גיליון זה ראה אור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל־אביב.

קולות אמנם לא עוברים בדפוס, אבל דווקא להם רצינו להאזין בגיליון זה של פטל.

הסיפורים והרשומות המובאים כאן מקפלים מנעד של סגנונות מוזיקה, צלילים ורעשים. נושאי הסיפורים אינם הסאונד עצמו, אבל הוא תמיד נמצא בסמוך למוקד הרגשי שלהם, והמשמעויות הנוספות נוכחות בתוך הצלילים: זיכרונות עבר, השראה להתחיל מחדש, היאחזות במקום או בתקופה, קריאה מחודשת לקשר רגשי שדעך. וכרגיל, העדפנו סוגי כתיבה מגוונים וריבוי קולות וסגנונות.

מוזיקה היא גם עדות מובהקת לזמן ולמקום; הסיפורים כאן מתרחשים ביער אורנים של קק"ל, בתל־אביב של שנות השמונים, בגיהינום הרכבת התחתית של ניו־יורק ועוד. אי אפשר להפריד את הזיכרונות הקוליים מכל מה שנטמע בכותב: שעות השמירה בש"ג, הניסיונות להתאקלם מחוץ לישראל, האלימות שמתעוררת בתוך שגרה פרברית משמימה. גם ברצלונה של ימי פרנקו נמצאת כאן, ברשומה עוקצנית של שמעון צבר המנוח, המובאת בפטל 4 בהדפסה מחודשת.

במדור המוקדש לממואר של יוצר תרבות שאינו סופר מתארח הפעם איש הרדיו והמתרגם בני הנדל, המספר על ימי הרדיו שלו ועל תקופה שאיננה עוד.

קריאה מהנה

יוסי אלפנט והחברה שלו תלמה גרו ברחוב בעלי מלאכה 44. הגירית ואני גרנו ב־42, חצי קומה מעליהם. 

לגירית לא קראו באמת גירית והיא לא הייתה דיירת רשמית. היא גם לא שילמה שכר דירה – היא הייתה ירושה שהשותף הקודם שלי השאיר בדירה, אחרי שעזב בלי להודיע שהוא עוזב.

הגירית היה כינוי שרותם המציא וכולנו השתמשנו בו, בגלל התסרוקת שלה. על השֵׂער החום־כהה שלה היו פסים רחבים של בלונד פלטינה. גרסה משלה ל"גוונים" שהיו אופנתיים אז. היא תמיד ניסתה לשכנע אותי ללכת לספרית שלה גם כן. היא תמיד חשבה שהיא יודעת הכול יותר טוב מכולם.

הגירית נזרקה ממשפחה ירושלמית חרדית, ואני הגעתי ממושב מרגליות שעל גבול הלבנון, ושתינו נחתנו ברחוב בעלי מלאכה והשקפנו מהדירה המיוחדת־לפני־שיפוץ קומה־רביעית־בלי־מעלית על העולם כמו שתי חייזריות מתוך החללית שלהן.

לא סילקתי אותה מהדירה כי היא הכינה ספגטי מעולה, ובכל שעה שהגעתי הביתה הייתה מתיישבת איתי לאכול ומצחיקה אותי בסיפורים שלה, עד שהתחלתי גם אני לספר לה כל מיני דברים. היא הייתה מלאה בעצות ילדותיות ותוקפניות כי היא לא הבינה כלום מהחיים שלה, ובטח לא מהחיים שלי.

מכיוון שהדירה שלנו הייתה ממוקמת חצי קומה מעל הדירה של יוסי ותלמה, יצא שאם עמדתי ליד החלון והסתכלתי לתוך הדירה שלהם כשהם עברו ליד החלון בסלון, יכולתי לראות את הרגליים שלהם. רגליים רזות של יוסי, וגרביונים שחורים עם הדפסים גותיים על הרגליים השמנמנות של תלמה.

את תלמה ראיתי כמה פעמים ברחוב, את יוסי לא ראיתי אף פעם. רק שמעתי שהיו קוראים לו מלמטה. לפעמים הספקתי להציץ ולראות את הכובע על הראש שלו כשהוא נכנס למונית.

אבל שמעתי אותו כאילו הוא מדבר אצלי בחדר.

במיוחד בקיץ ההוא, שהיה חם, ובסוף שנות השמונים אף אחד לא חלם לשים בדירות שכורות מזגנים. לכו תחפשו באנטרקטיקה. כל החלונות היו פתוחים כל הזמן. לא שמעתי אותו מתאמן על סולמות מוזיקליים או מזמזם להיטים מתוך “מאמי” או “הפליטים”. שמעתי אותו רק רב עם תלמה. כל הזמן. הם בכלל לא נשמעו כמו נסיכי רוק. בקלות אפשר היה לחשוב שמדובר בזוג זקנים סחים עם מערכת יחסים מהגיהינום.

שמעתי אותו אומר לה דברים גועליים. מילים קטנוניות ומעליבות, היה לו קול רם, קצת מאנפף, וטון דיבור מתפנק. “תלמה, מה לבשת את השמלה המכוערת הזאת”; “תראי איזה מטונף כאן, תלמה”; “לא יודע תלמה מתי אני חוזר”.

כשהם לא התקוטטו הוא ביטא את שמה תֶ’למה, כמו שאומרים באנגלית. אותה לא שמעתי בבהירות. היה לה מבטא כבד של דודה אמריקאית. לפעמים שמעתי אותה מתנצלת ובוכה.

אם זה לא היה יוסי אלפנט, אולי הייתי סוגרת את החלונות למרות החום, כדי לא לתת לקולות העכורים האלה להרעיל את הנשמה.

אבל זה היה פאקינג יוסי אלפנט. בשנה שבה תל־אביב הייתה מחושמלת ממוזיקה שמעולם לא נשמעה בה קודם, והאמת שגם לא מאז. הנטשות והטרקטורים ואסקוט ועוד המון אחרים שצצו כל שבוע. כולנו חשנו גאווה לאומית כשכתבו על “הפליטים” בניו־יורק טיימס. אחד אלוהים ותכף כולם יראו את האור. עישנו ג’וינטים על הגג של אביב, וחשבנו שזו דרכו של עולם. תמיד יקרו דברים גדולים, יפָּרצוּ גבולות. ככה זה החיים מעכשיו ועד הנצח.

רק הגירית לא התרשמה מהסצנה.

למרות שיצאה בשאלה, היא עדיין פירשה את העולם בעיניים חרדיות. הכול היה פריצוּת וחוסר כבוד. לזכותה ייאמר שהחילה את התפיסה הזו גם על עצמה. היא חשבה, למשל, שבתור חילונית היא אמורה לפתוח את הרגליים לכל גבר שנקרה בדרכה. הסיבה שהיא הזדיינה רק עם שליח פיצה אחד ולא עם כולם הייתה בגלל נסיבות כלכליות. הזמנו פיצה רק פעם אחת, ביום ההולדת שלי.

ויתרתי מראש על הסיכוי לחנך אותה. היא שעשעה אותי ולידה הרגשתי פחות מוזרה. היה לי רק תנאי אחד: אסור לה אפילו לצייץ בכיוון של הדירה של יוסי אלפנט. פחדתי שהוא או תלמה יקלטו ששומעים אותם. זכיתי להיות זבוב על הקיר בשירותים של “המדבר”, ולא התכוונתי לסכן את העמדה הזאת בשביל שום דבר. לא סיפרתי על השכנים שלי לאף אחד, ועל הגירית איימתי שמילה אחת מיותרת ואני הורגת את הדודה שלה הספרית.

יוסי ותלמה היו יוצאים בסביבות אחת־עשרה בלילה וההתארגנות שלהם סיפקה לנו תסכיתים מרתקים. שמח פה ושמח שם. הקשבנו בדממה לוויכוחים שלהם על כסף ועל מה הם ילבשו, ואחרי שהם יצאו ניתחנו את השיחה וריחמנו על תלמה.

שתינו חלקנו ניצנים של תודעה פמיניסטית וחוש צדק בסיסי, ובלילות הארוכים, כשכל העולם רקד במועדונים אפלים ועשה רוק ארצישראלי מצוי, אנחנו ישבנו במיוחדת־לפני־שיפוץ והשאנו עצות לכל התלמות באשר הן.

ואז פתאום נדמו הקולות מהדירה בבית מספר 44. לקח כמה ימים עד ששמתי לב, ואחרי זה חשבתי שבטח תלמה נסעה לבקר את ההורים שלה במיאמי או משהו, אבל הקולות לא שבו, ואף אחד לא קרא יותר ליוסי מלמטה שירד כבר למונית.

“נרגעו השכנים שלנו,” אמרתי ערב אחד לגירית. ישבנו על המיטה שלי ועישנו.

“את רואה?” היא הריעה. אפשר היה לשמוע שהיא מרוצה מעצמה. בעצם תמיד אפשר היה לשמוע את זה. “עשיתי מצווה.” היא כנראה התאפקה בכוחות על אנושיים עם הבשורה בשבועיים האחרונים.

“עשית מה?”

“שמתי לתלמה מכתב בתיבה שלהם.”

“את לא!” הלב שלי עצר בחריקת בלמים. “מה כתבת לה, חתיכת מפגרת?”

“מכתב אנונימי. תירגעי.”

לא נרגעתי.

“כתבתי לה שאני דואגת לה ויודעת שרע לה עם יוסי ושמגיע לה יותר.”

הגירית לא הצליחה להבין מה הבעיה עם המכתב. היא הרי לא דיברה, ותלמה לעולם לא תדע שזה אנחנו, ואני לא הצלחתי להסביר לה.

בהתחלה בעיקר כעסתי על הגירוש מההצגה הכי טובה בעיר, אבל לילה אחד התעוררתי ותלמה הייתה בתוכי. התעניתי מהייסורים שלה. רציתי לספר לה שהגירית המטומטמת היא זאת שכתבה לה את המכתב ושתיקח את הכול בפרופורציות.

רציתי לשחרר אותה מהחשד הנצחי בכל אדם ומכר שאי פעם פגשה, שכפינו עליה. היא לעולם לא תדע מי ראה אותה מבוזה. מי שפט אותה בהתנשאות, מבלי שתשמיע את קולה ואת הצד שלה. חלמתי שאני עוצרת אנשים ברחוב, תופסת אותם בצווארון וצועקת עליהם “זה אתה? זה אתה?” ואף אחד לא עונה לי.

ידעתי שיהיה הוגן מצדי לגאול את תלמה מהאפלה, אבל לא ידעתי לאן היא עברה, ולא העזתי לחפש אותה או לפנות לאף אחד, ובסוף לא עשיתי עם זה כלום.

כמה חודשים אחר כך הרסו את הבניין שלנו כדי לבנות על המגרש בניין חדש עם שתי קומות נוספות, וכל הדיירים של בעלי מלאכה 42 נפוצו לארבע רוחות.

הגירית ואני לא שמרנו על קשר. פעם או פעמיים נפגשנו במקרה ברחוב. אולי שנתיים מאוחר יותר ראיתי אותה בקפה נגה. בשלב הזה הייתה לה תסרוקת חדשה: עורף מגולח וקסדה מחומצנת של תלתלים. היא כבר הייתה הרבה פחות גירית. היא מלצרה בקפה נגה והציעה לי לעבוד שם גם, וקבעה לי פגישה עם האחראי על סידור העבודה.

הגעתי בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הגירית ובחורה נוספת ניקו וסידרו את המקום לקראת הערב. ברמקולים שמעו את גלי צה"ל, ומהחלונות הפתוחים נכנס אור צהבהב של תחילת ספטמבר, שהפך את מועדון הסנוקר הקשוח והאפלולי לבית תמחוי עלוב ומוזנח. 

ישבתי על הבר עם כוס מים וחיכיתי לסמי שהיה אחראי משמרת. היכרתי אותו באופן קלוש: חתול רחוב בן שמונה־עשרה שלא התגייס לצבא. עיתון ‘ידיעות אחרונות’ בן כמה ימים היה מונח על הדלפק, ממורט, ואני דפדפתי בו בפיזור דעת.

רק אחרי שהגעתי לעמוד האחרון, נפל לי האסימון. חזרתי במהירות לכפולת האמצע. על פני שני עמודים הופיעו המון תמונות של אנשים צעירים.

התמונות היו מההלוויה של יוסי אלפנט.

נגמר לי האוויר. קראתי את כל הטקסט שוב ושוב כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה. חיפשתי את תלמה בתמונות ולא מצאתי אותה באף אחת מהן.

אולי הסתומים מ’ידיעות' טעו. הייתה שם תמונה של בחורה יפה. מתחתיה היה כתוב שזו החברה של יוסי אלפנט. החברים שלו סיפרו על הג’אמים שנמשכו עד הבוקר בדירה המיתולוגית שלו ברמת־גן והרעידו את כל הרחוב… עכשיו החברה שלו נשארה שם לבד, כך נכתב. הם גרו שם בחמש השנים האחרונות מאז שחזרו מניו־יורק.

סמי אחראי המשמרת לא הגיע. הגירית והחברה שלה לא ידעו איפה הילד.

הכנסתי את העיתון לתיק וקמתי ללכת, אבל הדמעות השיגו אותי עוד לפני הדלת. הגירית אמרה שככה זה הסדר יום של סמי, ושחבל שאני לא יותר קלה, כי אחרי שמונה הוא בטוח יהיה, אבל עם התגובת־הגזמה־פראית שלי, אולי אני לא מתאימה למועדון.

יוסי אלפנט ביו־טיוב

הם גדלו באותו מקום, עיר צדדית שהוא תיאר פעם כמו כלב שהולך במורד הרחוב עם כף יד בין שיניו, ולאיש לא אכפת. ופעם אחרת, כשיצאו מביתו באמצע הלילה ותוך חמש דקות הגיעו אל החוף, והיה שם שקט לא רגיל והים דמה פתאום לסוד שאין לו קצה, הוא התוודה ואמר, את רואה למה אני אף פעם לא ארגיש פה בבית? היא הופתעה, תל־אביב כבר מזמן הייתה לה בית בלי תחליף, אבל היא לא אמרה כלום, מפני שהייתה שתויה מאוד והים הימם אותה בקור הרוח שלו וביחידותו.

בעיניו הייתה עיר הולדתם סיבת הדמיון ביניהם, מין אילן יוחסין מסועף ששניהם גרים בענפיו מזה ומזה. אבל לא פעם עלה בדעתה שאילו הכירו שם, בעיר ההיא, אילו היו גרות שם משפחותיהם בשכנות, היו הוריה סולדים מהוריו סלידה עמוקה, מהצעקות שלהם, מהקולניות שלהם, מהעממיות, מהזנחת הילדים שלהם, מההתעשרות המהירה; עיר הולדתם הייתה אז כעדות מרשיעה להבדל שאין לו תקנה.

אבל משפחותיהם לא יכירו זו את זו לעולם: כך נגזר וכך יהיה. הם היו מצלמים את בני המשפחה בסתר ומראים זה לזה, בוחנים את תמונותיהם כמו ציורים בספר לימוד. פניו התעוותו כשראה פעם תמונה של בן־אחותה, משחיל בתנופה כדור מעץ על מוט קטן ושֵׂערו האדום בוער בגאווה. “לג’ינג’ים הכי קשה בחיים, תדעי לך,” הוא אמר ובהה ברצפה בצער תהומי, ואולי עלתה לנגד עיניו תמונתו של אביו במסגרת המרצפת.

לו בלבד היה מותר לבטא בקול את שמו של אביו; בכל פעם שהיא עשתה זאת – אם במקרה ואם בכוונה – הוא היה קופא במקומו ונדמה שעוד רגע יפרוץ בבכי, כאילו בזה הרגע גרע אזכור השם ההוא שנה שלמה מחייו של אביו. הוא סיפר לה איך פעם, ביום הורים בבית־הספר היסודי, ישב עם הוריו מול המחנכת שהטיחה בו עוד ועוד האשמות קשות, עד שאמו לא יכלה לסבול אותן יותר והיא קפצה מכיסאה ועזבה בזעם את הכיתה. בדרך הביתה לא שאל אותו אביו אלא זאת: “אתה אוהב את אמא ואבא?” כן, הוא הנהן, ואביו לחץ את כפו בתוך ידו והבטיח: “אז הכול יהיה בסדר.”

היא אהבה לשמוע את תנועת הקול שלו כשסיפר לה סיפורים, תנועה אטית מן הרגיל עם שריד סמוי כמעט של איזה מבטא מיושן מבית, ומעל הכול הייתה בקולו חולמנות ילדותית שעינגה את אוזנה. אבל קול לחוד וגיל לחוד, כי הוא לא היה עוד ילד קטן ולאביו לא היה כל ההון שציפה לו והוא התקשה לממן לבנו את כל הוצאותיו, ובאחד מביקוריו בבית הוריו הזדעק אביו על עשרות אלפי השקלים שהוא מבזבז בלי דעת מדי חודש, ואחר כך רץ אביו אל חדרו והזריק שם אינסולין לווריד בזרועו. הוא תיאר לה את קבלת הפנים האילמת שהוא זוכה לה בכל פעם שהוא פותח את הדלת בבית הוריו, איך שניהם כאחד נאחזים פתאום בייאוש ובדאגה למראהו, ואף שבייאוש אין עוד את חרדת הציפייה ואף שהדאגה כולה ציפייה חרדה, אין הם גורעים זה מזה.

היא בלעה את רוקה ואמרה לו מהשפה ולחוץ “זה בגלל שהם נורא אוהבים אותך,” מפני שנהגה להשכיח מעליה איך היה אביה נרדם רוב השנים בקלות מבהילה, כמעט כאילו התעלף על מיטתו, ואילו בשנים האחרונות התרופפה שנתו אך ורק מחששותיו לעתידה הכלכלי.

