א    🔗

בין בַּרטֶלבּוֹרוֹ לְוַּיט רִיבֶר גַ’נְקְשְן נותרה לבדה על המושב. האיש שעלה בהַרטפוֹרד ירד בברטלבוֹרוֹ. עד בְּלוֹאוּז פוֹלְס, חצי שעה, היתה לבדה בקרון.

היא הביטה בחלון ונהנתה מן הבדידות. שלג חרישי מרחף בחוץ. תחנות רכבת ריקות חולפות ביעף. עיירות קטנות נעלמות בגיא. הבל פיה מכסה על הכל בצעיף לבן.

במנהרה ראתה את בבואתה בזגוגית.

לא אהבה את האשה במעיל פרוָה וכובע צמר, שראתה. פנים חיוורים, שקופים. מה ההבעה בעיניה? דאגה? פחד? חרטה?

לא רצתה לתת דעתה על מראיה ועל המחשבות המתרוצצות באישוניה. קיוותה, שיתרחשו הדברים על פי חוקיה הנסתרים של הרפתקה. בלי חשבונות רבים. בלי ניחושי לב קודרים. בהחלטה נחושה שלא להתחרט. בחיוך על שפתים ונצנוץ שובב בעין. כמו שקופצים, כלפי מטה, אל תוך בריכה. מאמינים שתנעם ותטה חסד.

מה ראתה לנסוע? לשם מה?

ברגע של אמת אמרה לנפשה כי אין היא מכירה את הרוֹלד כלל.

השלג לבדו מנחם. בכל מאודה היא אוהבת שלג. מפני שגדלה בעמק והוא נשקף אליה מרחוק, מעל ראשי ההרים, קרוב ובלתי־מושג? עצור, גבול לפניך.

בעיירה אחת, על צלע הר, ראתה ילדים מחליקים במדרון בין עצי אשוח, שמצנפות לבנות קטנות מכופפות את ענפיהם. צעיפי צמר צבעוניים מתנופפים כזרועות נטויות ונהר שחור, שגלידי קרח נוהרים בו לאחור, הזכירו את חלומה.

חלום שחזר ונשנה פעמים אחדות: היא לבדה, ברכבת, בארץ נכריה; מסילה מתפתלת בין הרים; בחלון עצים ענקיים ועליהם ציפורים משונות; ילדים בצעיפי צמר צבעוניים מחליקים במדרון; נהר שחור וגושי קרח נגרפים בו. מהיכן נטבעה במוחה תמונה כזאת? מסרט קולנוע? מספר לילדים?

חלום של נערה מיסוד־המעלה המביטה אל החרמון בעינים רואות וכלות. נערים שניסו לגנוב את הגבול נתפסו בבַּניאס ושוטרים של צבא צרפת החפשית הצליפו בהם בשוט.

בכיתה ה' כתבה שיר: “אַךְ יֵשׁ אֲשֶר נִכְסָף הַלֵּב / אֶל הַר גָּבוֹהַּ וְנִבְצָר / טִירָה קְסוּמָה עַל רֹאשׁ הָהָר / וַאֲרָיוֹת עַל הַמִּשְׁמָר.”

המורה אהרן, פתי דליל שׂיער במשקפים עצובים, מבקש טובה תמיד, התפעל בלי גבול. עמנו גדלה משוררת, בייש אותה. לא ניחש. לא דמיונה הוליד את הטירה ואת האריות, אלא שתי טעויות: אחת בגיאוֹגרפיה ואחת בערבית. על ראש ההר, בקַסָּר־עַנְטר, עומד מבצר, חשבה. והוא, העולה מצפון לתל דן מכוּנה ואדי־אַסַד, נחל האריות, ולא ואדי־עַסַל, נחל הדבש. השיר האחרון שכתבה. לא יכלה להיכנס לבית־השימוש בלי שיתגודדו הילדים סביב הצריף: אביגיל התיַשבה לכתוב שיר.

והנה הרים עוטי שלג, ואשוחים הכורעים תחת המשׂא הלבן, וילדים המחליקים במדרון, והנהר השחור שבחלומה.

מה מדאיג אותה? שלא יבוא לקבל את פניה? אם אמנם כך יקרה – יהיה זה עונש. מדוע לא צילצלה להודיע לו שתתאחר? וכי לְמה היא מצפה? שיעמוד שם על הרציף ויחכה לה? הרי גם אם הוא אוהב אותה, בלב ובנפש, כמו שהצהיר, תהיה זו שטות להמתין לה זמן ממושך כל־כך. מדוע היססה? האם חסה על שבעים ותשעה סנטים? האם רצתה להפתיעוֹ?

אשה בת ארבעים ומתנהגת כנערה פותה.

או שמא אין היא בטוחה שהיא רוצה בזאת. הנסיעה לביתו של הרולד כמוה כהתחייבות.

מחרתים בא אביגדור, והקץ להרפתקה. מדוע דחתה אותו בלך ושוב, ודוקא עתה, כאשר לא נותר להם אלא לילה אחד, קמה ונסעה?

ברגעים כאלה תבקש סעד באותות. היו אותות מבשׂרי טוב והיו מבשׂרי רע. מכאן – הזוהר הלבן, חלום ילדותי שהתגשם, כאב חלצים שעזב אותה בשעה הנכונה. ומכאן – האיחור, שקית הפירות שהכינה הדודה סוּזי ושכחה על הספסל בפֶן סְטֵיישְן, התנהגות האיש שעלה בהרטפוֹרד.

לכאורה איש כלבבה. הדור, נאה, מנומס ושׂשׂ לעזור. תחילה ישב רחוק ממנה, מעבר למַעבר כאילו ראה בפניה שאינה רוצה לפטפט עם זרים. אחר־כך הראה לה את הדרך לקרון המסעדה ועזר לה לשאת את הקפה. לא ישב לצדה. רק כאשר ראה שעיניה תרות במפה ואינן מוצאות מה שחיפשה ביקש רשות ובא לשבת לצדה.

“איזו עיר היא מחפשת?”

“לא עיר. עיירה קטנה.”

''ושמה?''

“לִינְגְהָם.”

“סליחה?!”

לרגע היססה. הטעתה בהיגוי? הלא ביקשה מהרולד לחזור על השם כדי שתהגה אותו נכון. אפילו ביקשה ממנו לאיית. הרולד צחק. לא תצטרך לחפש אותה בשטח. ממילא תרד בוַיט רִיבֶר גַ’נְקְשְן. שם יחכה לה. הוא כבר יוביל אותה ללִינְגְהָם שלו.

כן, לִינְגְהָם. אמרה בבטחון. וחזרה ואמרה: לינגהם.

ואז פרץ האיש בצחוק לא נעים.

מי אמר לה זאת? חבר? אכן, חבר טוב.

והתחיל להתחכם: מוטב לה שלא תחפשׂ אותה שם, על המפה. יש כאן לינגהם, אך לא במקום שהיא מחפשת. בנסיבות נוחות מאלה היה מראה לה.

וכל הדרך, מאותו רגע, עד שירד בבַרְטְלְבּוֹרוֹ, התחכם, והשתדל להתחכך בה, כאילו שׂיחתם הקצרה והמוזרה פרצה גדר.

מדוע צחק כל־כך? הבדיחות הקטנות של הרולד?

אות מבשׂר רע. היתה סבורה שהם מנומסים, דקי הרגשה ומהדרים בכבודה של אשה. מכל־מקום המשכילים שבהם – אותו אדם הציג את עצמו כמהנדס בחברה נודעת – והנה לפתע־פתאום נושרת קליפה וגסות מבצבצת ויוצאת.

כאילו הוזהרה: כמוהו כהרולד. אותה קומה, אותן עינים כחולות וחודרות. הציפרניִם נקיות. החיוך מנומס. ואיזו יהירות עצורה. והאופן שדיבר אל מבקר הכרטיסים. כאילו ביזה אותו בצורה שהקפיד לפנות אליו בתואר “סֶר”. כך בדיוק דיבר הרולד אל הדודה סוזי בניו יורק.

ובמה היא טובה מהדודה סוזי? ששדיה צעירים יותר?

היתה זו החלטה מטורפת לנסוע לניו הֶמשַיר ולגור עם הרולד תחת קורת־גג אחת.

 

ב    🔗

המחשב של TWA הוא שזימנם אל מושב כפול בטיסה ארוכה מסן פרנסיסקו לניו יורק. הם מצאו את עצמם על 9a ו־9b אף־על־פי שכרטיס העליה למטוס של הרולד הודפס בידי המחשב בניו יורק, בעת שמימש כרטיס הלוך ושוב לסן פרנסיסקו שבוע קודם־לכן, ואילו שלה נפלט מן המחשב בנמל־התעופה של סן פרנסיסקו שעה אחת בלבד לפני העליה למטוס. המושב של הרולד היה ליד החלון ושלה ליד המעבר. בשעה הראשונה של הטיסה עוד היה אפשר לראות משהו מבעד לחלון: המפרץ, היוֹסֶמִיטִי פַּרק, והאגמים במדבר נֶבאדה. לא רצתה להחמיץ דבר. הרולד, אדיב ושתקני, התנדב להתחלף. לא היה אפשר שלא להיכנס בשיחה, היה אפשר לחדול. אילו רצו.

חמש וחצי שעות עשו יחדיו, זרוע בזרוע נוגעת. הוקרן סרט, שהיא כבר ראתה והוא לא רצה לראות. הוגשו ארוחות. הוא ביקש ממנה רשות להזמין יין. אילו רצתה לישון, היה מכבה את אלומת האור שכיוון אל הספר שהחזיק על ברכיו. האור נהר על עתרת השׂיער הבלונדי שעל ראשו. כמין הילה. בעת שטסו מעל לעננים על־פני נֶבּרַסקָה כבר לא היה אכפת שתהיה לה הרפתקה – קצרה, סודית ולא מכאיבה, הבטיחה לעצמה – עם “צאצא של וִיקינגים”, כפי שכינתה אותו בלבה. לא היתה מוכנה לנקוף אצבע כדי שיקרה הדבר אף כי הענק יפה־התואר בעל העינים הכחולות והחודרות, שנצצו בחושך, נשא־חן בעיניה.

מרגע לרגע התאהבה עוד ועוד בארץ ענקית זו, אשר בה גבר חזק ומקסים כאיש שיחהּ, בנם של כובשים ומנצחים, אינו מתבייש להתעסק בתרבות של שבטים אינדיאניים נידחים.

היא מצאה את עצמה מספרת לו דברים שהעלימה אפילו מידידות קרובות. לא שכחה לספר את חלומה. הכיסופים אל הרחוק והנבצר מגשת. האהבה לשלג טהור. הפחד מפני השעמום. הצער שגורם הפחד הזה.

הוא הקשיב כשומע גדולות ונצורות. עיניו הנוצצות הביטו בה בהשתאוּת. רק פעם אחת חייך, כשדיברה על השלג. תבואי אלינו לניוּ המשַיר, אמר. בחורף. תתפללי שיחדל.

על עצמו מיעט לספר, כאילו אין טעם להעמיד כיסופים כנגד עייפות. אין השבע צריך לספר לרעב על סעודות שמנות שאכל. אף הוא “ערג למרחקים”, סיפר, אך בגיל צעיר למדי הגיע אליהם. היה באירופה, באפריקה, בדרום־אמריקה, בהודו ובמזרח הרחוק. למד ולימד.

יום אחד אולי יקום ויסע לישראל, אמר פתאום. ארץ מעניינת, אומרים. גם מחמאה נתן לה. על־פי הכושר שלה לספוג חוָיות בטיסה פשוטה מסן פרנסיסקו לניו יורק, יכול הוא לשער איך היתה מתרשמת מיפן. אולי היה זה בזבוז שביקר הוא בכל הארצות הרחוקות ההן. במקום שהוא רואה פרח, היא רואה גן. אחר־כך שב וחייך: חבל שלא היינו שם יחד. ראתה את עצמה במטוס יפּני עם דיילות בקימוֹנוֹ. מדוע לא זכתה שיחזרו אחריה בעדינות כזאת כשהיתה נערה?

מעל אוֹהיו הניח את כף־ידו הענקית על אצבעותיה. אז מצאה לנכון לספר לו על אביגדור. אך הוא לא משך את ידו. הוא התעניין באביגדור, כאילו באמת רצה לדעת במה הוא מיוחד כל־כך שזכה בה. מה למלומד, שהורה בהַרוַרד ובסוֹרבּוֹן, ולקבלן לעבודות עפר מטבריה? לא היתה מרוצה מעצמה שהפריזה בתיאור תכונותיו של אביגדור. מה זה, בעצם, “אצילות טבעית”? אביגדור אדם חכם, פסק הרולד. ולא מפני שהוא מצליח בעסקים. גם חסרי מצפון מצליחים. הוא חכם מפני שהוא מניח לה לנסוע לבדה לאן שהיא רוצה. אין רעיה טובה מזו שהגשימה את חלומותיה.

הוא עצמו לא מצא בנפשו את החכמה הזאת, אמר הרולד. אין הוא מניח לאשתו להגשים את חלומותיה שלה. אולי מפני שאין לה שאיפה חזקה יותר מן הרצון לנצח אותו בתחרות של יוקרה וכבוד. כמה יכול אדם למעט את עצמו כדי שתהיה אשתו מאושרת? ואולי משום כך פתחו בהליכי גירושין. מצטערת לשמוע זאת, אמרה. אך נישואים שלא עלו יפה גרועים מגירושים מוצלחים. לעניָן זה אשתו, המלמדת מדעי המדינה באוניברסיטה של ניו יורק, היא טופס נדיר, אמר. זו הפעם השניה היא מתגרשת והבעלים שעזבה הם ידידיה הטובים ביותר.

בדַבּרו היה אגודלו עולה ויורד על אצבעותיה כאילו לחזק טענה. אך כאשר טיפס ועלה אל שדיה הרחיקה אותו בעדינות. הוא הוסיף לדבר כאילו לא התרחש דבר. אפילו הברה אחת לא נעצרה בגרונו. אדם חכם מכבד את רתיעותיה של האשה שהוא חושק בה.

כשירדו בקֶנֶדי כבר היו ידידים. הוא נשא את תיק היד שלה למסוף המטען. המזוָדה שלה הגיעה תחילה, אך היא חיכתה עד שיגיעו גם החפצים שלו. העמיסו את כל המטען על עגלה אחת ויצאו יחדיו לאולם ההמתנה. הדודה סוּזי, שבאה לקבל את פניה, הסיקה מן השיחה הערנית כי עליה לאסוף גם את הרולד. לא חזרה בה מנדיבותה גם כאשר נתברר שהוא גר בצפון־מערב, הרחק מביתה בדרום סֶנטרל פַּרק. כשירד לא הוכיחה אותה הדודה סוזי על שהתידדה עם אלמוני במטוס, להפך, שיבחה אותה על טוב טעמה. אילו היא צעירה יותר ודאי היתה מתאהבת בו. האיש הנבון לא חדל לדבר אל הדודה סוזי כל זמן הנסיעה, כאילו לא היתה היא אלא אמתלה להכיר את דודתה.

כעבור ימים אחדים צילצל אליה והזמין אותה לתיאטרון. בחושך היה עדין ומנומס ולא ניסה לנגוע. אחר־כך הזמין אותה לסעודת לילה חגיגית בקומה העליונה של בנין רב־קומות בשׂדירה הששית. שם שתתה שתי כוסות של משקה חריף, שנראה כגלידה קצופה, והיתה לה סחרחורת. בצאתם מן המסעדה נאלצה להישען עליו, אך הוא לא ניצל את חולשתה כדי לחבק אותה.

אחר־כך הלכו עוד פעמים אחדות לאופרה ולתיאטרון. אחרי שעמד במבחן של אורך־רוח הניחה לו לנשקה. אך כאשר הזמינהּ לעלות לדירתו סירבה. התנצלה על שגרמה לו מפח־נפש. אפשר שהוא צריך לחדול לצאת עמה. היא אשה קרתנית ואין היא מצליחה להתנהג כאשה מודרנית. הרולד צחק מעומק הלב. אולי משום כך דוקא הוא אוהב אותה, אמר.

היא הפכה והפכה במלותיו אלה. בחוג מכריה אין משתמשים במלה אהבה אלא בשביל לבטא רגש שאין ממנו חזרה. באמריקה הכל אומרים אהבה לכל, בכל ענין, מקטן עד גדול, ואין מקמצים במלים. (כשנתנה לה הדודה סוזי חולצה שאלה אם היא מאושרת, כאילו אין די בשמֵחָה.) כשאמר הרולד את המלה הזאת נצצו עיניו, אך הן נצצו אף יותר כאשר שרה הסופרן של “מטרוֹפוליטן אופרה” את האריה העצובה מ"לה בּוֹהֶם". והיא שאלה את נפשה בעצב כמה נשים אהב לפניה. היא אמנם שונה מכל הנשים שהכיר ומיוחדת במינה, לדבריו, אבל כך היו מן הסתם גם הללו ששכב עמן בהוואי, בברזיל וביוָן.

היא התפלאה על עצמה שהמחשבות הללו מציקות לה. יום אחד אמרה לנפשה שאילו היתה בטוחה כי הוא אוהב אותה באמת ובתמים, היתה מעיזה לצאת מגדרה. בעצם הימים ההם יצא הרולד לחופשת חג־המולד לבית שבנְיו הֶמְשַיְר, וכאשר הציע לה לבוא לחוג עמו את חג־המולד – “לשבוע שלג” – יצאה לשם בהחלטה נחושה.

 

ג. וַיט ריבֶר גַ’נקשן (לֶבּנוֹן, הַנוֹבֶר, ניוּ הֶמשיר)    🔗

צפירת הקטר עוררה אותה. יש להיחפז לפני שהדלתות נסגרות. אם לא תרד, תמצא את עצמה בעוד שעה ועשרים דקות במוֹנפֶּליֶה.

במהירות אספה את צרורותיה המעטים, שלושה במספר, וירדה לרציף השומם. חמשה–ששה ירדו וכמספר הזה עלו.

עד שלבשה את מעילה נעלמו הכל. זמן־מה עמדה אוֹבדת־עצות, אחר־כך הלכה בעקבות האחרים אל אולם ההמתנה. בקצה התחנה, מאחורי דוכן של עיתונים וממתקים, עמד זקן בכומתת צמר והביט בה. שאלה על טלפון והורה באצבע. כאילו עייף מלדבר. תנועת יד כתוכחה. הלא יכלה לראותו, גלוי לעין, ליד הדוכן. עד שחיטטה בתיקה למצוא את פנקס הכתובות עברו גבר ואשה והביטו בה בשאלה.

"נחוצה עזרה?''

(אנשים אדיבים הם כאן, בעיירות הרחוקות הללו, שלא כאנשי ניו יורק העוברים על־פניך כאילו אתה נגוע במחלה מידבקת.)

היא התביישה לשאול אם הם נוסעים ללינגהם, שמא יצחקו גם הם.

“מחכים לך?” כאשר הרכבת מאחרת יש תמיד שיבושים, הסבירה האשה. “לאן אַת רוצה לנסוע? אולי זה בדרך. יש לנו מכונית.”

הראתה להם את מספר הטלפון. עמדו להתיעָץ. האם זה לא תומס שמלמד בקוֹלוֹמביה? על־פי המספר ידעו שהבית בסביבות נוֹרת הבֶּרהִיל. חבל. הם לשָרוֹן, וֶרמוֹנט. כדאי לצלצל. בתוך שעה יגיע. אין זה רחוק.

אך לא היה צורך. עוד לפני שנעלמו ראתה מבעד לזגוגית המהבילה מכונית אדומה נכנסת אל הרחבה. מכוניתו של הרולד? אין איש מלבדה בתחנה.

דוב שׂעיר יצא מן המכונית. מעיל פרוָה, כובע פרוָה ומגפים שעירים מכוסים פתיתי שלג.

הדוב השליך אל המושב האחורי מזוָדה קטנה של עור וסגר את הדלת. האיש שעלה במדרגות בפנים שמחות של ילד עם זקן היה הרולד.

כאילו יצאה השמש פתאום. שמחה שבא מיד אך נעם לה שהספיקה גם לחווֹת רגעים אחדים של בדידות שלמה בתחנת רכבת רחוקה. עזובה לנפשה עמדה על רציף ריק בקור טורף ולא נפלה רוחה. כאותן נשים צעירות של דור הסילון היושבות באולם ההמתנה של נמל־תעופה ואינן מתרגשות מן הקול המסתורי הקורא להן לעלות למטוס.

“אבּיגיל!”

כל רתיעותיה נעלמו ואינן. נעמו לה זרועותיו. וריח הצמר הלח. ודגדוג זקנו על לחייה הלוהטות. ושפתיו הקפואות על פיה. והרמז הדק בקצה לשון מחודדת ומחוספסת. זרותה הישנה נמסה בטיפת רוק ומתחלפת בזרות חדשה. אביגיל בבית דגושה היא אשה מהוָיה אחרת. פוּריטנית בנעלי עץ כבדות ושמלה שחורה וכפתורים עד צואר. כאילו היא שתיִם. אחת מן הסיפור שלו ואחת מן הסיפור שלה.

בסיפור שלו היא פרחי האביב מתחת לשלג. אשה שתשוקותיה לוהטות, אך אינה מעיזה. זקני השבט אינם מתירים. אחים עזי־נפש, בסכין שלופה, מגינים על כבוד המשפחה. רק בנֵיכר, במקום שאין מכירים אותה, תלבש שחורים ותקרא דרור לתאווֹתיה.

מימיו לא היה בישראל. רק עד יוָן הגיע. הוא בטוח כי מן המדבר היא. רחל הרועה צאן לבן. אפך כמגדל הלבנון הצופה פני דמשק.

מן־הסתם אף הוא אינו מי שאני מדמה, חשבה. תחילה נראה לה כאחד הוִיקינגים. נכרי כחול עינים, ישר חוטם ובהיר שׂיער. איתן כתגליפי העץ הרתוקים אל חרטום ספינתם. אך עד־מהרה למדה שתוכו רצוף אהבה. איש לבן כפיִם העוסק בחקר הלשון. מעודן עד רכרוכי. ואפילו לרצות אינו יודע בחָזקה. נער זקן האוהב מעשי ליצנות אוִיליים. בהַרוַרד ערך זמן־מה את העיתון הסטירי – “הַרוַרד לַמפּוּן” – ועדיין לא נגמל מזה.

“מותר לומר שאני שמח שבאת?”

''מותר."

שיחרר אותה מחיבוקו וריחק אותה כדי להציץ בה. כאילו בשביל לראות איך היא במעיל, בכובע, במקום אחר, נתונה לחסדו.

“חששת שלא אבוא?”

“הייתי בטוח שלא תבואי.”

“מדוע?”

“שתתחרטי ברגע האחרון. שיתקוף אותך פחד פתאום.”

בחרה שלא לדבר על הפחד. עצם ההודאה בו כאישור שבאה בהחלטה נחרצת להתגבר, כהבטחה כמוסה.

לא נעמה לה ארשת הנצחון שראתה בעיניו. כאילו הכחישה את דבריו. למן הבוקר מצץ סוכריות מנתה.

“אני מצטערת שלא טילפנתי. שלוש שעות… ואומרים שבאמריקה הרכבות מדייקות…”

“חששת שלא אחכה לך?”

“הייתי בטוחה.”

הרולד צחק. הסימֶטריה היתה משחק חביב עליו.

“מה היית עושה אם לא הייתי בא?”

“הייתי מטלפנת. אחר־כך קונה עיתון. ויושבת ומחכה.”

כאשה מהעולם הגדול, חשבה. ובאמת, היתה נתקפת קוצר־רוח. שעה כישימון בלי קץ. אולי היתה קונה עיתון, אך לא היתה קוראת בו. מחשבותיה היו מתרוצצות. היתה מקנטרת את עצמה שנהגה כשוטה, ומחטטת בזה, ושונאת את עצמה.

“אין דבר, לא קרה אסון. שיערתי שיהיו עיכובים בגלל הסוּפה. צילצלתי לתחנה ואמרו לי שתאחר.”

הרולד צחק: הפתעה – לא נהג על־פי דפוסי ההתנהגות ההולמים פרופסור מפוזר.

גילתה בלבה קורטוב של אכזבה. רצתה לדעת אם היה מאבד את שלוָתו. האם היה כואב את הֶעדרה או כועס עליה שלא חשׂכה ממנו טִרדה?

אחר־כך חשבה כי הרצון לדעת הוא איוולת. מחר תסע מכאן. הרולד תוֹמַס יהיה זכרון רחוק. יממה בסוגריִם. מנותקת מחייה. חוָיית מסע סגורה. סטיה לשעה מהשפיוּת הגמורה. הרפתקה הנוהגת על־פי חוקים משלה. הרולד ואביגדור לעולם לא ייפגשו אלא בזכרונה.

 

ד    🔗

חבוקה בזרועו של הרולד צלחו את חלקת הקרח. הבל פיה לפניה כעמוד הענן. רוח קרה הטיחה בפניה פתיתי שלג חדים. המלים יצאו מפיה עננות־עננות. הברות שנתגשמו.

השמים אפורים ונמוכים. הנהר מכוסה ערפל. נוכחותו מורגשת ברחש חרישי. ענפים קירחים שולחים זרועות גרומות אל גג התחנה. אֵבל על חורבן.

''קר!"

הברה התנשפה וחיממה את אפה להרף־עין.

“כבר מתפללת שיחדל השלג?” המשיך את שיחתם במטוס. כל הבטחותיו הגשים: שתאהב אופרה כאשר תראה אופרה גדולה, שתגלה את יָפיה של ניו יורק המכוערת, שיהיה קר כל־כך שלא תרצה שלג, שבעיירת הולדתו תכיר את “אמריקה האמִתית”. גם זאת הבטיח: יום אחד נאהב זה את זה.

עדיין לא שׂבעה מראות. גם בניו יורק ירד שלג. אך שם היה למדמנה אפורה. כאן הוא צחור ונקי להפליא, אפילו במקום שעוברת מכונית והשרשראות שעל צמיגיה חושפות שתי רצועות כהות של כביש כעבור רגע לבן.

חבל שלא יוכלו לערוך את הטיול שתיכנן לפני ששמע את תחזית מזג־האויר, אמר. רצה להראות לה את מיצר פְרַנְקוֹנְיָה ואת הרי הנשיאים. חבל שלא באה בסתיו. השלכת הזאת בשלל צבעיה. וגם באביב יפה. הלילך פורח בארגמן.

עתה הכל אפור. אין רואים כלום. חלון מכוסה כפור והבל פיהם יוצא אליו מבפנים. נוסעים בתוך קופסה מנהמת. פתאום ייעצרו וזה יהיה מקום אחר. אם יקרה נס ותהיה התבהרות חלקית, אולי יהיה אפשר לראות את פסגות ההרים המרחפות, כצלחות מעופפות ענקיות.

ארץ מולדתו. כמה רצה שתאהב את ניו המשַיר כפי שהוא אוהב אותה. ארץ של הרים ויערות ואגמים. כלל תושביה פחות מעיר בינונית במדינת ניו יורק. מאתים שמונים מילין מרובעים הם מים.

מבעד לחלון לא היה אפשר לראות אלא את גבישי השלג המסתערים אל הזגוגית והמגבים הנאבקים עמהם בעוז. אורֵי המכונית הגיהו ערפל צהבהב לפני חרטום המכונית. מפעם לפעם צצו שלטים ירוקים כשלדים של ספינות שטבעו על קרקע הים. “אינטרסטיט 91, היציאה הבאה 16, ממזרח פֶרמוֹנט, ממערב וֶסְט טוֹפשָם”, הספיקה לקרוא.

