בדיעבד זיהיתי שהיו סימנים בחוץ. אילמים כמו חפץ, נושמים כמו חיה.

הקרח הספיק להגיע בקצה אוקטובר ולהקפיא תחתיו את העלים עם האבק שעליהם.

כך זה נשאר עד סוף אפריל. הקרח הפחיד אותי. היה בו משהו לא טבעי. חסר תנועה.

בכל זאת ידעתי שזה מה שנקרא טבע.

ידעתי שזה סימן. ראיתי את העיניים שלךָ מתוך הקרח, קרות כמו דג.

הכנסייה עמדה מול המבט שלי. פעמונים חבטו את הצלילים כמו שכותשים אבן בפטיש.

כך נכתשו המחשבות – אבנים קטנות בתוך הקרח. בכל פעם שכפות הרגליים דרכו על האדמה והקרח נבקע תחתן הייתי פוגשת את המבט שלך מתוך הקרח. היית באשפוז או בכלא, כבר לא זוכרת היכן. דמיינתי את הראש שלך נדפק בתוך הקרח על אבני חצץ קטנות. צרחת בתוך קופסת הראש שלי. צרחתי שתפסיק לצרוח. האוויר עמד קר כמו סכין. כל החורף קפא.

הם אמרו רק שאתה לא שם. שוב ושוב החזירו את שאלותיי אליי כמו קרח יבש.

לבסוף לא שאלתי יותר. לא היה לי סיפור, לכן בניתי לעצמי אחד, מהדמיון. אספתי את הקרעים ותפרתי את גזרי הנייר לבגד מוזר. כך הוא חי בתוכי ומפעם לפעם נוספו טלאים חדשים או נקרעו ממנו פיסות. המילים נעלמו. נולדתי למשפחה בלי מילים.

איפה השארתם את השפה שלכם – אימא, אבא? איך הצלחתם לדבר עם חצץ בפה?

תמיד היה חצץ בפה. מילים מופרדות. קירות רועדים. צבע דהוי. משפטים מפוררים.

הקרח הגיע בסוף אוקטובר וכרסם את העלים תחתיו. כך זה נשאר עד סוף אפריל. האדמה לא זזה. והתנועות התת־קרקעיות היו חשאיות. זוהו בדיעבד. הכנסייה קפאה בתוך המבט שלי.

העיניים שלך הביטו בי כל הזמן. כמו דג מת צרחו העיניים שלך. כל פברואר. כל מרץ. כל אפריל.

פעמונים חבטו את הצלילים כמו שדפקו את ישו במסמרים. חזרתי הביתה עם האבק והעלים הקפואים. אף פעם לא הצלחתי למצוא את הדלת הנכונה. תמיד עמדו עיניים קפואות בפתח.

איפה אתה? הלו? הלו? אתה שומע אותי?

אני כאן. אני שומע אותך. אין לי בגדים. כולם פה סביבי מחורפנים. צורחים.

כמה זמן תישאר? מה הם אומרים?

הם לא אומרים. יש לי כינים ואני רוצה למות.

אני יכולה לדבר עם הרופא?

אסור לו לתת מידע.

תחזיק מעמד, אני אתפלל בשבילך.

אני רוצה לצאת מכאן. זה נורא, פשוט נורא.

אנסה בכל זאת לדבר עם מישהו. מה קרה?

הבית נשרף.

איפה היית?

בפנים. אין לי מושג. התעוררתי בתוך העשן וברחתי. החלום האחרון נשרף יחד עם הזיכרון.

זו הייתה השיחה האחרונה בינינו. מאז לא שמעתי כלום. כמה חודשים, שלושה, אולי יותר. הם שתקו וסובבו את העיניים שלהם ממני.

אני חשבתי על הבית: יש בו שתי קומות – זו שלמעלה רועדת. זו שלמטה מפוררת.

חודש יולי הגיע גם לשוויץ. הקרח נמס והתחלף בעשב ירוק. הזמנתי טיסה אליכם: מבזל לתל־אביב. ידעתי שבתוך העננים הזיכרונות נושמים אחרת. ידעתי שהמטוס ינחת ושתבואו כולכם לשדה התעופה, תיקחו אותי הביתה במכונית. אבא ינהג, כל הדרך נחליף תחנות ברדיו ולא תהיה קליטה.

אף פעם אין לנו קליטה. הראש מלא חצץ ומוזיקת טראנס פטישית הולמת בין קרטועי המכונית.

שכחתי את העיניים הקרות שלך, שהביטו בי מתוך הקרח כל החורף.

שמחתי לקראתכם, לקראת אילמותנו. משפחה ללא מילים.

אספתם אותי, שלושתכם. הבאתם מים. אבא הקפיא כמו תמיד את בקבוקי הפלסטיק במקפיא. הייתי צמאה כשנחתתי. בתוך המכונית רציתי לשתות מים והבקבוק שהעברת לי היה קפוא. הכול אצלו תמיד היה קיצוני.

אנחנו יוצאים משדה התעופה בן־גוריון. יולי בוער על כולנו.

בדרך הביתה אתה מספר. בגוף ראשון. משפטים חתוכים אתה נותן בי ולא מביט.