“You’re such a screwed up Jew” כתב לה החבר שלה מלונדון, כוכב פופ שכל אחד מהם העריץ לחוד עוד מנעוריו, והוא נהג לנפנף ברבע־יהדותו בכל ראיונותיו כאילו זכה באלבום פלטינה, “How come you haven’t learned the art of money yet?” ובאמת נדמה שכולם סביבה יעשו כל אמנות ואמנות, ובלבד שלא תהיה זו אמנות הכסף ההיא שהכוכב הבריטי דיבר עליה, וגם יהדותם לא הייתה בראש מעייניהם, פרט לכמה אמונות טפלות בכוחותיו הכבירים של אלוהים ובנקמנותו הקטנונית.

הוא נקלע לחוב עמוק שלא יוכל לכסות בעצמו ושלח לאביו אימייל ארוך ומיואש ולא בחל ברמיזות על נטילת חייו בכפו מפני שלא חש רצוי ונאהב, אף שאמר לה לא פעם שלמרות הכול אין לו שום חשק להתאבד ומזל שלפחות הוא אוהב את עצמו כמו שצריך. אבל אביו התמהמה, עברה שעה ועוד שעה ושום מענה לא צץ, והוא ציפה לו כמו ילד קטן, כי כל עוד לא הרוויח גבר את לחמו במו ידיו כמוהו כנער קדמון שלא שיסף איילה בחנית. עד שלא יכול לשאת עוד את הציפייה ואת סוגר דירתו, דירונת בת שני חדרים שלא הלמה את מידותיו ואת רוחו המתפרצת, ויצא אל הרחובות עם בירה ביד.

הוא לא השתכר באמת, גופו היה מגודל ומורגל בשתייה מכדי להשתכר מתכולתו של סן־מיגל אחד, אבל שכרון העלבון כבר דיבר מגרונו, והוא שוטט הנה והנה בלי מטרה כמו השיכורים העלובים ביותר, ובעצם מטרות היו שם מכול וכול, גברים ונשים וילדים וכלבים שוטים, בלי ידיעתם היו כולם כהתגרות אחת גדולה בעצביו, וכל מבט חטוף והרמת קול רגעית וצחוק לא מבוקר היו בעיניו כחרחור ריב שחִשמל את דמו והפעים את רקותיו עד להתפקע.

היא הכירה את זעם הדרכים היטב, גם היא הייתה נתקפת בו לפעמים בדחק העיר, גם היא רצתה להתנגש אז חזיתית בהולכי הרגל שנקרו בדרכה, אם בגופה ואם בשיסוף מבטה, והיא תלתה זאת בפינוק מבית, בקוצר סבלנות של ילדה עריצה. אבל את צריבת העלבון שלו היא לא ידעה מעולם, וכשדיבר איתה בטלפון בשעת השיטוט שלו היא האזינה לו בסקרנות ובהתכוונות גדולה אבל גם בחייכנות מסוימת, מפני שתמיד־תמיד, גם בשעותיו הקשות ביותר, היו בו מין הפרזה והתחזות של אמני במה, על כל פנים כך זה היה אז, בימים הראשונים להכרותם, כשעוד לא נפגשו פנים אל פנים.

כמו מלך מודח הוא הסתובב אז ברחובות המזוהמים ביותר והאשים את העולם כולו באדישות המטומטמת שבה הוא מתקבל בחוצות, מפני שאיש לא עצר אותו בדרכו ואיש לא צעק את שמו מעבר לכביש וספק אם מישהו מהעוברים והשבים זכר מה שמו. הוא דיבר בשטף ובקנאות בתוך המולת הרחוב והרים את קולו בתוכחה אקסטטית, דתית כמעט, וכמעט שר לה את מררתו על העולם, עד שעלה בדעתה שאם די להחשיב איש אחד לקהל, אז הנה היא קהל שלם עכשיו, ואת כל כשרונו הבימתי הוא מפגין לפניה.

פתאום התנדף ממנו זעמו וכל האישומים והגינויים נמסו על לשונו בבת אחת, והוא רץ אל מישהו עם הטלפון ביד אחת ובקבוק הבירה הריק ביד שנייה והיא שמעה אותו קורא אליו בהשתאות ילדותית: “תגיד מלך, מאיפה המכנסיים?”

כעבור רגע הוא שלח לה תמונה שצילם שם: היא הגדילה את התמונה שבמסך הטלפון בפישוק אצבע ואגודל וראתה בה איזה גבר מעורער שהיא הכירה מהרחוב, אחד שלא רק גופו קועקע עד אפס מקום אלא הושחתו גם מצחו ולחייו וסנטרו בציורים גחמניים שלא יימחו, והוא נוהג להסתובב בגנים הציבוריים ואומר לילדים את המילים המלוכלכות ביותר והם אינם יודעים את נפשם ומעודדים אותו להמשיך לדבר כך ממרחק מה, מפני שלא פעם הזהירו אותם הוריהם מפני מחלתו המידבקת. בתמונה ששלח לה היה שֵׂערו של הגבר ההוא מחומצן ומדובלל וספוג זוהמה, פלג גופו העליון היה עירום ודווי כתמיד, אבל כמו דורותי בארץ עוץ, רק בגד אחד עוצר נשימה היה לגופו, ולא יימצא בכל העולם מי שיעמוד בקסמיו: זוג מכנסי כסף מתרחבים שהתנצנצו בערב היורד כמו פרץ של מטבעות מצלצלים ממכונת מזל.

הם נפגשו לראשונה כמה פעמים, ואולי אין להחשיב את הפעמים הראשונות ביותר לפגישות במלוא מובן המילה, מפני שלא תיתכן פגישה של ממש כאשר צד אחד בלבד מודע לקיומה, ולעולם יישאר לצד השני היתרון הזה, של מי שעשו למענו כברת דרך ואף שילמו כסף כדי לראותו בלא ידיעתו.

אבל כבר בכניסה למועדון ההוא, בר הופעות שנסגר בחלוף השנים והיה לאגדה רחוקה, היא חשה באיזה מיאוס ואי חשק לנוכח ההתלהבות העצבנית שאחזה בכולם לקראת ההופעה. אנשים מסוג מסוים היו שם בעיקר, מין מביני עניין שלא החמיצו את הדיבורים על הלהקה החדשה הזאת, ואף שכמדומה הם משתייכים לחוג מצומצם ביותר, עלה המקום שבמדרחוב על גדותיו. היא לא זכרה עוד מה הוביל אותה לשם, אם ביוזמתה היא הלכה לראות את ההופעה ואם ביוזמתו של מישהו אחר, ואולי שיר אחד ויחיד משך אותה בערב ההוא בחבלי קסם – שיר מצחיק ומוכה ייאוש, ומן הבודדים שנכתבו אי־פעם על עיר הולדתם האפרורית. ולא היה זכור לה אף לא שיר אחד ולא אקורד אחד שהתנגן שם, כאילו נשחק זכר הערב ההוא בחיכוך הקהל ונמחץ עם בדלי הסיגריות שנשרו על הרצפה בלי הרף. רק תמונה אחת השתמרה בזיכרונה ללא פגע, ובלב התמונה היה הוא במלוא הדרו, פורץ אל המועדון יש מאין, מפלח לו דרך אל הבמה בתוך הקהל כמו סכין בעוגה, גבוה ומורם מעם ועטור צ’קלקה משטרתית גדולה, ואם היו מלכים מתהלכים עם כתרים בְּיָמֵינוּ, ודאי היו מתאווים לאור הכחול שהתהפך והתהבהב אז מראשו של הכוכב העולה, סולן הלהקה שהיא הכירה אז אך מרחוק.

היא סלדה מאוד מהבחור ההוא, מהליצן שהיה למלך. וכשראתה אותו בשנית זמן מה אחר כך, באחד מערבי הקיץ ברחוב מוכר בשכונה, כבר הייתה סלידתה מוכנה עמה ולא היה בהתנהגותו אף לא רגע אחד שיעמיד אותה על טעותה, אף שגם היא לא החמיצה את הבחורה שהלכה שם, במדרכה הנגדית של הרחוב הצר, עם שֵׂערה הבלונדיני הארוך ובשמלתה השחורה הקצרצרה ועם הנעליים הגבוהות שעקביהן תקתקו בין השיחים הכמושים והפיצוציות המגובבות בהד מעיר אחרת כמדומה, מין ניו־יורק קולנועית שאינה אלא תפאורה מופרכת. כל־כך מוגזמת ומופגנת הייתה הגברת ההיא שמעבר לכביש, עד שנרשמו בהופעתה קווי אופי של קריקטורה, וכל עוד הוא לא הופיע שם היא לא קינאה בה כלל, מפני שבעצמה הייתה אז צעירה דייה ובקושי בצבצו מתוכה סימני בְּלָיָה וגם היא נהגה להתלבש אז כאוות נפשה, ומעל הכול נדמה היה שהלילה הקרב יחלק מהרפתקאותיו ברוחב לב ולא יקפח איש.

אבל כמו כדי להשלים את הקריקטורה שמעבר לכביש, שוב הוא צץ יש מאין, גבוה להפליא ומסורבל וגמלוני כמו בובת כפפה, רודף אחרי הצעירה המעכסת לשם ולכאן וצועק בגבה, יכולה לעצור? אפשר להכיר אותך רגע? ואף שהיא לא הודתה בכך בלבה, לגלוג נקמני רשרש בה כשראתה איך זוקפת הבחורה את צווארה ומנערת את שֵׂערה הסוסי בסירוב מתגנדר ולא מזכה אותו ולו במילה. סיפור אהבה לא יהיה שם ואפילו לא זיון אחד ראוי לשמו, היא ציינה לעצמה וסילקה מלבה את שרידי קנאתה במי שסולן הלהקה בחר לחזר אחריה ככה. אמנם אפשר שהלילה נדיב בהרפתקאות, אבל הרי רובן ככולן מתפוגגות עם שחר.

ואם לא בפעם הראשונה ההיא הוביל אותה השיר אליו, אז בפעם הראשונה־השנייה ודאי עשה כן, כעבור שנים, במאה אחרת ובאלף אחר; הרי רק בזכות השיר היא נזכרה בו פתאום, ובמחשבה שנייה, אילו לא היה פיגוע באותו יום בעיר הולדתם, אפשר שלעולם לא היו נפגשים כך שוב. זה היה פיגוע צנוע בשולי החדשות, בחור בן עשרים וחמש מדהריה דקר בחור בן עשרים וחמש ליד הקניון הגדול בכניסה לעירם ופצע אותו קלות. קדמו לכך שלושה פיגועים אחרים באותו יום ממש, פיגועים מפוארים וקטלניים יותר בערים מרכזיות יותר, והם גימדו את חשיבותה של דקירת סכין אחת בשעריו של פרבר אחד בסוף היום.

היא נזכרה בשיר ההוא ובעליבות הקרתנית שהוא מתאר בחן מיוחד, וגם את שם הלהקה ההיא מהבר המתפקע, גם אותו היא זכרה בלי קושי, אבל משמו של סולן הלהקה לא צמחה בזכרונה אף לא אות אחת. סולנים רבים ולהקות רבות נולדו מאז ההופעה ההיא בבר במדרחוב, ותמיד יצרחו תינוקות רעבים חזק יותר מאבותיהם – נדמה לה שקולו ושמו נשכחו מלב. איזה מזל יש לה, עבר בה אז הרהור פושר, שטבעה וכשרונה הנחו אותה לכתוב סיפורים ולא להופיע על במה. אמנם פחות ופחות אנשים קראו ספרים, אבל לפחות לא היה כל צורך לצרוח אותם למיקרופון מול קהל דרוך; מילות הספרים פילסו להן דרך בשקט, במתינות, באפרוריות מה, לכל היותר עלה מהן רחש אִטי של הפיכת דף ועפעוף חטוף של עין, ועל כן הזדקנו גם כותביהן בחשאי ובסמוי, בלי הפומביות המבישה שבהתבגרותם של אמני הבמה.

הוא היה צעיר ממנה, אבל אילו חישבו את זמניהם אחרת, אילו מדדו את גילם על פי שעון התפרסמותם, הרי שהיא הייתה רק פעוטה לעומתו, וחודשים אחר כך, כשכבר הכירו זה את זה עד עירום ולרגעים, בעמקי המיטה, היו כל שעוני העולם עוצרים מלכת, הוא התוודה לפניה שלפעמים, כשהוא מסתכל בה שם שכובה תחתיו, לבו אומר לו שהיא בת שבע־עשרה לכל היותר והם שוכבים במיטת הנוער שלה בבית הוריה, ופעם אחת היה עליו לסלק מראשו את המחשבה שהאישה שהוא חודר אליה אינה אלא בתו.

אבל לפי שעה לא עלה בדעתה שהם ייפגשו אי־פעם: נדרשה כברת דרך ארוכה מההתוודעות הזעומה על מסך המחשב, כדי להפוך משם אחד מני אלפי שמות ברשת החברתית לאיש אחד בלבד ברשת הפרפרים שלה, שמרוב קִרבה לא תהיה שוב חשיבות לשמו ולאותיות שמחברות אותו.

אף על פי כן הוא התבלט שם, ברשת, במין ישירות שלא אפיינה את רוב האנשים, שנטו, כמוה, לומר משהו במקום לבטא אותו בצורה הטהורה ביותר. וכשכתב פעם בגילוי לב על מתחם בתי הקולנוע האהוב עליו, וסיפר איך למן פתיחתו הוא היה נוסע לשם שוב ושוב כדי להשכיח מעליו, ולו לרגע, את הדיכאון שהכה בו שורש, היא קראה את מילותיו באטיות רבה, כאילו נדרשה להן רגישות מיוחדת, שלא יירמסו במרוצת התמונות והטקסטים הראוותניים שסביבן.

וערב שישי אחד, כשבביתה היו משקאות ומוזיקה וחברים והיה שם חמים ושמח, שלח לה הסולן הודעה פתאום. מה ניש? הוא שאל בלי להציג את עצמו, ואף שיכלה לספר לחברים שישבו לידה על הזמר הזה שמתעניין בה פתאום, היא הצטדדה מהם וענתה: מה נישתה? וסיפרה לו על בקבוקי היין המתרוקנים סביבה. נשמע כיף, כתב הסולן, והיא לא יכלה לדעת עוד מהי נימת קולו. על כן אישרה זאת בלי היסוס ושאלה, ומה איתך? ובלי להרבות במילים, בלי שמץ של עידון נימוסי הוא אמר, בדידות איומה, כאילו כל־כך העמיקה בדידותו שכבר שקע בתוכה עד צוואר ובאין לו להקה יותר, היה לסולן הבודד של חייו.

בדיעבד זיהיתי שהיו סימנים בחוץ. אילמים כמו חפץ, נושמים כמו חיה.

הקרח הספיק להגיע בקצה אוקטובר ולהקפיא תחתיו את העלים עם האבק שעליהם.

כך זה נשאר עד סוף אפריל. הקרח הפחיד אותי. היה בו משהו לא טבעי. חסר תנועה.

בכל זאת ידעתי שזה מה שנקרא טבע.

ידעתי שזה סימן. ראיתי את העיניים שלךָ מתוך הקרח, קרות כמו דג.

הכנסייה עמדה מול המבט שלי. פעמונים חבטו את הצלילים כמו שכותשים אבן בפטיש.

כך נכתשו המחשבות – אבנים קטנות בתוך הקרח. בכל פעם שכפות הרגליים דרכו על האדמה והקרח נבקע תחתן הייתי פוגשת את המבט שלך מתוך הקרח. היית באשפוז או בכלא, כבר לא זוכרת היכן. דמיינתי את הראש שלך נדפק בתוך הקרח על אבני חצץ קטנות. צרחת בתוך קופסת הראש שלי. צרחתי שתפסיק לצרוח. האוויר עמד קר כמו סכין. כל החורף קפא.

הם אמרו רק שאתה לא שם. שוב ושוב החזירו את שאלותיי אליי כמו קרח יבש.

לבסוף לא שאלתי יותר. לא היה לי סיפור, לכן בניתי לעצמי אחד, מהדמיון. אספתי את הקרעים ותפרתי את גזרי הנייר לבגד מוזר. כך הוא חי בתוכי ומפעם לפעם נוספו טלאים חדשים או נקרעו ממנו פיסות. המילים נעלמו. נולדתי למשפחה בלי מילים.

איפה השארתם את השפה שלכם – אימא, אבא? איך הצלחתם לדבר עם חצץ בפה?

תמיד היה חצץ בפה. מילים מופרדות. קירות רועדים. צבע דהוי. משפטים מפוררים.

הקרח הגיע בסוף אוקטובר וכרסם את העלים תחתיו. כך זה נשאר עד סוף אפריל. האדמה לא זזה. והתנועות התת־קרקעיות היו חשאיות. זוהו בדיעבד. הכנסייה קפאה בתוך המבט שלי.

העיניים שלך הביטו בי כל הזמן. כמו דג מת צרחו העיניים שלך. כל פברואר. כל מרץ. כל אפריל.

פעמונים חבטו את הצלילים כמו שדפקו את ישו במסמרים. חזרתי הביתה עם האבק והעלים הקפואים. אף פעם לא הצלחתי למצוא את הדלת הנכונה. תמיד עמדו עיניים קפואות בפתח.

איפה אתה? הלו? הלו? אתה שומע אותי?

אני כאן. אני שומע אותך. אין לי בגדים. כולם פה סביבי מחורפנים. צורחים.

כמה זמן תישאר? מה הם אומרים?

הם לא אומרים. יש לי כינים ואני רוצה למות.

אני יכולה לדבר עם הרופא?

אסור לו לתת מידע.

תחזיק מעמד, אני אתפלל בשבילך.

אני רוצה לצאת מכאן. זה נורא, פשוט נורא.

אנסה בכל זאת לדבר עם מישהו. מה קרה?

הבית נשרף.

איפה היית?

בפנים. אין לי מושג. התעוררתי בתוך העשן וברחתי. החלום האחרון נשרף יחד עם הזיכרון.

זו הייתה השיחה האחרונה בינינו. מאז לא שמעתי כלום. כמה חודשים, שלושה, אולי יותר. הם שתקו וסובבו את העיניים שלהם ממני.

אני חשבתי על הבית: יש בו שתי קומות – זו שלמעלה רועדת. זו שלמטה מפוררת.