צלחו את גבול המדינה על נהר קוֹנֶטיקט, עברו את הגשר שלפני ניוּבֶּרִי על נתיב 5 ומשם נסעו צפונה על 10. “נוֹרת הַבֶרהִיל”, קראה, המקום שהזכירו הגבר והאשה האדיבים בתחנה. לא נותר אלא לראות את הנוף שעל המפה.

“לא הכרתי נשים רבות שאוהבות לקרוא מפות,” אמר הרולד.

אשה אקזוטית, חיילת. סטֶרֵיאוטיפ נדוש עד גועל, חשבה. שניהם סטֶרֵיאוטיפים זה לזה. מפני שגר ביער חשבה שהוא יוצא לציד כל יום א'. הוא צחק. אין דבר שנוא עליו מן הציד. זמן־מה אמנם רכב על סוס וירה ברובה, אך זו היתה רק העמדת־פנים. אילולא אכל עמם וצד עמם והבליג על הגועל שגרם לו ניקוי הקרביִם לא היו האינדיאנים מלמדים אותו את לשונם.

היא קוראת במפה בהנאה מיוחדת. בגלל שמות הערים והנהרות. שמות מכל העולם נהרו ובאו לניו המשיר. קוֹרינת, הָנוֹבֶר, מוֹנפֶליֶה, ליסבּוֹן, פרַנקוֹניָה, וִינדזוֹר, ניוּ לָנדָן, פּלימוּת, בּאת, לֶבָּנוֹן, וֶסט כַּנַעַן, אַלֶגזַנדריָה, הֶבְּרוֹן, בֶּתלֶהֶם, איזרָאֵל רִיבֶר.

רק לינגהם אינה במפה. קטנה מכדי שתימצא ראויה לנקודה משלה.

“איך היתה הנסיעה מניו יורק?”

''בסדר."

“לא מעייפת?”

“אני אוהבת רכבות.”

“אבל הישיבה בתחנה, שלוש שעות…”

“הדודה סוּזי ישבה אתי.”

“זה נסיון מעייף כשלעצמו.”

לא צחקה. כמה התאמץ להתחבב עליה בדרך מקנדי.

“היה שם גם משהו לא נעים,” סיפרה לו על האיש שעלה בהַרטפוֹרד. מדוע צחק פתאום?

הרולד התפקע מצחוק. “הלא אמרתי שאחכה לך בתחנה.” ביקשה לדעת מה מצחיק כל־כך. האם טעתה בהיגוי? האם אמרה משהו מגוחך? מדוע התיר לעצמו האיש להתנהג בגסות?

מן הנצנוץ בעיניו ניחשה: בדיחה מפולפלת. שלט קטן לצד הדרך הורה: “בּינגהֶם – 2 מילין”.

הרולד התנצל. לא העלה בדעתו שתשאל. זו היתה סתם בדיחה פרטית קטנה, המקובלת על תושבי בּינגהֶם. עניין המתבקש מאליו בגלל האיוּת של שם העיירה. האם לא קראה את ה"קמא־סוטרא"? כלום לא נמצאה יצירה קלסית זו ראויה להיתרגם ללשון הקודש? עד כדי כך צנועים שם?

הנצנוץ המחוצף לא סר מעיניו. “כועסת עלי? מה רע בבדיחה קטנה ולא מזיקה?” הומור הוא מזג, יתרה מזאת – דרך חיים, הצהיר.

דק אבחנה כמותו היה צריך לראות שאין היא מתענגת על הוּמוֹר מסוג זה, חשבה. איזה סוג? לא תדע לכנותו בשם. אולי: הומור מתנשא. זורקים ביטוי מלומד לאיש נבער מדעת כדי שיכיר במגבלותיו. כך מעמידים במקומו מי שאינו ראוי להיספח אל חבורה.

מנעוריה שׂנאה זאת. שנה־שנה היו מבלים ביסוד־המעלה שני נערים מחיפה. התנהגו כאנשי כרך שהתגלגלו אל בין קרתנים. בכל הזדמנות היו זורקים זה לזה ביטויים כ"גוַאדֶלָקַנָל" ו"טיטיקָקָה", נהנים מן המבוכה שבפני בנות הכפר, אשר לא ידעו אם להסמיק או להחזיר גידוף תחת גידוף.

זכרה את ההבעה השמנונית הנתעבת בעיני האיש ברכבת. שיטה באלמונית ואוֹנן בנפשו. חצי שעה דיבר עמה על אבר המין שלו והתענג על תמימותה כמפתה קטינוֹת. ואתה היית סרסור להנאותיו, חשבה.

“לא קרה אסון,” אמרה. “היה גם מי שנהנה.”

“בחורה כלבבי!” גיחך הרולד. “עם הוּמוֹר. כך אני אוהב. לא מאמין שהייתי מסוגל להתאהב בבחורה בלי.”

גם בעיניו הבהיק אותו מבע שמנוני, לא־נעים.

“הנה הגענו.”

האם רק דימתה שנטע במלה “הגענו” כפל משמעויות?

 

ה    🔗

בינגהם היתה ערפל ועוד ערפל. כצלליות אפורות ניצבו מכוניות על מגרש חניה לפני כל־בו ענק. ליד תחנת אוטובוס ריקה הצטברה ערימת שלג על ארגז שנעזב בה אֵי־אז. סימן החיים היחיד היה לַבּרדוֹר לבן, עצל, שעמד להשתין ליד מכונית לבנה מכוסה שלג צח. אֵי בזה היבהב רמזור צהוב ומנוע נהם חרישית.

השמש, קערת כסף עכור, הבקיעה מבעד לשכבה עבה של עננים חלביים, והאירה באפור תיבת־דואר על כלונס ודרך מתפתלת בין אילנות חשׂופים. עיתונים רטובים שנשתלשלו מתיבת־הדואר לימדו שבעליה חוגג את השנה החדשה במקום אחר. תיבת־דואר ריקה העידה על נוכחות. סימני צמיגים טריים, קרח מרוסק בשלשלאות ושלג רך נערם עליו, היו סימני חיים יחידים.

"כל התיבות דומות והשמות מטושטשים, " אמרה. “איך אתה יודע איפה אתה גר?”

בדרך המוליכה אל הבית שכבה דקה של שלג נקי על ערוצי הצמיגים, בין שני טורי אילנות קירחים. מפעם לפעם ביצבץ אשוח, או עץ מחט אחר, מכוסה שלג. הבית הגיח פתאום, כעולה מנהר. קיר לבן, תריסים ירוקים, גג רעפים מכוסה שלג ומלוּנה ריקה. שתי קומות ועליית־גג וכיכר קטנה לפנים. מחסן עצים, בריכת שחיה ריקה ומכסחת דשא שבורה. עשן בארובה.

דלת המוסך התרוממה מאליה. הרולד, חומד הפתעות קטנות, הסתיר את השלט־רחוק בכפו. ברדתה לא נדלק האור.

“לעזאזל,” פלט. “כל יום מתקלקל כאן משהו וקשה למצוא טכנאי.”

שלח את ידו אל ירכה, צבט וצחק. אחר־כך הניח את ידו על שכמה. נזכר בשנות האוניברסיטה, אמר. כל אהבותיו נפתחו במכונית חשוכה.

כף־ידו ירדה אל שדהּ ומיששה. “הבאת אותם? יופי!”

היא פתחה את הדלת שלצדה.

“המוסך מלא גרוטאות,” הזהיר. ומיד הדליק את פנסי המכונית ויצא לקראתה. “הגיעה בחורה רצינית, אני רואה.” פינה לה דרך בתנועת יד רחבה, תיאטרלית, ופתח לפניה דלת בלחיצת כפתור. “מזל שזה פועל.”

הבית היה שרוי באפלולית. אור חיוור הבקיע מבעד לחלונות המכוסים כפור. המבוא הוליך אל פרוזדור וממנו אל המטבח. הרולד, תיק בידו האחת ומזוָדונת באחרת, בא בעקבותיה.

“תרצי לשתות?”

לאחרונה שתתה קפה בחברת האיש מהרטפוֹרד. “מוטב שאנוח מעט. לא ישנתי אלא חצי שעה, אולי שעה, מרגע שיצאתי מניו יורק.”

כפה עליה מיץ תפוזים. אמתלה שקופה. פניו העידו שלא הצטער על מיצר פרנקוֹניה. היתה תכנית חלופית. אילו באה אמש, כפי שתיכננו מלכתחילה, היה כל הבית עומד לרשותם. כיוָן שדחתה את הביקור לרגע האחרון, לא נותר להם אלא זמן קצר. אחר־הצהרים יבואו אורחים לחג־המולד. שנה־שנה הם עושים אותו בחוג המשפחה והידידים. לא מצא אמתלה ראויה להפר מסורת שמקיימים כבר למעלה משלושים שנה, התנצל.

בראש המום ואזנים לוהטות לא ייהנו שניהם, לא היא ולא הוא, חשבה. עליה להתרחץ, להחליף לבנים, לנוח מעט. לעצום את העיניים לשעה–שעתיִם. עד שתנוח הריהי כשבר־כלי, אין היא מסוגלת להטיל עצמה לזרועות גבר, אפילו גבר שהיא אוהבת, סתם כך, מפני שהבית ריק. דברים צריכים להבשיל מאליהם. לאטם.

למה להיחפז? הלא האורחים יבואו בערב. ועתה השעה אחת־עשרה וחצי. יש להם שהות לנוח היטב וגם לגלות זה את זה מחדש. בלי בהילות, בניחותא, באורך־רוח, כדרך אנשים מבוגרים. הרולד צדק. בחורה רצינית הגיעה.

אביגדור היה אומר: ברגע שאַת שואלת את עצמך אם כן או לא – התשובה היא לא.

“אחדים מן האורחים, אלה שבאים מרחוק, מתחילים להגיע אחר־הצהרים. חוששים להיתקע בדרך בחושך,” אמר הרולד, קורא את מחשבותיה.

''מרחוק?''

“כל קרובי־המשפחה, ברדיוּס של מאתים מילין, משתדלים להגיע.”

“כלומר, מסיבה ברוב עם.”

“אם עשרים עד שלושים אנשים הם רוב עם – כן. קרובים קרובים וקרובים רחוקים. וידידים – הקרובים גם מאלה וגם מאלה. לא רציתי לאכזב אותם.”

“אדרבא,” אמרה. לא היה מרוצה מן הקלוּת שהתגברה על הצער שהיתה הבשׂורה אמורה לגרום לה. “מימי לא הייתי במסיבה של חג־המולד.”

“וגם הפתעה הכינונו לכבודך.”

היא צחקה.

"איזו?''

בפניו, כומסי הסוד, לא קרנה אותה משובה הנדלקת בהם בכל פעם שהוא משתדל להפתיע או להדהים. ניכר בו שהיה נכון לוַתר על אורחיו ולהתענג על חברתה.

“יכול להיות שלא יבואו,” אמרה. “בגלל השלג.”

נאנח. “יבואו. ולא רק שכנים קרובים. אפילו אלה שגרים רחוק. דוקא הם. סופת שלג היא להם אתגר. הלא כה מעט מנוחיותם מוכנים האנשים בארץ הזאת להקריב כדי לקיים מסורת. ידידי לא יחמיצו הזדמנות להילחם באיתני־הטבע כדי להעניק למסורת הקטנה שלנו מימד של חשיבות. שלושים שנה באמריקה הם נצח.”

האירוניה הולמת אותו. הוא פושט ולובש אותה כחפצו. בצוארון גוֹלף וצואר מתוח הוא גבוה מגבהו הרגיל. בפניו העזים שזפון עמוק של שלג. העור כעין הנחושת הכהה והשׂיער הבהיר זוהר מעליו כערפל צהבהב. בעינים הכחולות חדוֹת המבע התרוצצות אינסופית של נצנוצים סותרים, אותות חיצוניים של הדיון החשאי עם עצמו. המחשבות מתחלפות במהירות מפתיעה. מנחש את גחמותיה ומחשב מהלכים בערמה ובתושיה. בוחן את רשמו עליה, את מחשבותיה הנסתרות. צייד האורב לחיית פרא ערמומית ומהירה ממנו. כל זיע שריר, רטט עור, ניד עפעף, צריך להביא בחשבון.

ששה שבועות נמשכה הרדיפה. תחילה התנשקו בעליצות, כמין מחוה אירונית. בהומור. שני אנשים בוגרים היודעים שאין באהבתם ממש. בקרוב תסע והקץ לגיפופים האויליים ולמזמוטי הילדות המאוחרים. לילה אחד נתפסו לרצינות קהה. פיטפטה שטויות הרבה והתחרטה. לאחר־מכן לא חדל לבקשה שתבוא לביתו הכפרי לסוף־שבוע. דחתה אותו באמתלות שונות. אם תצלח את נהר קונֶטִיקט, ידעה, תיעקר מטֶריטוריה ניטרלית. בניו יורק, עיר שאינה שלה, אך גם אינה שלו, היא בטוחה.

יצחק אם תאמר שהיא מרגישה כארנבת שנקלעה לשדה הציד שלו. לא תאמר. הרצינות מגוננת עליה. ההומור הוא הרשת שהוא אוסף בה את קרבנותיו. היה צוחק גם אילו ידע את מחשבותיה הרציניות. אשה, באיזו מאה אַת חיה! מי כאן הצייד? מי כאן הניצוד?

עזובה הדורה בַכּל. אצולה מקומית שהעלתה אבק. החל במרתף – אבזרי ספורט זנוחים זה זמן רב, רהיטים שירדו מגדולתם, ספרים שנתיַשנו, כלי עבודה שהעלו חלודה, מכסחת דשא, שולחן של בּלֶקֶנדֶקֶר – וכלה במבוא המפואר, בטרקלין, ובקומות העליונות. ערבוביה של סגנונות, עשרן של תקופות אחרות – שולחן ספרדי עב רגלים, שמגולפת בו עלוָתם של צמחים שאינם קיימים ולצדו כיסאות כפריים, ואחד מלכותי, סוחתיין ארגמני וחבצלות עץ מוזהבות, ולא הרחק מהם כורסות מתכת ועור מלאכותי, ניקל מבהיק, סדרה חדישה של אפנה סקנדינבית. פסנתר כנף כבד סבר, שמצהיבים עליו דפים פתוחים של אִינוֶנצִיוֹת של באך ומערכת סטריאופונית יפנית, שתקליטיה פזורים בערבוביה על שולחן דמשׂקאי מואר באור פלוּאוֹרסצֶנטי מארון המשקאות. ליד פוֹרטרֶטים עתיקים של גברים ונשים המשקיפים בפנים נזעמות על אי־הסדר השורר בטרקלין, תמונות מופשטות בצבעים בהירים, כחלון קרוע אל עולם אחר.

יש גם גרם־מעלות תיכון, כב"חלף עם הרוח", וגומחה בין שתי הזרועות ושריון אבירים וספרים חדשים בארון זכוכית ישן וטרקלינוֹן מזה וחדר טלויזיה – לילדים? למשרתות? – מזה, ובתווך – כיצד תעצור את החיוך המפרכס על שפתיה – גולגולת מפוחלצת של צבי ענק ושני רובי ציד, באלכסון, זה מול זה, מכאן ומכאן.

הרולד צחק וזקנוֹ התנדנד על חזהו.

לא. בכל־זאת לא צייד. מימיו לא נגע ברובים הללו. ירושה מאביו הם. אולם גם הוא לא השתמש בהם. הם היו קישוט הכרחי, לעמוֹד בכל החובות של אנגלי למהדרין.

אף פעם לא תוכל לדבר כך על הוריה שלה, עובדי־אדמה רציניים, עייפים תמיד – במין ריחוק שכזה, בלעג דק, בלי כבוד. מכל־מקום לא לזר. במחיצת מי שאהבוּם והוֹקירוּם תרשה לעצמה אולי בת־שׂחוק.

“בהגיע הזקן לניוּ אינגלנד התאמץ לשווֹת לעצמו חזוּת אנגלית. עם אוצר מלים היפה למכור בו סמרטוטים ישנים דיבר על הקוֹנסטיטוציה, שהעריץ בכל לבו. שרירי צוארו כאבו מרוב המאמץ להגביה חוטם. ואיך הקפיד על גינונים של אציל כפרי! כל גרוטה שהגיעה מאנגליה קנה בכסף מלא. וכמובן גם רובים, אף־על־פי שנפצוצים של צינור פליטה העירו בו צמרמורת. וכדי שיהיה הכל נוסח אנגליה לא נח ולא שקט עד שמצא גם רוח־רפאים, שיהיה קוֹם־איל־פוֹ. בכל בית אצילים רוח־רפאים משוטטת בלילה ומפחידה את הילדים, ולא תשוב למנוחתה עד שיתוקן איזה עוול שעשו האבות ונענשים עליו הבנים.”

צחוקו התגלגל בפרוזדור. כאשר אמר “רוח־רפאים” הציץ לאחור. בעיניו נדלק זיק של משובה וזקנו ריטט.

עוד אחת מאותן מהתלות המאלצות אותך להודות בטיפשותך, חשבה. תצחקי או לא תצחקי, אַת פתיה. הוזמנת לשׂחק ואת תקועה במקומך כבול־עץ.

“איזו רוח?” שאלה, בלי לחייך. משתתפת, אך לא בלב חפץ.

תמיד הוא כך, השתדלה להסתיר את תרעמתה. נער זקן האוהב להתבדח. אילולא שמעה הרצאה שלו ב"קוֹלוֹמבּיה" היתה בטוחה שהוא משתטה כדי להיזכר בנעוריו.

תמיד אהב להפתיע. השתבח במיוּמנוּיוֹת חסרות ערך, זילזל ביתרונותיו הברורים – “אני הכי טוב בלסובב מכוניות על המקום בקרח…” “הייתי הספורטאי הכי טוב בין הסוציולוגים והסוציולוג הכי טוב בין הספורטאים…” “החמצתי את יעודי, הייתי יכול למכור שואבי־אבק לאסקימוסים…” “לינגוִיסט הוא אדם הבקי ברזי הלשון, אך אינו מצליח להוציא מפיו משפט ברור אחד…” “לפעמים יש לי הרגשה שאם אקרא עוד ספר אחד אהיה מטומטם גמור…” לעתים ניבל את הפה כמציצן מרחוב 42 – “פלוני הוא זֶרֶג להשכיר”, “לא קשה לענג אותו, בכל מקום שתגעי – זין” – ולעתים עדין להפליא ומתחשב – “מצטער שאמרתי מוח יהודי, אני יודע שזה יכול להיחשב להערה אנטישמית.” יש שזרק לה משפטים רבי־משמעות, כמלכודת פתאים, ולא יכלה לדעת אם הוא מדבר ברצינות או מהתל. ברוב המקרים החטיאה. מטעם זה נזהרה שלא להיגרף למשחק שתכליתו אינה ברורה.

“הרוח של בית תוֹמס,” השיב.

הקפיצות המהירות מצחוק לרצינות עוררו בה חשד שמא הכין לה איזה תעלול.

“הבית הזה מלא הפתעות,” אמר ופתח את הדלת לחדרה. “אם תשמעי צעדים בלילה זה הרוח, או אני…”

ובכן, זה הרעיון, אמרה בלבה. תכנית חלופית למקרה שלא תזמין אותו להיכנס לחדר. בראותה את גרם־המעלות המוליך למטבח חייכה. לפני שיצאו לשוטט בדירה הראה לה את החדר ששמר לעצמו, חדר המשרתות שליד המטבח. שאר החדרים פינה לאורחים. משמע, ה"רוח" לא יצטרך לצלוח אלא גרם־מעלות אחד ושני מטרים של פרוזדור מרופד.

ושוב חייכה לעצמה. עקשן. זומם. כנער להוט. שיתגנב בלילה, אמרה לנפשה. להרפתקה כללים משלה. עתה תרחץ, תישן, תקום רעננה, תתוַדע לרצונותיה, עד שתחפָּץ.

אולם הוא לא נפרד ממנה בפתח. התעכב באמתלות שונות, כשרת מלון המצפה לתשר. הצביע על הגלוי לעין – וסת החום, שולחן־הלילה, קערת הפירות שהכין מבעוד מועד, ברז לחמים וברז לקרים. פיטפט הרבה, כירכר סביבה ואליה לא ניגש. לבסוף עייפה. העניקה לו נשיקת נימוסים צוננת, ברכת פרידה. עיניו החודרות נעגמו. הכחול העז הועם ונעכר. חייכה בפה קפוץ. קום, בן־אדם, ועשה, אם אינך יכול לעצור עוד. לְמה אתה מחכה? שאפתח לך?

מארח למופת. נרמז, סב על עקביו ויצא מן החדר.

היא גיחכה בינה לבינה. תרנגול. איש־דברים. מאהב דגוּל בלשון רהוטה. לבדו מול אשה הוא אפרוח. צריך להניח את הגרעינים לפני מקורו. בקולנוע, זכרה, בחשיכה, שילח יד מגששת. משנדלקו האורות נתעוררו נימוסיו. איש ירא חטא המתבייש ביצריו ישב לצדה, סמוק פנים, המבט נעוץ נכחו, כמבקש מחילה על מעשיו הרעים. אז ביקשה לשאול אם הוא קתולי, אולם נמלכה בדעתה ולא שאלה. אף כי “קרתנוּתה” היתה “קסמהּ”, לא התפארה בה. אדם נאוֹר אינו מציג שאלות כאלה.

אולם על־פי דרך חיזורו אחריה נראה לה כאדם שיש לו ויכוח קשה עם מצפונו. כמבקש שתדיח אותו מדרכו הישרה. אחר־כך יוכל לומר לנפשו שכוחות עזים ממנו משכו אותו לתהום. וייסלח לו.

לריק יצקה לאמבט תמצית ריחנית. המים הקרים זרמו בשפע ואילו ברז המים החמים הגיר סילון דקיק. כשעמדה להתקלח חדלו לגמרי.

מסוּבּנת, נרגזת, התביישה בדמעותיה. הרחק מהבית – כל מפגע הוא אסון, התנחמה. אחר־כך התעטפה במגבת גדולה ויצאה. בית שאין בו בעל־בית ואין בו עקרת־בית, רטנה.

תחילה קראה לו מפתח החדר. אולם רק הד קולה נשמע בפרוזדור. התעטפה היטב במגבת וירדה לחפשוֹ. ריח מקטרתו עמד במטבח, אולם הוא לא נמצא גם בחדר שהועיד לעצמו.

“הרוֹלד!” קראה שנית.

דימתה ששמעה רחש בקומה העליונה. “הרוֹלד, חדל מן המשׂחקים האלה, איפה אתה?”

פתאום אחזה בה צמרמורת. רחש כחריקת עץ ישן למדרך כף־רגל נשמע מרחוק. כאילו נתעוררה תכונה אי־בזה. כאילו מישהו, מהלך על בהונות, עשה פסיעה לא זהירה. אולם מיד נרגעה.

“באמת, הרולד. מצאת את הרגע המתאים. אני עומדת פה רועדת מקור ואתה עושה לי בדיחות,” אמרה במחאה וחזרה לחדרה.

 

ו    🔗

לאחר שניגבה את גופה במגבת לחה שמעה את צעדיו בפרוזדור.

“ידעתי שאתה שם באיזה מקום,” קראה לו ומיהרה לעטוף את גופה במגבת.

"קראת לי?''

ראשו הציץ אל תוך החדר.

עתה היא נרגזת. “קראתי… מילאתי את כל הבית בצעקותי!”

"הייתי בחוץ, " התנצל. “הלכתי להביא עצים.”

“אבל יש הסקה מרכזית.”

“נכון, אבל עץ בוער באח מַשרה אוירה…”

“אין מים חמים,” הפסיקה אותו.

עיניו התרוצצו מכתפיה לרגליה, הלוך ושוב. המגבת לא היתה רחבה דיה, וגם המכוסה היה מובלט.

“הייתי צריך להזהירך,” אמר. “איפה היה הראש שלי? אם אין מים חמים, צריך להכות על הצינור.”

הוא הטיח בצינור מכות אחדות במפתח צינורות חלוד והמים החמים יצאו מן הברז בקול תרועה.

“אין לי הסבר פיסיקלי לתופעה,” התלוצץ. “הבית הזה פשוט מכושף. כמו שאמרתי לך.”

בצאתו משם התחכך בה, מתנדנד מרגל אל רגל. צחוק עז התפרפר בתוך קרביה למראה הארשת העגומה שבעיניו, ארשת של כלב נזוף. אולם היא חששה להעליבו. הניחה לו לעמוד בפתח בעת שסילקה מעל כתפיה את המגבת ונכנסה, בפסיעה אחת, אל תוך הקצף החם. לא השתדלה להסתיר את ההנאה העצומה שהפיקה מן ההפתעה שגרמה לו. אסיר־תודה עמד בפתח עוד רגעים אחדים – בקושי שמעה מה שמילמל – מצר על החזיון שנגלה ונעלם בקצף בתוך שניוֹת אחדות. אחר־כך הסתלק. אולם היא לא שמעה אותו יוצא מחדרה.

מסתבר שהתאזר עוז והוא ממתין לה שתצא. אף־על־פי־כן האריכה ברחצה. ברגעים של דממה גמורה, להוציא התנפצות חרישית של קצף רך, שמעה את נשימותיו בחדר. כשנתו הטרופה של ילד חולה קצרת. אם יקבל את פניה בחיוך מנצח ייכבד וילך; אם לא תסור מפניו ההבעה הרכה של כאב נעים יוכל להישאר.

בסרקה את שׂערה היו כפות־ידיה זריזות ומיומנות. אולם כאשר שלחה את ידה אל צלוחית הבושם, רעדו אצבעותיה. לבשה חלוק על מערומיה ויצאה.

הרולד שכב על מיטתה מכוסה בשׂמיכה ועיניו ביקשו מחילה.

השמיכה נמתחה לאורך גופו – עירום היה – ורק ראשו וכפות־רגליו ביצבצו. בשתיקה קרבה אל המיטה ובתנועה אחת סילקה מעל כתפיה את החלוּק. בו ברגע ראתה את הבליטה בחלציו ואת הגאוָה הנערית שהתעוררה בעיניו ברגע שהציצה לשם. מששלח את ידו לפַנות לה מקום מתחת לשמיכה ביקשה בלבה שיערטל גם את פלג גופו התחתון. מימיה לא ראתה ערל. אולם הרולד משך אותה אל מתחת לשמיכה ולא חשׂף את עצמו.

ומיד התנפל עליה.

“בבקשה, הרולד, לא ככה.”

“המשחק המקדים התחיל מזמן,” התנשף לתוך צוארה.

משחקי מלים הקניטוה. אולם לא מלאה לבה לעכבו. האבר הדרוך, חשה, התרכך מעט. מה שהבטיח לעצמו בדמיונו עוֹררוֹ יותר ממגעה החמים. כל השהיה, הבינה, עלולה לרופפו. בנרתיקה החם והלח יהיה מוגן מפני הפתעה מבישה.

אולם ברגע שפילס לו דרך בין ירכיה שבה ושמעה מבעד לנשיפות שליהטו את אָזנה אותה חריקת עץ ישן, אלא שעתה היתה קרובה יותר. אחר־כך תכפו לה עוד אחת ועוד אחת, בעָצמה גוברת והולכת ושוב לא היה אפשר לטעות בהן. היו אלה צעדים של אדם הפוסע בכבדות.

בבת־אחת קפאה.

“הרולד! מה זה?”

לא מחלה לו על שהיה מסוגל להתבדח ברגע שכזה.

"הרוח!''

הרולד התרומם על זרועותיו וביקש למשוך עליהם את השמיכה, אולם איחר את המועד. תפוח המנעול סב על צירו והדלת נפתחה כדי סדק.

לפני שהשגיחה בדמות שבסדק ניסתה לסייע בידי הרולד להעביר את השמיכה מעל גופותיהם הערומים, אולם התנועה המגושמת לא הצליחה אלא לגלגל את השמיכה ארצה. ברגע ההוא נפתחה הדלת לרוָחה ובאור הבהיר שנפל עליהם מן הפרוזדור ראתה אשה זקנה, שמנה מאוד, בחלוק צבעוֹני, צר מהכיל. זו עמדה בפתח והביטה בהם בעינים קרות, עוינות.

