הם גדלו באותו מקום, עיר צדדית שהוא תיאר פעם כמו כלב שהולך במורד הרחוב עם כף יד בין שיניו, ולאיש לא אכפת. ופעם אחרת, כשיצאו מביתו באמצע הלילה ותוך חמש דקות הגיעו אל החוף, והיה שם שקט לא רגיל והים דמה פתאום לסוד שאין לו קצה, הוא התוודה ואמר, את רואה למה אני אף פעם לא ארגיש פה בבית? היא הופתעה, תל־אביב כבר מזמן הייתה לה בית בלי תחליף, אבל היא לא אמרה כלום, מפני שהייתה שתויה מאוד והים הימם אותה בקור הרוח שלו וביחידותו.

בעיניו הייתה עיר הולדתם סיבת הדמיון ביניהם, מין אילן יוחסין מסועף ששניהם גרים בענפיו מזה ומזה. אבל לא פעם עלה בדעתה שאילו הכירו שם, בעיר ההיא, אילו היו גרות שם משפחותיהם בשכנות, היו הוריה סולדים מהוריו סלידה עמוקה, מהצעקות שלהם, מהקולניות שלהם, מהעממיות, מהזנחת הילדים שלהם, מההתעשרות המהירה; עיר הולדתם הייתה אז כעדות מרשיעה להבדל שאין לו תקנה.

אבל משפחותיהם לא יכירו זו את זו לעולם: כך נגזר וכך יהיה. הם היו מצלמים את בני המשפחה בסתר ומראים זה לזה, בוחנים את תמונותיהם כמו ציורים בספר לימוד. פניו התעוותו כשראה פעם תמונה של בן־אחותה, משחיל בתנופה כדור מעץ על מוט קטן ושֵׂערו האדום בוער בגאווה. “לג’ינג’ים הכי קשה בחיים, תדעי לך,” הוא אמר ובהה ברצפה בצער תהומי, ואולי עלתה לנגד עיניו תמונתו של אביו במסגרת המרצפת.

לו בלבד היה מותר לבטא בקול את שמו של אביו; בכל פעם שהיא עשתה זאת – אם במקרה ואם בכוונה – הוא היה קופא במקומו ונדמה שעוד רגע יפרוץ בבכי, כאילו בזה הרגע גרע אזכור השם ההוא שנה שלמה מחייו של אביו. הוא סיפר לה איך פעם, ביום הורים בבית־הספר היסודי, ישב עם הוריו מול המחנכת שהטיחה בו עוד ועוד האשמות קשות, עד שאמו לא יכלה לסבול אותן יותר והיא קפצה מכיסאה ועזבה בזעם את הכיתה. בדרך הביתה לא שאל אותו אביו אלא זאת: “אתה אוהב את אמא ואבא?” כן, הוא הנהן, ואביו לחץ את כפו בתוך ידו והבטיח: “אז הכול יהיה בסדר.”

היא אהבה לשמוע את תנועת הקול שלו כשסיפר לה סיפורים, תנועה אטית מן הרגיל עם שריד סמוי כמעט של איזה מבטא מיושן מבית, ומעל הכול הייתה בקולו חולמנות ילדותית שעינגה את אוזנה. אבל קול לחוד וגיל לחוד, כי הוא לא היה עוד ילד קטן ולאביו לא היה כל ההון שציפה לו והוא התקשה לממן לבנו את כל הוצאותיו, ובאחד מביקוריו בבית הוריו הזדעק אביו על עשרות אלפי השקלים שהוא מבזבז בלי דעת מדי חודש, ואחר כך רץ אביו אל חדרו והזריק שם אינסולין לווריד בזרועו. הוא תיאר לה את קבלת הפנים האילמת שהוא זוכה לה בכל פעם שהוא פותח את הדלת בבית הוריו, איך שניהם כאחד נאחזים פתאום בייאוש ובדאגה למראהו, ואף שבייאוש אין עוד את חרדת הציפייה ואף שהדאגה כולה ציפייה חרדה, אין הם גורעים זה מזה.