חודש יולי הגיע גם לשוויץ. הקרח נמס והתחלף בעשב ירוק. הזמנתי טיסה אליכם: מבזל לתל־אביב. ידעתי שבתוך העננים הזיכרונות נושמים אחרת. ידעתי שהמטוס ינחת ושתבואו כולכם לשדה התעופה, תיקחו אותי הביתה במכונית. אבא ינהג, כל הדרך נחליף תחנות ברדיו ולא תהיה קליטה.

אף פעם אין לנו קליטה. הראש מלא חצץ ומוזיקת טראנס פטישית הולמת בין קרטועי המכונית.

שכחתי את העיניים הקרות שלך, שהביטו בי מתוך הקרח כל החורף.

שמחתי לקראתכם, לקראת אילמותנו. משפחה ללא מילים.

אספתם אותי, שלושתכם. הבאתם מים. אבא הקפיא כמו תמיד את בקבוקי הפלסטיק במקפיא. הייתי צמאה כשנחתתי. בתוך המכונית רציתי לשתות מים והבקבוק שהעברת לי היה קפוא. הכול אצלו תמיד היה קיצוני.

אנחנו יוצאים משדה התעופה בן־גוריון. יולי בוער על כולנו.

בדרך הביתה אתה מספר. בגוף ראשון. משפטים חתוכים אתה נותן בי ולא מביט.

חם. כמה חם. האוויר חנוק ומצומצם. השמיים לא כחולים וכל המכוניות על הכביש ישנות, מאובקות, רעועות. ישראל, עולם שלישי. בצִדי הדרך קוצים, לכלוך ורעש.

אני מנסה לשמור על הקרעים כדי להדביק אותם אחר כך לתמונה. הקרעים שרופים בקצוות. איפה שנוצרו חורים עליי להכניס דמיון. תמיד עליי להכניס דמיון בתוך האילמות שלכם.

אבא נוסע בלי הבעה, אימא יושבת לידו.

אתה צורח: “על הכביש הזה ירצחו את הנכדים שלכם!”; “בדם קר”, אתה מוסיף.

פותח את חלון המכונית וצורח אל הכביש. הם בולעים את הצרחות, עם הבגדים השרופים שנכנסו לגוף שלהם. הפה שלי בטון. הנסיעה נמשכת. אולי עישנו אז וכל הזמן חששתי שהמנוע יתפוצץ ונזחל על הכביש עד שאריות הבית.

מוזיקת טראנס ברקע. הבאסים דופקים בתוך המכונית. תנמיך. תגביר.

אתם רבים. תמיד רבים בתוך המכונית. מאז שהיית בן ארבע אתם רבים.

קצת לפני נתניה אבא רוצה לזרוק אותך החוצה כי שיגעת אותו עם הרדיו והתחנות. הוא צורח. אתה צורח. אספתי את הכול מכם, שמרתי אצלי בקופסה: את האספלט, הטראנס, הצרחות והדמעות. צבעת את השֵׂער באדום חלודה. היו לך עיניים של קרפדה וחברים ממסיבות טראנס בבגדים צבעוניים ובלי דאגות בקשר לעתיד.

אני יושבת באוטו מאחור, אתה לידי. מדמיינת את דמם של הנכדים על הכביש. הם שותקים. אני מתה מצמא ומקללת שאין מים והוא רגיל להקפיא. זה מהצבא, אני יודעת. כל החיים שלו הם מבצע צבאי אחד גדול. הוא מקפיא – פוחד שנתייבש בשדה הקרב. הוא נוהג במכונית כאילו הייתה ספינה אבודה באוקיינוס. אנחנו יבשים, בלי אוויר ובלי מים. הוא מחזיק בהגה כמו מי שמחזיק בחבל תלייה. עוד משאית כמעט עולה עלינו, צופרת. הוא צופר בחזרה ומתבלבל בהילוכים. כל הזמן מתבלבל בהילוכים.

אימא אומרת שכל הספרים שלי נשרפו. ברקע הבאסים מתגברים.

“אין כמו טראנס פרוגרסיבבבב, קרחנהההה, מת העולםםםם!” – אתה מוציא את הראש מחלון המכונית וצורח החוצה.

הספרייה שהשארתי אצלכם נשרפה כולה. הם לא רצו לספר לי בטלפון. התאפקו מנובמבר. שלא אדאג. הם שיפצו מאז. בנו מדרגות חדשות מהקומה התחתונה לקומה העליונה, זו שרועדת. אתה לא עיכלת, ואז קרה מה שקרה.

באו הרופאים, באו ולקחו. הם טיפלו בך. ביקרו. שֵׂער החלודה ארך ושורשים שחורים ביצבצו מהקרקפת. אבא גילח אותך כי לא יכולת. רעדו לך הידיים כמו הקומה העליונה. המכונית נוסעת, עם הצרחות והטראנס היא מגיעה עד הבית. זה שנשרף והורכב מחדש. מנובמבר עד יולי בנו קוביות ודיברו איתי בחצץ. משפחה בלי מילים. כל החודשים ירד גשם על אבק השריפה, אחר־כך צרבה השמש את הזיכרונות סופית. לא אמרתם כלום. לא דיברתם איתי בשיחות. אני שמחה שכל הספרים נשרפו. מרגישה הקלה.

כאילו העליתי קורבן, שילמתי לכם את החלק שלי.

בתוך הקרח והרוח היבשה של נובמבר דמיינתי שיחות. שמעתי את הצרחות, את מוזיקת הטכנו והטראנס של החברים. אמביינט, אסיד, האוס. הם היו צבעוניים, בבגדים בוערים ובלי דאגות בקשר לעתיד. רקדו במסיבות בלב היער, במה שנקרא טבע.

ראיתי את הראש שלך בתוך הקרח. את העיניים פקוחות. בכל מקום היו עיניים. נדפקו בי עם הפעמונים של הכנסייה. לא עניינו אותי הספרים השרופים. כל הספרים שקראתי והספקתי לשכוח. כולם עלו בעשן. יחד עם החלומות של כולנו. החלומות שחלמנו בנפרד. תמיד חלמנו בנפרד.

איך אפשר לחלום יחד אם אין לנו שפה אחת?

איפה השארתם את השפה שלכם אימא, אבא? איך הצלחתם לדבר עם חצץ בפה?

תמיד היה חצץ בפה. מילים מופרדות. צבע דהוי על קירות רועדים.

אין כמו פרוגרסיב טראנס – קולך מחליד בתוך הראש שלי.

בואי נלך לראות את הזריחה על טריפ – אתה מנער אותי בארבע בבוקר. הידיים שלך קרח.

ניק קייב

שמעון פרצלן אמר “חורשת האקליפטוס” ועמי רודובסקי אמר “ההר הירוק” כי לכולם כבר נמאס מ"הליכה לקיסריה" והוויכוח התלהט והתארך עד שכוכי נכנסה והודיעה לפרצלן שהפגישה של שלוש כבר כאן ויוני שיפטר, הדובר של “קרן הייעור הלאומית”, אמר שצריך לסכם כי גם הוא “צריך לעוף” ומצִדו זה יכול להיות גם “אבניבי”, העיקר שהטקס הזה ישיג את המטרה שלו. כישלון לא בא כאן בחשבון וגם השר מעורב, והמלוקקים ממשרד החוץ צמודים לו לצוואר והכול בגלל משפחת אימפריית גרבי ניילון שיושבת על מיליארדים וכולם מחכים שהיא תוותר על עשרים מיליון לפחות. בסוף החליטו על “חורשת האקליפטוס”.

את כל זה שמעתי מהילה, העוזרת של יוני שיפטר, כי הוא ביקש ממנה להתקשר לחלילנית “עם השם המיוחד ההוא”, כלומר אליי.

עכשיו אנחנו כולנו בחדר החשוך, מביטים בטקס ההוא, מרצד על המסך: היה חם בשולי יער האורנים ליד בן שמן, המצלמה ממתינה לגי’פ השחור שמלווה את הארנרייכים ואחריו לוואן שלהם ולבסוף לשר שמלווה בשתי ניידות שמגיחות מעבר לפיתול. ברונו ויוטה ארנרייך יוצאים מהמכונית היישר אל זרועותיו הפתוחות של שמעון פרצלן, “ראש דסק אירופה” ו"משנה למנכ"ל", שלא משאיר להם רגע של חסד ומבאר בהתלהבות ש: “This is the very same forest where the Maccabim fought against the Greeks!”

השר, שכמו נשכח קצת בהמולת הכרכור סביב הארנרייכים, משתרך מאחור, טופח על שכמו של עמי רודובסקי, אחראי “פיתוח משאבים” של “קרן הייעור הלאומית”. שתי גומות עם שתילי אורנים עקודים ממתינות. וגם אני ממתינה עם החליל, וגם שני סטודנטים בחולצות מכופתרות בצבעי תכלת. הארנרייכים נוטלים את המעדרים ואחרי כמה דקות מזדקפים שני שתילים רעננים וכולם מתמוגגים, מוחאים כפיים, והמצלמה עוברת אליי באבחה. אני משתהה רגע, ומרימה את החליל אל שפתיי. הקדמה של כמה צלילים ושני הסטודנטים פוצחים ב"כשאמא באה הנה…"

כאן לוחץ יוני על השלט ועוצר את הסרט. “השיר הזה,” הוא אומר בנימה טרגית, “היה אמור לרגש, לרגש את החברים שלנו לפחות עד הערב, עד הפגישה עם ראש הממשלה.” כולם ציפו שאחריה זוג המיליונרים יחתמו סוף־סוף על ההמחאה שתתניע את הקמת “המכון למדיניות אסטרטגית”, שיעלה אותנו על המפה הבינלאומית בתחום; אנחנו היינו אמורים להיות הזרז האחרון במסע המפרך הזה, שבו צבא של רודובסקים ושיפטרים מביאים אנשים כמו יוטה וברונו ארנרייך לישורת האחרונה.

כולנו הגענו לשם כמה שעות טובות לפני כן. היו בשטח עוד סימנים למטיילים של סוף השבוע ויוני דרך על שקית ריקה של “במבה” והכריז שהוא “מתפלץ מחוסר התרבות של העם הזה,” וצעק אל תוך הנייד שלו לשלוח עובד שטח “במיידית!”

הילה לקחה אותי הצִדה וביקשה שאנסה להתעלם מ"כל הרוח שהאנשים האלו משתדלים לייצר," ושאתרכז באימונים עם שני הסטודנטים שעישנו בצד. להפתעתי, גם אחרי העישון הם הצליחו לייצר הרמוניה קולית לא רעה. אבל חסרה לי קצת התכוונות, אפילו הפאתוס העולה של “חוף ירדן” לא ממש נשמע. בין לבין הערתי באוזניהם שכשהייתי ילדה לא ידעתי שמלוח הוא סוג של צמח. הם חייכו בנימוס והסטודנטית, שהיה לה שֵׂער קצוץ וקעקוע של עוגן קטן על העורף, אמרה שהיא בכלל נולדה ברוסיה אפילו שהיא יודעת שלא רואים עליה, ושיש הרבה מילים בשירים ישראלים שעד היום היא לא בדיוק מבינה “למה התכוון המשורר”, כמו שאומרים. הסטודנט אמר שהוא לומד כלכלה אבל היה בלהקה צבאית אז לפחות עכשיו יוצא לו מזה משהו, “בקטנה”, גיחך. חזרנו על השיר ארבע פעמים והצעתי שינוחו עכשיו כדי שלא יגמרו את הקול. בינתיים, במקום שבו ייטעו הארנרייכים את שני העצים שלהם, כבר העמידו דוכן נואמים, מעמד עם דגלים וחפרו גומות והניחו בהן מעדרים.

יוני לוחץ שוב על השלט וממשיך ישר מ"האביבים". ה"חלפו" הולך לאיבוד במעבר. לשמחתי הוא נותן לנו הפעם לסיים את השיר ואז לוחץ שוב על השלט. מניח אותו, נאנח ואומר: “זו הייתה בחירה אומללה,” וממהר להוסיף “לא התכוונתי אלייך יודפת, אלא לשיר.” ואומר “אני כמובן לא מאשים אף אחד, זו הייתה בחירה משותפת,” וכולם מבינים שהדבר מכוון לשמעון פרצלן, שזז בכיסאו באי־נוחות ומטיח “ומה היית בוחר אתה?!” ויוני אומר שהוא לא ממש סגור על זה “אבל משהו עם ניחוח לאומי יותר, עליז יותר. למה שיר מדכדך פור קרייסט סייק?” הילה העזה ואמרה שלדעתה “חורשת האקליפטוס לא מדכדך, זה שיר עם געגוע, ואחרי הכול זה היה טקס נטיעות בחורשה.” עמי רודובסקי אמר ש"אולי צריך להבא פשוט לדבוק בנוסחה המנצחת של ‘הליכה לקיסריה’ למרות היותו מדכדך לא פחות…" והוא מודה שגם הוא חשב שצריך שינוי, אם כי כולם בוודאי זוכרים שהוא הציע את “ההר הירוק” שהוא מתרונן יותר, “אבל אולי רצוי להבא לא לעשות אקספרימנטים שיכולים לעלות לנו בסיבוכים עם לשכת שר.”

אני העדפתי לשתוק. אני רק מבצעת.

כולנו התבשלנו קצת ביער, ויוני קיבל כל הזמן עדכונים על התנועה של השיירה של הארנרייכים ותוך כדי כך סיבר את אוזנינו בדבר עושרם המופלג והבטיח לנו שגרבי הניילון הם הקצה. יש גם נדל"ן בכל אירופה ובניין מפורסם אחד בפריז שכרגע שמו פרח לו מהזיכרון. הם היו בספרייה הלאומית ואחרי זה נסעו לפגישה עם השר שהצטרף אליהם לטקס הנטיעות, בתנאי שיתנו לו לשאת דברים כמובן. אחרי לחיצות הידיים הוא ניגש אל הדוכן ודיבר על החשיבות של ייעור הארץ ושל יהודים חמים כמו ברונו ויוטה ארנרייך והתייחס גם למצב המדיני. היו איזה שלושה צלמים, אחד מהם עם מסרטה מסביב, אבל היה די ברור שרוב העיתונאים העדיפו להמתין לזוג במשרד ראש הממשלה ולא להזיע ביער כדי לשמוע את השר.

אחרי הנטיעה, ודברי השר, הכריז יוני:“Now we will hear a song from our most famous composer, Naomi Shemer, played by Yodfat Or and…”

הרמתי את החליל. בזמן הנאום של השר הבטתי על הארנרייכים. היה נדמה לי שברונו הקשיב אבל מבטה של יוטה נדד לעצים ורגע ארוך גם הביטה אל ידיה הגרומות שכמה טבעות עם אבנים התנוססו עליהן. חשבתי שהיא בודקת אם לא נשברה לה אף ציפורן כשדחפו לידיה את המעדר כדי שתכסה את שורשי השתיל.

הייתי בעיקר צריכה להתרכז בסטודנטים בזמן הנגינה, ולמרות זאת העפתי שוב מבט לעבר הארנרייכים. הייתה לי תחושה שהם לא ממש משתתפים.

“בואו נחשוב למה אנחנו עושים את הטקסים האלו,” הרעים יוני בקולו ולקח שוב את השלט. “בשביל לגרום ליהודים הטובים האלה להתרגש ולפתוח את הארנק, נכון?” הנוכחים חייכו ומיד הרצינו שוב. כשהוא הראה לנו את החלק עם הנגינה שלי, התמקדה המצלמה בי ובסטודנטים. היא החמיצה את המבט המרוחק קצת שכנראה היה אז על פני הארנרייכים. הביצוע שלנו היה לא רע בכלל. טוב אפילו, חשבתי. כאילו שמשאת הנפש שלי היא לנגן באירועים מגוחכים כאלה. מזל שלא ידעתי בזמנו, באקדמיה, שרוב פרנסתי תהיה על טקסי פרסים, חנוכת מתנ"סים, חתונות אנינות.

אחרי הטקס הנוכחים לא התמהמהו רגע אחד מיותר. הארנרייכים זורזו בעדינות להיכנס לגי’פ שלהם ושעטו משם, ואחריהם השר ומכונית המשטרה. באותו ערב ראיתי אותם שוב במהדורת החדשות, באותם בגדים מהיער, לצד ראש הממשלה. להפתעתי הראו גם שתי שניות שלי ושל הסטודנטים וסיפרו על נטיעת העצים. למחרת היה כתוב בעיתון ש"בניגוד לציפיות" הארנרייכים לא התחייבו סופית לממן את בניית “המכון למדיניות אסטרטגית” אלא נתנו הבטחה לא מגובה בהמחאה “להרים תרומה יפה”, ובתנאי שיימצאו עוד שותפים לפרויקט. אחרי שלושה ימים התקשרה הילה ואמרה שמזמנים דיון ל"מסקנות והפקת לקחים" ויוני מבקש שאבוא. הכנתי חשבונית:

ובאתי. כאמור, לא מילאתי אחר הציפיות שתלה בי יוני שיפטר לחולל רגע של קסם ביער. מה היה קורה אם הייתי מנגנת פתאום, למשל, את “”מחכים למשיח"? רק המחשבה על פניו של יוני, שמזיע כמו סוס בחליפה שלו ביער, גרמה לי כמעט לפרוץ בצחוק. קמתי ואמרתי: “רבותיי, הדיון הזה לא נוגע אליי. אני חלילנית, לא יועצת לפתיחת שקי דמעות.” הנחתי לפני הילה את החשבונית ויצאתי.

אבל חורשת האקליפטוס בוודאי לא אשמה. כולם יודעים עכשיו.

חודש אחרי אותה ישיבה שנטשתי, פורסם שאימפריית גרבי הניילון והנדל"ן של הארנרייכים נמצאת בצרות צרורות. “עומדת להתמוטט כמו מגדל קלפים, ולאף אחד לא היה מושג…” רגש הפרשן הכלכלי.

לפני כמה ימים התקשרה אליי הילה. מייקל דאגלס מגיע עם קתרין והילדים.