 

ז    🔗

האשה עמדה בפתח שניות מעטות בלבד. אחר־כך עשתה פסיעה לאחור והדלת נסגרה בעדינות. ושוב נשמעו הצעדים הכבדים בפרוזדור.

הרולד קילל. “לכל מקום היא צריכה לתקוע את החוטם שלה.”

בזמן ששהתה בפתח הספיקה אביגיל להבחין בפרטים אחדים: שׂיער דליל, שׂיבה כחולה זוהרת, עור פנים יבש כמגילת קלף, כתמים חוּמים־אדומים, החלוק הצבעוני המגוחך, הסוגר על חזה ענקי, אגרוף תפוח, ארגמני, תחתונית ורודה מציצה, קרסולים נפוחים, מכוערים, ונעלי־בית צבעוניות, על אחת מהן כדור צמר גנדרני.

“שִי־יט!” אמר הרולד ושב למעשיו.

“מי זאת?” ריחקה אותו מעליה בעדינות.

“הלא אמרתי לך: הרוח!”

הוא גיחך, אך עיניו היו מאוכזבות. ידו גיששה על בטנה וכאילו קראה שם את מחשבותיה. התרומם על מרפקו והביט בה.

“לא צריך להתרגש.”

“אינני מתרגשת,” אמרה. “הופתעתי.”

היא זכרה את פני הזקנה: תחילה הביעו אדישות גמורה, ואחר־כך, אחרי שהתרגלו העינים הקרות לאפלולית, שאט־נפש. כמו דמות מעת אחרת, מעולם מושגים אחר, ממקום שחדוַת הבשׂר חטא והעירום תועבה.

מה שראה הרולד בפניה הצחיקוֹ. בטנו ריטטה על בטנה והרעידה את המיטה.

“מה יש כאן לצחוק?”

“הלא אמרתי לך שיש רוח בבית.”

הוא געה בצחוק והיא הביטה בו בתמיהה. כל ענין נושא לליצנות? גם זקנה שדעתה משובשת? הנימוק שנתן לצחוקו היה מתמיה אף יותר: היא אמו!

“מַמי,” אמר, בעגת תינוקות נלעגת. כאילו ביקש לרמוז: זקנה מטורפת כל־כך שוב אינה זכאית לכבוד.

“אני יודע מה אַת חושבת,” אמר הרולד ושיחרר את גופה ממשׂאו.

“לא קשה לנחש.”

“מכוער לדבר כך על אמא?” גיחך. עוד לפני שחזר לדבּר ראתה שהוא עתיד להפתיעה שנית.

“אמי החורגת,” פתר את החידה.

"אז מה?''

“חורגת מכל בחינה שהיא. כאֵם הרעה שבאגדות,” אמר ברצינות פתאום.

אחר־כך ראה להסביר. לא היה בדעתו לספר לה צרות המשפחה. אך זו נתקעה באמצע ועתה אין ברירה. יספר כדי שלא תזקוף לחובתו אטימות־לב. יחסו אל הזקנה אינו נקמה מאוחרת וגם לא יצר ילדותי להתעלל במטומטמים. מטורפים אינם מפילים עליו פחד ואינם מעוררים את רשעוּתוֹ. זמן ממושך חי בוִיגוָם אחד עם אינדיאני זקן, שהכל חשבוהו למטורף. אך בינו ובין אמו החורגת קֶצֶר תקשורת גמור. אין להם לשון משותפת, פשוטו כמשמעו. היא אינה יודעת אנגלית והוא אינו יודע את הלשונות שהיא שומעת.

אביו הביאהּ מאירופה שנים אחדות אחרי פטירת אמו. בשנים הראשונות עוד האמינו שיוכלו לאסוף אותה אל חוג המשפחה. אך היא לא מצאה בזה כל ענין. לא למדה אנגלית וכמדומה שגם בבעלה לא התעניינה הרבה. היא מצאה בית, אחרי ששנים רבות לא היה לה כלום, והסתפקה בזה. אפילו לא הרגישה שנכנסה לתוך המשפחה כרוח רעה, ששיבשה את כל היחסים. כל בני הבית הסתלקו ולא הועילו מאמצי האב להחזיר אותם הביתה. אחרי שנפטר אביו, התנדב הוא לגור עמה. אשתו וילדיו לא יכלו לשׂאתה ופרחו להם. עתה הם גרים בו שניהם, לבדם, בלי קשר, בלי לשון, כשתי ספינות מלחמה של מדינות אויבות במים הטֶריטוֹריאליים של מדינה ניטרלית. ברצון היה מעניק לה סכום הגון שתלך לבית־אבות, אך היא אינה רוצה. מסתובבת לה בבית כמו רוח־רפאים ומדברת אל עצמה. אין בכל הסביבה אדם שתוכל לדבר אתו. רק בטלפון. ואז היא צועקת, ששומעים בכל הבית. איש־שיחהּ היחיד, ואולי זו אשה, בפלורידה, חירש.

הסיבה שאינה מוכנה ללכת לבית־אבות, למרות שאולי תמצא מי שיבין לה, אינה מעוררת כבוד. אחרי מות האב נתעוררו בעיות משפטיות. הצוָאה לא היתה ברורה די הצורך והתחילה התדיינוּת בין כל בני המשפחה. אמו הטבעית היתה נשואה קודם־לכן, ואביו גידל גם בן ובת מנישואיה הקודמים. הענינים הסתבכו והזקנה שכרה לה עורך־דין, אשר יעץ לה לשבת בבית עד שייגמר המשפט. בינתיים הפרקליט נפטר וההתדיינות המשפטית נמשכת כבר שנים רבות. הזקנה המטורפת נאמנה לעצת הפרקליט, שהבין את לשונה ורכש את אמונהּ. כל נסיון להבהיר לה שאין רוצים לקפחהּ נופל על אוזן ערלה. היא בטוחה שרוצים לגזול את זכויותיה. וכך היא חיה כאן, בבית שנתרוקן מיושביו, חיים שאין בהם ממש, כחיל מצב של איש אחד, שכל מטרתו למנוע את האויב מלהשתלט על נכס. היא עצמה גרה בקומה ג', בחדר זעיר ששימש לפנים למגורי השרתים. אין יודע במה היא עוסקת שם בחדר שלה. איש אינו נכנס לשם. היא מכינה לעצמה את ארוחותיה וכמעט אינה יורדת אלא כדי להשגיח על צוות המנקים הבא אחת לשבוע. בשבע עינים היא מלווה את מעשיהם, שלא יגנבו. ורק בלילה, כאשר כל בני הבית ישנים, היא משוטטת בחדרים ואין לדעת מה היא מחפשת.

“מכל־מקום אחרי שראתה כמה אנחנו עסוקים לא תחזור.” חפן בכף־ידו את שדהּ.

אחרי רגע סילק את ידו.

“אני יכול לנעול את הדלת.”

“אין צורך.”

“זה היה מקרה יוצא־דופן. בדרך־כלל אינה משוטטת ביום ואינה נדחפת,” ביקש להרגיעה. “ואולי היתה לה תגובה מאוחרת. שמעה את קולך וירדה לברר מדוע את צועקת.” הוא חייך. “בכל־אופן, לשבחהּ ייאמר שהתנהגה כמו אשה מודרנית. לא נדהמה. לא הזדעזעה. יצאה וסגרה את הדלת. דיסקרֶטית. לפחות זה. בשביל רוח־רפאים זו התנהגות למופת.”

“מנַיִן אתה יודע? ראשך היה בכר.”

“אם לא מילמלה לעצמה, סימן שהכל בסדר. השלימה עם העובדה שעוד עושים זאת גם בזמננו. הרי זו מידה של סובלנות שאסור לזלזל בה.”

בצחוקו רעדה מבוכה, כהד חוזר. שלח יד מהססת אל שיפולי בטנה ומיד החזירה נעלבת.

"מה קרה לך?''

“שום דבר.”

הביט בה בפליאה.

“לא שיערתי שאַת רגישה כל־כך,” אמר באכזבה. “טעות שודאי עושים רבים. חושבים, בחורה חיילת… יָשנה באוהל פתוח במִדבּר… אכלה הרבה חול. והנה – שעון עדין. כל גרגיר אבק עוצר את המנגנון…”

על שפתיו ריפרף חיוך מאולץ. השתדל להעלים את אכזבתו, לכבד את רתיעותיה, אך כף־ידו, שרעדה על בטנה, היתה קצרת־רוח, סירבה להתיָאש, עד שתפסה אותה בכפה והרחיקה אותה בעדינות, כאילו נגע שלא בכוָנה בפצע.

“אינני מבין. מה קרה? הפריעו אותנו באמצע? אז מה? לא חרב העולם.” דיבר, כאילו השתבשה איזו אמנה, שניתן לאששהּ בטיעון הגיוני.

קומדיה של טעויות, חשבה. צייד הדובים הצפוני מדַבּר כלבלר של בית־משפט. כל מלה מרחיקה אותו מן הקסם הנכרי שהיה שפוך על פניו בבואו מן השלג ופתיתים לבנים על זקנו. ואני מאכזבת אותו. האשה־החיילת, בת המדבר הפראית, הנבערת מדעת, הרועה צאן אביה בין הסלעים – אינה אלא יצור רגיש, קפריזי, בעל עכבות בורגניות ומנגנון נפשי מסובך שהתנהגותו אינה צפויה.

“אני במקומך הייתי משתדל לראות את הצד המבדח שבדבר…”

“אני משתדלת…”

מעוּדד, חזר לפצור בה, אך לא הצליח אלא לגרום כאב. אילו לפחות חדל לנדנד, חשבה, אך הוא שפך מלים כסך אצבעו בהן. דיבר בלי הפסק, כמהַפנט, בקול חדגוֹני חרישי, כחרד שמא אתנחתא ארוכה מדי תבטל את הקסם. רצה לדעת מדוע ננעלה פתאום. האם בגלל הבושה? בגלל הזקֵנה? הלא היא כרהיט זה, שאין להתבייש מפניו. כמו השמיכה המכסה את גופותיהם הערומים. “אין חשש שתפטפט,” צחק פתאום. “אין לה עם מי לרכל. והיא אינה מכירה אותך. ולא תכיר אם תראה אותך שנית. היא קצרת־רואי. ובכלל לא בטוח שתבוא למסיבה. היא מחרימה אותנו לעתים קרובות…” אחר־כך אורו עיניו פתאום: “אני יודע! מפני שצחקתי.” ונעץ בה מבט חודר.

היא שתקה. על גבה, נטולת כל רצון, אלא הרצון שיחדל לנבור בה ויניח לשדיה, השתדלה “לראות את הצד המבדח שבדבר”. שני אנשים לא צעירים עוד, ריקים מתשוּקה למרות החיבה ההדדית, מתאמצים לתנות אהבים של יום, כדי להספיק משהו לפני שמגיעים האורחים – מעשׂיהם נראו לה מגוחכים יותר מטירופה של אשה זקנה שדנה את עצמה למאסר עולם בבית שנשתגעו בו אפילו צינורות המים, כדי שלא להפסיד את חלקה בירושה, אשר אין לה למי להורישו. כמעט צחקה, אולם חששה לפגוע, כאשר דימתה את כף־ידו, שנטפלת לשד היגֵע, המסרב להתעורר, לתנועת ידו של נער המנסה לשוא לסרק בלורית סוררת.

“אולי אני חסרת הוּמוֹר,” אמרה לבסוף.

“הוּמוֹר הוא ענין של תרבות,” הימהם.

היא גיחכה לעצמה. מתנקם. עלבון כנגד עלבון.

“נשים מפחדות מהומור,” הוסיף. “הרצינות מגינה עליהן מפני קלות־הדעת. הן רוצות גבר רציני, ממושמע, מתחתן. אולי מכאן הצורך העמוק שלהן לתת לך את ההרגשה שאתה מגוחך כאשר אתה רואה את הצד המבדח של…”

קרתנותה איבדה את קִסמה, חשבה. עתה היא עורה המצטמרר, חֵיקה היבש, רתיעות ממקור סתום. מזוית העין ראתה כיצד הארשת המבודחת מפנה את מקומה לזעם גובר והולך. אכזבותיו של זכר לפתחו של גן נעול.

“כאשר שמעתי על המצאת הגלולה אמרתי לעצמי: הנה סוף־סוף תרופת הפלא שתשחרר את הנשים מרצינותן,” הוסיף, מאמץ אחרון לשמור על רוח מבודחה. אחר־כך גבר עליו כעסו:

אין היא נראית כאשה הנוהגת על־פי דחף רגעי. אם נאטמה פתאום הרי זה ענין עמוק. אינה יודעת מה קרה? היא יודעת. כל מעשיה ידועים לה. אך מיהר לרכך: אין הוא רוצה לומר בזאת שהיא מחושבת ומתוכננת, אבל היא מוּדעת לעצמה. היא אשה אינטליגנטית ויודעת את רצונהּ. במאמץ קל של המוח תוכל גם לנסח זאת, אפילו באנגלית בסיסית.

“אַת מענישה אותי,” אמר בתוקף פתאום.

“לא.”

“על מה?”

“אמרתי – לא.”

“התשובות הלקוֹניות האלה הן ההוכחה שאַת מענישה אותי.”

“מדוע?”

“את זה אני שואל.”

“איני מענישה אותך.”

“כאשר אינך אומרת לי במה חטאתי, אין לי כל סיכוי לכפר על החטא.”

“איני חושבת במושגים של שׂכר ועונש.”

“אילו לפחות שמענו איזה משפט ארוך, מתקבל על הדעת.”

“אַל תכעס עלי.”

“אני כועס? אַת כועסת.”

“איני כועסת.”

הרולד התרומם, שילשל את רגליו והחל להתלבש. לרגע היה גלוי לפניה בעירומו, אך לא העזה להביט.

“האם עלי להבין כי הנקבה היא יצור מורכב מן הזכר? זו עשויה רקמה עדינה וזה תפור מארג גס? או שמא אשה היא מערת סתרים שלא ייכנס לתוכה אלא מי שיודע מלת קסם? אני איני עלי בבא. אני מקווה שאין כאן איזו סחיטה נשית. אילו ידעתי מה הכופר אולי הייתי משלם…”

לבש את בגדיו בתנועות עצבניות. כאשר נתפס שרוך נעלו חייכה לעצמה. יכעס שבעתים אם תעז לצחוק לעת כזאת.

“אני… אני…” גימגם וחדל.

גמגום חדל ישע, מעורר רחמים.

על אביו סיפר: אפילו גימגם כדרך האנגלים, כאציל אמִתי שאינו מטריח את עצמו לדבר ברור. מי שרוצה לרדת לסוף דעתו – שיתאמץ.

היא הגתה בדברים שאמר. נמצאו ראויים לרוגז. אולם לא יכלה לכעוס. הוא עלוב בזעמו ומרגיז בהומור המתנשׂא שלו. מוטב שילך לו עתה. שינה, כמטלית לחה, אולי תמחק. לך, חבר, לך, אמרה לנפשה.

אולם הוא עמד בדלת כמבקש להיזכר בדבר־מה. אולי איזה משפט מוחץ, ההולם את הנסיבות, לפני הפרידה.

“טוב, אלך עכשיו,” אמר. “אני מצטער שדחקתי בך. אַת זקוקה להכנה ממושכת ואני הייתי נמהר.” פתח את הדלת. “אני מקווה שאינך כועסת עלי.”

שפת הגוף אינה נהירה לו, אמרה לעצמה בצער. נאלצה לומר “לא” מפורש. הקול יצא צרוד וחרישי כאילו נסחט מגרונה.

"אשה היא – "

הוֹ, לא עוד אפוֹריזם, קראה לו בלי קול.

אולם הרולד לא קרא את האותות בפניה והשלים את שפתח בו: “מצודה שאינה נכבשת אלא על־ידי כניעה.”

והיה מרוצה. סוף טוב לענין שנשתבש בראשיתו.

בצאתו אמר, אבהי ורב־חסד: “עכשיו השתדלי לישון ולא לכעוס עלי,” ונעלם מאחורי הדלת הסגורה, כרוח בשעתה. אחר־כך נשמעו צעדים מהירים במדרגות ודממה גמורה, כאילו התנדף פתאום ונותרה לבדה בבית הריק.

 

ח    🔗

אחר כך גם כעסה וגם לא הצליחה לישון. הדברים שאמר נשמעו לה קנטרניים ומתנשאים, אך לא היתה בטוחה אם הבינה את המלים כהלכה. בדרך־כלל, כאשר טעתה בפירוש המלים צחקו. מבוכות שמקורן באי־הבנה הוסיפו תבלין. הרולד דרש את דלוּת הלשון כיתרון מסוים. גמגום היוצא מן הלב מביע יותר ממטבעות־לשון נוצצים. העינים יודעות לומר רק אמת פשוטה.

עד שזרק את המלה אהבה. מאותו רגע נהְיתה כל מלה חשובה. שכּן לא היתה בטוחה אם תצליח להעמיד את עצמה במקומה, בשטח ההפקר שבין הסקרנות, המשיכה המינית, ההערצה, והרצון להתנסות בחוָיה שלא ידעה קודם. לא בטחה בו שישתמש במלה כבדת המשמעות רק בשעתה הנכונה. פתאום נזקקה לכל המלים שהיא יודעת בלשונה שלה. נכוּת לשונית, חשה, מרדדת את רגשותיה. מה שבלבה אינה יודעת לומר ומה שהיא אומרת אינו יוצא מלבה.

פעמים אחדות ביקשה ממנו שיחדל להמם אותה בשנינויות, ביטויים דו־משמעיים, בדיחות מרומזות, ושאר הברקות לשוניות שאינה מסוגלת לפענח. אך הוא אהב לדבר במשלים, בלשון־נופל־על־לשון, ובעיקר – להצחיק. אף פעם לא התנזר מבדיחה, מוצלחת או תפלה, כמעשה בלינגהם. נער מסרב להתבגר, שאינו יכול לשכוח את הצלחותיו המרעישות כעורך עיתון היתולי של סטודנטים. אם תאמר לו: כל הלצה נוספת מרחיקה אותנו טפח, לא יבין.

האויר היה חם ומחניק והיא הלכה לוַסת את מערכת החימום. בדרכה עברה על־פני ראי והציצה במערומיה. פתאום היתה זרה לעצמה. גוף תמיר, בנוי היטב, אך חסר רוח־חיים. כאילו האהבה שדחתה התנקמה בה ורוקנה את גופה מחיוּתוֹ. בטן לבנה רפויה. שדים עייפים, לא מרוצים. היא חשה איך העצבות מבצבצת ועולה בעורה, כאגלי זיעה בסָאוּנה.

דרשה זאת ככניעה לנטיה זעיר־בורגנית. הרפתקנותה אינה אלא קרום דק. אפילו חפצים זרים מכלימים אותה. כל שינוי במזג־האויר מערער את מצב־רוחה. כל רגע קודר מוליד געגועים על הארץ, על הבית, על המשפחה.

אַת רוצה לנסוע לבדך? שאל אביגדור. כן, לבדי. לגמרי לבדי. בלי שום אחד שאני מכירה במרחק של אלף קילומטר. תפַדלי, אמר אביגדור, אם זה מה שאַת רוצה. אבל אם תרגישי שזה לא זה, אַל תתביישי לחזור לפני הזמן.

הוא התעתד להגיע לארצות־הברית בשבוע האחרון של דצמבר. לא האמין שתתגלגל לבדה חצי שנה. קיווה שתשׂבע ותחזור. אך היא התעקשה להחזיק מעמד עד בואו, אף כי לפעמים היו הגעגועים על הילדים קשים מנשוא. פעם אחת, בסן פרנסיסקו, בגדה בעצמה. ישבה מול חלון פתוח, הצופה אל המפרץ ואל “שער הזהב”, והשתעממה עד מוות. ואז, בשעת השפל, הופיע הרוֹלד.

אלף פעמים אמרה לעצמה כי לאשה זכות בלעדית על גופה. אף־על־פי־כן, כאשר נשק לה הרולד חשה רגשי אשם והגתה בבעלה. איש נבון. לא אכפת לו שתתרוצץ על־פני חצי יבשת. תחזור רצוצה ולא תבקש לעצמה אלא מנוחה, בית מסודר, מטבח נקי ומקלחת מצוחצחת. ואם אפשר גם אהבה מעט. סעודת רעבים ושלוה בה. בלי מנצחים ומנוצחים.

היא ישבה על המיטה, רצוצה מעייפות, בעיניים קרועות לרוָחה והשתדלה לרוקן את מוחה ממחשבות. עיניה נטפלו לחפצים. כאילו לראשונה הבחינה בכיסא שליד המיטה ובחבצלות המגולפות על משענתו, בקערת הפירות שעל השידה ובעיטורי העץ הצבועים ירוק המקיפים את ארון הקיר, בחוטים המדובללים המשתלשלים מן החוט המחובר אל מתג המנורה, בסורגי המיטה קלופי הציפוי, בשמיכת האנגורה המוטלת על הרצפה, בכף המנעול המעוצבת כתפוח חצוי – חפצים שספוגים בהם זכרונות קצרי מועד: בגדיו של הרולד על הכיסא, טביעת אצבעותיו באבק שעל השידה, ראשו הנוגח את קצה החוט בעת שגהר עליה, כפות־רגליו הענקיות שהסתבכו בין הסורגים והתנועה החשאית שנתרחשה בתפוח המנעול לפני שנפתחה הדלת – ופתאום, כדבר שניעוֹר מן ההתבוננות בחפצים, בלי כל התראה מוקדמת, הרימה את כפות־ידיה אל ראשה כמבקשת לחסום את המראֶה, צנחה לאחוריה ומיררה בבכי.

 

ט    🔗

שנתה הקצרה כאילו החזירה דברים לקדמותם. השעה היתה ארבע אך האור גבר. סופת השלג חדלה. השמש יצאה ואורה העז הבהיק במדרון המושלג שמנגד. חורש של אילנות בשלכת נראה מן החלון. מרחוק יכלה להבחין בבית לְבֶן קירות שגגו מכוסה שלג ועשן לבן מסתלסל מארובתו.

היא זכרה שבכתה, אך לא זכרה מדוע. השינה עברה עליה כסמרטוט לח ומחקה תוגה חסרת פשר. השמש הפשירה מכאוֹב סתום ויצקה באבריה חדוָה פשוטה. ככנרי זה המשמיע מנגינות שונות בחורף ובקיץ, ובאביב לא יזכור אפילו סלסול אחד שהנעים בסתיו.

היא חטפה את חלוקה, לבשה אותו במהירות ויצאה לחפשׂ את הרולד, להעיד על עצמה שאינה כועסת כלל. הנה תקפוּה געגועים, אף־על־פי שהוא קרוב כל־כך, גֶרֶם־מעלות אחד וכמה פסיעות.

אולם בצאתה ראתה שאיחרה את המועד. ראשוני האורחים הגיעו. מן המטבח נשמעו קולות זרים – גבר ואשה.

כל הערב ישדר הַרוֹלד מפח־נפש, חשבה בשובה לחדרה לפשוט את החלוק וללבוש שמלה.

חיי אשה רצופים החלטות קשות, השתעשעה עם עצמה מול המלבושים שבארון. חלוק מצהיר על קרבה, שמלת ערב מנכרת. הצטערה שלא הצטיידה בלבוש מתאים. בגדי צמר כבדים מדי בבית מוסק יתר על המידה, שבוערת בו גם אש באח. שמלת הדיוֹלֶן שלה, הסגולה, קלילה ומלטפת, זוהרת מדי לאירוע חברתי. בלי חזיה תירָאה שחצנית; עם חזיה – נוהר הבד הרך אל השקעים שחורצות רצועותיה בכתפים.

עד שגמרה בדעתה ללבוש את הסגול הזוהר, כבר היתה השעה ארבע וחצי. אף מלאכת האיפור היתה רצופה לבטים לרוב. מרחה ומחתה ושבה והטפיחה את עור פניה בקרם לח. נאה לה שזפון חיוור מצבעי אפרסק כוזבים. שפתון בהיר ישַווה לה הבעה רצינית, כיאה ליוצאת־דופן. יהודיה בין נוצרים, משקיפה ולא חוגגת. אף בבושׂם נהגה זהירות יתרה. די לה בנדיפה קלושה של ניחוח רחוק, כמבקשת להסתייג. אשה המכבדת את פרטיוּתה אינה מתגרה בחוש הריח של גברים זרים. אחר־כך ניערה את תסרוקת הנער שלה בתנופת ראש, אולם מצאה שלא תוכל בלא סירוק. זמן־מה נהנתה מן הרחש העולה משׂערהּ ומן הברק המתעורר. כאשר יצאה שנית היתה השעה חמש ורבע.

הגבר והאשה שראתה במטבח היו לבושים מכנסי ג’ינס דהויים וחולצות פשוטות ודומה שחייכו לעצמם למראה שמלתה ההדורה ונעליה הכסופות גבוהות העקב. אביגיל נבוכה מעט כאשר נתברר לה שהם יודעים מיהי ומניִן באה, וכניסתה הפתאומית למטבח לא הפתיעה אותם. היא שאלה את עצמה מה עוד סיפר להם הרולד, שכן האשה הצעירה, אליזבת, שהציגה את עצמה ככלתו של הרולד, הנשואה לצעיר בניו, חייכה אליה בחביבות, כאילו נעמה לה הצטרפותה אל חוג המשפחה. היא פיטפטה על עניני משפחה כאילו היא אחת מהם וחייבים לה דין־וחשבון על באי המסיבה, כך שמעה בפעם הראשונה דיווח מעודכן על הקורות את בניו של הרולד, שלא ידעה על קיומם – מי נסע ללונדון, לעסקיו (אישהּ של אליזבת) ומי הפליג אל המהרישי שלו בהודו ומי שוהה בקליפורניה לקבל תפקיד בסרט עלילה.

אף הגבר שעמד ליד הכיור וקילף תפוחי־אדמה היה מגניב אליה מבטים כמאמת לו תמונה מן השמועה.

בהגיע תורו הציג את עצמו. הוא רוברט, ידיד המשפחה. הוא וסטיוְ, בעלה של אליזבת, למדו יחדיו מִנהל עסקים ועתה הם גרים בשני בתים סמוכים בּבֶּתלֶהֶם. בדרך־כלל הוא נוסע בחג־המולד אל הוריו בפילדלפיה. השנה נתבקש לעזור כאן. הרולד החליט לערוך חגיגה כפולה. לכבודה יחוגו גם את החנוכה. עיניו העצובות שידרו שותפות גורל: בן־ברית. הוא לימד את הרוֹלד מנהגי חנוכה ועכשיו הוא מכין “לאטקעס”. המלה האחרונה נאמרה בניגון יהודי ובחגיגיות, כאילו טעמן כבר בפיו.

“חנוכה?” אמרה. “שכחתי לגמרי.”

“נר רביעי,” אמר רוברט, כמקיים מצוָה.

“הרולד שמח שהשנה יהיה אורח הכבוד יהודי,” אמרה אליזבת.

“אורח כבוד?”

רוברט הרגיעהּ. לא תתחייב לנאום. הרולד, הלועג לגינונים חברתיים, מקפיד לקיימם בלבוש אירוני. אך אל דאגה. לא יזלזל במנהג יהודי. את החנוכה יחוגו ברצינות הראויה.