היא בלעה את רוקה ואמרה לו מהשפה ולחוץ “זה בגלל שהם נורא אוהבים אותך,” מפני שנהגה להשכיח מעליה איך היה אביה נרדם רוב השנים בקלות מבהילה, כמעט כאילו התעלף על מיטתו, ואילו בשנים האחרונות התרופפה שנתו אך ורק מחששותיו לעתידה הכלכלי.

“You’re such a screwed up Jew” כתב לה החבר שלה מלונדון, כוכב פופ שכל אחד מהם העריץ לחוד עוד מנעוריו, והוא נהג לנפנף ברבע־יהדותו בכל ראיונותיו כאילו זכה באלבום פלטינה, “How come you haven’t learned the art of money yet?” ובאמת נדמה שכולם סביבה יעשו כל אמנות ואמנות, ובלבד שלא תהיה זו אמנות הכסף ההיא שהכוכב הבריטי דיבר עליה, וגם יהדותם לא הייתה בראש מעייניהם, פרט לכמה אמונות טפלות בכוחותיו הכבירים של אלוהים ובנקמנותו הקטנונית.

הוא נקלע לחוב עמוק שלא יוכל לכסות בעצמו ושלח לאביו אימייל ארוך ומיואש ולא בחל ברמיזות על נטילת חייו בכפו מפני שלא חש רצוי ונאהב, אף שאמר לה לא פעם שלמרות הכול אין לו שום חשק להתאבד ומזל שלפחות הוא אוהב את עצמו כמו שצריך. אבל אביו התמהמה, עברה שעה ועוד שעה ושום מענה לא צץ, והוא ציפה לו כמו ילד קטן, כי כל עוד לא הרוויח גבר את לחמו במו ידיו כמוהו כנער קדמון שלא שיסף איילה בחנית. עד שלא יכול לשאת עוד את הציפייה ואת סוגר דירתו, דירונת בת שני חדרים שלא הלמה את מידותיו ואת רוחו המתפרצת, ויצא אל הרחובות עם בירה ביד.

הוא לא השתכר באמת, גופו היה מגודל ומורגל בשתייה מכדי להשתכר מתכולתו של סן־מיגל אחד, אבל שכרון העלבון כבר דיבר מגרונו, והוא שוטט הנה והנה בלי מטרה כמו השיכורים העלובים ביותר, ובעצם מטרות היו שם מכול וכול, גברים ונשים וילדים וכלבים שוטים, בלי ידיעתם היו כולם כהתגרות אחת גדולה בעצביו, וכל מבט חטוף והרמת קול רגעית וצחוק לא מבוקר היו בעיניו כחרחור ריב שחִשמל את דמו והפעים את רקותיו עד להתפקע.

היא הכירה את זעם הדרכים היטב, גם היא הייתה נתקפת בו לפעמים בדחק העיר, גם היא רצתה להתנגש אז חזיתית בהולכי הרגל שנקרו בדרכה, אם בגופה ואם בשיסוף מבטה, והיא תלתה זאת בפינוק מבית, בקוצר סבלנות של ילדה עריצה. אבל את צריבת העלבון שלו היא לא ידעה מעולם, וכשדיבר איתה בטלפון בשעת השיטוט שלו היא האזינה לו בסקרנות ובהתכוונות גדולה אבל גם בחייכנות מסוימת, מפני שתמיד־תמיד, גם בשעותיו הקשות ביותר, היו בו מין הפרזה והתחזות של אמני במה, על כל פנים כך זה היה אז, בימים הראשונים להכרותם, כשעוד לא נפגשו פנים אל פנים.