“יוני ועמי באקסטזה!” רגשה. הם תורמים איזה אלף דונם של יער בכרמל ואולי גם למכון ההוא, לחקר האקלים, שהשם שלו ממש נמצא לה על הלשון אבל כרגע היא בבלק אאוט. “אנחנו הולכים על בטוח יודפת,” אמרה לי, “הליכה לקיסריה” עם שני סטודנטים. התעריף הרגיל.

בשמחה, אמרתי.

שלום חנוך

1.

אם כולם נכנסים למכונית אז גם אני, ואם כולם חגוּרים אז גם אני, ואם אין אפילו אחד שלא נושא עימו דלי כַּחול וכף פלסטיק כתומה, אז אפילו אני, ובדרך שרים בקולי קולות, בגרון ניחר, בחלונות סגורים, ריח זיעת הבוקר, כריך סלמי שעטיפתו שוחררה בזדון, אם אף אחד לא מקיא, אז רק אני.

2.

ומשם למרחב החול הצהוב, החרוש, הנקי. לכולם בגדי ים ומגבת. גם לי. לכולם ציפייה למגע הגלים.

לא לי.

זו הוויה החוזרת על עצמה, מעגלית, אוטומטית, עד שזה (“האסון הזה”) קורה.

עד אז: קריאות שמחה, תקתוק המטקות, ניעור פרוותו של הכלב, רעש.

באותה פעם: שקט מצא אותי (זו קריאה לעזרה).

3.

אין טעם בהצהרה ערכית כגון “שֶׁקֶט הוא הרעש האיום בעולם” ולפיכך עדיף כך: “ביום שטבעתי, הבנתי: שקט הוא רעש איום.” כי זה הסיפור כולו על רגל אחת.

בעקבות הַרֶגֶל הזו, מצטרפים חלקיו (של הסיפור).

אין להסתפק במועט: “ברגע שנגמר האוויר והריאות צרחו הבנתי שהטובע ימות בדממה.”

וזו תמצית הדברים: אני יודע איך נשמע השקט, טבעתי.

4.

בוויכוחים משפחתיים שנמשכו נצח ונמשכים נצח נצחים, התעקשתי: הזיכרון אמתי.

האחרים, אלו שהשתתפו בוויכוח, לא היו מוכנים להישבע או לצדד במי מהצדדים:

“אולי היה ואולי לא.”

“בסך הכול היית ילד.”

5.

אך לגבי השקט, הסכימו כולם. שקט הוא רעש. רעש הוא כאב.

לפיכך שקט הוא כאב.

לכל אחד מן המסכימים היה זיכרון השקט הכואב שלו.

זו שהרטיבה את מכנסיה לפני הכיתה כולה, ברגע הקצר הזה, האתנחתה שבין הסוד לחשיפה, בין ההסתרה לצחוק הרועם, הקולקטיבי, הייתה לה דממה חדה כעיפרון.

זה שהמתין לבשורה מרופא, במסדרון, ממתין, ממתין, ממתין, בין התקווה לאמת הייתה לו דממה קלינית. עד שהדלת נפתחה.

זו שריחפה בבּאנג’י מגשר בטיול הגדול באוסטרליה, “או־הו כמה שפחדתי, חשבתי שאני מתה, ואז עלו לי התחתונים לגרון.”

היא לא הבינה למה הסיפור שסיפרה מצחיק את כולם.

כשאני מספר, הפנים מרצינות וההכחשה כללית: לא ייתכן.

6.

הכול התחיל מכוונה טובה. האיש השרירי שתפקידו להציל בסך הכול רצה שאלמד לשחות. אז מה טוב יותר מלהשליך אותי אל הגלים, כמו גור חתולים עיוור לדלי מים?

אבל לא היה כאן חתול או עניין של צער בעלי חיים. רק בעיני עצמי נדמיתי לחתול בן יומו, סומא, ריאותיו מתמלאות במים והוא מפרפר בהסתחררו לתחתית דלי. לאחרים הייתי סתם ילד, רזה מעט, נו, כולו עור ועצמות אבל נראה נורמלי. ככה כולם למדו, כל הנורמלים.

7.

בזמנים רעים אני מיד חושב מחשבות מגוחכות.

למשל, כמה גורי חתולים נכנסים בדלי ספונג’ה?

כמה קל היה לרחם על עצמי בדממת המים שכיסו אותי מעל לראשי.

באותה מידה אפשר להפוך הכול לבדיחה.

8.

במעבר בין לבין ישנו קול, צליל אחיד. אי אפשר ללמוד ממנו דבר.

ווששש, נעלמו הגלים.

ווששש, העיניים עדיין פקוחות, אני זוכר, אין דגים במערבולת.

9.

לזו שהרטיבה את מכנסיה בציבור אני משיב: “את טועה, ניסיתי להציל את נפשי”.

אז מיד נשוב להתרחשות: אני טובע, מה לעשות? מה את היית עושה?

“בוכה ומפרפרת בכוח בידיים וברגליים.”

פִּרְפַּרְת בידיים וברגליים ובכית והִנה, לא שינית דבר בעלילה: מיד בתום הדממה, פרץ הלעג.

ואילו אני לא בכיתי, לא פרפרתי.

אני צעקתי, “אבא, תמשוך אותי החוצה, מה אתה עושה לי”, ווששש, וברגע ההוא ניטל הקול, כי אני טובע.

מדוע זו הפתעה עבורך? מראש הבהרתי שהסיפור נסוב על טביעתי, לא על כלימתךְ.

שימי לב, בַּשקט שמעתי תחילתה של קריאה: “בן, אל תפחד, צְלוֹל…” ואז, ווששש, וברגע נעלם הקול.

10.

הדממה גורמת לי לעצום עיניים. שקט וחשיכה וכוח בלתי מושג מטלטלים אותי משמאל לימין ומימין לשמאל. הנה אני, גור חתולים מתנועע כמו טיל טורפדו נטול מטרה אל עבר תחתית חולית. הטובע תר בעיניו אחר דגים, אבל אין דגים. ומיד המחשבה: אני עיוור, אני חירש.

מתברר כי אין הדבר נכון, וזו תגלית. הטובע רואה בעיניים חתומות, מבעד לעפעפיים מוגפים הוא חוזה בצלליות זהובות, דרך עור התוף הנסדק הוא קולט רחש קל, לא קול ולא לא־קול, ווששש.

11.

רציתי לפתוח בעיקר, ואם סטיתי, סליחה.

הטובע רואה לכאורה ושומע לכאורה.

וברגע משייתו רטוב ומת מהמים, הטובע לא רואה דבר ולא שומע מאום.

אולי זה העיקר. האיש שהשליך מזדרז לִמְשׁוֹת.

נו, נחמת החוטא.

הוא קורא בקול: “מה עשיתי, מה עשיתי?!”

לטעמו הכול החל בכוונה טובה: תלמד, ילדי המסורבל, לצוף.

בדיעבד אני מאמין לו. לחץ חברתי.

מי יכול לתאר לעצמו שבּנוֹ הוא גור חתולים עיוור? שבן של שחיין שהינו בן של שחיין שגם הוא בן של שחיין, יהיה כזה לא יוצלח?

העיקר: כמעט שלא הייתה שם דממה.

רק ברגעי הבהלה הדממה מוחלטת.

אחר כך נזכרים בקול ה־ווששש, זה בעצם קול שאיננו קול, מעין דמוי קול, הד של קול שהיה פעם קול, שובל שמותיר אחריו השקט.

12.

צעקת השבר מעידה על הצטערות ועל התייסרות ועל אי־רצון לאבד.

אבא לא רוצה לאבד ילד כמו שמאבדים גור בדלי של מים.

זה כואב ויש אחריות ואולי גם עצב בלתי מתוכנן.

איזה קול יש לעצב?

עמום ואחר כך חזק ואז זעקה ממש.

“הוא לא מת, הוא לא מת, הוא לא מת.”

אין ספק שמישהו ניצל, אחרת לשמחה מה זו עושה.

13.

עיניים נפקחות, חזה נלחץ, מי מלח עוזבים את הריאות בקריאת שחפים בים, ושאגת המציל שכמעט הרג מרוב כוונות טובות, ואז קולות אנשים, ברוך השם, שומר פתאים, מחר הגומל, מה עשית, איפה היה השכל שלך.

מאז תום השקט אני זוכר את זה: “איפה היה השכל שלך.”

איזה מין לקח זה?

מה אומר המשפט למעט סלידה ותיעוב ובוז ואימה שבדיעבד?

ואז עפעפיים נפקחים לרווחה והשמש ישר בעיניים והמלמולים הם בכלל צעקות שנהדפו במגן העילפון.

14.

בהבזק הזה שבין לבין מתרחש סיפור שלם, נוסף, גזוּר מפרטי פרטיהם של סרטים מצוירים ואגדות וספרי ילדים שהמציא מוח של חתול: תמנון ענקי כורך זרועו סביב מותניי, דולפין מחייך אל מול עיניי, להקת דגי נֶמוֹ צבעוניים סובבת את גופי, בתולת ים מושיטה את זנבה הקשקשי, משענת לעכוזי, נושקת על מצחו של דיונון, זה מסמיק וקורץ לדולפין, זה שורק בתורו לדגים, ואז, ווששש, אל תמות, ווששש, עלֵה לאוויר, ווששש, זה הסוד שלנו, ווששש, גור חתולים, לנשום, כעת לנשום, פער ריאות, קח אוויר, ווששש.

15.

“ילד שלי, מה אתה עושה כאלה תעלולים, אתה רוצה להרוג את האבא שלך?”

איזו שאלה, לו רק הייתי יכול.

איזה גור חתולים שהוטבע בדלי לא ירצה לנקום.

16.

והעיקר, לא טבעתי.

כן, טבעתי, אבל בסוף לא.

והבאתי משם את השקט.

אם הייתי משלים צלילה לְתחתית הדלי, אולי הייתי מוצא מנגינה.

מי יאמר חצי קדיש על גור חתולים.

מָצַא אותי שֶׁקֶט.

17.

דרכו להלקאה עצמית הייתה להעמיס אותי על כתפיו וברגליים יחפות להלך באטיות על גבי האספלט הרותח, מאפשר לכאב לחדור לעומק כף הרגל, לטפס מבעד לקרסול, אל השוק, ומעלה, לחללי הבטן, לנימי ריאות, דמעות המוסוות במי מלח.

וההליכה הזו גם היא בדממה נעשתה.

18.

כולם נכנסים למכונית, גם אני. בדרך חזרה אני ננעץ אל המושב האחורי כמו בובת סמרטוטים. הם שלושה. שתיים בוכיות, זו ששנים מאוחר יותר תרטיב את מכנסיה קבל עם ועולם וגם זו שתחתוניה יעלו לגרונה (ויותר מפעם אחת) והשלישי, עדיין אינו יודע כי יבוא יום שבו ימתין לבשורות איוב, שלושתם דוממים והחלונות סגורים כי “הרוח מצננת”, ואם כולם בשתיקה אז גם אני שותק, אך בהם מקנן אי־השקט ובי השקט מקונן, אני הרביעי, והחמישי שותק כי כאבי סוליות רגליו כבר נגעו בלבו.

והשקט היה לרעש.

כזה שקט.

1. אתה (מסיבת אוזניות)

ראשית כול, היכנע.

אתה תצא משם אל הרחבה. האוויר יהיה קריר. דק־דק. מחטי רוח ינקבו את חורי גופך החשופים. נחיריים, פה, אוזניים, עיניים. תנודות של רוחות אחרות יְיַדְּעוּ אותך על חורים בחולצתך שלא ידעת על קיומם. גופך, לוח מטרה של העולם; שיבולות שועל ממוסמרות על בגדיך, חוזות את מספר ילדיך.

אתה תצא משם אל הרחבה.

סביבך מסיבת אוזניות. מאות אנשים רוקדים לפי מה שבוקע מאוזניותיהם. חללם הפנימי הוא חלל העולם; אילמים רכלנים, חירשים ספקניים, עיוורים עושים עיניים, לבקנים שזופים. רוקדים. מקבלים את שמש הלילה. יחפים, נעולים, מסונדלים. רפויים, בעיקר רפויים. יחיד, ארוז אוזניות, שומע מוזיקה. רק הוא שומע את המוזיקה הזאת. ועוד אחד, ועוד אחד. רק הוא, רק הוא, וכולם. רק הם, רק הם, וכולו. ונותנים למוזיקה, ונתונים למוזיקה, ומושא אהבתם של תנועות האחרים פרטי, כה פרטי עד לכדי נחלת הכלל. מדי פעם אחד מהם מוריד אוזניותיו ומביט על האחרים. ושקט סביבו, רק רעשי סחבות צעדים (אתה תדמה את זה כך: גופות של מייקל ג’קסונים בקליפ “מותחן”), ומחייך, רואה מה הוא מפסיד. רואה מה הוא מרוויח. אתה לא כך, כאמור. זנחת את כל זה. אתה לא זה ולא זה.

אתם תסתכל עליהם, בהתחלה מהצד. לאחר מכן תיכנס לתוכם, תעבור דרכם; חוט תפירה, חריש, חריש. דרכם, אליהם, מהם. אתה תיכנס לתוכם. אתה תסתובב ביניהם, תסרב לדיילת העוברת ומציעה אוזניות. ותרקוד. ותרקוד ללא מוזיקה. אתה תרקוד איתם, ביחד, ללא אוזניות; נטמע אך לא מוטמע, תימהוני אך לא תמוה. תרקוד לפי רעשי תזוזותיהם. תרקוד לפי ברכיהם, גבם, ידיהם, תנודות ראשם, לפי ישבניהם הסוררים, לפי ענן האבק העולה מסוליות נעליהם. הם המוזיקה שלך. אתה רוקד את גופם, את תנועותיהם. רד על ברכיך. אתה יורד על ברכיך. ירדת על ברכיך.

2. אנחנו (תא שירותים)

אנחנו בשירותים של איזה מועדון. אנחנו שתוי, אנחנו מאכלס את כל מה שאנחנו יכול מהלילה. זה היה קצת אחרי שקרה מה שקרה. העור עדיין מגולף. אל הנקבוביות הפעורות שלנו נכנסים עוד ועוד רעשים חדשים, רעשים שלא הכרנו עד כה; שברי מילים, שילוב אותיות שלא נארגו עד עכשיו. אנחנו מקיא את כל זה לתוכנו. אנחנו שומר הכול בפנים. רק בתוך השירותים – כמה אירוני – אנחנו מצליח לקחת אוויר. אנחנו נכנס לשם כמה פעמים בתוך הלילה, ושוב אנחנו יוצא החוצה, אל הרחבה, אל הרוקדים. במבוא השירותים אנחנו מקשיב לשיחות ומחכה לתורנו. אין לנו מה להגיד. אנחנו נכנס בכל זאת לתוך אחד מהתאים (לאחר כמה שנים אנחנו חושב על כך שלקתולים, בכל פעם שהם רוצים, יש יום הכיפורים; נכנסים לתוך תא הווידוי ומתמרקים [באותו זמן אנחנו נכנס רק עם עצמנו. אנחנו המוחל, אנחנו הנמחל]). חרסינות יוצרות אקו זול, אנחנו מקשיב להדהודי הדברים שמחוץ לדלת. עיניים עצומות, אובך מונח על מצח. מבחוץ, צעקת שמחה מפלחת את עורפנו (מישהו פגש אחר שלא ראה הרבה זמן). אנחנו נבהל. לא מזמן – לא משנה מדוע – השתנה לנו העולם; נשים מקוננות וצעקות שבר עדיין בנקבוביות גופנו, ועצב בפנים, ושמחה בחוץ, וזה מתערבב בזה, וזה מתערבב בזה, ואנחנו ערני מדי בתקופה זו, ואנחנו כבר לא יכול להבדיל, ואנחנו מפחד, ואנחנו כבר לא יכול לזלזל בדבר. איזו תרופה נהדרת היא הזלזול!

3. K שקטה (כאבי פנטום)

Kלפעמים כל Kמה שאני רוKצה זו K שקטה, כדי להרגיש כאבי פנטום של שפה.

4. הוא (אונומטופיאה)

פעם אחת קם חדור מוטיבציה. איך ייתכן ש"אונומטופיאה" היא לא כלל עולמי! הרי לפי החוק – היבש, ברור שהיבש – מילים אונומטופיאיות (דוגמת “בקבוק” או “צרצר”, ובואו לא נטעה; את הדוגמאות הללו סחב בכיסיו – כמוכם – מכיוון שניתנו לו באותו שיעור ספרות שהוסבר בו המושג “אונומטופיאה”, אז, כשהיה נער. ומשם? לשיחות בר או רושם של דייט ראשון שתי אלה מספיקות בהחלט) אמורות להיות אותה מילה בכל העולם; שהרי אם מילה משקפת את הצליל שלה, לא ייתכן שהיא לא יכולה לא להיות אותה המילה בכל העולם. צליל הוא צליל הוא צליל.

הוא אמר לעצמו “חכו, לא רק זאת.”

אז בנוסף לכך, ישנן שפות שהמילה כלל לא משקפת את צלילהּ שבאותה השפה. ואכן, באותו בוקר, קם חדור מוטיבציה, ניגש למחשב (אפילו פסח בפזיזות על תפילת “מודה אני”), פתח את Google Translate, הקיש את המילה “בקבוק”, בחר בגרמנית, בחר באפשרות השֵמע, והנה: “פלאשה”. בחר בצ’כית, בחר באפשרות השֵמע, והנה: “להאֵף”. אין צליל של בקבוק. אין את אותה לחי הדורשת דמי חליצה, לחי הנמתחת על־ידי אצבע ומשם אל צליל הפקק הנפתח. הייתכן והחוק החזק בעולם (בסדר, מלבד אצל סקטור אחד; חירשים), לא מתקיים? הייתכן שלא רק שמילים אונומטופיאיות לא משקפות את מה שהן משויכות אליו במקביל לכל העולם, אז שיש שפות שבהן החוק הזה לא מתקיים? ויותר מכך: שאין מילה אחת בעולם הזה לאותו עצם אונומטופיאי כמו שאמור להיות? פאוזה. במה הוא מתעסק? בַּכלום. לכן היה רק איש של התחלות. זה היה מספיק לשם. לכן גם לא החזיק מערכות יחסים ארוכות טווח. אז, היה הופך ערום, מנושל מכל קסם, חד ממדי, אספרנטי. מספיק. אכן, מספיק עם העולם הזה; הוא אפילו לא חידש את המחשבה שעלתה לו אז, באותו יום, שלפיה מִספרים הם אונומטופיאה מהלכת, הסוף הסופי של השפה, של האפשרויות, שהרי “5”, נניח, נשמע כמו “חמש” בעל כורחו, כי רק ככה אפשר להגיד אותו: “חמש”.