השיחה קלחה בנועם והשנים נשאו בנטל בלי מאמץ. בתוך זמן קצר ידעה כל מה שאפשר לדעת על ידידים קרובים – שאליזבת היתה קתולית ואחר־כך למדה ריקוד ועתה היא בת בלי דת, אלא אם־כן יחליט בעלה להצטרף לדת כלשהי, וכי ילדה תינוק בניתוח קיסרי – כעת הוא אצל הוריה במנצ’סטר, מקום שמשמש בו אביה חבר במועצת העיר – והכאבים במפשעה עברו אחרי שלושה חודשים, וכי רוברט קיבל חינוך אוֹרתוֹדוקסי, אך בהַרוַרד נעשה קונסרבטיבי ובבֶתלֶהֶם – רֶפורמי, וכי קודם־כל הוא אמריקני ואחר־כך חבר לשכת המסחר ורק אחרי זה יהודי; עובדות, שלדעתו היא חייבת או זכאית לדעתן, כדי להעמיד דברים במקומם.

היא התנדבה לעזור בהכנות לחג ובינתיִם אכלה רקיקים בגבינה. הם אמרו שאין עבודה רבה. את עיקר המזונות מביאה לוֹרנָה, גרושתו של הרולד, הגרה עם מאהבה לא הרחק מכאן ואוהבת לבשל. אך אם היא מתעקשת יניחו לה לעזור בטיגון הלביבות, הפרק היהודי שבארוחה החגיגית, אשר במרכזה תרנגול־הודו מפוטם שבטנו מלאה כל טוב. אולם לא הניחו לה לגשת אל המחבת בשמלת ערב ויעצו לה למעט באכילה. שפע מעדנים צפוי בערב. כל אחד מן האורחים מביא תבשיל או מאפה מעשה־ידיו. כעין תחרות סמויה נערכת. מי שהכין את התבשיל הטעים ביותר זוכה בציון לשבח. אמריקנים אינם יכולים בלי תחרוּת, אמר רוברט, אפילו במסיבה אינטימית.

באנחת רוָחה נפטרה משמלת הערב ולבשה מכנסי קוֹרדורוֹי חוּמים וחולצת כוּתנה ירוקה כהה. בשובה – השעה כבר היתה קרובה לשש – עסקה עמם זמן־מה בהכנת הלביבות. דיברו על ישראל, על מזג־האויר, על חינוך ילדים ועל מסורות חג. רוברט סיפר כיצד היו חוגגים את חג החנוכה בבית הוריו, אך התוַדה שזכרונו לא עמד לו. אילולא צילצל לידיד יהודי בהָנוֹבָר לא היה יודע אֵילו לביבות אוכלים בחנוכה – של תפוחי־אדמה או של גבינה.

אחר־כך הוליכוה אל הטרקלין והראו לה כיצד מתקדמות ההכנות לחג.

בין הפסנתר לשולחן האוכל, על גבי דרגש של עץ מהגוֹני שרגליו מחוטבות ככדים ארוכי צואר, עמדה, בגובה קומת אדם, חנוכיה של ענפי אשוח ונורות חשמל דמויות שלהבת נר תקועות בראשי זרועותיה. לא היה אפשר להדליק אלא את כל התשע בבת־אחת, ועמן שפעת הפנסים הצבעוניים הזעירים שעל חוט דק הכרוך על הזרועות. לרגלי האשוח־החנוכיה היו מוטלות בערימה מסודרת מתנות חג־המולד עטופות בנייר קישוט צבעוני. היא ביקשה לצחוק למראה החנוכיה, שדמתה לאילן מסופר שאנסוהו ללבוש דמות של חפץ, כבגן שעשועים, אך כאשר ראתה את הגאוָה שעל פניו של רוברט החרישה.

“כל אורח מקבל מתנה,” סיפר רוברט. “אצל הרולד אין האורחים מביאים מתנות, אלא מקבלים. אלה חוקי המקום: הכל להפך,” צחק.

“ותמיד יש הפתעות משעשעות,” אמרה אליזבת.

על העמוד התיכון של החפץ המוזר – רוברט כינה את השמָש כוהֵן – השתלשלה על גבי חוט שזור כחול־לבן קופסה זעירה עטופה בנייר שמצוירים עליו פרחים כחולים ולבנים. מתנתה. ודאי קישוט יקר ערך, חשבה בלי חמדה. מה תאמר לאביגדור? שהיהלום הוא זכוכית? שקנתה בשוק מציאות?

אחר־כך שאלו על החיים בישראל. והאם היא מרוצה בחיים של עקרת־בית. ואם מוחזקים כהלכה המקומות הקדושים לנוצרים. ומה למדה לפני שהתחתנה. והאם העברית היא אותה לשון שכתוב בה התנ"ך. ומדוע אין היהודים יכולים להתפייס עם הערבים.

בשש ורבע פיתו אותה לשתות קוקטיל ולשונה הוּתרה. אמרה שמופלא בעיניה כיצד אנשים החיים במקום קטן כבינגהם, או בֶתלֶהֶם – כמה תושבים שם? – שואלים כיצד זה לחיות בטבריה, שהיא עיר גדולה, ובשלוש שעות אפשר להגיע משם לתל־אביב, ולא הרחק ממנה יש אמפיתיאטרון ואפשר לראות הצגות ולשמוע קונצרטים. אמרה שיכול אדם לחיות בכל מקום בתנאי שיותן לו לנסוע משם, מפעם לפעם, רחוק ככל האפשר.

הם הקשיבו לה בענין רב, ובנימוס ללא דופי, כאילו שמעו דברי חכמה שכדאי לשמור בזכרון ולנהוג לפיהם. ההתיַדדות המהירה נעמה לה. עד שטוגנו הלביבות הראשונות דיברו כידידים ותיקים, קינטרו זה את זה, הוכיחו זה את זה על סתירות מדומות, שלא השגיחו בהן בגלל פיזור־נפש, והזרות נעלמה. נהנתה מחברתם – צעירים ממנה בחמש־עשרה שנים לפחות ואף־על־פי־כן העניקו לה את ההרגשה שהיא רצויה ומעניינת. לא חשׂכו ממנה מחמאות על גזרתה הנאה ופניה הצעירים. לא דיברו אליה כנוטים חסד, אלא פיטפטו להנאתם כאנשים הרגילים להביע בפשטוּת את רחשי לבם. אפילו עילגות הלשון לא העיקה עוד. הם תיקנו את שגיאותיה, לבקשתה, בחביבות, להוטים לעזור בלי לפגוע. לפעמים חייכו לשמע מעשה כלאַיִם לשוני שאינו מקובל, אך מיד מצאו בו ערך פיוטי, כבאותן מטבעות־לשון מקריים שיוצרים ילדים בבלי דעת. הם היו במצוקה כאשר חסרה לה מלה חיונית להבהרת מחשבותיה ועשו מאמצים נוגעים אל הלב לנחש את כוָנתה. התנצלו במבוכה בכל פעם שטעו. זכרונות בני חצי שעה הולידו זכרונות בני עשר דקות, ובשעה שש וחצי כבר היו להם מלים פרטיות, שנוצרו מטעויותיה – “המקסימות”, כך אמרו – כחבורה מגובשת שיש לה הוַי משלה.

ה"רוח" לא נזכרה, אף כי ריכלו על שאר בני המשפחה בלי לחוס על איש. היא תמהה אם הכינוי הזה מקובל בפי כל או שמא אף הוא בדיחה פרטית שהבריקה במוחו של הרולד. אך כיוָן שהם לא מצאו את הזקנה ראויה להיכלל בחוג המשפחה נמנעה אף היא מלשאול עליה. הניחה שבכוָנה מתעלמים מקיומה. רק הרולד מתיר לעצמו, מן־הסתם, לנהוג קלות־ראש בענין מעיק.

אמנם לרגע דימתה שהזקנה עומדת להפתיעם בביקור, צעדים כבדים נשמעו בפרוזדור, אך היה זה הרולד, שנעל קבקבי עץ הוֹלנדיים. הוא ניגש אליה וחיבקה בחיבה שופעת, ובעיניו ניצנצו זכרונות מדומים, כאילו עתה זה התעורר משנתו במיטת זוג ולא מצאהּ לצדו – “נעלמת לי פתאום,” אמר, כמבקש לשדר לצעירים השנַיִם, שהביטו בהם בשתיקה, ובהרולד ביראת־כבוד, כי הגוף הזה, שהוא חובק, כדבר שהוא רגיל בו, מיודע לו וכי אצבעותיו, המועכות את כתפה, כאילו להרפיַת הצואר, אינן יכולות לשכוח את בשׂרה החי והעירום מתחת לחולצה.

“ממש מצער לראות איך אתם מסתדרים בלעדי,” חיוכו הרחב הצהיר לשון סגי־נהור. בלשון זו הפיץ, חגיגי וזחוח־דעת, להפגין את רוננות השעה הזאת, דברי שנינה אחדים, כאילו עצם כניסתו מעוררת ציפיה להברקות. אפילו חידוד אוִילי על עיסת הלביבות נתקבל על דעת מאזיניו הצעירים כמוסכמותיו של חוג מצומצם זה, אשר בו מותרת לחכם סכלות מעט כדי לנוח מדעתנותו. היא סלדה בעליל מהתחכמויות בנוסח “אביגיל הגיעה אלינו הישר מן הבַּיבְּל ואפילו קצת שמש הביאה עמה בשלוש וחצי”, אולם אליזבת ורוברט צחקו בכל לב, אם כמחוה של נימוס כלפי בעל־הבית או מפני שהורגלו להוקיר את חדוַת החיים המתפרצת של הגבר המזדקן הרגיל לחלוק את אָשרו עם כל מאן דבעי.

אולם ההתבדחות השאננה הזאת, כך חשבה, אינה אלא טקס, לקיים תדמיתו כהלכתה, ולחפות הפעם על מבוכה וחרדה. שכּן לא חדל כל העת להגניב אליה מבטים, שאלות במפגיע, לבחון מה בלבה – רוגז, שעמום, לֵאוּת הרגש, ואולי, חס וחלילה, מיאוס בשל ההתערבות השרירותית של כוח עליון ברגע של חסד בבשר? והיא בכוָנה חתמה שפתיה ומחקה מעיניה כל הבעה – שיחדל להתבדח כל העת ולהתהדר לעיני הצעירים הללו בנצחונות מדומים – והדבר הגביר את חששותיו מפני הרגע שיהיו לבדם וייאמרו הדברים מפורשות, בקהותם הצפויה מחמת דלות אמצעי ההבעה העומדים לרשותה באנגלית. אפילו חיוך של נימוס לא הפיקה משפתיה למענו, דבר שנתפרש לצעירים השנַיִם כקוצר היכולת לרדת, בשפה הזרה, לסוף חריפותם של דבריו. אולם ככל שהעמיקה הדאגה בלבו של הרולד, כן גברה עליצותו המאולצת, עד לרגע שלא יכלה לשׂאת זאת עוד ויצאה לפרוזדור, והרולד אחריה, ושם, כפי שהניחה, נמחקה מפניו בבת־אחת העליזות המתרוננת, ובארשת רצינית ועגומה להפליא, שהצליחה לבדחה סוף־סוף, שאל בקול רוטט אם עודנה כועסת עליו ואם “תתן לו הזדמנות נוספת להסביר את עצמו”.

“אילי פאת מאת,” אמרה לו, בדיחה פרטית שלה. ערבית לא ידע. אף־על־פי־כן ניחש, שאמורים הדברים במחילה ובמחיקת עווֹנות. בעיניו עתירות ההבעה שבה ונדלקה, במהירות הבזק, כנורת חשמל, שׂמחה ילדותית תמימה כל־כך, שבקושי התאפקה מלצחוק.

בשבע וחצי, הרולד ורוברט כבר היו שתויים במקצת, קמה תכונה במבוא. ראשוני האורחים, שמרחוק באו, התחילו מגיעים. רוברט, במעיל פרוָה וכובע צמר היורד על עיניו, יצא לכוון את המכוניות אל מגרש החניה. צמיגים החליקו על־פני הקרח הדק והמכוניות נחבטו זו בזו עד שמצאו להן מנוח ברחבה שהוארה בזרקור ענקי. אנשים מכורבלים במעילים ארוכים, המשווים להם דמות אחת, נפלטו מן המכוניות ונחפזו בפסיעות זהירות ומגושמות אל הפתח. שם התנערו מן השלג שהחל לרדת שעה קלה לפני־כן, נחלצו ממעיליהם, מכובעיהם ומכפפותיהם, והחישו פעמיהם אל מקרני החימום שבטרקלין, אך לא קודם שנלכדו בידיו הארוכות של הרולד, שהקפיד להתחבק ולהתנשק עם כל אחד מהם, איש, אשה וילד, והוצגו לפני אורחת הכבוד.

פעמים אחדות ניסתה להתחמק מן התפקיד המביך שהוטל עליה; עמידתה לצד הרולד בפתח, כבת־לוָיה רשמית יכלה להתפרש פירושים שאינם לרוחה. אך היא התביישה לריב עם הרולד בנוכחות האורחים. בכל פעם שניסתה להסתלק משם, כאשר היו ידיו של הרולד תפוסות סביב צוארו של אחד האורחים, אחז בה במעין חיבה כובשת, אך למעשה בכוח; והיא חשה, שלא תוכל להשתחרר ממנו. לא ידעה אם שִכרוּת מעט היא, שמעוררת אותו לנהוג, שלא כדרכו, במידה של אלימות מבוקרת, או איזה צורך עמוק להפגין בעלוּת עליה. בכל פעם “שכח” שהבטיח לה לחדול לכנותה אורח הכבוד, וכאשר חזרה והתעקשה, אמר לה, באכזבה גלויה על פניו, כי אין היא מבינה את העוקץ שבדבר. בחבורה זו, אשר הכל מזלזלים בגינונים של טקס ובכיבודים למיניהם, יש משמעות אירוֹנית לעובדה שמעניקים את התואר רק למי שבורח, בפועל־ממש בורח, כפי שהיא מנסה לעשות, מן הכבוד.

וכך נאלצה לעמוד בכניסה לטרקלין, כזקיף, לגלגל שיחה של סתם עם אלמונים, אשר את שמם שכחה ברגע שיצא מפיהם, להיעתר לידידויות בזק מתמיהות של אנשים, שיש להם מן־הסתם משפט פתיחה רהוט לכל מיני נסיבות ומקובל עליהם שידידיהם של ידידיהם הם ידידיהם, ולענות על שאלות דומות פחות או יותר – האם היא מבטאת את שמה ב־b או ב־v, והאם טבריה היא עיר או אתר ארכיאולוגי, והאם יפה בעיניה ניו המשיר, ומדוע לא באה באביב, כאשר פורח הלילך, והאם היא מן המשפחה או מן הידידים, והאם לא מסוכן לצאת בלילה לרחוב בירושלים, והיכן קנתה את השמלה שהיא לובשת, וכיוצא באלה, שאלות שאין היא ממש מתבקשת להשיב עליהן, כל שתאמר רצוי, ובלבד שתנהג כמנהג המקום ותשתתף בטקס של חילופי דברים ברצון טוב ובחיוך נחמד על השפתיִם.

ראשונים, נתנה דעתה לזכור את שמם ואת מה שסיפרו על עצמם – אחרי שהפליג הרולד בשבחם, לא היה אחד שלא הוצג כמי שנמנה עם גדולי המלומדים בתחום שהוא עוסק בו או כתלמיד מצטיין במקצוע שהוא לומד, או כאיש־עסקים מצליח, חנוָני ישר, ואיש צוות מעולה של שירותי הקהילה שהוא מתפרנס מהם – ונתנה בהם סימנים, כדי שלא לשכוח, כגון, שהגבר רחב הפנים ואדום־האף, השותה בִּרבּוֹן כאילו תרופה היא שציווּ עליו רופאים, הוא אֶבֶרטוֹן – אחד מחמשה שהוצגו כידיד הטוב ביותר של הרולד – המלמד צרפתית של ימי־הבינים בדַרטמוּת קוֹלג', ולא יאכל בטנים בזוקי מלח מפני שיש לו יתר לחץ דם, והאשה הקטנה שטוחת החזה, בשמלה שחורה עמוקת מחשוף המבליטה עצם־‏בריח מוגבהת, ואומרת גם דברים של מה־בכך בהטעמה מודגשת, כמעמידה על טעותו בר־פלוגתא עוין, היא ג’יני, אשתו, השונאת את החורף ועתה זה חזרה מאקַפּוּלקוֹ, מומלץ, והיתה מוכנה לחיות במקסיקו, שם הכּל גם זול יותר, כל ימי חייה; ושני הנערים הלבקנים הם בניהם, הקטן קשיש מהגדול ואסור לטעות; והאיש הדומה להרולד, אך חסר את הליכותיו המעודנות, הוא אמנם קרוב־משפחה שלו, דודו או משהו בדומה לזה – אילן־היוחסין שׂורטט באצבע על כף יד כמין מוֹלֶקוּלה של חומר אוֹרגני – ושמו מִילט רוֹלַנד, והוא גר בנוֹריטְש וֶרמונט, והוא בעסקי תחבורה – קונה מוכר או מסיע לא היה אפשר להוציא מפיו וגם לא היה חשוב – והאשה הנראית כאמו – ועתה היא אויבתה, מפני שטעתה בזה ולא הספיקה לעצור את לשונה – היא אשתו, ושמה שֶריל, והכושית הצעירה והיפה בשמלה ורודה דקה להפליא המבליטה כל שריר בבטנה, היא מיס הוֹלנד, ומכרכרים סביבה כמשתדלים בבת־אחת גם להבהיר וגם לטשטש את השייכות שלה אליהם, ענין מעורפל כשלעצמו; וכי האיש הנראה כאינדיאני, ושמו גֶ’רולד, והוצג לפניה כאחיו התאום של הרולד – בהטעמה המבהירה כי אין דברים אמורים אלא בקרבה נפשית – אכן אינדיאני אמִתי הוא, אחד מאותם ראשי שבטים, שיצאו לתרבות רעה ומלמדים אנתרופולוגיה באוניברסיטה, והוא האיש שלימד את הרוֹלד, בשעתו, את השפה הנדירה אשר ניתוח דקדוקה זיכה את הרולד בתואר השלישי, והתוגה החגיגית השפוכה על פניו כחיוך עצב של נועם היא מן המחילה שהוא מעניק לצאצאי האנשים הלבנים אשר נישלו את אבותיו מאדמתם, וכי האיש בעל בלורית האריה, במכנסי קוֹרדוּרוי מהוהים ומגפי עור מחודדים ומצועצעים הוא אֶריק לינדהַים, האיש הכותב את מדריך התיירים של מדינת ניוּ המשַיר, והאשה שבאה עמו, בחורה שתקנית שעיניה חכמות, אינה אשתו אלא חברת מועצת העיר דֶנבּוּרי, שהיתה לפנים התלמידה למופת של הרולד, והוא מקונן עליה שעזבה את המחקר ופנתה לעיסוקים אחרים.

אחר־כך חדלה לזכור. הבחינה בין האורחים על־פי המלבושים או סימן כלשהו המיַחד אותם. ממילא לא היתה צריכה לקרוא בשמם. ומי שלא זכרה חזר ואיית לה את שמו בלי להיעלב. מחלו לה כאשר החליפה דן בדוֹן ואִירוינג באֶרוין. אֶוֶלין אחת אף לא תיקנה לה כאשר כינתה אותה בִֶוֶרֶלִי. היא הגישה את כף־ידה ללחיצה ולמדה להקשיב בלי לשמוע. בתוך חצי שעה חדלה להתקומם על “אורחת הכבוד”. כשבויה בתוך בדיחה, כל נסיון להיחלץ יסבך אותה יותר, תירגלה את שפתיה לחייך בנעימוּת. לא היתה צריכה להתאמץ, שכן נעמה לה סקרנותם הנלבבת של האורחים, שהשתדלו לתהות על קנקנה ועל טיב היחסים שבינה ובין הרולד מתוך שיחה שבאקראי על מזג־האויר ועל המצב הפוליטי. כאשר רצתה לנוח מעט מן העמידה במרכזה של תשומת־הלב הכללית הלכה למטבח, כביכול בשביל לעזור בהכנות האחרונות, אך הרולד בא אחריה וגירש אותה משם, ברוח טובה, אך במפגיע. במסיבות חג־המולד בביתו הנשים יושבות והגברים משרתים אותן.

כלל זה לא נשמר בטהרתו. שכּן בינתים היו הנשים עובדות שכם אחד עם הגברים, אשר החלו להעביר את המטעמים מן המטבח אל השולחן הספרדי, שערכה הכושיה היפה בחריצות כפים מפליאה כמין מזנון. הרולד ניצח על המלאכה, אך ניכר בו שאין הוא יודע בין ימינו לשמאלו. אליזבת לא הצליחה למצוא את התבלינים. היא צחקה ואמרה כי לורנה, גרושתו של הרולד, עזבה את הבית כך שאיש לא יסתדר בלי עזרתה, כאילו הכינה מראש אמתלה לשוב אליו.

“זו תבוא אחרונה,” אמרה. “אף־על־פי שהיא גרה קרוב, בבֶּנטוֹן, עשר דקות מכאן.”¹

 

יא    🔗

לוֹרְנָה, אשה נמרצת שחזהּ איתן, רגליה חזקות ועיניה בורקות, הגיעה עם הֶנרי גילמוֹר – מאהבה, סופר, שכתב רב־מכר – בשעה שמונה ושלושים.

כרוח סערה נכנסה בדלת האחורית, כבת־בית, והגבר, כנוּע, סל כבד בידו, אחריה בארשת משועממת במובלט, כנושא־כלים המלגלג על אדוניו מאחורי גבו.

על אף הליכותיה האדנוּתיוֹת ומנהגה הסוחף, היה קולה נעים ורך, ולא בוטה. היא נראתה צעירה מחמשים שנותיה והיתה לבושה בצניעות שובה־לב. תכשיט יחיד של אבן פשוטה במסגרת כסף דקה השתלשל מצוארה אל חזה הנערי. שמלה חוּמה של דיוֹלֶן רך כיסתה ירכים יתרות וחשׂפה זרועות חרסינה חלקות.

אחרי שנפטרה ממשאה וממאהבה במטבח הלכה לקבל מהרולד נשיקת ברוכים הבאים וללחוץ את ידה של אביגיל. בחביבות עשתה כן ואף מלה אחת לא נאמרה. אחר־כך נחפזה לנצח על המלאכה, כבעלת־בית בזכות עצמה. הכל, לרבות הרולד, קיבלו את מנהיגוּתה ללא ערעור. היא היחידה היודעת היכן החרדל, האוֹרֶגָנוֹ וקלשוני הפליז הזעירים שתוקעים בסרטנונים. היא התהלכה בין המטבח לטרקלין בזריזות של נערה משחקת בטניס – לפנים היתה אלופת האיזור – חילקה פקודות בנועם, עודדה את העושים במלאכה וזירזה את המפגרים. רק את רוֹברט הוכיחה – “מזון מטוגן בשמן הוא רעל, מסוכן לבריאות” – אך ויתרה על הרעיון להשליך את הלביבות לאשפה כשאמרו לה שהן מסורת יהודית. היא נתנה באביגיל מבט מתנצל, ויצאה להכין סלט של חסה ומלפפונים, “לסתור את ההשפעה המזיקה של הטיגון”. רק אחרי שטעמה את הרוטב ומצאתוּ ראוי, התפנתה לאביגיל. היא הקדישה להתוַדעות הזאת חמש דקות תמימות. וכל העת היתה כף־ידה של אביגיל תפוסה בין שתי כפותיה ומזיעה.

היא אמרה לאביגיל כמה היא שמחה שבאה, שכן הרולד היה במצב־רוח רע ועתה רואים בעליל שהוא מאושר, וכי אביגיל ב־v הוא שֵם רך ויפה יותר מאביגיל ב־b, וכי השנה החורף קשה במיוחד, אך היום זכינו בשעות מופלאות אחדוֹת של שמש, וכי היא מצפה בכליון־עינים לחלק היהודי של החג, זה עם הנרות, שמשרה אוירה אינטימית, וכי תשמח לפטפט עמה אחר־כך.

כל אותה עת עמדה אביגיל מול האשה השופעת חוֹם וכל מעיָניה במִשטח הלח שנתהווה בכף־ידה השבויה. דעתה לא היתה נוחה מעצמה שלא מצאה בלבה מענה ידידותי. המשפט שביקשה לומר לא הסתדר במוחה. פחדה לומר מלים שאינה בטוחה במשמעותן המדויקת. שלוש פעמים עלו על לשונה מלים בערבית, באידיש ובצרפתית, במקום הביטוי ההולם באנגלית.

עד שהניחה לה האשה לבסוף ואצה לעופף מאורח לאורח. משולהבת כתינוק בחנות צעצועים, הניחה להם לנשק את לחייה הסמוקות, או שפתיה, פיטפטה עמם שנים–שלושה משפטים, ומיהרה להעניק מטוּבה גם לאחרים, כשוזרת את כל האורחים על חוט, להעמיד דברים על מקומם – יציאתה מן הבית אינה מבטלת מסורת והפירוד שלה מהרולד אינו צריך לנתק את רשת הקורים הסמויים המחברים אותם זה לזה.

כדבורה המעופפת מפרח לפרח אספה את המחמאות שהעתירו עליה ועל ספרו האחרון של מאהבה. לא שכחה לתקן את סדר הקערות על השולחן ולטעום מן ה"פַאנץ'", שחסר לטעמה חופן הגון של ציפורן וקנמון; ובשובה, שתי כוסות מלאות בידה, אנסה גם את אביגיל לטעום, כחולקת עמה בסמכות השיפוט, ותמהה עליה שסירבה לשתות את הכוס עד תוּמה. פַאנץ' הוא משקה תמים כחלב אֵם, וצלילות דעת אינה יתרון במסיבת חג. הלא אם לא ישתו האנשים מה יתיר את לשונם? וכשהלשון מרוסנת מה הטעם בכל החגיגה? ואיך מתידדים אם אין אומרים זה לזה איזו שטות מופלגת או משהו שרצינו להסתיר? ואיך נעשה כן אם לא בגילופין?

“אני מבינה שאַת נשארת כאן,” אמרה לבסוף, משפט שהיה על לשונה ודחתה אותו עד לאחר טקס ההתידדות.

“נשארת? מה פתאום?”

“אינך נשארת?”

“אני נוסעת מחר.”

בעיני האשה נתעורר זיק שנון, כהברקה פתאומית. “אם־כן, אני פטורה מלהזהיר אותך.”

“להזהיר? מפני מה?”

“הבית הזה מלא הפתעות. אבל אם אַת נוסעת מחר… הרולד אינו מרוצה שאנחנו מסתודדות. ראי, הוא מביט בנו. כאילו כל מלה שאני אומרת לך תולשת שׂערה מזקנו…”

 

יב    🔗

מאחורי פסנתר הכנף, מתחת לצמח רחב עלים בעציץ ענקי, יכלה להינפש מן השיחות הקלילות ולעכל את הרשמים. כיצד יכולים הללו לעמוד שעה ארוכה במקום אחד, לצקת אל קרבם כמויות עצומות של אלכוהול ולדבר עם כל אחד על הכל? בארץ היא תוזזת וקולנית וכאן היא כבוּל־עץ. האם בגלל עילגוּת לשון? מדוע אכפת לה מה חושבת עליה אשה אלמונית, שלא תפגוש שנית? מי יכַלה את כל השפע הזה – מיני ההוֹדיים, השלם, האפוי, המוקף טבעות תפוז ואננס והחתוך לפרוסות ומוקף עלעלים ופרחים ומִקפא סגול, והסלטים והחטיפים והגבינות והכבד הקצוץ והנקניקיות הכרוכות בבצק והשזיפים בחיק בשׂר מעושן והקישואים והאבוֹקדוֹ והפירות מכל קצווי תבל והאגוזים כמותם? וכל זאת, מלבד מאפה תנור ולביבות ורפרפת וכדורי שוקולדה וגלידה וליקרים ופיסתוק־חלבּי, לכבודה, כחלוָה והרַחַת־לוקוּם, והליקרים והשמפניה ושאר המשקאות הקלים והחריפים למיניהם – אם לא יקיאו מנה ראשונה כיצד יאכלו מנה שניה? ועל מה מתוַכחים כאן בחום נפש הרולד וגרושתו? זהו שמטרידם כל־כך – אם להקדים ארוחה לטקס או להפך?