כמו מלך מודח הוא הסתובב אז ברחובות המזוהמים ביותר והאשים את העולם כולו באדישות המטומטמת שבה הוא מתקבל בחוצות, מפני שאיש לא עצר אותו בדרכו ואיש לא צעק את שמו מעבר לכביש וספק אם מישהו מהעוברים והשבים זכר מה שמו. הוא דיבר בשטף ובקנאות בתוך המולת הרחוב והרים את קולו בתוכחה אקסטטית, דתית כמעט, וכמעט שר לה את מררתו על העולם, עד שעלה בדעתה שאם די להחשיב איש אחד לקהל, אז הנה היא קהל שלם עכשיו, ואת כל כשרונו הבימתי הוא מפגין לפניה.

פתאום התנדף ממנו זעמו וכל האישומים והגינויים נמסו על לשונו בבת אחת, והוא רץ אל מישהו עם הטלפון ביד אחת ובקבוק הבירה הריק ביד שנייה והיא שמעה אותו קורא אליו בהשתאות ילדותית: “תגיד מלך, מאיפה המכנסיים?”

כעבור רגע הוא שלח לה תמונה שצילם שם: היא הגדילה את התמונה שבמסך הטלפון בפישוק אצבע ואגודל וראתה בה איזה גבר מעורער שהיא הכירה מהרחוב, אחד שלא רק גופו קועקע עד אפס מקום אלא הושחתו גם מצחו ולחייו וסנטרו בציורים גחמניים שלא יימחו, והוא נוהג להסתובב בגנים הציבוריים ואומר לילדים את המילים המלוכלכות ביותר והם אינם יודעים את נפשם ומעודדים אותו להמשיך לדבר כך ממרחק מה, מפני שלא פעם הזהירו אותם הוריהם מפני מחלתו המידבקת. בתמונה ששלח לה היה שֵׂערו של הגבר ההוא מחומצן ומדובלל וספוג זוהמה, פלג גופו העליון היה עירום ודווי כתמיד, אבל כמו דורותי בארץ עוץ, רק בגד אחד עוצר נשימה היה לגופו, ולא יימצא בכל העולם מי שיעמוד בקסמיו: זוג מכנסי כסף מתרחבים שהתנצנצו בערב היורד כמו פרץ של מטבעות מצלצלים ממכונת מזל.

הם נפגשו לראשונה כמה פעמים, ואולי אין להחשיב את הפעמים הראשונות ביותר לפגישות במלוא מובן המילה, מפני שלא תיתכן פגישה של ממש כאשר צד אחד בלבד מודע לקיומה, ולעולם יישאר לצד השני היתרון הזה, של מי שעשו למענו כברת דרך ואף שילמו כסף כדי לראותו בלא ידיעתו.

אבל כבר בכניסה למועדון ההוא, בר הופעות שנסגר בחלוף השנים והיה לאגדה רחוקה, היא חשה באיזה מיאוס ואי חשק לנוכח ההתלהבות העצבנית שאחזה בכולם לקראת ההופעה. אנשים מסוג מסוים היו שם בעיקר, מין מביני עניין שלא החמיצו את הדיבורים על הלהקה החדשה הזאת, ואף שכמדומה הם משתייכים לחוג מצומצם ביותר, עלה המקום שבמדרחוב על גדותיו. היא לא זכרה עוד מה הוביל אותה לשם, אם ביוזמתה היא הלכה לראות את ההופעה ואם ביוזמתו של מישהו אחר, ואולי שיר אחד ויחיד משך אותה בערב ההוא בחבלי קסם – שיר מצחיק ומוכה ייאוש, ומן הבודדים שנכתבו אי־פעם על עיר הולדתם האפרורית. ולא היה זכור לה אף לא שיר אחד ולא אקורד אחד שהתנגן שם, כאילו נשחק זכר הערב ההוא בחיכוך הקהל ונמחץ עם בדלי הסיגריות שנשרו על הרצפה בלי הרף. רק תמונה אחת השתמרה בזיכרונה ללא פגע, ובלב התמונה היה הוא במלוא הדרו, פורץ אל המועדון יש מאין, מפלח לו דרך אל הבמה בתוך הקהל כמו סכין בעוגה, גבוה ומורם מעם ועטור צ’קלקה משטרתית גדולה, ואם היו מלכים מתהלכים עם כתרים בְּיָמֵינוּ, ודאי היו מתאווים לאור הכחול שהתהפך והתהבהב אז מראשו של הכוכב העולה, סולן הלהקה שהיא הכירה אז אך מרחוק.