את אותו יום סיים אז מול שק אגרוף שקנה ותלה בביתו. צייר עליו לוח מטרה ובמרכז כתב “אמורפי”. ואגרף, ואגרף, ואגרף, ואגרף, ואגרף, ואגרף. לא לפני שמצפונו היקשה עליו מכיוון שהתעסק בשפה לפני שאמר את התפילה הראשונה של אדם הזוכה לקום אל בוקר, דבר שגרם לו להקליד “מודה אני” בשפות אחרות ולומר אותן כך. בהולנדית זה “איק דאנק”.

5. הוא (הכלום)

אבל לא ענית לי: לאן כל הדברים האלה מובילים?

הם מובילים אליו. את שורות ספר זה כתב כשהאזין לשקט של “תפילות 18” שהקליט. אסף שקט מ"תפילות 18", תפילה שעם כניסת השבת הייתה מצטמצמת מבקשותיה ונושאת את שמה החדש: “תפילת 7”. ספירת בריכות שלא מתחלקת נכון. תפילה זו, תפילת עמידה זו, היא עם רגליים צמודות זו לזו, ללא בקשות לצרכיו של האדם. שפתיים, העברת דפים. והוא היה מקליט את השקט, מאזין בביתו, ורק כך היה כותב. וכך כתב את הספר הזה. היה זקוק לכלום בשביל לכתוב את הכלום.

ואכן, רק לאחר שמיפה את כל הפרטים עד לכדי רפיון, יכול היה להיחלץ אל הכלום; לדעת הכול בשביל לא לכתוב על כך. נלוות, נלוות הדברים. כל המידע הזה, וכל השלבים ותתי השלבים, תפקידם אחד הוא – כתיבה תחת השקט של העברת הדפים. מדי מוצאי שבת היה מחבר את מכשיר ההקלטה למחשב, מנקה ומוחק את רחשי הליכתו לשם, את הפתיחה הבלתי נגמרת, את הדרשות, את תפילת המנחה, את התרומות, את שאר התפילות שנאמרות בקול רם. לאחר מכן מכווץ לאחור גם את כל מה שמהכשיר המשיך להקליט עד סיום הבטרייה הממיתה. ומקשיב. מקשיב לאותו רגע מתמשך שבו התפילות הנאמרות בפה מלא הופכות מתות, לא נשמעות, אל אותו רגע מתמשך שבו השפתיים עושות תנועותיהן ללא ילדים, הרגע שבו אחוּז בית הכנסת שקט – מתמשך – בו המתפללים נעמדים, לוקחים צעדים לאחור, ואז קדימה, מצמידים רגליים, משתחווים, ארבע כריעות, ורק לבם מתחיל מדבר. לבם הקורא מילים ללא קול, ראיית עיניים אל שפתיים נעות ללא גישור הקול. האדם מול עצמו, ומעל כל זה ובצנעה – אל מול האלוהים. האדם העומד ללא פישוק, על רצפת חדר העריכה, מעוך בהווייתו, לוחש ללא בקשת תמורה. קריאה נקייה, רק מילים, ללא חתירה להבנה, וללא בקשה של הבנה. המצב הנקי של קריאה; מילים יש לקרוא, לא להקיש.

והוא.

והוא, כשכתב את הספר הזה, האזין לכלום. ועכשיו, כשהוא קורא את הספר הזה דרך אותם האנשים שאמרו לו שקראו את הספר שלו, הוא קורא את ההווה המושלם המתמשך, את כתיבת הכתיבה. וברקע, בזמן שכתב שורות אלה, שמע מתפללים שלא אומרים קולם; רק רשרושי הדפים (וידע עם הזמן את מהירות הקריאה של כל אחד ואחד לפי החלפת הדפים), רק רעשי שיעולים (וידע עם הזמן לזהות את רעשי השיעולים של כל אחד ואחד), רק רעשי מאווררים (וידע עם הזמן את זמן סיבובם), והקשיב לפס הקול שכולו שקט, שקט מושלם מתמשך. וכתב את הכתיבה.

ג’ון קייג'

בנובמבר היינו בודדים והיינו מיואשים ונגמר לנו הכסף. הרגשנו שאף אחד לא מבין אותנו, ובאמת אף אחד לא ממש הבין. בזמן הזה בערך הוא התחיל להקליט. היינו נוסעים בסאבוויי: הוא החזיק במוט הכסף המאונך הגבוה. אני החזקתי בגופו. למדתי לזהות את התנועה שבה הוא שולף את הטלפון הנייד מהכיס, לוחץ על כפתור ההקלטה.

לקחנו כל מיני פרנסות קטנות. משימות מיוחדות. הלכתי לספרייה בשביל פרופסור־בדימוס שלא היה בכוחו ללכת אל הספרייה בעצמו. אחר כך אספתי את הדואר שלו. מכתבי הוקרה מכל מיני ספריות בגרמניה. הפרופסור־בדימוס היה אמור לשלם לי עשרה דולר בכל פעם שבאתי, אבל בדרך כלל שכח. לא היה נעים לי להזכיר לו. באוניברסיטה תמללתי פגישות אקדמיות. כנסים. פורומים מיוחדים. ישבתי בצד בשקט והקלדתי מהר, שילמו לי טוב ולפי שעה. אבל בדרך כלל הדוברים היו לא מרוצים. שגיתי באיות השמות וגם לא הצלחתי להוציא אותם מספיק רהוטים.

הוא אסף חומרי מחקר לגימלאי אוסטרלי שרצה לעשות סרט תיעודי. הסרט עקב אחר המתאבק האגדי לס דרסי שהפך לשם דבר באמריקה, אבל נרדף על ידי הרשויות במולדתו אוסטרליה, מפני שסירב לחזור ולהתגייס לשירות במלחמת העולם הראשונה. הגימלאי האוסטרלי היה שולח לו מיילים מאוחר בלילה ושואל שאלות על המתאבק־הפציפיסט, והוא היה צריך למצוא תשובות בספריות וגם באוסף העיתונות הממשלתי.

אחר כך הוא עבד בלבנות טבלאות אקסל אצל אחד מבושוויק שרצה להביא שלום עולמי. המשכין־שלום נתן מאה דולר במזומן בסוף כל יום עבודה. הוא עשה צום מיצים והתייעץ בשמאנים ומכשפים והיה ככל הנראה מסובך גם בסמים ולבש כיפה לאירועים מיוחדים והעבודה אצלו נמשכה רק כמה ימים, כי התייאש מהשלום וגם העיפו אותו מהדירה.

אחרי המשכין־שלום הוא התחיל לעבוד בספירת מכוניות עבור סקרי תחבורה של העירייה. הם שילמו שמונה דולר לשעה. השעון המעורר שלו היה מצלצל בארבע וחצי לפנות בוקר ובשש הוא כבר היה בפאר רוקוואי, יושב בצומת עם מכשיר ומקליק לפי כל מכונית שעוברת, כל אופניים, כל הולך רגל. הוא היה ממלא טבלאות. היה לו קר והכסף היה די מחורבן אבל הוא אהב לשבת לבד ולראות את הצומת מתמלא ואת השחר עולה. העבודה בכל צומת נעשית בסבבים ויש גם משמרות בזוגות. מבוגר אחד היה מגיע בשש בבוקר לספור מכוניות אחרי שסיים משמרת כפולה במסעדה. בשלב הזה כבר הבנו שהעיר הזו מתחלקת לעולם של שחורים ועולם של לבנים. לפעמים העולמות האלה נפגשים, לפנות שחר, לרגע. רוב הזמן הם מתנהלים בשעות שונות. בקווי תחבורה שונים. בשכונות שונות ובבתי ספר נפרדים.

בטלפון שלו נצברו עוד ועוד קובצי שמע. זו עיר שאי אפשר לצלם. כל פינה בה נראית כמו רגע מסרט או כמו גלויה או כמו הפקת אופנה. הוא הקליט נופים עירוניים קצרים. חמש, עשר שניות. בעיקר ברכבת. את הכריזות על שמות התחנות ועל השינויים של הרגע האחרון. את אנחת הנוסעים שמגלים שהרכבת תעצור רק בתחנה האחרונה. את הרגע הזה של השקט אחרי רחש פתיחת הדלתות ולפני שכולם שועטים פנימה. את הצלילים של הסקסופוניסט על הרציף. את שני הנערים שעולים וצועקים “וואט טיים איז איט? שואו טיים!” רוקדים היפ־הופ, מטפסים על מוטות הברזל, נתלים על התקרה.

בלילות ישבנו שנינו עד מאוחר מול המחשבים וכתבנו דברים בשביל הלימודים. רצינו להצליח אבל האותיות באנגלית הוקלדו לנו לאט ועם שגיאות. הכנו מרק דלעת ופסטה ופטפטנו על הבדימוס־השכחן והמשכין־שלום־הסטלן, על הנואמים המשכתבים את מילותיהם בכנסים. העלינו השערות על המתאגרף־הפציפיסט ושתינו תה, והוא סיפר לי על ההוא של המשמרת כפולה בפאר רוקוואי.

– אולי עשינו את טעות חיינו כשנסענו לכאן.

– די, מאוחר. בואי לישון.

בדצמבר היה קר מאוד ובינואר הוא קנה תרמוס קטן לקחת תה כשהוא יוצא לפנות בוקר.

דיברתי עם המשפחה והחברים מהארץ אבל המעשה כבר נעשה. מרגע שאורזים ונוסעים העולם נשמט ושום דבר כבר לא כמו שהיה. גם מפני ששוכחים אותך, גם מפני שאת שוכחת אותם, גם מפני שאת כבר אינך ולעולם לא תהיי יותר חלק. אין לך מילים בכלל להסביר את הדבר הזה ולהם אין מילים לשאול. מהמרחק חושבים שאת אולי תמיד בחופשה בעיר יפה ושואלים אותך שאלות שכל אחת מהן לבדה מצליחה לגרום לקירות הבית להתגרד בתוך הסיד. נו אז איך בניו־יורק.

באוגוסט הייתה מלחמה בעזה. קראנו חדשות בעברית בשעות הקטנות. ראינו את ביבי במסך המחשב. מנהטן הייתה לחה ודביקה. דברים פוליטיים זזו. היו אנשים כמעט זרים ששנאו אותנו באופן אישי. באוניברסיטה מישהי אמרה לי: הישראלים עושים רצח עם, ולא ידעתי מה לענות לה. היא אמרה לי להתנצל בשם ביבי והתנצלתי אבל זה לא עזר לי ולא עזר לה. היו גם היהודים הציוניים וכשהם שמעו שאני מישראל הם הגיבו כאילו נכנסתי באמצע מסיבת יומולדת. הם היו חביבים אליי אבל לא יכולתי שלא לחשוד שאני עצמי העוגה. הם אמרו לי איי לאאאב איזריאל דיד יו גו טו דה איי.די.אף? איי ואנט און בירת’רייט אנד איי לאבד איט.

– תהיה איתי תמיד

– תישארי איתי תמיד

– כן

– כן

היינו שנינו. וחלק גדול מהזמן היינו כל אחד לבדו. קמנו בשעות שונות. הוא נסע למקומות רחוקים בשביל הפרנסות שלו. לפעמים כשנסעתי איתו ברכבת. האזנו בשקט להקלטות. כמו ילדים שמחליפים פתקים בשיעור וממתיקים תחבולות. הכרוז אמר: וי אפולוג’ייז פור דה דיליי, ואז השמענו לעצמנו בשקט הקלטה שדווקא אמרה דיס טריין איז ריידינג דה אקספרס ליין. צחקנו בעיניים כמו שני אנשים שהשתמטו מתפקידם בעולם.

– אתה החבר הכי טוב שלי

– את החברה היחידה שלי

בסוף ספטמבר היה אמור להיות לי יום הולדת עשרים ותשע, אבל בארבע לפנות בוקר שלפני התעוררנו מהצעקות ואחר כך האמבולנס והאורות והמשטרה. השכנה בקומה שמעלינו קפצה מהחלון. שמענו את האיש שלה צועק בסינית ולא הבנו על מה הם מתווכחים. אחר כך כל האנשים והשכנים שיצאו. עמדנו יחד בחלון וראינו את הגוף הקטן, שדיים חשופים לבנים מאירים בחושך כמו גוף של בת־ים במצולות. רצתי אל השירותים והקאתי. הוא נשאר לעמוד לבד ליד החלון והסתכל על האמבולנס. אמרתי לו לזוז מהחלון והוא לא זז. אני שכבתי במיטה והסתכלתי על התקרה. כל הלילה התינוק צרח מהקומה מעל. בבוקר קראנו בעיתון שזה היה דיכאון של אחרי לידה.

– אתה ישן?

– לא. ואת?

– לא

– על מה אתה חושב?

– אני חושב שזו עיר רעה וקשוחה. שאנשים כאן פצועים מאוד. שהעיר הזו לא תהיה טובה אלינו.

– אני אהיה טובה אלייך

– בואי נחזור הביתה

– אל תדאג

באותו יום דווקא יצאתי מהבית. כתבת מהעיתון המקומי רצתה לשאול אותי שאלות. לא עניתי לה. אבל קניתי בדרך הביתה תפוחים ולחמניות ובימים הבאים יצאתי פחות. הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה שלא עוברים ליד החצר הפנימית שבה היא נפלה. הפרחים היו מעוכים.

הרגשתי עייפה. לא הלכתי אל הלימודים והשתמטתי מעבודתי בתמלול הכנסים. כשהלכתי סילפתי את דבריהם בכוונה. רכשתי לי אויבים שוליים. נציגי שירות בחברות הטלפונים הובילו אותי להתקפי זעם. עקבתי אחר אנשים זרים בפייסבוק. הטינה הועילה לי במידת מה. שעות רבות שכבתי על הספה וצפיתי בטריילרים של סרטים במסך הטלפון שלי. נעתי בין כמה אתרי אינטרנט, ושוב.

– בואי למיטה

– לא רוצה

– בואי לישון

– לא רוצה

התקרה התגבהה מעליי והספה הקטנה הירוקה התמלאה כתמים מהאוכל שלי. כשפקחתי עיניים בבוקר מיד התחלתי לבכות. למדתי את האלכימיה המיוחדת של העייפות: לילות שלמים לא ישנתי ואז לפנות בוקר העולם נעשה שקט ולבן והרגשתי שוחה בתוכו. מעבר לנקודה מסוימת של עייפות את צפה כמו שומן שנפרד מחלב. יש ביכולתך להירדם בכל רגע, כלומר, לכמה שניות להיעלם. וגם להישאר. העייפות הפכה אותי בו זמנית לרגישה מאוד ואדישה מאוד.

– מה קרה?

– יש נשים שלא יוצאות מכל הסיפור הזה. לפעמים הדבר הזה נשבר ואי אפשר להדביק

בשעות הצהריים נרדמתי לפעמים. אהבתי במיוחד את התחושה שכוח גדול ממך יכול לחטוף אותך אל השינה. חלמתי שאנשים פורצים אליי לתוך הבית וקופצים מהחלונות. ידעתי שאלו חלומות לא בסדר והלכתי אל הפסיכולוגית הישראלית המשתדלת ששאלה אותי למה אני בדיכאון. השתדלתי לספר את הסיפור בשבילה כמו עלילה עד ששנאתי אותה ואת שידולינו ההדדיים. בכל מקרה הקליפה הייתה דקה. היא שלחה אותי אל הפסיכיאטר היהודי המכוער מרחוב חמישים ותשע. הוא קיבל אותי בחדר מלא עציצים ופסלים חומים משונים שכל החלונות בו משולשים. הוא רשם לי כדורים ואחרי כמה שבועות יכולתי לישון שוב בחלק מהלילות. בלי הנחמה שבעייפות פחדתי עוד יותר לצאת מהבית. שכבתי על הספה. היו לי שתי תנוחות: אחת כשאני מקופלת, אחת כשאני פרושה.

כל יום הוא הביא לי מהעיר מתנות קטנות. קול של זקנה שרה לעצמה. הכרוז המקוטע שאומר פליז לט דה קסטומרז גט אוף דה טריין פירסט.

לפעמים הלכתי לדברים שהולכים אליהם וניסיתי לחייך לאנשים באמריקאית. נכשלתי בזה עוד יותר. אני לא יודעת להתלבש בקוד הרגשי המעודן. הרגשות שלי תמיד לבושים מעט מידי, מופקר, הכול רואים לי. כשמישהו שאל מה נשמע עניתי בתוכי תהומות ונהרות קרים ותנינים צהובי עיניים. כל שיחת מעלית פרמה אותי ונותרתי עירומה. אנשים נרתעו ממני. נגעלו מגילוי הלב ומגילוי החולשה. גם מי שהייתה לו רק ציפורן יכול לשרוט אותי.

לפעמים אמרתי רק באליהביתהבאליהביתהבאליהביתהבאליהביתהבאליהביתהבאליהביתה.

אבל הכדורים ייבשו לי את הדמעות. הרגשתי ששום דבר בנהרות הפנימיים לא יכול לעלות יותר על גדותיו. אמרתי לו תשמע בכל זאת כל הכבוד לרפואה המודרנית. הוא חזר עם הקלטה של אישה מדברת אל הכלב שלה ואומרת לו סוויטי היי סוויטי. צחקתי ושפכתי את הקפה על הבגדים. חזרתי לישון במיטה.