“רוצים שתגידי מלים אחדות על חנוכה,” הציע הרולד, חגיגי כדרכו, כמבקש שלא תשבש לו תעלול מבדח.

“מוטב שרוברט,” התחננה.

“לא כשאַת עמנו,” הפציר רוברט. אחר־כך לחש לה: אפילו את פירוש המלות “מעוז צור ישועתי” אין הוא יודע. גם על נימה יהודית לא היסס מלנגן: לא ינעם אם יהיה החלק הנוצרי עשיר תוכן והחלק היהודי דל וריק.

לבסוף נעתרה, ומיד התחרטה. נאומה, הקצר והמבולבל, הסב לה מפח־נפש. משפט אחד יפה לא הצליחה לומר מפני שפרחה מזכרונה מלת קישור. שכחה לומר מדוע משחקים בסביבון ולא ידעה להשיב מדוע אוכלים לביבות. אחר־כך תירגמה, בהשמטות ותיקונים, מחמת גסוּת המקור, את מלות “מעוז צור”. באנגלית נלעגת מחקה פסוקים העלולים להעליב נכרי והוסיפה משלה מלים ריקות. אחר־כך הדליק רוברט את אשוח הנרות לצלילי “יהודה המכבי” והכושיה היפה זימרה משירי חג־המולד. אחר־כך נשמע קטע ממיסה של באך, ובדעוך המוסיקה פתח הרולד בדרשה, כמסורת המקום. במלים נרגשות, המכוּונות אליה – לא היה לה ספק בכך – דיבר על בשׂורת האהבה שמסמלת הולדת הנוצרי והיא נזכרה בטיול כיתתה לנצרת. בפנים מתכרכמות האזינה לדבריו של הרולד על יסוד הגאולה הקיים בהתמסרות שמתמסרים זה לזה האוהבים זה את זה בלב תמים, שכן חשה, מן המבטים שהגניבו אליה, כי לא היא לבדה מנחשת כל כוָנתו.

אחר־כך זללה, כאחרים. דחקו בה – “עם גזרה כשלך לא הייתי מוַתרת על הלָזָניָה” – והיא נתרצתה וגדשה את צלחתה. בעינים מודאגות הציצה בהתחייבות שלקחה עליה וכעסה על טבעה הכופה אותה לאכול הכל בלי להותיר, לכבד זכרם של הורים, שרעבו בימי המהפכה הרוסית. לרגלי שריון אבירים מצאה לה שולחן קטן להניח עליו את צלחת הנייר העמוסה, אך לא מצאה מנוחה. לורנה באה לקיים את הבטחתה ל"התוַדעות מעמיקה יותר". בגילוי־לב מביך דיברה על עצמה ועל הרולד. המהפכה הפֶמיניסטית מצאה אותו במכנסים משולשלים, אמרה ברשעות. אובד־עצות כתינוק שנתיַתם. נוטף ריר ירדוף שׂמלות וכל מי שהתנדבה להעריץ את חוש ההומור המהולל שלו החזיר לה אהבת נעורים אינפַנטילית. וכאדם החולק עם זולתו בחכמתו, שאינה נתפסת אלא למי שניחן בבגרות נפש, הוסיפה מאמר כללי: “גברים אינם מתבגרים אף פעם; אולי אחד מרבבה; ונשים אחת מעשר.” ונעצה בה מבט חודר, שמא היא מן התשע.

אף בעניניה שלה דנה לוֹרנה באותו שיעור של אינטימיות נלבבת כאילו גילוי־הלב מעניק לה את זכות החקירה: מה השׂכלתה והיכן חלומותיה וכיצד מגיב בעלה – “איש מרובע חסר השכלה”, זאת שאבה ממקורות אחרים – על קשרי האהבה שלה להרולד? לורנה קידמה בחיוך סלחני דורש טוב את מאמציה למעט בערכם של “היחסים” הללו, המקובלים בחוגים של בני־עליה, אך עלולים למוטט את חיי המשפחה של הפשוטים. השתמטותה מלדון עמה בגבר המוּכר לשתיהן, נדרש אצל לורנה, זאת ראתה בעיניה, כסימן מובהק לקטנות־מוחין קרתנית; כך אמנם שיערה, אמר המבט המאושר בעינים הזוהרות, בלי כל מאמץ להסתיר את קורת־הרוח שגרמה לה אכזבתה ממנה.

זאת הפעם, כאשר שבה והופיעה ה"רוח", קידמה את פניה בברכה, שכן שמה קץ לחקירה המתישה של ידידתה החדשה, האוהבת אותה ומתאכזבת ממנה חליפות, בקצב מסחרר.

 

יג    🔗

נושאת כלי אוכל, שהביאה עמהּ מחדרה, בשמלת בּרוֹקָד כחולה, המהודקת אל גופה העבה סביב־סביב כריפוד של כורסה, שפע אבני־חן על חזה הענקי, שׂערה מסורק לצדדים, גל כחול מזה וגל כחול מזה ועור קרקפת חיוור באמצע, פסעה הזקנה נכחה, בעיניים בוהות, בלי לתת דעתה על איש, כשוברת־קרח בים הצפוני. כל מי שעברה לידו השתתק, פינה לה דרך, וחזר לדבר בקול שקט יותר. פתאום נתעורר בעיניה זעם. בפסיעות מהירות צלחה ועברה את המרחק שבינה ובין השולחן. שם נעצרה מול הכיסא השמור לראש המשפחה שישבה עליו ילדה שחורת עור ורגליה מתנדנדות באויר. קול צרוד וצרחני יצא מגרונה של הזקנה, הברות בלי פשר. לורנה נחלצה לעזרת הילדה, שברחה בבהלה, ואספה אותה אל חיקה.

הזקנה לא נתנה דעתה על הילדה הממררת בבכי. מרגע שהתפנה כיסאו של ראש המשפחה פג זעמה. הלכה לאורך השולחן בהבעה מובלטת של תיעוב ואספה אל צלחתה, באצבעות נזהרות מלנגוע, פירות אחדים, גבינה לבנה, סלט וולדורף ואגוזי ברזיל. אחר־כך התעכבה אצל הלביבות, הסיעה אחת מהן באצבעה, הניחה לה, יצקה לכוסה מי סוֹדה, פנתה לאחור, סקרה את הטרקלין בעינים ממצמצות והלכה לבקש לה מקום ישיבה. ספת עור שניגשה אליה נתרוקנה מיושביה חיש־מהר. היא התיַשבה עליה בכבדות ופתחה באכילה.

בבלי דעת, קצת מרחמים, קצת מסקרנות וקצת בהרגשה שתזכה לצד הזקנה המוזרה ברגעים אחדים של שתיקה גמורה, הלכה אביגיל וישבה ליד הזקנה. מן המבטים שנעצו בה ניחשה שמפרשים את מחוָתה כמין הפגנה, אולם היא התעלמה מהם.

מקרוב לא נראתה הזקנה מפחידה כל־כך. משמניה היו חולניים ולא נראו עוד כשׂובע שנתגשם באדם שאין לו עוד דבר בעולם מלבד גופו. בעיניה המימיות – בכחול הדומה לשל הרולד, אף כי לא היתה אמו־הורתו – הופיעו ונעלמו, בלי סדר, סקרנות, שעמום, שׂובע, שאט־נפש וכן איזו הבעה מוזרה, אשר אילו נרשמה בפנים אחרות היתה אביגיל אומרת שנועדה לבטא בדיחות־דעת. אישוניה של הזקנה, בין שמורות דלילות בריסים, ליווּ בלי עקיבות כמה זוגות שסיימו את האכילה ופתחו בריקוד לצלילי רשַמקוֹל.

במעין הצצה חטופה אל עבר רחוק ביקשה אביגיל לדעת מה מתרחש במוחה של אשה זקנה, שאיבדה את כושר הדיבור, כאשר היא מתרגמת ללשון זרה – איזו, בעצם? – מאורעות המתרחשים בעת שאינה שלה, בסגנון שאינו הולם את ערכיה, והם מתהווים לעיניה כזכרון מטושטש של עבר נמחק והולך. מחשבות בטלות, אמרה לנפשה. שכן לעולם לא תוכל לדעת מה רוחש מאחורי המסך הכבד של טירוּפה. היא תמהה אם תכיר אותה הזקנה כשתבחין בקיומה, ואם תצליח לזהות באשה הלבושה בסגול מבהיק את הגוף העירום שפירפר מתחת למשׂא גופו של בנה החורג, חסר הבושה. אחר־כך שאלה את עצמה אם יכול להיות ביטוי מובהק יותר של ביטול הזולת מן ההכרה המרגיעה שלא ירעד אפילו מיתר אחד בנפשה אם תכיר אותה הזקנה המטורפת ותבוז לה מעומק לבה מפני שסגנון חייה אינו הולם את מושׂגיה שלה על נקיון־דעת וטוהר מידות.

אולם הזקנה אף לא הציצה בה, כאילו הַינו־הך לה מי יושב לצדה, הכל זרים לה במידה שוה, ואביגיל נהנתה מרגעים אחדים של שקט.

אולם מנוחתה לא נתארכה אלא זמן מועט, שכן בין ריקוד לריקוד נתפנה האולם מן הרוקדים ולעיניה הנִקרעות לרוָחה של הזקנה נגלה לפתע אילן חג המולד דמוי החנוכיה שניצב בקצה הטרקלין וכל פנסיו דולקים.

 

יד    🔗

אחרי שחלפה התדהמה הראשונה, לא זכרה מה הפתיעה יותר – ההתעוררות הפתאומית שנתרחשה בעיני הזקנה למראה החנוכיה של האשוח, ששרפה במבטה, או חריפות התגובה בפנים הכבויות, אשר רגע קודם־לכן נראו אדישות לכל; או הבעות הפנים עזות הביטוי שנתחלפו זו בזו במהירות מפליאה: בוז, רוגז ושנאה ברצף עקשני; או מראה השפתים החיוורות, שפירפרו כשפתי דג לפני שהוציאה הזקנה מפיה את ההברות הראשונות; או צרידותו המחרידה של הקול, שננשף, הברה־הברה, כשיעול משתנק; או העובדה שפתאום נצטרפו ההברות הללו למלים וכי, להפתעתה, יכלה להבינן, וההכרה כי השפה שמדברת בה הזקנה היא יידיש, מכל השפות שבעולם! במבצר זה של אנגלוֹסַקסיות טהורה, אשר בה הילך רוברט כגיבן בלי חטוטרת, לא ציפתה לשמוע לשון יהודית מפי אלמנתו של מיַסד השושלת. אך משהתאוששה, נצטללה במוחה גם משמעות המלים: “ס’פאסט וִי פֶּרְל א חָזֶר.”

לא היה מקום לטעות. הזקנה חזרה על הביטוי פעמים. אחד לשאלה, אחד לתשובה.

התגובה המאוחרת היתה שׂחוק, כדרך ששוחקים בחשאי לשמע ביטוי הולם, ומיד לאחריו חמלה עמוקה. משמע, הסיפור על זקנה מטורפת המדברת אל עצמה אף הוא אחת מאותן מהתלות מרושעות של הרולד. אין היא אלא יהודיה זקנה, שלא השכילה ללמוד אנגלית. אין לה אדם שתוכל לדבר אליו בלשונה, וכאשר דוחק בה הצורך להגיב היא מדברת אל עצמה. מכל־מקום, הדברים שאמרה נתקשרו זה בזה וביטאו עמדה ברורה…

עד שהספיקה אביגיל להגיב קמה הזקנה ויצאה למטבח.

המקום שנתפנה נתפס מיד. מרוצה בנעוריה המתמשכים והולכים, אך עייפה מן הריקוד המתיש, הפילה עצמה לוֹרנה על הספה, מאושרת בתשישותה, באנחת רוָחה חיננית.

“אינך רוקדת כלל?”

“לא מכירה את הריקודים.”

“זה פשוט,” עודדה אותה האשה הדורשת טוֹב לכל.

“אני מהדור הישן,” התבדחה אביגיל.

“אַת!” מיחתה לורנה. “את צעירה ממני בחמש שנים, לפחות.”

עשר, חשבה אביגיל. בעצמת הרושם של תגליתה חלקה אותו עם אוזן קשבת ראשונה. אולם לורנה לא הבינה מה הפלא בדבר שיהודיה זקנה מדברת יידיש. היא התפלאה דוקא על העובדה שהרולד לא סיפר לה זאת קודם. לורנה תמהה, בגילוי־לב, אם אין זה אחד מתעלוליו המשונים של אישהּ לשעבר, הלהוט אחרי הפתעות אוִיליות, כנער המסרב להתבגר. בתוך כך נפלגה מן ההסכמה הכללית, שהרולד בעל הומור. אין בבדחנותו אלא רשעות של ילדים, הצוחקים לזיקנה ולחוּלשה.

אולם משראתה את רושם דבריה על פניה של אשת־שיחהּ ביקשה לורנה למצוא לו צד זכות. אפשר שלא ראה צורך לציין את השׂפה שמדברת בה הזקנה משובשת הדעת מפני שלא היה בטוח כלל שהיא, אביגיל, שומעת לשון זו. ידיד ישראלי היה להם בהַרוַרד והתפאר בזה שאינו יודע לשון יהודית. טעם לפגם מצאה האשה הנאורה בעובדה שהסתיר מידידתו החדשה כי הוא בן לאב יהודי. ענין זה לבדו נשאר חידה. הלא אין אדם מסתיר את מוצאו מבני עמו. ולא נותר אלא להניח שהרצון להפתיע תמיד, בכל ענין וענין, גובר אצל נער־זקן זה, שכבר שכח מתי מלאו לו ששים, על השׂכל הישר ועל הטעם הטוב.

בתוך כך מצאה לורנה לומר שבחי אביו של הרולד – אדם רציני שלא התכחש לצור־מחצבתו אף־על־פי שלא היה “יהודי מקצועי”.

ג’יי ג’יי תומס, בקיצור ג’יי ג’יי, כך סיפרה לורנה, לא היה חבר במוסדות יהודיים ולא פעיל בארגוניהם. לבית־הכנסת הלך רק ביום־הכיפורים. בשנים הראשונות לא עשה מאמץ מיוחד להזכיר לעמיתיו, ואַסְ"פִּים מובהקים, מנַיִן בא. הם, כמובן, לא שכחו זאת. היו מתבדחים מאחורי גבו כי שני ה־J מיַצגים שני Jewish. בימים שכבר יכול לצפצף עליהם – אחרי שהיה כימאי ידוע ופרופסור בהַרוַרד ורכש מניות שליטה בקוֹנצֶרן כימי בפוֹרטְסמוֹת והחזיק מטוס פרטי ליד בֶּתלהֶם ויכטה בגלוֹסטֶר ומקום בטוח בסֶנָט של המדינה – חזר להבליט את יהדותו והצטרף לכל אגודת צדקה יהודית בהיקף מאתים מילין מביתו. אז נזכר כי לפני שהיה J. J. Thomas היה מהגר עני ששמו יעקב י' טוֹמַשבסקי, שיצא מאירופה, חלוץ לפני בני משפחתו, לתקוע יתד באמריקה. הוא לא הצליח להציל את קרוביו מהשואה קצת מפני שהיה זהיר מדי, סבר שראוי להכין להם בסיס מוצק יותר לפני שעוקרים אותם מן החיים הטובים באירופה, וקצת מפני שהאמינו הם כי היטלר אינו אלא זעזוע חולף. כאשר נהיו חכמים כולם, איחרו את המועד. אחרי־כן נעשה כל ענין יהודי יקר ללבו ואין פלא שכאשר קם מאבלו על אשתו הראשונה נסע לעיירת הולדתו והביא משם אשה שהכיר שם בעודו נער, כמַפיוֹנרים אלה, שמגיעים לפרקם ונוסעים לכפרם שבסיציליה לארס להם שם כלה.

“כלומר, הרולד יהודי,” צחקה אביגיל. באמת מדוע בחר להעלים זאת ממנה?

“הרולד? איני בטוחה,” אמרה לורנה. “מכל־מקום לא על־פי ההלכה שלכם. אמו היתה פרוטסטנטית. אביו נשא אותה עוד בתקופה שהשתדל לשכוח את טומשבסקי. היה נכון לשׂאת גרושה, אֵם לשלושה ילדים, ובלבד שתהיה נצר לאחת המשפחות העתיקות שבניו אינגלנד. אמנם כאשר נולד להם בן, כפי ששמת־לב,” ציחקקה לורנה,“עשה לו את הניתוח הקטן, אבל ודאי תירץ זאת בנימוקים היגייניים.”

פני אביגיל נתלהטו ובזוית העין ראתה את הזיק הערמומי בעיני לורנה.

“הרולד דוקא לא התבייש במוצאו היהודי,” הירהרה לורנה בקול רם, כמבקשת להבין מדוע כל העובדות הללו הן חידוש לאשת־שיחה, “אבל אולי גם זה חלק מן המשׂחק: שתגלי זאת בעצמך, פתאום…” ושוב נדלק בעיניה נצנוץ מבודח, חכמני, כאילו בזה הרגע גילתה שאם לא סיפר לה הרולד דבר וחצי דבר על אביו, שהעריץ, משמע שאין בינו ובין האשה מישראל שום זיקה של ממש. אין היא אלא שותף סביל לאחת מהצגות הראוָה שאי־אפשר להרולד בלעדיהן.

“עוד לפני שהכרתי את הזקן, הייתי מאוהבת בו,” סיפרה לורנה. “הרולד לא חדל לדבר עליו בהערצה עצומה. ובצדק. תומס האב היה מן הנפילים. הרולד, בחור מרשים כשלעצמו, הוא רק העתק שמש חיוור.”

אילו יכלה להתנתק מן השיחה המביכה הזאת… אך היא היתה שבויה בקצה הספה ומישהו עמד בגבו אליהן וחסם את דרכה. לקום ולהסתלק בעוד זו להוטה לדבר לא העזה. הצטערה שבלי משים גילתה את סודו של הרולד. אין היא יודעת כמעט כלום על בני משפחתו, ואפילו אותו “ניתוח קטן” נעלם מידיעתה. האשה החוננת אותה עתה במבטים סקרניים מן־הסתם שואלת את נפשה מדוע הטריח אותה הרולד מניו יורק בליל חורף סוער ומדוע הסכימה להשתתף בהצגת האושר שלו, המכוּונת, אולי, לעורר אצל גרושתו את הרושם שאין הוא אומלל כלל…

אילו יכלה לתקן את המעוּות, להחזיר להרולד את הדימוי הכוזב של מצליחן, הנחוץ לו מן־הסתם מאוד בחוג ידידיו, החומלים עליו בחשאי, ומעמידים־פנים, שמאמינים לו שלא נפגע כאשר עזבה אשתו את הבית והלכה לגור בבית מאהבה…

אילו נשמעה לה הלשון האנגלית היתה מוצאת דרך לערער מעט את הבטחון שהבהיק בעיני האשה השמחה בתגליתה; אך לא מצאה מלים בפיה. מחוָה של שייכוּת, שעלתה על דעתה, לקום ולהתרפק על הרולד לעיני כל, מעשה סמלי, שיעלה לה במאמץ לא קטן של התגברות על בושה, אפשר שלא יובן כלל במקום שמתנשקים בפומבי עם מכרים טובים סתם.

לבסוף הצליחה לצרף משפט אחד, שנשמע לה חזק דיוֹ להבליט את הרמז הכמוס בו: “באמת מעניין מדוע רצה הרולד להפתיע אותי גם בזה… אשאל אותו אחר־כך…” – והאמינה שב"אחר־כך" הזה נעוצה הצהרה ברורה וחד־משמעית. מחוה של סוֹלידריוּת, שתגזול מן האשה הזאת, המרוצה בנצחונה, את ההנאה מן המסקנות שהסיקה לעצמה.

אך לוֹרנה התעלמה מהערתה והוסיפה לדווח על תוֹמַס האב ועל האשה “המשונה” שהביא מאירופה, ועל המהפך הרגשי שחל בו בימי מלחמת־העולם השניה: יהודי שהצליח לפלס לו דרך אל החברה הסגורה של המשפחות הנכבדות ביותר – הללו שמדברות רק זו אל זו ואל אלוהים, קֶנֶדי, קֶבוֹט־לוֹדג', הרימן וכיוצא באלו – התחיל פתאום ללכת לבית־הכנסת, ולתרום סכומים ענקיים למגביות יהודיות, למגינת־לבם של בני המשפחה, שראו בזה סימן מובהק של זיקנה. כשנפתחו הגבולות קם ונסע לפולין, לחפשׂ קרובים, כך הצהיר, אך גם למשימות של מחקר: אסף כתבי־יד יהודיים בשביל “ייוו”א". באחת הנסיעות הללו פגש את האשה אשר בגיל ארבע־עשרה, קודם שהיגר לארצות־הברית, הבטיח לה אהבת עולמים. היא היתה אשה נאה, אך נפש רצוצה. כל בני משפחתה נספו. הפגישה ההיא הסעירה כנראה את שניהם מאוד, אך איש לא יכול להעלות בדעתו שכעבור שנים אחדות, כשיתאלמן, יסע לפולין ויביא משם את האשה ההיא, ולא עוד אלא שיכניס אותה לביתו ויעניק לה מעמד של רעיית ראש המשפחה.

בימים ההם גרו, לורנה והרולד, בניו יורק ולא ראו את הזקנה אלא בימי חג ומועד. היא לא התערבה בחייהם וכמעט לא הרגישו בקיומה. הרולד לבדו ביטא איזו מחאה – קשה היה לו לראות את אביו – איש־האשכולות, שידו בכל, בכימיה, באסטרופיסיקה, בצרפתית של ימי־הבינים, בהיסטוריה של המתישבים הראשונים באמריקה, במוסיקה בת זמננו, בארכיטקטורה ובפוליטיקה, המקומית והכל־ארצית – מגמד את עצמו ביודעין כדי לסגור את חייו בדלת אמותיה של אשה לא צעירה, לא יפה ולא נעימה, ולהתרחק מבני משפחתו. לא היתה מכוערת, נזכרה לורנה. היה לה גוף איתן, זרועות חזקות ורגלים מחוטבות של איכרה, וניחנה בחיוניות עזה. הצליחה לרכוש לה מיומנות מפתיעה בגלישה ובנהיגה. פניה הסלביים הקרינו איזו שלוה מיואשת ותומס האב העיד עליה שלא חסרה הומור. אך איש מילדיו לא הבין את ההומור שלה. זקוקים היו לכל ההומור שלהם כדי לסקור באהדה שני זקנים האוהבים זה את זה כשני יתומי מלחמה שמצאו בית. בעוד אביהם בחיים נדרשו לכנותה גיטלה. היא נענתה בחפץ־לב ללשון החיבוב הזאת, שלא הלמה אשה בת ששים ומעלה – אולי כבר התקרבה לשבעים – אך אחרי שהלך לעולמו (הם הספיקו לחיות יחדיו רק חמש או שש שנים), חדלו לכנותה כך וגם לא היתה להם סיבה טובה לעשות זאת. החביבות שהפגינה בנוכחות בעלה נעלמה כלא היתה, כמו עלתה בעשן הנר שהיא מדליקה לזכרו כל שנה. בתוך שנים מעטות נהיתה מִטרד משפחתי והשמינה עד גועל, עד שנראתה כחבית בלי חישוקים.

בתקופה הראשונה שלאחר מות האב עוד היו לה כמה ידידים באֶנפילד, מקום שהיתה בו קהילה יהודית קטנה. אך כאשר הלכו אלה לעולמם נותרה לבדה. בבינגהֶם ובסביבתה אין אפילו אדם אחד שהיא יכולה לדבר עמו. בתקופה הראשונה העסיקה את עצמה בעבודות שונות – המרתף התמלא בכמויות עצומות של מלפפונים חמוצים וריבות מעופשות – ואחר־כך עייפה מזאת. עתה היא רק סורגת לה אפודות צמר, שאינה יכולה להשתמש בהן – הבתים מוסקים וכמעט אינה יוצאת מהבית אחרי ששברה רגל וחדלה לגלוש – וכשאין איש בבית היא עוברת מחדר לחדר, מזיזה חפצים ממקום למקום, שוכחת שעשתה זאת, ומתלוננת שנגנבו.

“המלה הראשונה שקלטתי ביידיש, “התפארה לורנה,”היתה גוֹנִיף.”

גיטלה לא נשארה בבית בגלל רדיפת־בצע, חלקה לורנה על דעת בעלה לשעבר, אלא מטעמים רגשיים. רק כאן ידעה אהבה. אהבה מאוחרת ונוגעת־ללב. ייתכן שלא “התגשמה” כלל ולא היתה אלא אזכרת נשמות, פולחן אבות, מוקדש לרוחות מן העבר, אשר אחרי מות בעלה התחלף בפולחן לעילוי נשמתו. כופר זה זכה שכל כלי שנגעה בו ידו נעשה חפץ מקודש. זמן רב לא ידעו במה מותר לנגוע ובמה אסור. לעתים קרובות עוררו הילדים את חמתה עליהם מפני שהשתמשו בכלי שהיה אהוב על תומס האב או ישבו על הכיסא שנהג לשבת עליו, כמו שאירע לנערה המסכנה שלא ידעה את החוקים. הדבר הצר את צעדיהם עד כדי כך שלא רצו לבקר בבית גם אחרי שהם, היא והרולד, עברו לגור בו, בשנים שלימד הרולד במנצ’סטר. אף כי השתדלו אז לקשור עמה ידידות, לא האירה להם פנים. פחדו מזעמה והתהלכו סביבה על בהונות. אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי הם מפירים איזה חוק חשאי שעל־פיו מתקיימים סדרי הבית. בזמן הראשון עוד היו מדברים אליה. עשתה רושם שהבינה משהו, אף כי לא ענתה. לאחרונה נסתגרה ונותק כל קשר. כשהיו מדברים בנוכחותה, השתדלו להנמיך את הקול ולא היו מביטים עליה כדי שלא תחשוב שמדברים עליה, אבל גם זה לא הועיל, שכן פתאום היתה מתפרצת עליהם, מדברת אליהם בשפה הזאת, שאינם מבינים – תוכחת מוסר כלשהי, זאת הבינו מצליל הקול, שהיה זועם ונעלב גם־יחד – או, גרוע מזה, צוחקת עליהם.

“צוחקת?”

“כן. לפעמים היא צוחקת. ואין לדעת על מה ולמה. את החוָיה המחרידה הזאת כדאי להחמיץ.”