חם. כמה חם. האוויר חנוק ומצומצם. השמיים לא כחולים וכל המכוניות על הכביש ישנות, מאובקות, רעועות. ישראל, עולם שלישי. בצִדי הדרך קוצים, לכלוך ורעש.

אני מנסה לשמור על הקרעים כדי להדביק אותם אחר כך לתמונה. הקרעים שרופים בקצוות. איפה שנוצרו חורים עליי להכניס דמיון. תמיד עליי להכניס דמיון בתוך האילמות שלכם.

אבא נוסע בלי הבעה, אימא יושבת לידו.

אתה צורח: “על הכביש הזה ירצחו את הנכדים שלכם!”; “בדם קר”, אתה מוסיף.

פותח את חלון המכונית וצורח אל הכביש. הם בולעים את הצרחות, עם הבגדים השרופים שנכנסו לגוף שלהם. הפה שלי בטון. הנסיעה נמשכת. אולי עישנו אז וכל הזמן חששתי שהמנוע יתפוצץ ונזחל על הכביש עד שאריות הבית.

מוזיקת טראנס ברקע. הבאסים דופקים בתוך המכונית. תנמיך. תגביר.

אתם רבים. תמיד רבים בתוך המכונית. מאז שהיית בן ארבע אתם רבים.

קצת לפני נתניה אבא רוצה לזרוק אותך החוצה כי שיגעת אותו עם הרדיו והתחנות. הוא צורח. אתה צורח. אספתי את הכול מכם, שמרתי אצלי בקופסה: את האספלט, הטראנס, הצרחות והדמעות. צבעת את השֵׂער באדום חלודה. היו לך עיניים של קרפדה וחברים ממסיבות טראנס בבגדים צבעוניים ובלי דאגות בקשר לעתיד.

אני יושבת באוטו מאחור, אתה לידי. מדמיינת את דמם של הנכדים על הכביש. הם שותקים. אני מתה מצמא ומקללת שאין מים והוא רגיל להקפיא. זה מהצבא, אני יודעת. כל החיים שלו הם מבצע צבאי אחד גדול. הוא מקפיא – פוחד שנתייבש בשדה הקרב. הוא נוהג במכונית כאילו הייתה ספינה אבודה באוקיינוס. אנחנו יבשים, בלי אוויר ובלי מים. הוא מחזיק בהגה כמו מי שמחזיק בחבל תלייה. עוד משאית כמעט עולה עלינו, צופרת. הוא צופר בחזרה ומתבלבל בהילוכים. כל הזמן מתבלבל בהילוכים.

אימא אומרת שכל הספרים שלי נשרפו. ברקע הבאסים מתגברים.

“אין כמו טראנס פרוגרסיבבבב, קרחנהההה, מת העולםםםם!” – אתה מוציא את הראש מחלון המכונית וצורח החוצה.

הספרייה שהשארתי אצלכם נשרפה כולה. הם לא רצו לספר לי בטלפון. התאפקו מנובמבר. שלא אדאג. הם שיפצו מאז. בנו מדרגות חדשות מהקומה התחתונה לקומה העליונה, זו שרועדת. אתה לא עיכלת, ואז קרה מה שקרה.

באו הרופאים, באו ולקחו. הם טיפלו בך. ביקרו. שֵׂער החלודה ארך ושורשים שחורים ביצבצו מהקרקפת. אבא גילח אותך כי לא יכולת. רעדו לך הידיים כמו הקומה העליונה. המכונית נוסעת, עם הצרחות והטראנס היא מגיעה עד הבית. זה שנשרף והורכב מחדש. מנובמבר עד יולי בנו קוביות ודיברו איתי בחצץ. משפחה בלי מילים. כל החודשים ירד גשם על אבק השריפה, אחר־כך צרבה השמש את הזיכרונות סופית. לא אמרתם כלום. לא דיברתם איתי בשיחות. אני שמחה שכל הספרים נשרפו. מרגישה הקלה.

כאילו העליתי קורבן, שילמתי לכם את החלק שלי.

בתוך הקרח והרוח היבשה של נובמבר דמיינתי שיחות. שמעתי את הצרחות, את מוזיקת הטכנו והטראנס של החברים. אמביינט, אסיד, האוס. הם היו צבעוניים, בבגדים בוערים ובלי דאגות בקשר לעתיד. רקדו במסיבות בלב היער, במה שנקרא טבע.

ראיתי את הראש שלך בתוך הקרח. את העיניים פקוחות. בכל מקום היו עיניים. נדפקו בי עם הפעמונים של הכנסייה. לא עניינו אותי הספרים השרופים. כל הספרים שקראתי והספקתי לשכוח. כולם עלו בעשן. יחד עם החלומות של כולנו. החלומות שחלמנו בנפרד. תמיד חלמנו בנפרד.

איך אפשר לחלום יחד אם אין לנו שפה אחת?

איפה השארתם את השפה שלכם אימא, אבא? איך הצלחתם לדבר עם חצץ בפה?

תמיד היה חצץ בפה. מילים מופרדות. צבע דהוי על קירות רועדים.

אין כמו פרוגרסיב טראנס – קולך מחליד בתוך הראש שלי.

בואי נלך לראות את הזריחה על טריפ – אתה מנער אותי בארבע בבוקר. הידיים שלך קרח.

ניק קייב