כפות הרגליים הקרות מחוץ לשמיכה בבוקר הצילו אותי כי הייתי חייבת לצאת ולגרוב אותן. היה שבוע שכמה דברים היו בסדר גמור ואז שוב פעם יום ששום דבר לא עבד. עשיתי את הדברים הנכונים אבל לא הרגשתי נכונה. התנחמתי בכוח הכבידה.

מה ראו מהחלון בחדר השינה: את הבניין ממול, את החלון שסמוך לזה שלנו. את הפיר שאליו בת הים קפצה.

לפעמים החלון התכסה כולו נקודות של שלג וראו פחות. הוא היה מגיע מהחוץ עם אף קר והזקן מנוקד בכתמים לבנים, שיבה ושלג. ניגבתי ממנו את השלג במגבת הקטנה. הרגע בין קרקוש המפתחות שלו ובין הפתיתים הלבנים שנמסו ונספגו היה רגע מאושר. חיכיתי לשמוע את ההקלטות.

– פליז לט קסטמרס אוף דה טריין פירסט

  [תופים ברחוב ארבע עשרה ופתיחת הדלתות]

במרץ הוא הביא לי מתנת יומולדת מאוחרת: אוזניות גדולות ועבות שמכסות את האוזן מבחוץ לגמרי, כמו מחממי אוזניים. כמו מגינים של פקחי תעופה. נראיתי בהן כמו דוב קואלה עצוב עם אף אדום. אהבנו את המראה הזה. הוא אמר שאני דוב מתוק־מריר. בכל פעם שלבשתי את האוזניות הוא חייך.

רציתי לשכוח מיום ההולדת הארור ההוא. אז סיכמנו שהאוזניות יהיו מתנה לכבוד האביב שיגיע. וגם שאף פעם לא אהיה בת עשרים ותשע, אהיה תמיד כבר בת שלושים. יצאתי מהבית במעיל חום גדול ואוזניי קואלה. האזנתי לקריאות מההקלטה. וואט טיים איז איט? שואו טיים. הצעדים שלי חרצו את השלג במדרגות.

אחרי שלושה ימים של גשם השמש זורחת. אנשים לא נשארים בבית ביום כזה, וגם אני צריכה לקום עכשיו ולרדת לשחות או סתם לרכוב לעיר; הכול, רק לא להישאר בדירה כשהיא אורזת, אבל הרגליים נטועות ברצפת העץ וסיבים בלתי נראים מחברים אותי לכיסא המטבח שעליו אני יושבת למעלה משעה, מתבוננת בטבעות החומות שנותרו בכוס הקפה ומקשיבה לרחשים שעולים מהסלון.

שלושה ספרים עבים מוכנסים לארגז, קופסה מתכתית נזרקת על הרצפה, וילון מוסט עד אמצע החלון, משיכה באף, פתיחת ארון ועמידה על קצות האצבעות, שליפת המזוודה הירוקה מהמדף הגבוה, מזוודה נופלת ונחבטת אל הקרקע, הידוק רוכסן עבה, בגדים מקופלים ברישול מוכנסים לתוכה, טיפוף רגליים על רצפת העץ, כניסה לחדר הרחצה.

אני רוצה צלילים אחרים. הישבן מתנתק לאט מהכיסא, בדרך לסלון אני נתמכת במדף הספרים ואחר־כך בכורסה, מתיישבת על הרצפה ומחפשת בתוך כוננית הכוורת שקנינו באיקאה את התקליט של נינה סימון בהופעה חיה. נינה נמצאת בין “ניו־יורק” של לו ריד ל"from her to eternity" של ניק קייב, אני שולפת אותה וחושבת שאחר־כך אמצא לה מקום יותר מתאים, אולי בין בילי הולידיי לאטה ג’יימס. אני מוציאה את התקליט מהעטיפה ומחזיקה אותו בעדינות בצדדים, קמה ומניחה על הפטפון. אני עדיין אוהבת תקליטים, אם כי כבר התחלתי לקנות גם דיסקים. הגמיעות הקלות של המחט כשהיא עוברת בתוך החריץ והקרקוש האנלוגי כשהיא מגיעה לסוף הספירלה ועומדת באותו מקום. אלו הרחשים האהובים עלי ביותר.

בגלל הכבדות הזרוע נשמטת והמחט חורקת על התקליט, הקול של נינה סימון נמרח ומשתבש אבל אז היא משתלבת שוב בחריץ והצלילים יוצאים, פירות מוזרים נוטפי דם תלוים מעצי הצפצפה בדרום של ארצות־הברית.

שירה לידי, רוכנת אל המדף התחתון, ממיינת בקפדנות ומפרידה בין הדיסקים שלה לשלי, הרגליים היחפות כמעט נוגעות בי, אני רוצה לנשק אותן או לפחות להניח עליהן ראש; במקום זה אני לוקחת את הדיסק של פי.ג’יי הארווי שנשאר על המדף ומושיטה אותו לעברה, בלי להסתכל עליה.

“אני משאירה לך אותה.”

“למה?”

“אני לא רוצה אותה.”

היא מניחה בעדינות את ערימת הדיסקים והולכת. השפתיים של פי.ג’יי אדומות ומרוחות כמו גוויית חתול בצד הכביש, בצד האחורי של הדיסק היא מצולמת בשחור־לבן, מישירה מבט אומלל ועכברי, אני זורקת את הדיסק על הרצפה וקמה.

שירה שוכבת על הספה, הרגליים המוצקות והקצרות שלה שעונות על המסעד. היא לובשת את חולצת הטריקו הגדולה עם ההדפס של מרלין מונרו בסגנון אנדי וורהול, התחתונים הפרחוניים מבצבצים מהצד.

“קטינקה לא חזרה,” אני משחררת את המילים והן שורטות את הגרון בדרכן החוצה.

“שוב?”

“כבר מאתמול בלילה.”

“חיפשת אותה?”

“כן, מוקדם בבוקר.”

“טוב, אז גם אני אצא לחפש.”

היא מתרוממת מהספה ומורידה את החולצה, השדיים הגדולים שלה אסופים בחזייה שהייתה פעם סגולה ועכשיו היא חומה דהויה. היא רזתה בשבועות האחרונים וזה מדגיש את הקימורים במותניים ובישבן. היא מרזה בשבילו, לא אוכלת, רק שותה קפה ומתאפרת כל יום לפני שהיא יוצאת, אבל עכשיו הפנים שלה לא מאופרות וקצת ירקרקות. היא משחילה על עצמה את השמלה האפורה, הא־סימטרית שקנתה בביקור האחרון בתל־אביב ואת כפות הרגליים מכניסה לכפכפי עץ, את כל זה היא עושה מבלי להסתכל בי, כאילו אני לא עומדת באותו החדר. היא פונה לדלת, לוקחת את צרור המפתחות שמונח על השידה, שמה בכיס הגדול ויוצאת. אני יוצאת אחריה וסוגרת את הדלת בטריקה.

שירה פותחת את פח הקומפוסט ודוחפת את הראש פנימה, היא יודעת שקטינקה לא שם אבל היא אוהבת את הריח שמזכיר לה את המושב שבו היא גדלה, לי הריח של הריקבון עושה בחילה. שירה ממשיכה לכיוון הפארק. אני מגששת אחר קיר שאוכל להישען עליו, צועדת לאחור ונתקלת בחומה הקטנה, מטילה את משקל הגוף על האבנים ומרגישה את הגיריוּת שלהן על הגב.

למעלה בחלון של הדירה שלנו יש מישהו שעומד ומסתכל בי. “יש מישהו בדירה שלנו,” אני קוראת, אבל שירה כבר רחוקה. הוא מוכר לי, האיש בחלון, יש לו שֵׂער שחור וארוך, שפם זנבות עבה וזקן מלבני. החלון נפתח. זה פרנק זאפה שמציץ מהדירה שלנו. הוא מנופף בידו, אני מרימה יד חלושה, מנסה לסמן לו שלום.

“היי ילדונת,” הוא קורא מלמעלה. “מה זה הפנים החמוצות האלו? תראי אותי, מת מסרטן ועדיין שומר על קוליות.”

“היא עוזבת,” אני מנסה להסביר.

“רק אל תפלי למלכודת הנוסטלגיה, בייבי…”

“היא עוזבת אותי.”

הוא דוחף את הראש החוצה ומתחיל לנאום, “כשאת מחשבת את משך הזמן בין אירוע מסוים לבין הרגשת הנוסטלגיה לאירוע זה, נראה שהמרווח ביניהם קטֵן בכל דור. בקרוב מחזורי הנוסטלגיה יתקרבו כל כך זה לזה עד שאנשים לא יוכלו לעשות צעד בלי להרגיש נוסטלגיה על הצעד שעשו הרגע.” אני מתכופפת, מרימה אבן קטנה וזורקת לעבר הפנים המרוצות של אדון זאפה. שירה עומדת על השביל ומביטה בי.

“קטינקה לא שם,” היא מצביעה לאחור.

“היא מתה.”

“חתולים שבדים לא מתים.”

בדרך חזרה לדירה התחת העגול שלה בולט מתוך השמלה ומרקד כשהיא עולה במדרגות, אני מושיטה יד קדימה, לדחוף פנימה אל תוך החריץ כדי לבקע אותה לשניים, אבל שירה מקפצת מעלה במהירות ומשאירה אותי משתרכת מאחור. כשהיא מגיעה לדלת היא עומדת קרוב אליה ולא פותחת מיד, הנשימות שלה כבדות והכתפיים עולות ויורדות בהגזמה, כאילו היא עומדת לעלות לבמה או להיכנס למקום זר ומסוכן, מהכיס העמוק היא שולפת את צרור המפתחות הקטן, חוץ מהמפתח של הדירה יש שם עוד שני מפתחות, המוזהב לשרשרת של האופניים והקטן לתא שלה ב"פילם־אקדמי". המפתח נדחף לחור בהתכוונות מוגזמת, היא פותחת את הדלת במאמץ רב, ואז נעלמת אל תוך הדירה.

בפתח עומדים שלושת הארגזים שלה כמו שומרי סף, אני בועטת בהם בדרכי פנימה, אבל הם נשארים אדישים ודוממים.

הטלפון מצלצל. אני לא רוצה לענות. גם שירה לא עונה. היא שונאת לענות לטלפון. הוא ממשיך לגעור בנו בצילצולים שמרעידים את הבית.

בחדר השינה אני מנתקת את הטלפון מהשקע ונשכבת על המיטה, דוחפת את האף עמוק לתוך הכרית שבצד שלה, ממלאה אותו בריח הספוג בתוך הסיבים, הוא חריף ומתכתי, חודר כמו תער ופוצע נימים, הנחיריים מתמלאים שוב ושוב והריח לא נגמר. אני מורידה את הציפית, מקפלת לגודל של ארנק ומכניסה למגרה שלצד המיטה.

“אמרתי בלי נוסטלגיה…”, מגיע קול ממעמקים. אני מתכופפת ודוחפת את הראש מתחת למיטה, שם, ליד ארגז המצעים יושב פרנק זאפה זעיר שמחייך אליי, הוא זוחל החוצה, מתנפח לגודל רגיל ומתיישב לידי.

“אמרתי לך שהדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות זה לשחות בים הנוסטלגיה העכור.”

“זאת שורה בשיר שלך?” אני שואלת.

“לא, זה השיר שלך, בייבי,” הוא קורץ לי ונשכב לידי, מניח את הרגליים על המיטה בלי לחלוץ את מגפי הבוקרים השחורים שלו.

“אני משחירה מבפנים, זאפה,”

“אז תתרכזי!”

“במה להתרכז?” זאפה קם, פותח את דלת הארון ונעלם לתוכו. אני נועצת עיניים בתקרה, מנסה למצוא שם משהו להתרכז בו, אולי כתם או סדק, אבל התקרה חלקה ונקייה. החדר מואר באור של אוגוסט שלא מרפה יום ולילה, השמש הארורה מסרבת לשקוע, אני מכסה את הראש בשמיכה כדי לזכות בכמה דקות של אפלה משככת. מהסלון לא עולים עוד רחשים, אני קמה בבהלה, אולי היא כבר הלכה.

שירה שרועה על הספה בעיניים עצומות. אני פותחת את המגירה הגדולה בשידה ומוציאה משם את הפנסוניק, מכוונת את עדשת הטלה אל אצבעות הרגליים שלה ולוחצת על הכפתור, אפשר לשמוע את התריס של המצלמה נפתח ונסגר במהירות. אני עוקבת אחרי מתאר הגוף, הירכיים, הבטן, השדיים, הצוואר, הפה והעיניים. האצבע לוחצת שוב ושוב על הכפתור. העיניים שלה נפקחות. היא מתבוננת בי בפחד ואז מניחה את היד על הפנים.

“מאריה, בבקשה די.”

האצבע לא מפסיקה ללחוץ על הכפתור, העין צמודה לעינית.

“בבקשה, תפסיקי!”

היא מתיישבת על הספה, המצלמה מכוונת אל הפה שלה.

“די, די, די,” היא מייללת ומכניסה את הראש בין הרגליים.

אני בורחת למטבח, מניחה את המצלמה על השולחן ופוקדת על עצמי, עכשיו תלכי לכיור. עכשיו תפתחי את המים. עכשיו תטפטפי סבון על המברשת. עכשיו תשטפי כלים. אני שומעת רק את זרם המים, כוס נשטפת מבפנים ואז מבחוץ ונתלית על הוו לייבוש, סיר נחבט בכיור הנירוסטה בשאגה מתכתית. זה מה שקיים. אין סלון ואין חדר שינה וחדר רחצה ודלת וארגזים. יש ערימת כלים וכיור עגול ומים. זהו.

מכסה של סיר נופל ממשטח הנירוסטה אל רצפת הלינוליאום, מסתובב כמו סביבון, ומשמיע צליל מעגלי עמום עד שנעצר. שירה נכנסת, השֵׂער הארוך שלה מסורק ומבריק, היא הספיקה למרוח אודם ולצייר פסים כחולים על העפעפיים, החיות האדמדמה חזרה לפנים שלה. אני מתכופפת להרים את המכסה ומניחה אותו שוב על המייבש, אחר־כך מסתובבת לכיור, שולה מזלג מהמעמקים ומסבנת אותו ביסודיות, מרגישה את המבט שלה נעוץ בגב שלי.

“את לא יכולה להסתכל?”

אני מסבנת בין החריצים של המזלג.

“פתאום את לא יכולה להסתכל? כל היום את עוקבת אחרי ועכשיו את מפנה את הגב?”

אני מסתובבת, מחזיקה את המזלג המסובן ביד.

“פשוט תרביצי לי ותגמרי עם זה,” הידיים שלה שלובות על החזה והגבות מכווצות.

“מה?”

“את רוצה להרביץ לי, אז פשוט תעשי את זה, הנה אני מציעה לך, בבקשה, פשוט תעשי את זה ונגמור עם העניין.” היא מפנה אליי את הלחי כאילו הייתה ישו.

“זה לא סרט שאת מביימת עכשיו,” הסבון שהמזלג מטפטף על כף הרגל שלי.

“מאריה, פשוט תרביצי לי, כי אני לא יכולה יותר, תשחררי אותי.”

“עוד מעט את תיקחי את הארגזים שלך ותלכי מפה ותהיי משוחררת ממני. לא תצטרכי לראות אותי. והשנתיים האלו יוכלו להפוך לאנקדוטה שתספרי לאנשים חדשים שאת פוגשת.”

“אז זה העניין,” היא נשענת על השולחן שחורק תחת גופה.

אני מציירת מעגלי סבון בבוהן על רצפת הלינוליאום הרטובה.

“אני לא מכירה אותך. חשבתי שאני מכירה אותך, אבל אני לא. אני מכירה כל הבעה שלך ואת הריח שלך, אבל אותך אני לא מכירה. חשבתי שאני מכירה, אבל מסתבר שאני לא. את פוסחת עלי כמו על ערוץ רדיו. נמאס לך מג’אז אז בסיבוב קל של המחוג את עוברת לקלאסי.”

“כבר דיברנו,” היא מתחילה, אבל אני קוטעת אותה.

“את רוצה שיהיה קל, תרבותי, רוצה שנצא יחד לסרט? לקפה? אני לא יכולה, שירה.”

אני זורקת את המזלג לכיור ויוצאת מהמטבח, משאירה אחרי עקבות לחות.

מורידה את נינה סימון מהפטפון, ומכניסה את התקליט בזהירות לעטיפת הפרגמנט ומשם חזרה למדף, ליד בילי הולידיי. בין העטיפות מחייך אליי מארווין גיי, שמשעין את הראש על היד, מאחוריו הרקיע האורבני של ניו־יורק בלילה, על אחד מגורדי השחקים מורה השעון חצות. מארווין מסתכל ישר אליי, גם כשאני מטה את העטיפה ימינה או שמאלה הוא ממשיך להסתכל בי, כמו התעתוע של המונה ליזה.

התקליט מסתובב ומארווין שר “What’s going on” אני שרה איתו “What’s going on” וזאפה שיושב עכשיו על הכורסה מצטרף בקול המיוחד שלו “What’s going on”. כשהשיר נגמר אני שואלת את זאפה למה הוא מתעקש לשגע אותי ומה אני אמורה לעשות עם כל האמירות הסתומות שהוא זורק לאוויר. “את הזמנת אותי,” הוא טוען, “אני פה בשבילך.”

“בסדר, תישאר,” אני נכנעת. אחרי שתיקה קצרה מארווין ממשיך לשיר הבא.

שירה נכנסת, זאפה מתנדף אל תוך החריץ שבין מושב הכורסה למשענת. העיניים שלה נפוחות אבל האיפור, באורח פלא, לא נמרח. היא סורקת את הסלון, בודקת אם שכחה משהו ששייך לה. על כל הדברים המשותפים היא ויתרה מראש. מן הרואיות כזאת של הצד הנוטש.

הצלצול בדלת מאבן אותי. שירה הולכת לפתוח את הדלת, בדרך היא מעיפה מבט קצר במראה הגדולה, טופחת על השֵׂער ומנגבת את העיניים. רגע לפני שהיא נעלמת במסדרון אני רואה תחילתו של חיוך שמתהווה על פניה. לא נשמעים דיבורים, רק קולות חיכוך, אחר־כך לחישות לא ברורות וגרירה של ארגזים. המבט שלי נעוץ בתקליט המסתובב. אני נושמת לפי קצב הסיבובים.