“מחרידה – אינה המלה הנכונה,” אמרה לורנה. “מזעזעת, נכון יותר. משהו המעביר בך חלחלה. עד שאתה תופס שהיא צוחקת, אתה רוצה להחיש אליה בקבוק חמצן. אולי מה שמשפיע עלינו השפעה מהממת היא המחשבה על כל הזוָעות שנאלצה הבדיחה לסלק לצדדים כדי לפלס לה דרך למרכז…”

כך שעה ארוכה. מפעם לפעם היתה לורנה מניחה את ידה על ברכה של אביגיל, כלהבטיח תשומת־לב ולהחזיר את עיניה משוטן, ועיניה, הזוהרות בכחול, כשלהבת ריתוך, ננעצות בעיניה, כשאלה נוקבת ותשובה בצדה. כל אותה עת ליטשה אביגיל במוחה את המשפט היחיד שהיא עתידה לומר. המשפט שאמור להחזיר להרולד את כבודו האבוד – “זה נורא מעניין כל הסיפורים האלה על האבא של הרולד והאשה הזאתי, שהיה יותר טוב אם היה מציג אותנו כמו שצריך, מפני שאני מדברת את השפה שלה והייתי יכולה לעשות לה קצת שמחת חג ולא היתה מסכנה מסתובבת כאן כמו רוח, אבל הוא היה כל־כך עסוק בלחקור אותי עלי עד שלא נשאר לו אפילו קצת זמן בשביל אחרים…”

“רוח,” אמרה לורנה. “זה הביטוי שהרולד אוהב להשתמש בו. הוא בטוח שזאת בדיחה מוצלחת…”

במלים הללו הגיעה שיחתן לקצהּ. ריקוד אחד נסתיים וצלילי וַלס התרפקו על האזניִם. הרולד, בחיוך נבוך של בטחון כוזב, בא להזמינה לרקוד עמו – ידע שאינה מסוגלת להתנועע לקצב אחת המנגינות החדשות הללו אשר עתה הן באפנה – אך האינדיאני הקדימו ועמד זקוף נכחה, בהרכנת ראש קלה, והיא לא העזה לדחותו מפני הרולד, שנאלץ, מעשה אביר, להקיש עקבים מול גרושתו, שקמה לרקוד בחפץ־לב ובחיוך מסתורי של אדם היודע דבר, אך ישמור אותו בלבו.

“מרחוק ראיתי שגם אַת מסרבת לחזור לג’ונגל,” אמר האינדיאני ואימץ אותה אל חזהו, “כמוני. על־כן חיכיתי עד שישמיעו איזו מנגינה שקטה. התלבטתי אם לגשת. הייתן שקועות כל־כך בשיחה. אבל לבסוף העזתי. רציתי לומר לך שאילולא סיפרו לי מנַיִן אַת, הייתי אומר שאת אחת מאִתנו.”

 

טו    🔗

האינדיאני הניחה להנרי, ואולי היה זה ארוינג. ממנו נסחפה לזרועותיו של דן או דון ואחריהם רקד עמה נער. בקושי הרחיקו אותו מתכנית טלויזיה לילדים ועתה הידק אליה חלציו בעיניים מעורפלות. הוא רקד ולס והרופא סְלוֹאו. והסופר פַּסָדוֹבְּלֶה. התקליט הישן הריק מתוכו את כל הריקודים שידעה.

רוברט קיבל אותה מידיו של השכן הדומה לכוכב קולנוע, ואחד מדודניו של הרולד, הגר בבתל־וֶרמוֹנט, דרך על בהונותיה. רק אחרי שרקדה עם עוד שנַיִם או שלושה אורחים מצאה עצמה סוף־סוף בזרועות הרולד. עד אז לא זכרה עוד למי אמרה מה ומי שאל לדעתה על בינגהם ומי רצה לדעת אם נצרת, בית־לחם ובית־אל הן ערים ממש או אתרים ארכיאולוגיים, ומי ביקר בישראל והתלונן על קרובי־המשפחה שלו, הבטוחים שכל אמריקני עשיר.

הרולד חיבק אותה בתוקף והיא הניחה את ראשה על כתפו, מחוה של התרפקות מופגנת, כאשר נגרפו ממרכז האולם ועברו ליד לורנה.

"נהנית?''

“כן.”

“חששתי קצת כאשר ראיתי אותך יושבת זמן רב במקום אחד.”

“עם לורנה?”

“כן.”

“ממה חששת?”

“שתשתעממי.”

חייכה. לבסוף גברה סקרנותו.

“דיברתן עלי?” בתנופת ראש חיננית התיר לה לשתוק.

“על אביך.”

הרולד נאנח.

“ועל המשפחה. ועל הגברת הזקנה.”

“השמיצה…”

“לא. רק סיפרה עובדות.”

“ודאי אמרה שהזקנה בסדר, רק שאין לה עם מי לדבר…”

“פחות או יותר.”

“כך היא עושה אותי למנוול… דרכתי לך על הרגל?”

“לא נורא.”

“איננו רגילים לרקוד צמודים.”

“מדוע לא סיפרת שהיא יהודיה?”

“זה חשוב?”

“כן.”

“מדוע חשוב? לא די לומר שהיא בן־אדם?”

“יכולתי לדבר אִתה.”

התפלא שהיא יודעת יידיש. היה סבור שהישראלים מחרימים ז’רגון זה, שנוצר בגלות ונושא חותמה. זמן־מה חקר אותה, סקרנות מקצועית, על אפיָה של הלשון הנהוגה בישוב הותיק ומתובלת במלים ערביות. “פעם תצטרכי לספר לי באריכות על טיבם של הניבים, שעברו מלשון ללשון.”

אחר־כך נתקלו בזוג אחר והחליפו התנצלויות מבודחות והזקנה כאילו נשכחה, אך בינתים שבה זו מן המטבח, כוס תה בידה, ופילסה לה שביל בין הרוקדים. בעברה לידם עמדו וחיכו שתעבור. מבטה של האשה הזקנה חלף על פניה, אך לא ניכר בה שזכרה אותה. אולם כך גם הביטה בהרולד, כאילו אינה מכירה אותו.

"לא היית יכולה לקשור שיחה עמה. היא מנותקת לחלוטין. אבל מי יודע, אולי היה נפתח אשנב לרגע. אַת רוצה שאציג אותך?''

“לא. אסתדר בעצמי.”

“את ודאי חושבת שהבדיחה שלי היתה חסרת טעם…”

“לא, מדוע?”

“לשקר לא למדת.”

שב לחקור אותה על דקדוק השפה. לא ידעה להשיב. מימיה לא למדה. הוא הנחה אותה בשאלותיו ונתברר שבקיאותו במקורות הלשון מרוּבּה משלה. “יכולת ללמוד יידיש בקלות,” החמיאה לו. “עם הידיעה שלך בגרמנית, בצרפתית וברוסית.” הרולד גיחך: “לשם מה? לשוחח עם זקנה משובשת?” “יש ספרות עשירה,” אמרה. “ניסיתי לקרוא בתרגום. אינה מדברת ללבי.” אחר־כך חייך. “אינך צריכה להיעלב. היום היהודים מתעדִים את הגותם באנגלית. אולי גם בעברית. מן היידיש לא נותר הרבה. שנַיִם–שלושה סופרים המשתדלים שיתרגמו אותם לאנגלית. זה הכל.” ושוב החזיר דעתו אל הזקנה. “אינך צריכה לרחם עליה כל־כך. מגיע גם לנו שירחמו עלינו קצת. לא עשינו לה כל עוול, אבל היא הצליחה להרוס את המשפחה.”

אחר־כך סיפר שאפילו מסיבות חג־המולד, מסורת שמקיימים במשפחה ארבעים שנה, שובשו בגללה. היא התנגדה להן ואביו נכנע. שנים אחדות גלה החג למקומות אחרים ואבד טעמה של מסורת. רק אחרי מות אביו החזיר את החג ליָשנו וחידש את החגיגה השנתית, על אפה ועל חמתה של הזקנה, שהתאמצה להשבית את החג בכל מיני דרכים שונות ומשונות.

“למשל?”

“למשל, היתה מתחַלה, מתעלֶפת, ממליחה את הבשר עד שלא יהיה ראוי לאכילה, מפעילה את הפטֶפוֹן שלה באמצע החגיגה ומשמיעה מנגינות יהודיות בכיָניות בקולי־קולות – בכל שנה היא ממציאה משהו חדש. לפעמים היינו מהמרים על הניחוש הנכון: מה תעשה?…”

“מה תעשה הפעם?”

“נדמה שהתעייפה. היא מסתפקת במורת־הרוח שהיא גורמת לנו בעצם קיומה.”

“אינך מַפריז?”

“הסתכלי בה. ראי את החיוך המרושע שבעיניה. לכאורה היא מתעלמת מאתנו, אבל כל סנטימטר בעורה חש את המבוכה שהיא גורמת לנו ונהנה ממנה.”

“גם לה הזכות לשמוח, על־פי דרכה.”

זרועותיו של הרולד נתהדקו מאחורי גבה. “אַת נפש טובה. ולא הגיע לך שתעשה זאת דוקא לך. אבל אני האשם. הייתי צריך לנעול את הדלת.” עיניו חיפשו את עיניה, אך היא הישירה מבט אל קצה זקנו. לא רצתה להיזכר ברגע ההוא.

“אבל אולי הצדק אתך. הייתי צריך ללמוד יידיש. לא למענה. למען אבא. אבל הוא חינך אותנו להיות אמריקנים ולשכוח את המוצא היהודי. עד גיל ארבעים לא שמעתי ממנו על הוריו או על כפר הולדתו. ההיסטוריה של המשפחה מתחילה ביום שהגיע לפוֹרטסמוּת ונעשה שם נער שליח בבית־מסחר. כאילו נולד מחדש באֶליס איילֶנד.”

המוסיקה נפסקה, אך הוא לא התיר את זרועותיו. ריתק אותה אל גופו עד לריקוד הבא. כאשר בקעו הצלילים הראשונים התעורר.

“היתה לך אכזבה,” אמר פתאום.

''ממה?''

“שאנחנו יהודים.”

“אכזבה? להפך.”

“כבר אמרתי לך, אינך יודעת לשקר.”

“מדוע צריכה להיות לי אכזבה?”

הוא השיב באריכות: היא נפש רוֹמַנטית שרצתה הרפתקה בנֵיכר, רחוק ככל האפשר מן הבית. מי רחוק מן האיש הזה מניו אינגלנד, שמדבר אינדיאנית? והנה הפתעה – גם הוא יהודי למחצה. בכל מקום יהודים. אין מפלט מהם.

“אבל אַת יכולה להתנחם בזאת, שעל־פי חוקי התורשה אני יהודי למחצה,” גיחך. אחר־כך הרכין את ראשו ולחש, כלואט סוד, “על־פי ההלכה – גם זה לא, אף־על־פי שאני נימול, לפי כל הכללים…” לא החמיץ הזדמנות לגלגל את השיחה אל שורש אכזבתו שלו, אך בראותו שאינה נענית לנוסח זה של חיזור, המגושם מדי לטעמה, הסתפק בדחיקת מפשׂעתו אל בטנה שתחוש בהתעוררותו.

“אבל אילו העליתי בדעתי שאַת מדברת יידיש, לא הייתי שוכח לספר לך שהיא יהודיה. זה לא היה נסיון לחוד חידה. פשוט לא חשבתי שמוכרחים להציג כל אחד על־פי אמונתו. להפך, חשבתי שהנימוס הוא להעלים זאת. הלא יהודים נפגעים לעתים כשמציינים את יהדותם כאשר אין לזה כל נגיעה לענין שמדברים בו. הרי אינך שואל בבית־משוגעים על מוצאו של המטורף. אתה שואל על ה’מקרה', ולא על השפה שבה הוא מדבר אל עצמו…”

אחר־כך תקף: “אם חשבת שרק בגלל הבדידות היא מדברת אל עצמה, מדוע לא נכנסת בשיחה עמה? הלא ישבת לצדה והבינות מה שאמרה – יכולת להשיב לה… היתה מתפתחת שיחה, והייתן יכולות לדבר זו אל זו, אם מותר לקרוא דיבור לנהמות שזו מפיקה מגרונה, ואז היית נוכחת שאולי יש סיבה לשגעון הזה, אבל גם שגעון יש.”

“האמת? פחדתי…”

“משמע, גם אַת חוששת מפני מטורפים… אם־כן מדוע אַת מותחת ביקורת עלינו?”

“זה היה לפני שדיברתי עם אשתך.”

“היא אינה אשתי. לורנה תביא תמיד גרסה משלה כדי להטיל צל על התנהגותי. וביחוד כאשר היא חושדת שמחבבים אותי. לא תחמיץ הזדמנות לנעוץ סיכה.”

“אני חשבתי שנפרדתם כידידים.”

"אמנם כן. אבל נחוץ לה מאוד להיות בטוחה שאינני מאושר. "

“אני מצטערת…”

“על מה יש לך להצטער? כשאַת כאן אני מאושר…”

עיניו היו עצובות כל־כך בשעה שאמר זאת, שלא יכלה להתאפק. היא חייכה ולחצה את ידו אל ירכה במעין הבטחה. בו ברגע נסתיים הריקוד ומישהו ניגש אל הרולד והוכיח אותו על שהוא שומר טוּבוֹ לעצמו. והרולד, בתנועת זרוע, מחוה אבירית, מסר אותה לרעהו.

 

טז    🔗

האיש ראה לו חובה להחזיר מידה כנגד מידה. החזיקה בריתוי, באצבעות מרפרפות על גבהּ, ולא חדל לדבר על רעו: חבר טוב, האוהב לשעשע את אורחיו; ומלומד דגול, כידוע; ובעל טעם מעודן והוּמוֹר מיוחד במינו. בנעוריהם ערכו יחדיו את “הַרוַרד לַמפּוּן”. ביום שיצא־לאור שבתו הלימודים; היו חוטפים את הגליונות זה מזה לקרוא את דבר המערכת, שכתב הרולד.

היא תימרנה את בן־זוגה אל קצה הספה, שישבה עליה הזקנה. בתום הריקוד נפרדה ממנו שם וצנחה לאחור. משפט הפתיחה שהיה על קצה לשונה נאלם בפיה כאשר הציצה בשכנתה. בבת־אחת איבדה את אומץ־לבה. הבעת פניה של הזקנה לא עודדה אותה לדבר. עיני זגוגית צוננות בהו נכחן כמרוכזות באדישות עוינת. פחדה שתכעס עליה, אם תתפרץ אל תוך בדידותה.

אך בו ברגע בא רוברט והתיַשב בינה ובין הזקנה. פניו הביעו קורת־רוח מעצמו, כצופה צעיר שמילא מכסת יומו במעשים טובים. ראה גברת במצוקה והושיע.

“בחורה אמיצה,” אמר והגניב מבט אל הזקנה. “אבל, בעצם, אין צורך לפחד. היא אינה אלימה, כשמתרגלים רואים שאין השד נורא כל־כך. בסך־הכל מדברת אל עצמה. אפילו אינה דורשת הקשבה. ממילא אף אחד כאן אינו יודע את השפה. אפשר להבין את הרולד. באים אורחים, יושבים ומדברים ופתאום היא יורדת במדרגות, כמו בשׂורה רעה, מתישבת ומתחילה לדבר, וצוחקת לעצמה, זה החלק הפחות נעים, ושוב אי־אפשר להתעלם ממנה… יושבים עוד קצת באי־נוחות ומסתלקים, אף־על־פי שהרולד מפציר שיישארו ולא ישימו־לב… אבל איך אפשר שלא לשים־לב?.. רק פעם אחת ראיתי אותה מתפרצת,” נזכר. “הרולד ניסה להרחיק אותה, בעדינות… היא ישבה שם על הכיסא של ראש המשפחה. הוא רק נגע בה… היא התפרצה וצעקה… אבל כאשר ראתה כמה נבהלנו צחקה, והתחילה לדבר במהירות רבה ובכל פעם צחקה יותר… הצטערתי שאיני יודע יידיש… מַתִי להבין מה הצחיק אותה כל־כך…”

“בבית לא דיברו יידיש?”

“אני דור שלישי באמריקה.”

אשה לא צעירה, סגופת דיאֶטה, הזמינה את רוברט, בתנועת ראש, לרקוד עמה. הוא הביט באביגיל בהבעת התנצלות, כחושש להשאירה לבדה. היא חייכה ועודדה אותו לרקוד.

“אחרי הריקוד הזה אני חוזר אליך. אלמד אותך, זה פשוט מאוד.”

היא שילחה אותו “להַנות את עצמו”, ביטוי שלמדה זה מקרוב, ושוב נשארה לבדה עם הזקנה.

רוברט לא נהנה. רקד כלצאת ידי חובה. בת־זוגו רקדה בהתלהבות, כדחליל מתפרק, בעויתות מביכות, נוגעות אל הלב, כמו בהחלטה נחרצת להפיק את מלוא קורת־הרוח מן המוסיקה העקשנית, שנטפלה למנגינה בת ארבע פעמות. אביגיל לא יכלה לגרוע עין ממנה – דבקות שכזאת! פתאום השגיחה שלא היא לבדה מרותקת אל מה שכינתה בלבה, בהיתול רחמני, “שׂק הגרוטאות המתפרע”, כי ברגע ההוא שמעה את קולה של הזקנה שנית, הפעם בבהירות, בקול ניטרלי של שדר רדיו המדווח על אירוע: “כשק של בולי־עץ” – ביטוי ששמעה בשעתה מפי דודתה הצפתית, שדיברה בליל משונה של יידיש, עברית וערבית. (“יידיש לכאבים מתוקים ושמחות נוגות, ערבית לשוק ועברית לשבת…” כך היתה אומרת.)

“חבילת זרדים תתאים יותר,” אמרה ביידיש. הנסיון להיכנס בשיחה כבדרך־אגב, לא עלה יפה. קולה הסתכסך בגרונה ומה שיצא דמה לשיהוק מבויש. הזקנה, כבדת שמיעה, מנותקת מכל־וכל, התעלמה מדבריה. מפעם לפעם היתה מפריחה הערות אגב, פירושים, פתגמים יפים לעניָנם, אמרות שנונות, עקיצות בעלמא, השמצות, גידופים, וכיוצא באלה, והכל באותו קול חדגוני, לשונו של אדם המדבר אל ידיד ותיק, שדי לו ברמז; כמבהיר לעיוור את הקולות, או לחירש את התמונות. לפעמים סתם הדביקה כותרת לאירוע, או כינוי לדמות, על־פי מראה הפנים או ההתנהגות – על־פי־הרוב שמות של בעלי־חיים – אַ פייגעלע, אַ קליינער חָזֶר, אַ פערד, אַ טייבעלע – ולפעמים משפט שלם – “זבובים אינם ניצודים בחומץ” הפריחה כנגד נערה חמוצת־פנים שחיזרה בעקשנות אחרי בחורון דק איברים, “לא תצא חמאה במי כביסה”, “תישן מהר צריכים את הכר שלך”, “קמצן לא יבזבז אפילו אנחה”, “גלגל עקום חורק יותר” ובדומה לאלה. והכל באותה חדוַת יצירה, כאילו בזה הרגע נולד המשל העממי. ואז זכרה בגעגועים את הדודה הממולחת ההיא, שאהבה כל־כך בילדותה, אותה ואת ריח הזנגביל שעלה ממטבחה הנקי למופת, ואפילו מצאה אֵילו קוים משותפים לשתי הנשים הזקנות – אותו קצה חוטם מחורץ, דמוי שזיף, ואותן בהרות פנים שונות בצורה ובגודל, ואותן אצבעות עבות ועמלניות, וגם הברק שנדלק בעין רגע לפני החידוד, כמין אתראה – –

שעה ארוכה הקשיבה למוֹנוֹלוֹג של הזקנה, שלא הותיר לה אתנחתות ארוכות דיָן להשחיל גם משהו משלה, וכל אותה העת היה חיוך דקיק מרחף על שפתיה, אף כי כמה מן ההערות של הזקנה היו מבדחות למדי ובקושי התאפקה שלא לצחוק. אך ברגע שהסתכלה הזקנה בהרולד, אשר לא חשׂך מאמצים כדי לרצות את הכל ועיניו הגדולות, עיני כלב מסור, היו חוננות כל פטפטן במבט רווי התפעלות, וכינתה אותו “דער בר־מצוה יינגל”, והיא ראתה אותו בדמיונה כנער רך בכיפה האומר תפילה שאינו מבין ומתאמץ לשאת־חן בעיני הרבי, לא יכלה להתאפק עוד ופרצה בצחוק.

“פאַר ואָס לאַכסטו, אָבּגעפאָרענע קראַסאַװיצע?”

הפניה הישירה היתה פתאומית כל־כך, והמבט שנעצה בה הזקנה, בעיניים של בעל־חיים שנתעוררה בו תוקפנות פתאום, החרידה כל־כך, שנתבלעה לשונה. לאט־לאט חדרה לתודעתה המשמעות של המלים שאמרה – עוד ביטוי מאוצר המלים של הדודה קריינדל, שהשתמשה בו להלעיג על “יפהפיות משומשות” מתל־אביב, שהיו באות להינפש על הר כנען ומנצלות את חופשתן להרפתקאות אחרונות לפני בלותן – והצחוק שקפא על שפתיה הפשיר וחזר להתגלגל בתנופה מחודשת.

“כאשר יתום בוכה אין איש שומע, אך אם הוא צוחק, חס וחלילה, כל העולם רואה,” מילמלה הזקנה והסירה מבטה ממנה בשאט־נפש.

“ווען מען קיצלט מיר לאך איך.”

המשפט היחיד, שהרהיבה עוז לומר המם את הזקנה.

הצבעים בפניה נתחלפו במהירות, כאילו עמדה להתעלף. אשה אחרת, שהיתה אסורה בתוך משמני בשרה, כמו הבקיעה ויצאה. צבע העינים העמיק, השפתים הסדוקות, שדמו לגלעין עירום ומחוספס של אפרסק, תפחו ובסנטר נתרטט רעד עצבני, כאקדמה לבכי או לחנק. רק אחרי שישבה כך, עצורת נשימה, רגעים ארוכים לבלי קץ הצליחה הזקנה לפלוט מגרונה את המלים שחנקוהו: “אז למה את שותקת?”

“אני פשוט לא ידעתי.”

“מה לא ידעת? ילדה רעה…”

מיידעלע, כינתה אותה הדודה קריינדל. שוואַרצע, בּנְת אֶל עַרַבְּ…

“כל זה נודע לי רק עכשיו…”

“מה נודע? אל תקשיבי להם… מנַיִן צצת לנו פתאום?”

התשובה זיעזעה את האשה.

“מארץ־ישראל?! ואני יושבת פה לבדי בעולם וכאן, במרחק יריקה, ארץ הקודש… ואנחנו מבזבזות את הזמן… אבל למה לבכות על החלב שנשפך כאשר הפרה עומדת לנגד עיניך, מוכנה לחליבה…”

 

יז    🔗

אביגיל התנצלה. לא ידעה כלל שהיא דוברת יידיש. הזקנה ביקשה שתחדל “לבזבז זמן על תירוצים”, אף כי לא היה ברור לאיזה נושא הן צריכות להקדיש את זמנן. זו לא חדלה להתרגש מן העובדה שנזדמנה לה פתאום, באופן בלתי־צפוי, “כאילו עלתה מתפילותיה”, “אַ יידישע מוֹיד”. ביטוי שהיה אבן־פינה לדיון ממושך: “ילדה? לאו דוקא.” “אז בחורה גדולה?” “נוּ, מילא.” “אז כמה, בינינו לבין עצמנו?” “כמה אַת נותנת?” “שלושים.” “תודה־תודה, מפיך לאָזני אלוהים, היה כדאי לבוא לשמוע.” “תבואי כל יום.” “אַת צריכה לראות אותי בבוקר, כשאני קמה מן השינה.” “תגידי, איפה קונים את התפוחים האלה שאוכלים ונכנסים ישר לתוך הלחיים?” “זה הכל צבע.” “אַת לא יכולה לשמוע שנותנים מחמאה לבחורה בלי להתערב?” “מחמאות את מפזרת בקלות, אני רואה.” “שתהיה לך המלה האחרונה, כמה שאַת נראית פחות מארבעים שכה יתן לי אלוהים שנים טובות בלי כאב שיניִם.”

אחר־כך התוכחו זמן־מה באיזה שֵם תפנינה זו אל זו. הזקנה, הגם שנראה בעליל כי היא מתענגת על צורת הפניה “מיסיס סמית”, התעקשה שתקרא לה בשמה הפרטי: גיטלה. היא עצמה לא עמדה בהתחייבות להשתמש בשם אביגיל, ואחרי שנפלט מפיה הכינוי “ביגלה”, ומצאה שהוא “נחמד מאוד” והולם אותה – “לא בגלל הצורה, חס וחלילה, אלא מפני שמזכיר משהו טעים ומשמח־לב” – שוב לא חדלה לכנותה כך, למרות מחאותיה. גיטלה אמרה כי פגישתן היא “נס חנוכה” וכי כמו “אור ישר מן הנר של ריבונו־של־עולם מאירות אליה עיניה”, ועוד מחמאות מעין אלה. אחר־כך נזכרה כי כבר בפעם הראשונה שראתה אותה – אביגיל חשה איך הסומק מציף את פניה, אך גיטלה התכוונה לרגע שעמדה ודיברה עם הרוֹלד – “השגיחה מיד” כי “אין היא שייכת לכאן”, אבל היתה נדיבה דיה שלא לשאול מה ראתה לבוא בליל חורף לחוג במרחקים בצל “האילן שלהם” – וגם הצורה של החנוכיה שנתנו לאילן “הכניס לה מחשבה בראש”, וכששמעה אותה מדברת בשפה הזאת שלהם, שמדברים בה מהר־מהר כאילו יש ריח רע בחדר ומשתדלים לנשום מה שפחות", ניחשה מיד כי “לא בשפה הזאת שרו לה שירי ערש” וכי כל מלה שהיא מוציאה מפיה “עולה לה בריאות”, “אוֹ טוֹ טוֹ לא תישארנה שיניִם בפה המסכן”, אלא שאז לא העזה “להתגרות במזלה” ולא העלתה בדעתה כי בגללה ולא בגלל רוברט “נתנו לאשוח תספורת מצחיקה כל־כך”, שכּן חשבה אותה ל"צועניה שחורה", ולא ל"בת ישראל כשרה".

עם דבריה האחרונים האלה פרצה גיטלה בצחוק רועם, צחוק של חדוָה פשוטה, אך דוקא הצחוק, שהזהירו אותה מפניו, הפשיר חרדות אחרונות – התקשתה להשתחרר מן המחשבה שבדידות עמוקה כל־כך חייבת לתת אותותיה במנגנוני הנשמה הרגישים, וחילופי ההבעות הקיצוניים בפני האשה הזקנה חיזקו אצלה את הרושם שגרסת הטירוף של הרולד אינה מופרכת מעיקרה. בדברה נטפלו לקולה של גיטלה חריקות מוזרות ונשמע בו איום סמוי גם כאשר האירה פנים בעליל. אך בצחקה, צחוק מתגלגל, מתמסר, מתרפק, צלול ונקי מן הצרידות השורקת היה קולה ערֵב וצעיר וחסר דאגה להפליא. זה היה קולו של אדם הבטוח שהאוזן הקשבת, שמצא לו, תמחל לו אם יפליג בדברים, או ישתטה מעט, קולו של אדם שחזר למולדתו.

(אדם לאדם מולדת, על אחת כמה וכמה לשון, כך תאמר להרולד כשיהיו לבדם בלילה, אם תמצא מלים לומר זאת באנגלית.)

אולם דוקא הצחוק הזה, ששיחרר אותה מפחדיה, עצר את הרוקדים, כאשר ניסר לפתע בחלל האולם; הכל קפאו במקומם עד אשר השגיחו בתנועת ידו של הרולד, שתבעה במפגיע להמשיך בריקוד, כשוטר זה המבקש להרחיק קהל סקרני מתאונה, וחזרו לנענע את גופותיהם לקצב המנגינה, אשר עצמתה כאילו גברה ברגעים ההם.

“תראי איך נעמדו להם פתאום כמו צועני שראה בפעם הראשונה סוס אומר תהילים,” אמרה גיטלה ושילחה העוָיה מתגרה כלפי קהל הרוקדים. “תגידי להם שיידיש היא שפה טובה בדיוק כמו האנגלית… רק טורקי חושב כי מי שאינו יודע טורקית הוא אפוי למחצה,” גיחכה והמשיכה במקום שנעצרה – “כן, איפה הייתי? כן, וילדים כמה?” – חקירה על מעשיה, משפחתה, לרבות עניינים אישיים, בהנחה שחמש הדקות הראשונות קירבו אותן עד כדי כך שכל המחיצות נפלו.