היא סלדה מאוד מהבחור ההוא, מהליצן שהיה למלך. וכשראתה אותו בשנית זמן מה אחר כך, באחד מערבי הקיץ ברחוב מוכר בשכונה, כבר הייתה סלידתה מוכנה עמה ולא היה בהתנהגותו אף לא רגע אחד שיעמיד אותה על טעותה, אף שגם היא לא החמיצה את הבחורה שהלכה שם, במדרכה הנגדית של הרחוב הצר, עם שֵׂערה הבלונדיני הארוך ובשמלתה השחורה הקצרצרה ועם הנעליים הגבוהות שעקביהן תקתקו בין השיחים הכמושים והפיצוציות המגובבות בהד מעיר אחרת כמדומה, מין ניו־יורק קולנועית שאינה אלא תפאורה מופרכת. כל־כך מוגזמת ומופגנת הייתה הגברת ההיא שמעבר לכביש, עד שנרשמו בהופעתה קווי אופי של קריקטורה, וכל עוד הוא לא הופיע שם היא לא קינאה בה כלל, מפני שבעצמה הייתה אז צעירה דייה ובקושי בצבצו מתוכה סימני בְּלָיָה וגם היא נהגה להתלבש אז כאוות נפשה, ומעל הכול נדמה היה שהלילה הקרב יחלק מהרפתקאותיו ברוחב לב ולא יקפח איש.

אבל כמו כדי להשלים את הקריקטורה שמעבר לכביש, שוב הוא צץ יש מאין, גבוה להפליא ומסורבל וגמלוני כמו בובת כפפה, רודף אחרי הצעירה המעכסת לשם ולכאן וצועק בגבה, יכולה לעצור? אפשר להכיר אותך רגע? ואף שהיא לא הודתה בכך בלבה, לגלוג נקמני רשרש בה כשראתה איך זוקפת הבחורה את צווארה ומנערת את שֵׂערה הסוסי בסירוב מתגנדר ולא מזכה אותו ולו במילה. סיפור אהבה לא יהיה שם ואפילו לא זיון אחד ראוי לשמו, היא ציינה לעצמה וסילקה מלבה את שרידי קנאתה במי שסולן הלהקה בחר לחזר אחריה ככה. אמנם אפשר שהלילה נדיב בהרפתקאות, אבל הרי רובן ככולן מתפוגגות עם שחר.

ואם לא בפעם הראשונה ההיא הוביל אותה השיר אליו, אז בפעם הראשונה־השנייה ודאי עשה כן, כעבור שנים, במאה אחרת ובאלף אחר; הרי רק בזכות השיר היא נזכרה בו פתאום, ובמחשבה שנייה, אילו לא היה פיגוע באותו יום בעיר הולדתם, אפשר שלעולם לא היו נפגשים כך שוב. זה היה פיגוע צנוע בשולי החדשות, בחור בן עשרים וחמש מדהריה דקר בחור בן עשרים וחמש ליד הקניון הגדול בכניסה לעירם ופצע אותו קלות. קדמו לכך שלושה פיגועים אחרים באותו יום ממש, פיגועים מפוארים וקטלניים יותר בערים מרכזיות יותר, והם גימדו את חשיבותה של דקירת סכין אחת בשעריו של פרבר אחד בסוף היום.