שני זוגות רגליים יורדים בכבדות במדרגות, זוג רגליים אחד עולה בחזרה, ארגז משייף את רצפת העץ ואז מורם בתנופה, ירידה מהירה יותר במדרגות, ללא דיבורים, כמו מבצע שמתוכנן מראש עד לפרטים הקטנים. שלושה ארגזים, שקית גדולה ומזוודה ירוקה, וזהו, אולי נשארה מאחור סיכת שֵׂער זנוחה באחת המגירות או חוברת שמתחבאת בין שני ספרים, לא יותר.

מארווין מפסיק לשיר אבל התקליט ממשיך להסתובב, שירה נכנסת לסלון, אני לא מסיטה את המבט אבל יכולה לראות את קצה גופה בזווית העין. היא לא אומרת דבר, רק עומדת. הלב מהדהד ספירה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, בשלוש־עשרה היא מנתקת מהטבעת של מחזיק המפתחות את המפתח של הדירה, מניחה על השולחן, מסתובבת והולכת. אחר־כך הדלת נטרקת. התקליט ממשיך להסתובב ללא תכלית.

“זאפה,” אני לוחשת, “היא עזבה.” זאפה שוכב על הרצפה, הפנים הצועניות שלו שלוות, “בייבי, את צריכה לצאת מפה.”

“אני לא יכולה לזוז.” זאפה קם ומרים אותי על הידיים הגדולות שלו, אין לו ריח וגם לא משקל אבל הוא מצליח לשאת אותי. הוא פותח את הדלת ומוריד אותי במדרגות, “הדלת נשארה פתוחה,” אני אומרת, אבל אנחנו כבר בחוץ, באור הקיץ האינסופי, עוברים את הקיוסק הקטן של הגלידות ויורדים בשביל שמוביל אל המים.

האוויר קריר ואין איש על הצוקים, זאפה מקפץ בין הסלעים ויורד עד המים. הוא מוריד אותי בעדינות ואני מרגישה איך האבנים פוצעות את כפות הרגליים היחפות. הנשימה שלי נעתקת כשהגוף חודר אל תוך המים הקפואים. אצות מלטפות את כפות רגליי, אחת מהן מסתלסלת על הקרסול ומושכת אותי אל המעמקים, מסביב הכל שחור, “לכאן!” צועק זאפה מהקרקעית העמוקה, “רצית חושך.” אני לא רואה אותו, רק שומעת צלילי גיטרה חשמלית, אני רוצה להגיד “זה נפלא, זאפה…” אבל כשאני פותחת את הפה מים חודרים פנימה, ממלאים את הריאות והבטן. זאפה פורט על המיתרים לידי. האצות עוטפות את הגוף, משתרכות סביב הבטן והרגליים והידיים, אני מצטנפת בתוכן ונעלמת.

“חתיכת דרמה”, שר זאפה, “לא הגזמנו קצת?”

“לא הגזמנו קצת? לא הגזמנו קצת?” עונות לו האצות במקהלה.

פרנק זאפה

באחד מלילות חורף 1987 כיסה ערפל את פסגת ג’בל בלאט. עשיתי את דרכי מאזור המגורים אל עמדת השמירה והתצפית בצפונו של מוצב כרכום – מוצב קטן שניצב בראש ההר וחלש על הגזרה המערבית של רצועת הביטחון. למרות הדרך הקצרה, שכבר עשיתי עשרות פעמים בעבר, גיליתי בהשתאות כי מחמת הערפל אני מתקשה לאתר את העמדה. מעולם לא נתקלתי בערפל שכזה – כבר בשעות הערב הוא החל להיאסף קרעים קרעים אל ראש ההר, וסביב חצות כבר רבץ עלינו בחשיכה ענן כבד, סמיך וחסר תנועה. רק כשהגעתי קרוב מאוד לעמדה הבחנתי בהילה מרחפת – אור המנורה הקטנה שליד דלת הכניסה. נכנסתי פנימה והצטרפתי אל חברי לאותה משמרת.

העמדה הצפונית מוקמה בתוך מכולת ברזל שנקברה באדמה כדי מחצית גובהה, כך שפלג גופם התחתון של הנמצאים בתוכה היה מוגן מירי, וחלונות התצפית הרחבים מוקמו מגובה בית החזה שלהם ומעלה. מבחוץ השיקו החלונות לקו הקרקע, כך שכאשר עמדו חיילים מחוץ לעמדה, ברכיהם התנוססו בגובה עיני החיילים שבתוכה. בימים כסדרם נפרש מן העמדה למלוא העין נוף מרהיב של הרים טרשיים מנוקדי שיחים, שבשיפוליהם כפרים קטנים וסביבם שדותיהם המעובדים. רחוק יותר אפשר היה לראות כמה עיירות גדולות ואת שמה של אחת הבולטות שבהן אני זוכר עד היום – יעטר. ממערב השקפנו אל רצועת החוף, מאזור ראש הנקרה ועד פאתי צידון, שאוניות מסע גדולות עגנו תמיד בכניסה לנמלה, ממתינות לתורן להיגרר לתוכו. בשעות הלילה השתנו המראות: חוץ מאוטוסטרדת החוף הרחוקה והמוארת תמיד, כמעט שלא הייתה תאורה בצִדי הכבישים או ברחובות הכפרים, כך שהאורות בחלונות הבתים ריחפו בשמיים השחורים כלהקת גחליליות עד שכבו בשעה מוקדמת. הכפרים נעלמו אז לגמרי, ואפלה צלולה נפרשה בינינו ובין העיירות הגדולות שנותרו תלויות מולנו במרחק.

באותו לילה בחורף 1987 לא נשקף דבר מבעד לחלונות התצפית, למעשה, כמעט ולא ראינו אפילו את משקופי החלונות עצמם – רסיסי מים זעירים זרמו בעדם ללא הפסקה ומילאו בדחיסות את חלל העמדה. ענן הערפל החזיר לעינינו בבוהק עז את אלומת האור שבקעה מן הזרקור המופנה אל גדר התיל ההיקפית, ולכן הזדרזנו לכבותו. כיבינו גם כל מקור אור אחר כדי לטשטש את מיקומנו ככל האפשר. אם איננו רואים אותם, חשבנו, לפחות נקשה עליהם לראות אותנו. החרשנו את מכשירי הקשר וסיכמנו בינינו שנשמור על שתיקה מלאה לאורך המשמרת כולה. ישבנו דוממים באפלה הדחוסה, והקשבנו.

ידעתי שאם יחליטו לוחמי חיזבללה להתגנב אל עבר המוצב בחסות הערפל, לא נוכל להבחין בהם עד שיגיעו אל אדן החלון ממש. אף שהשתדלתי להימנע מכך, הציפו את דמיוני מראות קשים – דמיינתי אותם כורעים ברך מחוץ לחלון ופותחים לעברנו באש מטווח של מטר וחצי, או מדלגים פנימה אל תוך העמדה ומשספים את גרונותינו בסכינים. דמיינתי אותם צועדים שפופים מחוץ לחלון מבלי שישגיחו בקיומנו, ברכיהם בגובה עיניי, ואת עצמי דמיינתי דורך בנחישות את נשקי ויורה. שמתי לב שהבהייה הממושכת בענן החושך דורכת ומעייפת אותי שלא לצורך והחלטתי לעצום את עיני בלי להירדם. ככל שחלף הזמן התכנסתי אל תוך עצמי, עטוף מכף רגל ועד ראש בשמיכה שבודדה אותי מפני ההתרחשות החיצונית והגנה עליי מפניה. נשארתי לבד, נרגעתי מעט, התמסרתי לשקט – ואז שמעתי את הקול המבעית ביותר ששמעתי מעודי, ושתי השניות המבהילות בחיי החלו את מהלכן.

הקול הנורא התפרץ באחת וללא כל אזהרה או הדרגה הוא נשאג ונצרח התפוצץ ונשבר באוזני, קורע מעלי את שמיכת המגן שהתעטפתי בה. הקול בקע מכל עבר בעוצמה כה רבה עד שחשתי כי הוא מנפץ את צלעותי ובוקע גם מתוכי. למשך שתי שניות, שתי שניות ארוכות, נותרתי חשוף מול מה שהקיף אותי והתפרץ לתוכי ומתוכי מבלי שאדע עליו דבר. שלחתי מבט מהיר אל חברי לשמירה: מצבו היה זהה למצבי. שנינו השמענו צעקת בהלה קצרה וכשלנו לאחור. עוד לפני שהספקתי לשלוח את ידי אל הנשק התלוי על צווארי – השתתק הקול. במעורפל ראיתי תן יושב כמטר וחצי מאתנו ובגובה פנינו, על אדן חלון התצפית.

התן, שנבהל מנוכחותנו ומתנועתנו הפתאומית, חדל מיללתו. הוא ניתר ונעלם אל תוך הענן. אני מעריך כי מחמת הערפל, אותו תן אומלל לא ידע אפילו שהתקרב אל העמדה, משום שבדרך כלל הקפידו התנים לשמור מאיתנו מרחק. בשעות היום יש וראינו אותם מלכסנים לעברנו מבט מפוחד בעודם מתגנבים אל צפרדע האשפה, ובלילה שמענו את יללותיהם הרמות מהדהדות בהרים, מגיעות אלינו מרוככות ועגולות מן המרחקים הגדולים שנפרשו לפנינו.

חברי לשמירה ואני התעשתנו, הזדקפנו, חזרנו אל קדמת העמדה, טפחנו זה על שכמו של זה, החלפנו כמה מילים וחזרנו אל הישיבה הדמומה. ניסיתי להסדיר את קצב פעימות לבי; מפל רסיסי המים המשיך לזרום כל העת מבעד לחלון התצפית שמולי. חשתי שהרע מכל כבר מאחוריי. בסוף המשמרת חזרנו לחדר המגורים ובבוקר, עם התפזרות הערפל, סיפרנו לאחרים בהתרגשות, בחצי צעקה, על ההרפתקה הלילית. דיווחתי באריכות על הבהלה שאחזה בי. דומני שכדי להמחיש את הדברים השתמשתי בתיאורים כמו “חשבתי שאני מת”, “כמעט השתנתי במכנסיים מרוב פחד” ו"ירד לי הלב לתחתונים", אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, את הזעקה המבוהלת שנתמלטה מפינו, ואת המעידה המטופשת לאחור עוד לפני שהושטנו יד אל הנשק, העדפנו שנינו שלא להזכיר. בכל זאת, היינו גברים צעירים, בני עשרים, וזה לא היה דבר שיש להתגאות בו.

בצהריי היום שאחרי ליל הערפל עליתי למשמרת בעמדה. הנוף שב ונפרש מול עיני עד למלוא המרחק – יעטר, צידון, כביש החוף – לראשונה בחיי שמחתי לראותם, נטועים לבטח במקומם. השמש זרחה. התענגתי על היכולת לזהות כל תנועה ולו הקטנה ביותר במרחב שנפרש ביני לגדרות המוצב, ביני לעמק המנוקד בשיחים, וביני לעיירות הגדולות במעלה ההר. ראיתי הכול, חשתי נינוחות גדולה, ואז בבת אחת נזכרתי באירועי הלילה. תחילה הופיעו כמה תמונות, אחר כך הופיעה צמרמורת קצרה ואחריה, ניבט אליי כל מה שאינני רואה ובכל זאת הוא שם, אורב תמיד בקפלי האוויר הצלול והקר.