שוחחו על הכל־בכל־מכל־כל: מזג־האויר, מיני מזונות, מחושים, ואפילו פוליטיקה – זה לא כבר היו בחירות וגיטלה לא אהבה את מראה פניו של המושל בטלויזיה. שלא ככל האחרים, שראו בה נציגה של מקום, ופתחו בשאלות כלליות על ישראל, לא שאלה זו כלל על מאורעות בחדשות, כאילו ישראל היא הוָיה, ולא מקום, מולדתם של אלה שנבחרו לחיות בה, ולא ארץ שבוחרים בה ונוסעים לגור בה. גיטלה לא התעניינה כלל באירועים של השנים האחרונות, אלא בהשתקפותם בחייה של אשה אחת, הישראלית היחידה שהיא מכירה זה רבע שעה. סבורה היתה שכל מה שנחוץ לה לדעת על ישראל כבר היא יודעת: מי קבור בטבריה ומי במערת־המכפלה, איזה הר לקללה ואיזה לברכה, ואיזה לבלי טל ומטר, והיכן בלע הלוָיתן את יונה, ומהיכן הובאו הארגזים לבית־המקדש. מה שנתחדש בדור אחרון לא עִניֵן אותה.

גיטלה דיברה במהירות רבה, כמוגבלת במכסה וחוששת שמא לא תעמוד בה, וכל משל, או סיפור שסיפרה, העלו בזכרונה משל או סיפור בדומה להם, וכדי שלא לקפחם פתחה באחרונים לפני שנסתיימו הראשונים וחזרה מן האחרית אל הראשית ומן האמצע אל הסיפא של המעשיה הקודמת. כל דבריה היו מתובלים בפסוקים, באמרות שנונות ובבדיחות נפוצות, רובן משל אחרים וקצתן משלה, או סתם פסוקים שנשתמרו בזכרונה כשהם מסורסים ובעצם הסירוס היה נעוץ איזה חידוד. כל הזמן היתה מעבירה את מבטה על־פני האולם, כמו לצוד איזה טרף לדימוי ממולח שנתעורר בה, ומחזירה אותו אליה, לעיון נוסף, חנון ומלא אהבה שמחה־עצובה. כל העת לא חדלה להתאבל על הזמן שיצא לבטלה עד שנפגשו – הלא יכלו להספיק כה הרבה – ומפעם לפעם היתה נועצת בשעון המטוטלת שליד המבוא מבט שורף, כמבקשת לשתקו בכוח רצונה. שיעמוד הזמן מלכת.

בתוך כל זאת גם על עצמה סיפרה, על חייה בפולין שלפני המלחמה, על חמשת הילדים שילדה לבעלה הראשון, ונספו כולם, עם אביהם ועם אחיותיה וגיסיה ודודניה; ועל חייה בבינגהם, שלא עלו יפה אלא בשנים הראשונות, בעוד בעלה השני בחיים – “יעקב יוסף מַיין מאן”, כינתה אותו, אף פעם לא פחות מכך; ועל בני משפחתו, שהתנכרו לה, אף־על־פי שהשתדלה מאוד להיות להם לאֵם (אך כיצד יכולה להיות להם אם, ועוד חורגת, בלי לשון־אם?); ועל מנהגם בה, בלי יראת־כבוד כלפי הזיקנה, ובלי נימוסים פשוטים, כאילו היא מכשפה זקנה הלוטשת עין אל נכסי המשפחה; ועל מנהגם זה עם זה, בנימוס שלכאורה, אך “באכזריות רוחנית”; ועל הליכות הבית “המלא זבחי ריב” – “שור אבוס ושמחה אין”; ועל דרך שצוחקים למסכן ומלעיגים על זקן. ובלי לשים גבול בין כאן לשם, שבה לספר על ילדיה שלה, בפולין, שהיו מלאים יראת־כבוד כלפי מי שגדול מהם, אפילו שנה אחת בלבד, וחיו בשלום זה עם זה, אף־על־פי שהיה “צריך לחלק פת אחת לחמשה פיות רעבים”, וניחנו בשכל חריף והומור טוב, אבל מימיהם לא צחקו לנופל ולא בזו לעני ולא יידו אבנים במשוגע.

הזקנה סיפרה את תולדות חייה באותה ערבוביה נרגשת שטרפה בה את משליה ומעשיותיה – צרות של העת האחרונה כרוכים בזכרונות מתוקים מימי הילדות, מעשים שאירעו זה לא כבר ומחובר להם מוסר־השכל ממעשה שהיה במקום אחר לפני שני דורות – מקומות ותאריכים נתחלפו זה בזה ונדדו לעידן אחר, ואפילו תגובות והבעות פנים החליפו ענין בענין. בעינים יבשות סיפרה על האקציה שהביאה כליה על משפחתה בסוף ינואר 1943 ובאנחה קורעת־לב ובעינים לחות מחמלה על עצמה התלוננה על כאבים בבית־החזה וחוסר תאבון. לפעמים לא היה אפשר לדעת במי היא מדברת, בבעלה הראשון, תלמיד־חכם, שנתמזל מזלו ומת מהתקף לב לפני שהגיע לאושוויץ, או בבעלה השני, שנתמזל מזלו ויצא מאירופה בטרם שואה והגשים באמריקה את התקווֹת שתלו בו בכפר הולדתו? לעתים היו דבריה מבולבלים כל־כך שלא היה אפשר לדעת אם הרכבת, בהא הידיעה, שנסעה בה בחרדת־לב נרעשת לקראת גורלה היא זו שהוליכה אותה ממוֹנטריאוֹל להנוֹבר או זו שהועלתה עליה בדרך למחנה המוות. בדבּרה על “אבידה גדולה שהיתה לה” – פעם אחת היה זה בעלה שנפטר אחרי שהגיעה לאמריקה, ופעם אחרת – תיק קרטון, שצרורים בו מכתביה הישנים וכמה תמונות של בני משפחה, שאבד לה בתוך הבית “המלא שמאָנצעס” בבינגהם. גם ההבדל בין “כאן” ל"שם" היה מטושטש למדי. לעתים היה “אצלנו” עיירת הולדתה ו"אצלם" העיירה שהיא גרה בה עתה, ולעתים היה “אצלנו” בינגהם ו"אצלם" בֶּתלהֶם הסמוכה; “כאן” היה יכול להיות אמריקה, העולם הזה, ו"שם" – ארץ־ישראל או העולם הבא.

בתוך כל הערבוביה הזאת נשתמרה איזו שיטה, אף כי כל הסיפורים האישיים גררו עמם משלים ופתגמים, שכאילו היו ערוכים על לשונה וחיכו לשעת־הכושר; וכן התבוננויות ותצפיות, ששמרה בזכרונה ימים רבים באין עם מי לחלוק בהן, ומיהרה לנצלן לפני שתישכחנה; וכן תשובות מוחצות על עלבונות נושנים, שלא נענו בשעתם; וסתם סיפורים מוצלחים, שכל צידוקם ההקשבה היפה שזכתה לה מן ההפקר.

כל מה שנאמר וכל מה שאירע בשעה ההיא – המבטים הסקרניים שנתנו בהן האורחים, אשר השתדלו להסיח דעתם מהן ולא יכלו, מלים שנאמרו באנגלית ודמו למלה ביידיש, הערותיה המקוטעות של אביגיל, נסיונותיה של לורנה להיכנס באמצע ולהושיע את האורחת מן הבלעדיות שכפתה עליה האשה השתלטנית – כל אלה נעשו עילה לבדיחה כלשהי או חידוד מוצלח, מאוצר הבדיחה והחידוד שהיה מונח בראשה של גיטלה, אוצר בלום של חכמה יהודית, שהיתה שואבת מתוכו מלוא חפנים ברגעים של שעמום ומספרת לעצמה, ועתה יכלה להעתיר על זולתה בלי לקמץ. לספר ולצחוק, לצחוֹק ולספר, כמספרי בדיחות לא־יוצלחים המתפוצצים מצחוק לפני העיקר.

בצחוק רענן, בתאוצה גוברת והולכת, סיפרה גיטלה כי לא נעלם מעיניה הרושם שעשו על בני הבית הדיבורים שלה אל עצמה – בתחילה היו יושבים קפואים ליד השולחן, “כאילו בלעו מטאטא”, כובשים עיניהם בצלחת, ורק אחרי שהתרגלו החלו לדבר זה אל זה בלחש, יראים שמא תצחק, אך היא היתה סבורה שהפחד הוא עונש הראוי להם. לא מפני שפגעו בה, אשה מעולם אחר, חסרת תרבות על־פי קני־המידה שלהם, אלא בגלל היחס שלהם ל"יעקב יוסף מיין מאן", אביהם, ראש המשפחה, האיש שהעניק להם את החינוך שקיבלו ואת הרוָחה שזכו לה, כאילו אהבתו אותה ונכונותו להוציא עמה את שארית ימיו העידו עליו שנטרפה דעתו ועל־כן מותר לזלזל בו, להתעלם ממשאלותיו ולהחציף־פנים כנגדו. באותה התנהגות מתמיהה, שהחרידה לא מעט את הדור הצעיר, בפרצי הצחוק המפתיעים שלה, לא במקום ולא בזמן, נקמה את נקמתו של בעל־הבית, בעלה, שלא זכה בזיקנתו לכבוד שהוא ראוי לו…

צחוק עז הרעיד את משמני בשׂרה של גיטלה הכבושים בתוך שמלת הברוֹקָד הכחולה בשעה שדיברה על “הנקמה המתוקה”, נקמה סודית, פרטית בהחלט, שאיש מהם לא ידע על קיומה. “שידעו להם להתנהג עם בן־אדם כאילו הוא חפץ ושלא ישכחו לעולם מי כאן בעל־הבית…”

הרולד הביט בהם מרחוק, מודאג, אך היא רמזה לו בידה שהכל בסדר, העניינים בשליטתה – משתה הידידות הזה, בשפה נכרית, לא יחרוג ממידתו אם ישכילו הכל להתעלם ולא ללטוש בהן עינים. הוא הורה באצבע על האשוח והיא ניחשה שהגיעה העת לחלק את המתנות, אך אותתה לו בתנועת ראש שידחה את הטקס.

גם “מריבות הירושה” שדיברו עליהן, הן הרולד והן לוֹרנה בשעתם, זכו לגרסה שלישית, מתוקנת. גיטלה דיברה עליהן בשאט־נפש. רק הבדיחות שגרר סיפור המעשה הרחיק מפניה את ההבעה הזועמת כאשר גידפה את “העשירים הללו”, שיש להם הכל ומוכנים לריב “על שוה פרוטה”. היא ידעה כי מאשימים אותה שאינה רוצה לעזוב את הבית כדי שלא “להפסיד את חלקה בירושה” והדבר עורר בה “תיעוב עמוק”.

“הם יודעים היטב שאין לי למי להוריש את נכסי ואינם מתביישים לדבר על רדיפת־בצע,” אמרה בתרעומת, ולרגע חזר לעיניה הגוון האפור של תכלת שנתעמעמה. “הלא כל מה ששייך לי אצווה לייוו”א, ואני בטוחה שיעקב יוסף מיין מאן ישמח."

“אבל מה הטעם לחיות כאן, לבדך, בלי נפש חיה לדבר אליה?…”

“מה אַת מציעה? שאסע לפלוֹרידה…”

“מה רע בפלורידה?”

“גם אַת?”

“יש שם קהילה יהודית גדולה… ומדברים יידיש.”

“זקנים,” אמרה ברוגז.

“מה רע בזקנים?”

“הם מתים לפני שאתה מספיק להכיר אותם.” אחר־כך חזרה בה וטענה כי שוב אין לה כוח “להתחיל הכל מחדש”… אחר־כך הוסיפה ואמרה, בשאלה, “וכי מדוע אני צריכה למות במקום שאין לי בו זכרונות?” לבסוף אמרה כי דוקא כאן, במקום הזה שאין לה בו “נפש חיה” ואין איש שומע את לשונה, עברו עליה “שנות חיי היפות ביותר”… “מעטות, אבל טובות, כמו חגיגה אחת גדולה”.

אמנם, כל יום־כיפור, התלוננה, צריכה היא לנסוע שעות ארוכות ברכבת עד למקום שיש בו מנין יהודים, לצום שם ולהתפלל. אבל כאן, בבית הריק, הספוג זכרונות חדשים, “מרחפת רוחו” של בעלה המנוח.

“וחוץ מזה,” אמרה, “אני אשה צפונית. הדרום אינו בשבילי. באקלים צפוני נולדתי ובאקלים צפוני אמוּת.”

באמרה “אמוּת” ניצנץ בעיניה ברק של התגרות, כאילו תאריך ימים כדי להכעיס, וההתמודדות שלה עם המוות מקורה בנאמנות ל"יעקב יוסף מיין מאן". להאריך בנקמה על העלבון שעלבוהו בני ביתו.

“ואַל תחשבי שכל השנה זה ככה כאן,” אמרה גיטלה והורתה באצבע על החלון החשוך – כעין נוגה כחול האיר את המדרון המושלג שמנגד – “פעם בשנה מגיע לכאן גם האביב, ועמו פריחת הלילך, ואז יפה כאן – למוּת! ופעם בשנה בא הסתיו, ואז הצבע של העלים משגע, ואפשר לִחיות, אפילו לבד, רק מלהביט החוצה ולנשום עמוק…”

ולבסוף, בעינים מבריקות, הוסיפה: “וכאן, לפחות, למישהו אכפת שאַת קיימת… זה מרגיז אותם ובזה את חלק מחייהם… בפלורידה לא יהיה אכפת לאיש אם את חיה או מתה…” והיא קירבה את פיה אל אָזנה של אביגיל ולחשה לה, כמגלה סוד, כי שם, בבתי־האבות של מַיַאמי בִּיטְש, מקום שביקרה בו בחברת בעלה, “כל אדם הוא בר־מינן שקיבל ארכה…” וסיימה את דבריה בהודיה לאל – לשון חיבוב נקטה: “גוֹטְנְיוּ” – הדואג לכל מחסורה. אמנם “הבדידות גם היא אינה תענוג גדול”, אבל כאשר “הוא יתברך” רואה שכשל כוח הסבל הוא מעלה ברכבת מניו יורק “אַ יידישע מוֹיד”, מ"ארץ האבות", ומוריד אותה ב"ניו אֶמפשַייֶר" בחג שנעשו בו נסים לאבותינו. והכל כדי “לשמח את לבה של יהודיה זקנה” – יום אחד בשנה.

 

יח    🔗

בעת שנאמרו דברים אחרונים אלה קמה תכונה ליד האשוח בעל תשע הזרועות. הריקודים פסקו, והרולד, רשימה בידו, הזמין את האורחים לקבל את מתנותיהם, לכל אחד מהם ייחד פסוק, או ברכה – מעין משלוח־מנות היתולי – על־פי רשימה כתובה שהחזיק בידיו.

כל מי שנקרא שמו ניגש, התכבד בלחיצת־יד, קיבל את החבילה העטופה בנייר צבעוני ושמו רשום עליה בכתב מסולסל, וחזר למקומו, לחשׂוף את ההפתעה המזומנת לו. מפעם לפעם נשמעו קריאות התפעלות. לא חשׂכו מהרולד שבחים על כשרונו להתאים מתנה לכל איש ואיש.

הרולד מילא את תפקידו בלהיטות: עיניו הבריקו בציפיה נלהבת לגילוי תכנה של כל חבילה, כאילו סילוק העטיפה עתיד לחדש גם לו משהו. הכיר טובה לכל מי שהפריז בהפגנה של חדוָה נפעמת. התנהגותו הנלבבת, הילדותית מעט, עמדה בסתירה גמורה לדמותו של גס־רוח ואטום רגש שעלתה מדברי אמו החורגת, שהשתבחה בידיעה מובהקת יותר של תכונות נפשו הבסיסיות. “כל זה רק הצגה, ושום דבר לא מתוך הלב ממש… קונה ידידים בשוה פרוטה ובטוח ששומרים לו מקום ליד שולחן הצדיקים בגן־עדן…” היא קינטרה את אביגיל – “קל להוליך אותך שולל, חמדתי” – כאשר חלקה על דעתה שהוא “חסר הומור לחלוטין”. כל שוטה מתפקע מצחוק למראה “שלימזל המנסה לדלג מעל שלולית בוץ”.

מכל־מקום גילה רגישות – בזאת נאלצה להודות אפילו גיטלה – כאשר נמנע מלהזמין את שתיהן אל “האשוח שהסתפר אצל נגר”, בלשונה של גיטלה. ובהגיע תורן, הסיר את מתנותיהן מן הענפים והביאן אליהן בלי שיקדים להן פסוק או חידוד. בקידה קלה וחיוך עצור, הושיט בימינו חבילה עטופה בנייר צבעוני לגיטלה, ובשמאלו קופסה זעירה קשורה בחוט שזור כחול־לבן לאביגיל. טבעת או קישוט, ניחשה אביגיל מודאגת וקיוותה שאינה יקרה מדי ותוכל לתארה כ"קשקוש" שקנתה מרוכל.

“אפילו אינו זוכר מה שנתן בשנה שעברה,” אמרה גיטלה והושיטה לו יד רפויה. “תראי שגם השנה אקבל שאליק… כבר יש לי תריסר… אני יכולה לספור את השנים שאני כאן על־פי השאליקים שתלויים אצלי בארון, מאכל לעש…” הניחה את מתנתה בצד, בלי לפתוח, וחזרה לספר במקום שהפסיקה. אביגיל, אף כי השתדלה להעניק ללחיצת־ידה איזו חמימות, לא העזה לקטוע את שטף דיבורה של אשת־שיחה המאושרת אפילו לומר תודה, אלא הסתפקה בתנועת ראש קלה, וכדי לרצות את הרולד, התירה את החוט השזור, סילקה את העטיפה והציצה אל הקופסה.

בחמדה וחרדה סקרה את החפץ – שרשרת זהב דקה שמחובר אליה מגן־דוד ופנינה בלבו – ובאין אומר ודברים החזירה אותו אל תוך הקופסה, משתדלת להסתיר את דאגתה, ולהביע בחיוך זהיר, שלא לנתק את חוט המחשבות של גיטלה, תודה בלי תוכחה.

הרולד לא הסתלק. עקשן, בהחלטה נחושה לומר את דברו, למרות ההתעלמות המכוּונת מנוכחותו, עמד והמתין לשעת־הכושר; ברגע שנתקפה גיטלה שיעול טורדני אמר במהירות: “אני חושש שההתרגשות הזאת מזיקה לה, ראי את הברק המטורף בעיניה…”

“אתה צודק, אבל מה אפשר לעשות? זה אכזרי, להפסיק כאן…” לחשה.

“היא שתתה שלוש כוסות פּאנְץ'.”

השיעול שכך. גיטלה נשמה עמוקות והציצה בהרולד. עפעפיה פירפרו במאמץ של הקשבה. “מה הוא רוצה?”

“תוכלי לקחת אותה לחדרה? אמרי לה שהמסיבה נגמרה. וזה לא יהיה שקר. החלק המתוכנן באמת נסתיים. וגם מאוחר. כבר אחת־עשרה. בדרך־כלל בעשר היא כבר במיטה.”

“אנַסה, איני מאמינה שתסכים לישון עכשיו.”

"מה הוא מלחש שם כמו ילד שצריך לבית־השימוש באמצע התפילה?''

היא צחקה.

“מה היא אמרה?”

“פחות או יותר רמזה שאתה מפריע.”

“מה הוא רוצה מאתנו?”

“הוא אומר שמאוחר. את צריכה לישון. ואת נרגשת, וזה יכול להזיק.”

“פתאום אכפת לו. שלא יעשה טובות. פתאום נהיה לי רגיש כזה. נכנס עם היצולים שלו לתוך הנשמה.”

“זה נשמע כאילו שלחה אותי לעזאזל, נכון?”

“לא אכפת לה לאן תלך, ובלבד שתניח לנו.”

“מוכן להסתלק מיד, אבל השתדלי לסיים.”

“בכוח לא אעלה אותה למעלה.”

“היא מביטה עלי כאילו היא מבינה כל מלה.”

“אנחנו מקלקלות להם את החג. תראי איך הם מביטים בנו, כמו תרנגול בבני־אדם. נעלה לחדרי. נשתה תה. נפטפט קצת.”

“רעיון טוב,” אמר הרולד. “אבל קצרי זאת ככל האפשר.”

“אתה מבין יידיש?” שאלה אביגיל.

“לא, אבל אני מבין דבר מתוך דבר.”

“נגמר הדיון מעל ראשו של החולה?”

סנטרה הולך לפניה, משכה אותה גיטלה במעלה המדרגות. “בואי, מיידעלע. תגידי לו שלא ידאג. לא אתפגר כל־כך מהר. לבריאות שלי הוא דואג פתאום… לא אעשה לו את זה בסערת שלג. אחכה ליום בהיר. כשאני שמחה אני בריאה כמו סוס.”

אולם האלכוהול נתן בה אותותיו. כשהגיעו למישורת הראשונה נאלצה לנוח. היא נשענה על אביגיל ורוחה נעכרה פתאום. משהו היה על לשונה ברגע שקטע הרולד את דבריה ולא יכלה להיזכר מה. היא התרגזה. “תמיד הוא נדחף ברגע הפחות מתאים.” דמעות עמדו בעיניה. נזכרה: ביום שמת בעלה רצתה לומר לו דבר ושכחה. ופתאום מת. והדברים נשארו על לבה כאבן, אף כי אינה זוכרת מה היו.

נעלה?" אמרה אביגיל.

“ננוח עוד רגע.”

אחר־כך נזכרה מה רצתה לומר קודם שרצתה לומר מה ששכחה. “זכרונם של זקנים בוגד בהם כשצריכים לו ונטפל אליהם כשהראש שלהם כבר במקום אחר.” פתאום חייכה, מרוצה מן הדברים שהיא עתידה לומר: “כמו מלצר טיפש שנזכר להביא את המלח והפלפל כשאתה בקוֹמפוֹט.”

כשהתאוששה לא הניחה לידה. “נעלה, אבל לאט־לאט.”

“מדוע אַת גרה בקומה העליונה?”

“שם אני קרובה לאלוהים,” שׂחקה. “ומלבד זה: להתרחק מהם. וגם רואים נוף.”

אחר־כך נאנחה: “הזיקנה אף פעם אינה באה בזמן. צריך להפוך את הסדר: להיוָלד זקנים ולמות תינוקות.”

למטה שבה המוסיקה לנסר. קצב מהיר נתפרע ואף עצמת הקול גברה. מלמעלה יכלו לראות את מרכז האולם, הומה מרוקדים, כאילו סולק רהיט ונתפנה מקום רחב.

“שמחים שנפטרו ממני,” אמרה גיטלה.

אביגיל גיחכה למראה המבטים שליווּ אותן. כגאולים מצרה. כך, בטלויזיה, ראתה פעם עיניים של כפריים נשואות בתודה אל הצייד שהרג את הנמר שטרף את בקרם.

“פאַר ואָס לאכסטו, קראַסאַוויצע?”

''סתם."

“מה סתם? סתם צוחקים?”

“באמת סתם.”

“כשאשה צעירה צוחקת לעצמה סתם, כל העולם שמח. כשאשה זקנה צוחקת לה להנאתה כל הטיפשים מחווירים מפחד,” גיחכה גיטלה. “ואת יודעת איך הוא קורא לי, הרולד הזה? אַ גוֹסט! בדיחה גדולה! מי כמוני אוהב בדיחות, אבל כשאדם חצי מת מה כאן החכמה…” ונעצה בה מבט פיקח: “את ודאי שואלת את עצמך מנַיִן אני יודעת, הלא אני לא מדברת אנגלית… לך אני יכולה לגלות את הסוד… לא מדברת, זה נכון, אבל מבינה פחות או יותר. רק דקדוק לא הצלחתי ללמוד… בשביל לא לגרום להם נחת, אני שותקת…”

''נחת?''

“שיצחקו מהשגיאות הנוראות שלי.”

“למה יצחקו?”

“זה מה שאני שואלת,” אמרה גיטלה ופתחה לפניה את דלת חדרה.

 

יט    🔗

החדר בעליית־הגג, שלפנים נועד לשרתים, היה מרוהט בצניעות – מיטת ברזל פשוטה, שולחן רבוע, כיסאות עץ מתקפלים וארון קיר – וסתר בפשטותו את הסברה שהעלה הרולד, כי תאוַת־בצע היא שמרתקת את הזקנה אל הבית העזוב בבינגהם, שאין נשמעים בו קולות אנוש אלא בסופי־שבוע של ימות החמה ובחגי הנוצרים. קיר אחד היה נטוי והחלון יצר גומחה שאפשר לשבת בה ולהשקיף החוצה. אביגיל תיארה לה בדמיונה את האשה כבדת הגוף יושבת שם שעות ארוכות ומביטה החוצה אל הנוף החסום במדרון הקרוב, אשר בכל עונת החורף הארוכה אין רואים בו אלא קיר של קרח וכמה עצי מחט עירומים. עתה הואר החלון בזוהר כחלחל חיוור וענף חשוף נגע בו באצבעות שֵד שחורות ודקות. על השולחן, בין שתי זויות של עץ זית (מתנה מארץ הקודש?) היו תקועים ספרים אחדים ביידיש ובפולנית ולצדם ספר לימוד אנגלית למתחילים. על שרפרף, ליד המיטה, היו מונחים עיתוני יידיש מניו יורק. אביגיל לקחה את העליון שבהם. בן עשרה ימים היה.

“שום דבר אינו מתחדש ממילא,” אמרה גיטלה.

בחדר עמד ריח כבד שעלה כאבק סמוי מכיסוי המיטה המרוקם בחוטים עבים ומן הכריות העטופות בכריכה של צמר גס.

“לפתוח חלון?” שאלה גיטלה, כמתנצלת על הריח, שבמחיצת אשה זרה כמו חשה בו פתאום.

“לא, לא צריך.”

“ריח זיקנה אינו בריא לנשים צעירות,” שבה אליה רוחה הטובה. “תה, או קפה?”

“לא כדאי לטרוח, ממילא צריך ללכת לישון בקרוב.”

“לישון!” נרעשה הזקנה. “אני אולי לא בסדר בראש, אבל אני לא כל־כך משוגעת לישון עכשיו כשיש עם מי לדבר!”

המים, שהעמידה מגולים בכלי מאלומיניום, התחממו לאִטם על־גבי פתילית נפט נושנה. “מה קוצר־הרוח הזה?” אמרה גיטלה, כשהציעה אביגיל להרתיחם בקומקום חשמלי. “מים שרתחו לאט טעימים יותר. אינך יודעת? גם אני לא. אבל עכשיו אני רואה שזה נכון,” שׂחקה, כמערימה עליה. “וזמן, בדרך־כלל, יש לי, ברוך השם… בשפע… אבל אם אַת ממהרת, אַגבּיה את הלהבה…”

“לא, זה בסדר. אינני ממהרת.”

“ככה טוב,” אמרה גיטלה.

אביגיל גמרה בדעתה לשחק את המשחק על־פי הכללים שקבעה האשה הזקנה, החומדת־לצון בכל צורה אפשרית, כבנה החורג, אף כי בנוסח שונה כל־כך. היא התרווחה לה על המיטה הגבוהה והכסת קלטה אותה אל חיקה ונסכה עליה תנומה. בדי עמל הבליעה פיהוק. המתינה באורך־רוח עד שירתחו המים. לא יכלה לעצור חיוך קטן כשחשבה על הרולד, המחכה לה, קצר־רוח, למטה. גיטלה דרשה את חיוכיה כהיענוּת שלמה לידידות שהעתירה עליה והוסיפה לספר את סיפוריה כתינוקת שבאה אליה אורחת רצויה והיא מציגה לפניה לראוָה את בובותיה המטופחות ואת צעצועיה השמורים מכל משמר.

