רון ומילדרד נערכו בשעות אחר־הצהרים המוקדמות.

“אדם הרוצה לצאת ידי חובת הכל,” אמר סטיב לשלדון, “סופו שהוא מרמה את כולם.”

“החולשה היא כוח חזק בהרבה מן ההגינוּת,” אמר שלדון, שאירוניה היא החולשה החזקה ביותר שלו.

מילדרד נהרגה בתאונת־דרכים. אמה נספתה עמה.

הכל אצלנו התעלמו מחוות־הדעת של הפתוֹלוֹג במיאמי וסיכמו: מילדרד מתה משברון־לב. העובדה שהיתה שתויה כאשר נהגה במכונית – אין לה כל חשיבות. הרי לא שתתה כדי לשמוח, אלא כדי לשכוח.

ז’קלין נעלמה יום אחרי שהגיעה הידיעה ממיאמי. מצוָאתה של מילדרד נודע לנו סודה של ז’קלין. מילדרד ציוותה סכום הגון לילד העתיד להיוָלד.

אלן עשה מאמצים למצוא את ז’קלין. הניח שנסעה לעיר גדולה כדי להפיל את הוָלד, וקיווה שתסתלק מן הרעיון אם ייוָדע לה כי הסכום שהורישה לה מילדרד יכול להבטיח לו חיים בלי דאגה עד סוף ימיו.

אלן שיגר חוזרים לקהילות שיש בהן מושבה גדולה של ישראלים ושאל בעצת אנשים הבקיאים בעסקי תיאטרון וקולנוע (ז’קלין רצתה להיות שחקנית). אולם לא נענה. איש לא ראה ואיש לא שמע. כאילו בלעה אותה האדמה. ג’רולד צדק: בערים גדולות אפשר להעלם.

לאחר שבועות אחדים התיָאשנו. ז’קלין ניתקה את הקשר הרופף עם היהודים ואבדה בתוך המון נכרי.

אלן לבדו לא חדל מן המאמצים. כשנסע לישראל, במשלחת של פעילי המגבית, ראה לו חובה להיפגש עם בני המשפחה, כאילו בשביל לכפר על טעותו. הוא פגש את אשתו של רון ואת משפחתה של ז’קלין.

הפגישה עם האלמנה רק “עירפלה את התמונה”. היא דיברה על בעלה המנוח בכאב ובלי איבה ועל ז’קלין – ברחמים ובלי כעס (“נשים היו מתאהבות בו והוא היה מחזיר אהבה לכולן… הוא שכח שלא כל מה שאינו אסור מותר… בכל מקום שראה פרח קטף… והנה עכשיו הרס גם את הבחורה… מה תעשה?.. הרי לא תוכל לחזור לארץ… המשפחה שלה תהרוג אותה… וממה תחיה?.. היא טיפשונת כזאת ולא תדע לאן לפנות…”). האשה הצטערה שהסתבך בפלילים בגלל בעיות כספיות. היא עצמה לא היתה מעונינת כלל בכספו. רק רצתה להחזיר אותו אליה. לא תיארה לה שהפעם זה רציני. אילו ידעה היתה נותנת לו חופש ולא היה צריך לברוח (“כמו שפן”, זו היתה הפעם היחידה שזילזלה בו) ולנתק את הבחורה המסכנה ממשפחתה.

הביקור בבית הוריה של ז’קלין, בעיירה מוזנחת, לא הרחק מנמל־התעופה בן־גוריון, חידש את הסיכוי למצאה. אמנם, תחילה לא רצו לדבר עמו. הבת יצאה לתרבות רעה והמשפחה הקיאה אותה מתוכה. אולם לאט־לאט נתרככו. שמחו על שקיבלו אות חיים, אבל לא גילו ענין לחדש את הקשר. הזקן אמר כי מותו של רון הוא “עונש מן השמים” וכי גם ז’קלין נענשה עתה על חטאיה. בשקית של מיני מאפה, שאילצה אותו האֵם לקחת, צידה לדרך, מצא פיסת נייר מקופלת ובה כתובת בניו יורק.

אולם גם שם, בהַל־גייט קוִינס, לא נמצאה. חברתה לדירה העלובה (נכריה, מברזיל, כמשוער) ידעה לספר שילדה בן זכר בבית־חולים קתוֹלי ומסרה אותו לאימוץ כדי שתוכל לשחק בתיאטרון. את כתובתה החדשה לא ידעה, אולם די היה לאלן בשמו של התיאטרון. הוא הלך לשם, ישב בשורה הראשונה, אולם אף אחת מן הבחורות (שאחדות מהן היו בחורים) לא היתה ז’קלין. רק אחת מן המשתתפות בהצגה זכרה אותה. ז’קלין שיחקה תפקיד קטן בגִרסה הקודמת של ההצגה, עד שחלתה והוחלפה באחרת. היה בידה מספר טלפון, אולם זה היה מנותק. ושוב אבדו עקבותיה.

עד שנתגלתה באקראי. ז’נט, שאינה מחמיצה אוֹפֶרה של וַגנר ב"מטרוֹפוֹליטן", נדהמה כאשר ראתה אותה, בתסרוקת מוזהבת, בשמלת כסף נוצצת ובעגילים מרשימים, מעשה אמנות, בתא של יוקרה באמצע. היא לא העזה לגשת אליה, כי האיש שישב לצדה והתנמנם כטובל באָשרו היה הַרי מיודענו בכבודו ובעצמו.

רצינו להאמין שהיתה לה טעות ראִיה. לא יתכן שהרי הניח לאלן המסכן להתיַגע בחיפושים ולא סיפר לו שעלה על עקבותיה בעזרת משרד חקירות פרטי כדי שיוכל להחזיקה בניו יורק, כמו את האשה שפירנס כל השנים בלי ידיעתה של מילדרד בסינט קלאוד.

אולם נתברר כי גם בהרי טעינו הפעם.

כדרך שנעלמה, כך שבה אלינו ז’קלין, בלי כל התראה, ותינוק בזרועותיה. ברוב עם הכניסו את רון הפעוט בבריתו של אברהם אבינו. בטקס צנוע, בגנו של הרי, העמיד מילטון חופה לז’קלין ולהַרי. לא הוזמנו אורחים. הרי הסתפק במניַן זקנים שהובאו באוטובוס מ"בית־האבות על שם מילדרד בלאו".