היא נזכרה בשיר ההוא ובעליבות הקרתנית שהוא מתאר בחן מיוחד, וגם את שם הלהקה ההיא מהבר המתפקע, גם אותו היא זכרה בלי קושי, אבל משמו של סולן הלהקה לא צמחה בזכרונה אף לא אות אחת. סולנים רבים ולהקות רבות נולדו מאז ההופעה ההיא בבר במדרחוב, ותמיד יצרחו תינוקות רעבים חזק יותר מאבותיהם – נדמה לה שקולו ושמו נשכחו מלב. איזה מזל יש לה, עבר בה אז הרהור פושר, שטבעה וכשרונה הנחו אותה לכתוב סיפורים ולא להופיע על במה. אמנם פחות ופחות אנשים קראו ספרים, אבל לפחות לא היה כל צורך לצרוח אותם למיקרופון מול קהל דרוך; מילות הספרים פילסו להן דרך בשקט, במתינות, באפרוריות מה, לכל היותר עלה מהן רחש אִטי של הפיכת דף ועפעוף חטוף של עין, ועל כן הזדקנו גם כותביהן בחשאי ובסמוי, בלי הפומביות המבישה שבהתבגרותם של אמני הבמה.

הוא היה צעיר ממנה, אבל אילו חישבו את זמניהם אחרת, אילו מדדו את גילם על פי שעון התפרסמותם, הרי שהיא הייתה רק פעוטה לעומתו, וחודשים אחר כך, כשכבר הכירו זה את זה עד עירום ולרגעים, בעמקי המיטה, היו כל שעוני העולם עוצרים מלכת, הוא התוודה לפניה שלפעמים, כשהוא מסתכל בה שם שכובה תחתיו, לבו אומר לו שהיא בת שבע־עשרה לכל היותר והם שוכבים במיטת הנוער שלה בבית הוריה, ופעם אחת היה עליו לסלק מראשו את המחשבה שהאישה שהוא חודר אליה אינה אלא בתו.

אבל לפי שעה לא עלה בדעתה שהם ייפגשו אי־פעם: נדרשה כברת דרך ארוכה מההתוודעות הזעומה על מסך המחשב, כדי להפוך משם אחד מני אלפי שמות ברשת החברתית לאיש אחד בלבד ברשת הפרפרים שלה, שמרוב קִרבה לא תהיה שוב חשיבות לשמו ולאותיות שמחברות אותו.

אף על פי כן הוא התבלט שם, ברשת, במין ישירות שלא אפיינה את רוב האנשים, שנטו, כמוה, לומר משהו במקום לבטא אותו בצורה הטהורה ביותר. וכשכתב פעם בגילוי לב על מתחם בתי הקולנוע האהוב עליו, וסיפר איך למן פתיחתו הוא היה נוסע לשם שוב ושוב כדי להשכיח מעליו, ולו לרגע, את הדיכאון שהכה בו שורש, היא קראה את מילותיו באטיות רבה, כאילו נדרשה להן רגישות מיוחדת, שלא יירמסו במרוצת התמונות והטקסטים הראוותניים שסביבן.

וערב שישי אחד, כשבביתה היו משקאות ומוזיקה וחברים והיה שם חמים ושמח, שלח לה הסולן הודעה פתאום. מה ניש? הוא שאל בלי להציג את עצמו, ואף שיכלה לספר לחברים שישבו לידה על הזמר הזה שמתעניין בה פתאום, היא הצטדדה מהם וענתה: מה נישתה? וסיפרה לו על בקבוקי היין המתרוקנים סביבה. נשמע כיף, כתב הסולן, והיא לא יכלה לדעת עוד מהי נימת קולו. על כן אישרה זאת בלי היסוס ושאלה, ומה איתך? ובלי להרבות במילים, בלי שמץ של עידון נימוסי הוא אמר, בדידות איומה, כאילו כל־כך העמיקה בדידותו שכבר שקע בתוכה עד צוואר ובאין לו להקה יותר, היה לסולן הבודד של חייו.