בגבה אליה, שחוחה מעט וידיה עמלניות מעל שולחן העץ הנמוך, שהעמידה עליו את הכוסות השתיִם ואת הקומקומון, המעלה ניחוח תה חריף, דמתה גיטלה לרגע לאמהּ העומדת ליד מיטת חליָה ומבשלת לה את התה בדבש, שהיה מקובל עליה כתרופה לכל המחלות. היא במיטה, מתחת לכסת הפוּך, הפינוק היחיד שידעה בילדותה, ואמה לצדה, בתפילה חרישית, בלתי־פוסקת.

“הנה, עכשיו אַת רואה. כאן אני חיה לי, לבדי,” אמרה האשה הזקנה, כאילו בזה הרגע נתגלה הדבר, “ואין עם מי לדבר… חוץ מן הריבונו־של־עולם, כמובן…” וכאשר העמידה את כוסות התה לצד הרקיקים, מאפה בית, על־גבי שולחן התה הנייד שבפינה, מחקה מעל פניה את הרוח הנכאה, שירדה עליה בשעה שעמדה מול הקיר הריק, וחזרה להתבדח, בנוסח שהיה לה לטבע שני, “ואַת יודעת איך זה אצלו יתברך – בקושי אפשר להוציא ממנו מלה…” ובארשת פנים מבוהלת כביכול, שמא “חטאה בשפתיה”, מיהרה לחזור בה ממה שעלול להתפרש כתלונה על בורא העולם, “אבל אסור להתלונן, הלא לשם כך ברא אותנו בצלמו ובדמותו, כדי שנעשה אנחנו את הדיבורים והוא יוכל לנוח…”

פתאום, בלי אזהרה, החלה להוציא מגרונה קולות סתומים, חסרי פשר, שהחרידו את אביגיל לרגע, עד שנתפרשו, קצת במאוחר, כביטויים בלשון האנגלית, שהיו בני הבית מכנים אותה בהם: “המטורפת הזקנה”, “תשמיש־הקדושה המיובש”, “אירופה השוקעת”,“אמא־לה”,“הגברת הראשונה” וכיוצא בהם, מטבעות־לשון פרטיים, הומור מקומי, שנשמע לה “כרשעוּת לשמה”, “בדחנוּת תפלה”, “אנטישמיות” או “סתם גסות־רוח”, ובאנפוף, כעירוני המחקה מבטאו של כפרי, סיפרה מה היתה משיבה להם, ביידיש, תשובה ניצחת, ואיך היו מביטים בה, מפני שלא העלו בדעתם שהיא מבינה מה הם אומרים ומחזירה להם מידה כנגד מידה.

כך ישבו ודיברו שעה ארוכה וגיטלה הוסיפה לספר עוד ועוד, גם כאשר כבר שטו שלושה בדלי סיגריה בתוך שארית התה שהאפירה על קרקעית כוסה של אביגיל, ואף היא עצמה הביאה תרומה משלה, מסיפורי ג’וּחא, ביידיש מתובלת במלים ערביות לרוב, שזכרה מילדותה, בליל לשוני, שהצחיק את גיטלה כהוגן, אך גם עורר בה גאוָה על לשון־אֵם עלובה זו שלה, שכל אוצרות עולם ספוגים בה ולא נודע כי באו אל קרבה, ומן־הסתם יכלו לשבת כך עד אור הבוקר, בלי שייסתם המעיָן, אילולא נזכרה גיטלה פתאום בבדיחה, ששמעה מפי “יעקב יוסף מיין מאן” באחד מימיה הראשונים בבינגהם – בדיחה על ה"עַמָרָצוּת" של רב אמריקני, “משהו מצחיק באמת” – מאותן בדיחות שתומס האב, כפי שהעידו עליו מוקירי זכרו, היטיב כל־כך לספרן, בפנים קפואות, כמספר בדיחות מבטן ומלידה, “חכי, תשמעי את הסוף, אַת תתפקעי מצחוק,” הבטיחה, אך אביגיל לא שמעה, מכל־מקום לא את הסוף, וגם לא התפקעה מצחוק, אלא, להפך, נחרדה מאוד כאשר פרצה גיטלה פתאום בצחוק עז, שטילטל את כל גופה. לפני שהגיעה לסיום המרַתק, שלחה האשה את שתי ידיה אל צוארה והמלים קפאו על שפתיה. בהבעה של תמהון בעיניה השוחקות צנחה לאחוריה, פירכסה פעמיִם ושלוש ונשתתקה לנצח.

 

כ    🔗

זמן רב אחרי ששולחה הגוויה לחדר המתים של עיירה סמוכה עמדו ודיברו במאורע. הזכירו זה לזה כיצד ישבה בתוכם, לפני רגעים מעטים, כ"נציג מעולם אחר", ערנית ושופעת בריאות, ומאושרת. הנה נזדמנה לה סוף־סוף “נפש חיה” השומעת את לשונה. אחדים הקיפו את אביגיל בשאלות, אם ניכרו אותות מבשרים, אם התאוננה על כאבים, אם חשה ברע. ואביגיל – אף כי לא הבינה לשם מה נחוץ לאנשים הללו, שיראו מנוכחותה של הזקנה, לדעת את כל הפרטים – השיבה על כל שאלותיהם בסבלנות. לא, היא לא התלוננה על שום דבר, לא נראו אותות של מצוקה. פתאום אירע הדבר, באמצע המשפט.

סיפרה משהו, סיפור מצחיק כלשהו, ולא יכלה להתאפק מצחוק, כדרך שצחקה פעמים רבות לפני־כן, ופתאום נעתקה נשימתה וצנחה לאחור בלי רוח־חיים.

חקרו אותה מדוע הרבתה כל־כך לצחוק, ואם לא היה זה סימן מובהק להיסטֶריה ואי־שקט נפשי. היו שהסתכלו בה בלי אֵמון כאשר השיבה שצחקה מפני שסיפרו בדיחות זו לזו – הלא היתה אשה קודרת ומרת־נפש כל־כך. הרולד, אחרי שסיים את שיחות הטלפון הדחופות עם בית־החולים הקרוב ועם שירות האמבולנסים – שהפעיל ללא צורך צופר מפיל אימה בכביש ריק מאדם – בא לשבת לצדה ואחז בידה בין שתי כפות־ידיו כאילו היא ראש לאבֵלים ועליו, בעל־הבית, החובה לנחמה. הוא ניסה להגן עליה מן הטרדנים והשיב במקומה לשאלות אחדות, כאילו בו היה מעשה. עתה, אחרי שהלכה הזקנה לעולמה ורוחה לא תטריד עוד את מנוחתו, היה נכון לגלות בה סגולות נפש שנעלמו מעיניו בעודה בחיים. “מן־הסתם ניחנה בהומור שלא יכולנו לעמוד על טיבו בגלל קשיי שפה, ועל־כן טעינו בה,” התוַדה. מותה, מות נשיקה, באמצע בדיחה, נטען משמעות סמלית. אשה, שגורלה המר לה כל־כך ו"התפקעה מצחוק". עתה נזכר כי אביו העיד עליה שהיא אשה שופעת הוּמוֹר, אשר פגעי החיים אינם יכולים לה, ואותה חדוָה פנימית, שהסיקה את נפשה גם בזמן שנגזרה עליה שתיקה בתוקף הנסיבות, היא שעמדה לה בכל התלאות שפקדו את חייה.

“השבת וההוּמוֹר הם ששמרו על היהודים בגלות,” נזכר את דברי אביו. “הוא והזקנה היו יושבים לפעמים שעות ארוכות ומספרים זה לזה בדיחות יהודיות. כל בדיחה או משל שסיפרו להם מיד מצאו לו אח ודוגמה בספרות היהודית…”

עתה היה הרולד שתוי וכדרכו בגילופין, רגשני, מתמוסס, עדין להחליא ורכרוכי. לוֹרנה הביטה בו בבוז, זקפה גבה, והזכירה לו כי בגלל “הסיאַנסים הקוֹמיים” ההם נתעורר בו חשד שמא “ירד הזקן מן הפסים”. “זה נכון,” השיב, לאֵה, וזיק שנאה נדלק בעיניו, “בשובו מפולין היתה לנו הרגשה שחל בו איזה שינוי, כאילו הביא עמו משם, מלבד האשה, גם אישיות חדשה, אבל כיוָן שהיו מאושרים כל־כך, שניהם, שמחנו בשמחתם…”

“דלג על הקטע הזה, חוס על כולנו,” אמרה לוֹרנה, בזעם פתאומי, ועיניה באביגיל, כמבקשת תימוכין. “עוד מעט יתחיל להאמין שעשה כל מה שביכלתו להנעים את חייה של האשה המסכנה… אבל יש כאן יותר מדי אנשים ששמעו מפיך בדיחות עלובות בשפע… מי קרא לה רוח? מי דיבר על מפלצת?…” “רוח, זה שם חיבה,” התגונן, אף הוא עיניו באביגיל ואָזניו קשובות אל גרושתו. “ומפלצת?” “מפלצת לא אני אמרתי, אלא את…” “אחרי ארבע כוסות האיש הזה זוכר מה שהוא רוצה,” כך לורנה לאביגיל, וחיוך קטן, מתנשא, על שפתיה החטובות והלחות. אף היא היתה שתויה, אך ערנית ושואפת קרב, ואילולא מאהבה, שמשך אותה משם בלי עדינות, היו מוסיפים להתקוטט לעיני האורחים.

“אני הולכת לישון,” הצהירה אביגיל. שנים–שלושה מן האורחים נלווּ אליה. האינדיאני, מעריץ של הרולד, ליווה אותה עד פתח חדרה והתעכב שם שעה ארוכה. מצא לנכון להגן על מארחו: לורנה, היא שהיתה אשמה בכל. אביגיל הופתעה לשמוע דוקא מפי האינדיאני את הביטוי “אנטישמי”, אשר לא שמעה באמריקה אף פעם אחת. “בכל ואס”פ מסתתר אנטישמי והמשקה מתיר את לשונו." “לורנה לא יכלה להשלים עם הרעיון שתצטרך לחלוק עם נכריה את משק־הבית,” סיפר. “הם גרו בניו יורק והיו מגיעים לבינגהם רק בסופי־שבוע. לזקנה היו מושגים משלה על סדר ונקיון, וכל מעשיה של לורנה, שלא היתה קפדנית ביותר, לא היו לרוחה… ‘פֶּדנטיוּת כזאת היא הפרעה נפשית,’ היתה לורנה אומרת… ואחרי מות הזקן מיררה את חייו של הרוֹלד שימצא איזו דרך משפטית להרחיק אותה מהבית…”

לבסוף נפרד ממנה האינדיאני בקידה עמוקה. לרגלי גרם־המעלות היורד אל המטבח עמד הרולד והעסיק את עצמו במלאכות של מה־בכך, שאפשר לדחות לבוקר, כמחכה שתיפסק התנועה בפרוזדורים והוא יוכל להתגנב אל חדרה. בקוצר־רוח מובלט, שלא הלם את נימוסיו הטובים, שילח לחדרו אורח שחיטט במקרר, ואפילו אל ידידו הקרוב ביותר, זה שמלמד תרבות צרפת אי־שם בדרום המדינה, דיבר בחפזון, ועיניו התרוצצו כה וכה, כמבקשות לטאטא הכל. אכזריות היא לסלק אותו, אמרה לנפשה, אף כי חשה שהיא מרוקנת מתשוקות ועייפה עד מוות. גדושה היתה חוָיות כגביע שהוצף בסילון מים עז ונשאר ריק. לא רצתה אלא לעצום את עיניה ולישון, למחות מדעתה את העינים שקמו פתאום מול פניה, ולשכוח לשעות אחדות את האהבה הנואשת שהעתירה עליה האשה האומללה בעליזותה המעוררת אֵימים. לא רצתה בגיפופיו, בוידויי אהבה לוהטים, במגע המצמרר של כפות־ידיו על עוֹרה. רצתה להיכנס לחדרה, להתפשט מהר, לצחצח שינים, לקפוץ אל המיטה, להתכרבל בשמיכה בתנוחה עוּבּרית ולשקוע בתרדמה עמוקה.

לפני שנכנסה לחדרה נזכרה ששכחה בחדרה של גיטלה את מתנת החנוכה שלה וחזרה לקחתה. בהגיעה אל המדרגות לקומה השלישית התחרטה – לא תהא מסוגלת לחטט בחדרה של הזקנה, לחפש את אבידתה. מוטב כך, אמרה לנפשה. לא תצטרך לתרצהּ. עד שהיא מחליטה לחזור לחדרה בידים ריקות, ראתה את אליזבת, שמיכות בזרועותיה, יורדת במדרגות בזהירות, כמהלכת על שברי זכוכית.

“מה קרה?”

“הסופה התגברה, אי־אפשר להגיע אפילו עד בתלֶהֶם,” אמרה אליזבת במורת־רוח וירדה לאולם האורחים.

אז ראתה באולם למטה את האורחים, שיצאו לדרך וחזרו, מתקינים עצמם לשינה. בכל מקום שכבו דמויות עטופות בשמיכות ובשקי־שינה. הילדה הכושית הקטנה, שגורשה מכיסאו של בעל־הבית, שכבה מקופלת בכורסה, מכוסה במפת שולחן, ואמהּ מתחת לפסנתר.

“כל החדרים תפוסים,” אמר הרולד, שהופיע אי־מזה. “אפילו את שלי נאלצתי לתת,” הוסיף רמז ברור, ונתלווה אליה. הפרוזדור היה ריק והוא החל לפסוע על בהונות, כמתגנב.

“לא,” אמרה.

מבטוֹ העגום הממהּ.

“יש רק מיטה אחת.”

“מיטה רחבה,” לחש.

“לא אוכל לישון בשניִם. איני רגילה. לא אצליח להירדם.”

מדוע אני מתנצלת, לכל הרוחות?

“אמצא לי מקום על הרצפה,” התחנן הרולד.

בו ברגע הופיעה דמות בקצה הפרוזדור. הרולד ביקש לחמוק אל תוך חדרה, אולם היא עמדה בפתח וידו לא הגיעה אל תפוח המנעול. “אסתלק לפנות בוקר ואיש לא יֵדע, אם זה מה שמדאיג אותך,” לחש במהירות. אך היא לא זזה, והדמות שנתבהרה והלכה בפרוזדור האפלולי, איש שחוח בגופיה ומגבת על כתפו, קרבה ובאה. בצעדים חפוזים, כמעט בקפיצה, ירד הרולד למטבח.

“אבוא אחר־כך,” ירה בחפזון מלמטה.

האיש שהילך בפרוזדור, הלוך ושוב, ליד דלת השירותים של הקומה השניה, היה רוברט. מרחוק ראתה שהוא מתיַסר וניגשה אליו. שתי כפות־ידיו על בטנו ואגלי זיעה על מצחו, סיפר לה בנשימה נעצרת את מצוקתו. כל חדרי השירותים, בכל הקומות, תפוסים. “חטפתי כאב בטן איום,” נאק. “השד יודע מה אכלתי, גוֹדֶמיט… מימי לא היו לי כאבים כאלה…”

היא הזמינה אותו לחדרה. בעינים מלאות תודה הסתער פנימה. אחר־כך בצאתו, אחרי שהיה ארוכה, הכיר לה טובה על שהדליקה את הרדיו כדי שלא לביישו. הוא עמד בפתח השירותים נוטף זיעה ופניו חיוורים. הטבעות השחורות שמסביב לעיניו לא נעלמו. “השד יודע מה קרה לי. כאבי תופת!” עוד הוא מדבר ושוב נתקף כאבים. היא שכבה על המיטה בבגדיה והמתינה. “שלשול מחריד. מפחיד לחשוב, שזה צפוי לי כל הלילה.” הוא ישב על פאת המיטה. “וגם סחרחורת, לעזאזל.”

אביגיל השכיבה אותו על המיטה וניגבה את מצחו. רוברט פקח את עיניו. “אַת מלאך,” אמר. “אנוח רגע ואלך לי. מתחיל להרגיש יותר טוב.”

היא הניחה כרית על בטנו. “אולי יש תרופות באיזה מקום?”

שאלה.

“לא אצל הרולד,” אמר רוברט. “הוא מתנגד לתרופות. אולי…”

שניהם העלו אותה מחשבה עצמה. אך איש מהם לא העז לבטאה במלים. היא הגתה ברגישותו של רוברט. לא טיפס למעלה בשעת מצוקה! ידע שיש בית־כיסא בחדרה של גיטלה. הזקנה אינה מחזיקה תרופות, נזכרה. “תה חם בלימון,” אמרה לה, “זו התרופה הטובה ביותר לכל המחלות.”

אחרי רגעים אחדים הוטבה הרגשתו. “אלך עכשיו,” אמר, אך לא קם. כמאזין לאותות מסתוריים מגופו הביט בה בעינים קמות. תינה צרותיו: ממקום משכבו על שולחן בסטודיו של הרולד ועד למקום שיוכל להתפרק בו – פרוזדור ארוך. בחדר היפה לצרכיו, חדר השינה של לורנה לשעבר, שלוש נשים, אליזבת ועוד שתים, שאינו מכיר, ולא ינעם לו להטרידן. אביגיל נרמזה. הציעה לו את חדרה. רוברט היסס. הרולד לא יהיה מרוצה. היא גיחכה. הרולד ודאי צנח באיזו פינה, שיכור כלוט.

אף־על־פי־כן הציעה לו שלא יסגור את הדלת ויישן באור. לא פירשה למה, אולם רוברט הבין: למנוע קומדיה של טעויות. חיוך כואב ריחף רגע קט על שפתיו.

לפני צאתה הספיד את הזקנה. מוטב כך, בשמחה, ולא לבדה בבית ריק. היה בו עוד כוח מעט להומור מקבּרי: בני הבית יזכרו אותה, את אביגיל, לטובה. בנעימות וברוח טובה הרחיקה מן הבית המכושף את הרוח הרעה שהיתה מהלכת בו… אולם לא הספיק לגמור את המשפט. פניו התעוותו פתאום ובאצבעות מרפרפות על מפתח מכנסיו נעלם מאחורי דלת בית־הכיסא. קולות נתעבים יצאו בהולים.

בצאתה השגיחה שהרולד סילק את המפתח מן המנעול. הדבר חרה לה. זה יהיה ענשו, אמרה לנפשה וסגרה את הדלת. דימיינה לה מחזה מבדח: הרולד השיכור נופל על מיטתו של רוברט המסכן. גיטלה המסכנה היתה צוחקת מעומק הלב אילו נודע לה מה אירע אחרי מותה.

 

כא    🔗

הסטודיו של הרולד לא היה ריק. במיטה ישנו שתי נערות, ועל הרצפה, מכורבל בשמיכות צמר, האינדיאני. מִשׂק־השינה של רוברט עלה ריח חמוץ, אולם העייפות גברה והיא הניחה אותו על השולחן והתכסתה בכיסוי המיטה, שמצאה על הרצפה.

אף־על־פי־כן לא הצליחה להירדם. רשמי השעה האחרונה הפיחו בה ערנוּת חדשה. ברגע שהניחה ראשה על הכרית התעוררה לגמרי. מוחה המגורה שיחזר את חויות הערב דקה אחרי דקה.

בשעה אחת עוד נשמעו קולות עמומים בבית. דלתות נפתחו ונסגרו. סאון המים בצינורות נשמע כשיעול יבש של ישיש. בחדר רחוק נשמעו לחישות. הפרוזדור המסוגר פעל כקנה שמע. בקומה התחתונה בכה ילד. האינדיאני נאנח בשנתו ואחת הנערות נחרה בקול ניסור עז. חלון נפתח והקיש על מסגרתו.

בשעה שתיִם נדמו הרעשים. רק קולות רחוקים נשמעו. נביחת כלב. רחש צמיגים בקרח. נשימתו השלֵוָה של האינדיאני, רוח בארובה, אנחת עץ, נהמתו החדגונית של המַבער העולָה מן המרתף.

צמאון עז הוביש את גרונה. רצתה לרדת למטבח וחזרה בה – מחשש שמא תפגוש את הרולד. למים בברז של המקלחת היה טעם של חלודה. אף־על־פי־כן שתתה וחזרה אל משכבה.

לא תישן הלילה, חשבה. אף־על־פי־כן נרדמה, כנראה, שכּן נלפתה לפתע־פתאום, כמתוך תרדמה עמוקה, כאשר שמעה את הנקישות חסרות המנוחה. (“כפסיעות זהירות של רוח־רפאים,” גיחכה לעצמה, “אלא שהפעם בגרבי צמר, ולא בקבקבי עץ.”) רוח שבקיאה היטב במסתרי הבית הגדול, המלא נשימותיהם של אנשים זרים, חשבה, אף־על־פי־כן בוגדים בה מפעם לפעם לוחות עץ נרקבים ומסגירים את סודה בקול מצוויח, כהמראה פתאומית של ציפור לילה.

אזניה, שנתחדדה שמיעתן, יכלו לפרש את כל הקולות הסתומים: הצעדים, השהיה מול הדלת הסגורה, החריקה המתכתית של כף המנעול, שתי הפסיעות הזהירות אף יותר בין המפתן למיטה, רחש הבד, קולו הנכמר של הרולד, והקריאה המבוהלת והחנוקה שיצאה מגרונו של רוברט לפני שהונחה היד על פיו.

את לחישתם לא שמעה מפני הצחוק, שהתפרע בגרונה נגד רצונה. חששה להעיר את שכנותיה. הצחוק עירבל את הקולות מתחת לכיסוי שהעלתה מעל ראשה. זמן רב נאבקה עם היסטֶריה לא הולמת ולא רצויה, עד שגברה על הצחוק שמתח את שרירי בטנה עד להתפקע. כאשר יצא הרולד מחדרו של רוברט היתה מכורבלת מתחת לכיסוי, פניה אל הקיר, דוממה כאבן, ורק נשימתה המהירה, הנפחדת, יכלה להסגירהּ.

הצעדים חזרו להכות בדממת הלילה, אך קולותיהם הנאטמים לא קרבו אל חדרה. היא שמעה את הרולד עולה לקומה העליונה ואחר־כך יורד לאולם האורחים. עד הבוקר לא יצליח לזהות את כל אורחיו בתוך השמיכות שהם עטופים בהן, חשבה ונאנחה בהקלה. היא שמעה איך נשימותיה נהיות שלווֹת יותר ויותר ונרדמה.

בבת־אחת התעוררה. זקנו של הרולד השמיע רחש יבש באָזניה ושפתיו הטביעו כתם לח על לחיהּ. אחר־כך חשה ביד המגששת מתחת לשמיכה. בלי תוקף עצרה את היד והרחיקה את פניה. ריח נתעב של אלכוהול יצא מפיו של הרולד. היא הכניסה את כף־ידה השניה, הפנויה, בין ראשו לראשה. רק אז כאילו נתפכח בבת־אחת.

הוא הרים את ראשו והשקיף במבט רווי שנאה אל המיטה. היה אפשר לשמוע את נשימותיהן, בקצבים שונים, של הנערות. אחת מהן התנועעה וכל המיטה זועזעה, ולזמן־מה עבר בהן איזה זיע, כמין שדר חשאי.

“ישֵנות כאבנים,” לחש הרולד ושלח ידו אל השד שנפחס על חזה.

לא נזקקה למלים כדי לסרב. אף־על־פי שהיה שתוי ולהוט, לא נפגעה רגישותו.

“לא היית צריכה להפריז באַלטרוּאיזם,” דיבר בלחישה וברהיטות, כאדם שמצא את הנוסח היפה לשעתו. החיוך שריחף על שפתיו הקדים כהרף־עין את הביטויים החריפים ורווּיי ההומור שעמד לומר, באירוניה שאינה נוטשת אותו אפילו בשעות מצוקה: “רוברט בחור צעיר והשרירים העוטפים את המעי הגס שלו עודם חזקים למדי, ואני בחור זקן והראִיה שלי, בחושך, שוב אינה חדה כשהיתה… כבר שעתים אני מחפש אותך במבוך הארור הזה…”

השעון שעל ידהּ הורה ארבע.

“שעה וחצי,” אמרה.

כמו נסטר על פניו הוארה בו הבנה, למרות שכרונו. אפילו לא השתדלה להעמיד־פנים שישנה. ערה היתה, כשיצא למסעותיו בבית הריק. בן־רגע לבשו פניו את צערן. יפעה מעוררת רחמים הופיעה בעינים שדלקו בחושך.

“בואי אתי,” התחנן. סילק את ידו מגוּפה והפשיל את ראשו לאחור, כמבקש שתכיר באבירותו. לא יכפה עצמו עליה.

“לאן?”

“איווררתי אותו, החלפתי הכל, אין שם איש,” לחש. “הלא אנשים משכילים אנחנו ואיננו מחזיקים בדעות קדומות ובאמונות תפלות.”

בהזמינו אותה לעלות עמו כאילו הוציא אותה מקהלם. אף־על־פי שאינה משכילה כמותם היא רחבת דעת מהם. היא יודעת, כמוהו, כי אחרי שמסלקים את הגוף, לא נותר דבר. אין נשמה המרחפת בחדר הריק ומצפה לתיקונה. אפילו פסוק מן התנ"ך ידע לומר, ובעברית, בהברה אשכנזית, “הדם הוא הנפש”. אין גם רוחות־רפאים המבקשות נקם. יש רק ריח רע. ולזה יש תקנה. מבעוד מועד דאג לכך.

אף־על־פי שדבריו, ויותר מהם ריח אפו כרקב מתוק, עוררו בה דחיה, החליטה ללכת עמו. להרפתקה חוקים משלה, אכזריים לפעמים. בנֵיכר תעז לעשות דברים שבביתה היו מעבירים בה צמרמורת. גם קצת חמלה נתעוררה בה ויראת־כבוד מפני דבקות כזאת במטרה.

הרולד עצמו הופתע שקמה ללכת. פיטפט כתינוק מאושר, אף־על־פי שהיתה צפויה סכנה שיעיר את אורחיו.

ריח התרסיס, שעלה מן החדר הריק – כמתיקות הסינתטית העומדת בחללם של בתי־שימוש ציבוריים – החליאה בן־רגע. אף־על־פי־כן גמרה אומר להעז. אולם אחרי שהתנפל עליה על־גבי המיטה הרכה, שאך לפני שעות אחדות ישבה עליה גיטלה, והרעיף על אזניה דברי אהבה שגורים, ולא הצליח להלהיב אפילו את עצמו, והיא לא יכלה לכפוף את גאוָתה ולנשק את האבר הנעלב, כמו שביקש, ורק אצבעותיה טרחו בו ללא הועיל, שורש גאוָתו היה מוטל בכפה כסמרטוט לח, והרולד נשם ונשף והתנצל “שתיתי יותר מדי” צץ ועלה במוחה ביטוי אכזרי – “כנצר נתעב”, ואז לא יכלה להתאפק מלצחוק.

בבת־אחת הניח לה והתהפך על גבו. מנשימתו שמעה כמה נעלב.

“איך אַת יכולה לצחוק ברגע כזה?” שאל בכאב, אולם מיד הצטרף.

היא התלבשה בשתיקה. “תוכלי לישון כאן,” אמר הרולד. “אני אחפש לי מקום אחר.”

“תישן אתה כאן,” אמרה. “אני מלאה דעות קדומות.”

“גם אני, כנראה.”

הכירה לו טובה, שקם וירד אף הוא.

עוד שעה אחת התהפכה על משכבה הקשה, אחר־כך ירדה למטבח. שם ישב הרולד, ראשו בין כפות־ידיו ועיניו בוהות בכוס משקה ריקה. כעקרת־בית מסורה הכינה לו קפה חריף כדי שיעמדו לו כוחו ושפיונו להסיעה בכביש המכוסה קרח לתחנת וַיט ריבֶר גַ’נקשן ולא תאחר את הרכבת הראשונה לניו יורק.

“אף אחד אינו אשם,” אמר הרולד.