יללת תנים

בפרק זה מנסה מר למפל לפרוץ לכיוון הים

ומר למפל האזין לאינטרלוד הראשון מתוך ארבעת האינטרלודים שנושאם הים (Four sea Interludes) שבאופרה פיטר גריימס שמכונה השחר (Dawn) וחשב שאולי מוטב לקרוא להם “ארבעה קטעי ביניים שמתארים את רחש הים והמולת השוכנים לצִדו” ורעש השכנים הפריע לו להתרכז ובעבור מר למפל השכנים שחשב עליהם כשאמר לעצמו “שכנים” היו בעיקר השכן מלמעלה שהיה מתלונן על שכנתו מלמטה וכתב השכן שמלמעלה מכתב לשכנה שמתחתיו והדגיש שבגללה מיטתו רועדת ורוקדת ואף מקפצת בלילות ותיאר לה את הסבל שעובר עליו מדי לילה ואיך שהתקתוקים במכונת הכתיבה משנעים את המיטה שלו בחדרו מהצד הדרומי שפונה כלפי הרחוב אל הצד הצפוני שיש בו כלי עם דג זהב וברגע שהתקתוקים במכונה נפסקים נזרק הוא מהמיטה אל עבר הרצפה כאילו מישהו משך במחי יד אחת את הסדין מעל המזרן כאותו חילזון שטיפס על קיר ואיבד אחיזתו ושאם לא די בשכנם המשותף היינו מר למפל ששומע את אותה מנגינה ערפילית שוב ושוב כל היום הרי היא היינו השכנה ממררת את חייו ומקשה עליו את מאבקו האחרון במחלה שנאחזת בו ומסרבת להשתחרר מגופו כצלצל ללא חוט ועומדת לקצור את חייו בקלשון חלוד והיא היינו השכנה הייתה עסוקה בלכתוב לשכן שמעליה שהיא רואה בו את התגלמות הרוע במכתב תחינה שבו ביקשה את רחמיו ושיפסיק להרעיש בלילות ושדפיקות מרושעות ברצפה באמצעות מקל ההליכה מונעות ממנה לישון ומפחידות אותה והיא היינו השכנה בדיוק עסוקה בכתיבת מאמר על היונה מתיבת נוח שיצאה לבדוק את מצב המים ושחזרה לתיבה לא בגלל שלא היה לה לאן לעוף אלא בעיקר כי התגעגעה לבן זוגה שהיה מן הסתם היחיד שנשאר מבני מינה והיא נואשה מזה שלא מצאה קרובי משפחה והיא היינו היונה הבינה שאם היא רוצה צאצאים עליה לחזור לתיבה ולא מצליחה השכנה בניסיונה לתאר את אסונה של היונה ושולפת היא בעצבנות את הנייר ממכונת הכתיבה שוב ושוב וככל ששמע מר למפל את רחש הים בקטעי הביניים חש שאין לו היינו לים התחלה או ייעוד ורצה מר למפל גם כן לפרוץ החוצה למקום שאינו חייב לעשות בו דבר ואינו חייב דבר לאיש ולהשאיר את עולמו שלו מאחור וניסה מר למפל להכניס את ראשו לתוך הרמקול ולא הצליח ואף חבט את ראשו בקופסת העץ והסתכן בהתחשמלות ובהתמגנטות ומכיוון שכך החליט מר למפל לשלוח שליח מטעמו שיספר לו על הים ותחילה חשב על עגור אבל נזכר שבים עדיפים שחפים והלך למקרר וראה שם דג קפוא מסוג קרפיון והפשיר את הדג במים חמים אך לא מדי ומשנתרכך הדג אחז בו בעדינות בשני צדדיו וזרק את הדג על רמקול המוזיקה בעוד קטע הביניים שנושאו השחר מתנגן והכול בתקווה שהדג יצוף על הגלים והדג המת נפל על הרצפה ונחבל וככל שניסה שוב ושוב מר למפל לא הצליח לנתק את הדג מכוח המשיכה של עולמו ולבסוף לא רק שהדג נשאר בחדרו אלא התפרק על הרצפה בסוג של קרקור חרישי כתרנגול ומר למפל חשב שאולי עדיף לקחת בעל חיים שמתעורר בחוג הגדי והולך לישון בחוג הסרטן והלך לספרייה שלו ופתח את האנציקלופדיה בערך לווייתן וגזר את תמונתו של הלווייתן הכחול בזהירות רבה מבלי לצאת מהקווים ואחז בה היינו בתמונתו של הלווייתן בשתי ידיו כשם שמחזיקים עוף בעל מוטת כנפיים איתנה והלך מר למפל לחלון חדרו ובדק את השמיים דרך הסורגים אם הגיעה שעת השחר כנושא הנגינה בקטע הביניים הראשון וקירב את הלווייתן אל הרמקול והגביר את המנגינה באופן שלא ישמע את השכנים שלו דופקים ברצפה ומתקתקים במכונת הכתיבה וספר עד שלוש ובהינף אחד בכל כוחו שחרר את הלווייתן שנזרק לתוך צלילי המים המוקלטים והתיז הלווייתן רסס אדיר של מי מלח לתוך החדר על בגדיו ופניו של מר למפל והלווייתן התקשה תחילה לשחות ולפרוס את כנפיו כי לא רק שהיה שנים רבות מחוץ למים ולא די שהיה לחוץ בתוך ספר המסודר לפי אלף בית אלא שהתמקם בין הערך לוהט לערך לוז ולמזלו משהו מהערך מנטרה שלא היה כה רחוק מלווייתן חלחל לראשו ושמר על שפיותו והנה תוך רגעים מספר התחיל לשחות בכל כוחו ולהלום במים ולהתגלגל על הגב ומר למפל שמע אותו במנגינה כי הכיר את כל הצלילים שבאינטרלוד וידע להבחין בתוספת הצלילים העיליים מתנועתו של הלווייתן והלווייתן הרגיש את הרוח ואת המלח והרים את ראשו מחוץ למים וראה רק ים לכל כיוון מאופק עד אופק ומר למפל עמד מול הרמקול ושמע את הצלילים ודימה עצמו מרגיש את הרסס הקפוא של מימי האוקיינוס ושמע את הצלילים הדקים של השחר ואת קולו של הלווייתן מהדהד בראשו בחוזרו על המנטרה Jai Guru Deva OM ומר למפל ביקש את הלווייתן ספר לי מה אתה רואה ומה אתה מרגיש והלווייתן שהיה די זר בים הרגיש רק את הרצון להמשיך עוד ועוד קדימה כמו קטר קיטור על מסילה ללא פסי האטה שאין בה הגבלת מהירות ואין לצִדה שלטי אזהרה וככל שניסה הלווייתן לחשוב על משהו לא הצליח לחשוב על דבר זולת המנטרה Jai Guru Deva OM ורצה הלווייתן לתור רחוק ומהר ולברר מה עלה בגורל חברתו הלווייתנה שלא הצליחה כמוהו לשרוד בן דפי המידע והוא היינו הלווייתן והיא היינו הלווייתנה היו נאהבים וידועים בציבור הדגים והיו משחקים תופסת יבשות ורוקדים לאור הירח בלי בגדים בעודם משתקפים בכתמי השמן ולוקחים את הקריל ממש לריאות והיו מתחרים בידיעת הארץ וחדים זה לזה חידות כמו למשל איך הכי כדאי להגיע לדלהי מאגם מישיגן ואיפה שוחים מארגנטינה לאנגליה במכת זנב אחת מבלי להוציא את הראש והיה לה חיוך כזה יפה שהנצנוץ של דגי הכסף בשיניים האיר את הלילה והם היו משפריצים מים זה על זה ומתחרים מי יחזיק זמן רב יותר מחוץ למים ומשחקים הורדת זנב עד שיום אחד שניהם שמעו את השריקה באוויר אבל רק היא הרגישה את הצלצל ננעץ לה בבשר שבין הצלעות ואת חוט השפגאט נמתח ולא עזרו תרגילי ההתחמקות שכל לווייתן קטן מכיר עוד מהימים ששיחק בחבל הטבור כי זה רק החמיר את המצב וכמה שמשכו יותר ונאבקו יותר זה רק כאב יותר והוא ראה אותה נגררת אל מחוץ למים וכל שנשאר להם לעשות זה להביט זה לזה בעיניים ולהרטיב את הים בדמעות ולהישבע אמונים והוא נשאר בשלולית אדומה לזמן מה עד שהים תיקן את עצמו והיה הלוויתן מכתים את גופו בשמן מספינותיו של בני האדם כשם שבני האדם מרחו על עולליהם את שומנה של הלווייתנה ומר למפל עמד חשוף אל מול הרמקול ושמע את נגינת קטע הביניים שנושאו השחר ונשם נשימות עמוקות ורצה לחוש את החופש בין הצלילים ושמע רק את המנטרה Jai Guru Deva OM חוזרת שוב ושוב ורצה מאוד לעמוד על גבו של הלווייתן ולהתכופף לרגע כשהם חוצים את קווי הרוחב ואת קווי האורך שמסביב לכדור והוא רצה להגיע עם הלווייתן עד לקוטב ולראות דובים וכלבי ים ואולם מר למפל נישאר בחדרו והלווייתן מצִדו חזר על המנטרה שלו Jai Guru Deva OM ומר למפל חש את הלווייתן מתרחק ואפילו המיית המנטרה נחלשת מרגע לרגע והינה דימה מר למפל שהוא שומע בין צלילי האינטרלוד את המסר הבא מהלווייתן מר למפל תודה ששִחררת אותי מכל הידע הרב שהיה סביבי בספר ואני רואה את השמיים שלא דרך סורגים ורצה גם מר למפל עצמו למחוק מראשו את שידע ורשם על פיסת נייר את שמסר לו הלווייתן והנה שמע מר למפל מסר נוסף בן הצלילים וכתב על הנייר מר למפל תודה הנה אני שוחה לשם ואחר כך בכיוון ההפוך ואחר כך אחורה ואין בראשי מחשבה אחת זולת המנטרה Jai Guru Deva OM שחוזרת על עצמה שוב ושוב ואיני מתלבט בדבר ואיני שוקל דבר ואין דבר אחד שעדיף על דבר אחר ואין סדר לדברים ואין עיקר ואין טפל ויכול אני לומר את שאני חפץ גם כשפי מלא מים ויכול אני לזמר את שאינני חפץ ואף לא לומר דבר וכל שמוחי עסוק בו אם בכלל מסתכם בכמה מילים שאיני יודע מה פשרן שנעות במעגלים בראשי בכוח עצמן ואיני מכיר לווייתן אחר ואין לווייתן אחר שמכיר אותי ויכול אני להיות כל דבר שאחפוץ ויכול אני שלא להיות דבר ויכול אני להיות כמה דברים במקביל ושלם וחלקו בו זמנית וכל שידוע לי הוא שהמים חולפים על עורי והם אינם נגמרים ושהשמש מופיע בשחר ושזה ממש נחמד ואין לווייתן שחייב לי ואינני חייב דבר לאף לווייתן ושוחה אני במעגלים שאת קוטרם ברצוני אני מאריך וברצוני מקצר אך אינני רוצה דבר זולת שיזרמו עליי המים ויקפיאו אותי ויחממו אותי ואם אעלם לא אחסר ללווייתן או אדם והתחילה ידו של מר למפל לכאוב כי למסרו של הלווייתן לא היה סוף ולא הרפה הלווייתן ממסרו ושגם אם ארד לביקור במצולות היכן שמחכים לי דיונוני הענק האדומים גם אז לא אחשוב ולא אירא מדבר כי המנטרה עימדי ואיני יודע עליי דבר אפילו איך נראה חלקי האחורי ולמה בכלל אני שוחה ולמה שמו דווקא אותי בתוך הספר אך האמת שאין לכך כל חשיבות בעיני וכל שחשוב לי הוא לנוע ומהר פעם לכאן ופעם לשם ולהרעיש את המים שמסביבי ולשמור את ראשי שקט עד כדי שעמום ואם במקרה עולה בי מחשבה או מחלוקת הרי מיד היא מתמוססת ומתיישבת בכוחה של המנטרה שמתפתלת סביב עצמה סחור־סחור כסחבה נוטפת ואורח אני בים ואין הים שלי ואין לי דבר זולת עצמי שגם זה לא ממש ברור לי ויודע אני שאני בא מאחורי וממשיך לפני ושאולי יפלח גם אותי צלצל ואולם אין ביכולתי לעשות דבר בעניין וגם איני מעוניין ואין לי זיכרון ואין לי עבר ועושה אני דבר אחד בלבד היינו נע קדימה ושומר את ראשי ריק ממחשבות באמצעות המנטרה Jai Guru Deva OM וידו של מר למפל כבר עייפה ואף כאבה והשבשבת שהייתה על גג ביתו של מר למפל נעה פעם לכאן ופעם לכאן והמיטה נעה משמאל לימין ומימין לשמאל והתקתוק נמשך והדפים נתלשו ממכונת הכתיבה והשכן מלמעלה נזרק לרצפה וקם ודפק במקלו ורק הקרפיון שהיה מת עוד קודם שהוצא מהמקרר התחיל להחליק במורד הרצפה ונפצע פצעים ממיתים והכול בהשאירו שובל חמקמק של ריח רע כחילזון שדרך מבלי ששם לב על לשלשת של דג זהב והאינטרלוד הראשון שמר למפל העדיף כי יקרא קטע ביניים ראשון שמתאר את השחר הגיע אל קִצו לקראת הקטע הבא שנקרא בוקרו של יום א (“Sunday Morning”).

בנג’מין בריטן

בני התינוק היה אז בן חודש וחצי ולי הייתה משימה דחופה ביותר: לפזר את בנותיי בבית הספר ולרשום את בתי הבכורה לקייטנה במשרדי המרכז הקהילתי השכונתי. הבניין הישן תמיד השרה עליי עגמומיות פקידותית. תקרת הבטון האפורה והעציצים המאובקים שהונחו בצִדי הפינות, לקישוט דלפק הקבלה, נראו לא לגמרי חיים ולא לגמרי מתים. הם חדלו לצמוח, ללא ספק, ורק עמדו שם, שתולים בכדי החרס המקוערים כחיילים עומדי דום שלעולם לא יקבלו פקודת נוח, סופגים את בדידות הפרא שנבטה במבנה הישן; וזאת על אף, ואולי בגלל הפוסטרים הצבעוניים הגדולים שבישרו על פתיחת חוגים חדשים ועל קיום שבתות תרבות קהילתיות שאליהם הוזמנו בחום כל תושבי השכונה.

המרכז הקהילתי היה מקום מסוכן שבו הייתי עלולה להיקלע לשיחה תפלה עם אמהות חברות לכיתה או לשכונה על אודות עיכוב בפתיחת חוג הטיסנים או זהות המחנכת לשנה הבאה, שיחה שנועדה לחפות על המבוכה הנוראה שחשנו עקב העובדה שלא היה לנו על מה לדבר ולא היה בינינו דבר במשותף מלבד האקראיות השרירותית הטמונה בכך שילדינו היו חברים לספסל הלימודים.

גולת הכותרת של המרכז הקהילתי הייתה הספרייה העירונית ששכנה בקומה העליונה. הספרים המסודרים על המדפים האפורים הארוכים, עטופי הניילון העבה והעכור, המסומנים בצבע לפי גילאי הקוראים, הזכירו לי את ביקוריי התכופים בספרייה העירונית בילדותי. הספרייה הייתה אז המעוז האהוב עליי בשכונה וגם המקום הבטוח ביותר, בו לא הייתי צריכה למצוא חן בעיני איש (הספרנית בעלת שֵׂער השיבה לא נחשבה, כי היא אהבה אוטומטית כל ילד וילדה תולעת ספרים). שם הייתי צריכה רק למצוא ספרים שימצאו חן בעיניי, וכאלו לא חסרו: האסופית, אוליבר טוויסט, עלובי החיים. חיים שלמים אפופי מסתורין הרואי של יתומים שסבלו מחרפת רעב נגלו בפניי ומילאו אותי בקדושה וחרדה מפני היתמוּת מוּכת הגורל.

כשבנותיי הגיעו לגיל קריאה, פעמיים בחודש לערך חירפתי את נפשי והגעתי בכל זאת למרכז, נדבקת בלי רצון באותה ארשת משועממת של המזכירה בדלפק, שנהגה ללגום את הקפה בלגימות מדודות ובאותה מרירות מהוּלה של הקפה לשאול: כן, איך אפשר לעזור לך? עוד בדרך, מתמרנת את המכונית בפקק השכונתי, דמיינתי את השיחה ביני לבין המזכירה וחשבתי על הנחישות הנמרצת שבה אגרום לה לעזור לי ביעילות המרבית. החשבון שלי היה פשוט: התינוק ישן ברכב. אם ימשיך לישון גם כשאשא אותו במנשא בזמן שאני ממלאת את טופסי ההרשמה, חותמת על הצ’קים ומקבלת את הקבלה, לא צפויות להתעורר בעיות יוצאות דופן עד שאחזור הביתה ואניק אותו. כל המשימה לא הייתה אמורה להימשך יותר מעשר דקות. ללא שיחות חולין. בשמונה ורבע בבוקר המקום היה צפוי להיות ריק.

בדיעבד, קשה לי להסביר את הלחץ הקרבי שהייתי שרויה בו באותו בוקר מעונן של תחילת הקיץ. העננות לא בישרה על הקלה בחום, אלא הייתה מתפזרת לקראת הצהריים כמו כנפי וילון הנפרשות משני הצדדים וחושפות בִּמת שמש יוקדת, חסרת רחמים. ייתכן שכפי שבני, באותם ימי ינקות, נהג להצמיד את רגליו הפשוקות לעכוזו בתנוחה עוברית ולאגרף את כפותיו, כך, גם גופי ורוחי היו קפוצים ודרוכים לגונן עליו; ואולי בשל כך, באותה תקופה כל יציאה מחוץ לבית הייתה בשבילי אתגר, כל נסיעה במכונית הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, שמתחה את עצביי עד דק. ככל שנקפו הימים, התפרצויות הבכי שלו פחתו, וגם אני השתחררתי ונרגעתי, אבל אז, בתחילת יוני, הייתי כבולה בתכנית שתוכננה בקפידה בראשי עד לפרט האחרון עוד מליל אמש, וכל סטייה ממנה משמעה הייתה תוהו. תשוקתי להקפיד על לוח זמנים ידוע ביקשה להשליט סדר בראשי וברוחי לאור תבוסתי המוחלטת לשלוט בהרגלי השינה והאכילה הבלתי צפויים והבלתי קבועים של בני.

עוד כשהייתי בנסיעה בכביש, השתבשו תוכניותיי. התינוק החל להשמיע ציוצים שנשמעו כמו יללות, ואחר כך יילל באמת; ואני ניסיתי לשיר, ולדבר אליו דברי נעימות, ואחר כך גם כמו לילד גדול ומבין: אנחנו כבר עוצרים. אמא כבר חונה ובאה להרגיע אותך.

הוא לא נרגע. כנראה התרגז עוד יותר מכך ששמע את קולי, ובכל זאת לא הורם על הידיים ולא זכה להינחם במגע גוף, והחל לצרוח ולבכות ביבבות שפילחו אותי. התחלתי להזיע בכל גופי ותרתי אחרי חנייה פנויה במגרש החנייה המלא. הרגשתי בת מזל שלאחר כמה מטרים של נסיעה מצאתי מקום פנוי. למעשה היה זה מקום וחצי פנוי, או שני מקומות פנויים צפופים אילו הייתי חונה בצורה מאוד מדויקת. התחלתי להזיז את ההגה, תוך כדי מלמולי הרגעה נואשים לתינוק במושב האחורי, ואז ראיתי במראה שרכב נוסף מתקרב ומאותת לחנות. תמרנתי את ההגה ככל שיכולתי אבל הריכוז שלי הופרע בצרחות בכי, ולא הצלחתי לחנות לגמרי ישר. חניתי על פני מקום וחצי ויצאתי מהרכב נסערת, ניגשת למושב האחורי לבני שעיניו האדימו ממאמץ ופניו היו רטובות מבכי. שחררתי אותו מרצועות מושב הבטיחות, הרמתי אותו וניסיתי להרגיע אותו.

“גברת, את לא בסדר.” אישה בערך בת גילי נעמדה מולי. “את חונה על שני מקומות. תזיזי את האוטו, שגם אני אוכל לחנות.” סקרתי אותה. העפתי מבט אל המכונית הישנה שלה – גם אצלה במושב האחורי היה כיסא בטיחות לפעוט. “אני לא מזיזה עכשיו את האוטו לשום מקום. אני חייבת להרגיע אותו.” “גברת, אני מאחרת לעבודה. תזיזי את האוטו.” בני צרח. הליטופים הרכים על ראשו העגול כירח לא עזרו. איבדתי סבלנות. “תחני במקום אחר, אני לא נכנסת עכשיו לאוטו ומחזירה אותו למושב. הוא צורח.” “גברת”, היא שוב אמרה לי. המילה “גברת”, מנוכרת ופאתטית, עמדה בינינו, כמו הייתה מילת גנאי. זו לא הייתה שיחה בין גברות. היא ביקשה ממני שוב, הפעם בהרמת קול ובקוצר רוח להזיז את האוטו. הסתבר שהיא מאחרת לעבודתה כסייעת בגן הפעוטות של המרכז הקהילתי. “אני לא מזיזה עכשיו את האוטו לשום מקום. את לא רואה שהוא צורח? תחני במקום אחר!”

“אין מקום אחר, ואני רוצה לחנות פה בצל. תזיזי את האוטו.” התחלתי לקשור את המנשא למותניי, נחושה בדעתי לא לוותר על תוכניותיי המקוריות: להרגיע את בני, ללכת למרכז לרשום את בתי לקייטנה ואז לנסוע הביתה מרחק חמש דקות, ושם בנחת להיניק אותו. כמובן, יכולתי גם לשנות את תוכניותיי. יכולתי להיניק אותו מתחת צל של עץ, יכולתי לוותר. אבל, אז, מזיעה, עצבנית וחדורת מטרה, במגרש החנייה, לא ראיתי פתרון אחר. גם היא יכלה לוותר. לחפש מקום חנייה מרוחק יותר במגרש. להתפשר על חנייה לא מוצלת. שתינו צדקנו ושתינו, למרבה האבסורד, תלינו את צדקתנו בציפייה המובנית שהזולת יגלה התחשבות כלפינו. כל אחת ציפתה מהשנייה לגלות יותר התחשבות, וכל אחת חשבה שזו מגיעה לה. בזמן אחר, הייתי מקפידה לחנות ישר ומסודר ולא להתפרס על פני חנייה כפולה, אבל בפעם ההיא, ביקשתי ללא מילים מהאישה, שגם היא ודאי נהגה לא פעם עם תינוק משתולל מבכי, לגלות יותר אמפטיה מהרגיל, אבל האישה הייתה מכונסת בתוך עולמה. היא נעמדה קרוב יותר אליי ועקבה אחריי דוממת, לוטשת מבט בידיי הרועדות המנסות להכניס את בני למנשא. הוא רעד בכל גופו והבכי שלו הפך לגניחות מפויחות, אולם היא לא התכוונה לוותר. המבט הריק בעיניה היה המבט החמסני, הקהה מרגשות ששייכתי באותו רגע לכל המערכת המוסדית באשר היא, שהתייחסה בשוויון נפש מקומם, אליי ואל התינוק; מערכת קרה שלא דָברה את שפת ההזדהות, שלא תוכנתה להתחשב ברגשות.

כשקשרתי את רצועות הגב של המנשא, האישה נצמדה קרוב אליי וחסמה לי את הדרך. “עופי מפה,” סיננתי. האישה לא זזה. “עופי מפה!” צרחתי ואז דחפתי אותה בחוזקה. ארשת פניה נותרה ריקה ואטומה; היא לא נראתה מופתעת אלא כאילו ציפתה לכך; שיחרה להתפרצות שלי. המשכתי לדחוף אותה, הפעם בידיים, “עופי מפה, לכי כבר.” “אני לא זזה מפה עד שאת מזיזה את האוטו. זה לא פייר לחנות ככה.” היא הייתה הרבה יותר חזקה ממני, ואני הייתי הרבה יותר פגיעה ממנה, ונראה שבכל זאת נרתעה מלהפעיל את כל כוחה על אישה הנושאת תינוק. טלטלתי את כתפיה וכשהיא טלטלה אותי בחזרה, סטרתי לה על הלחי. היא התנערה ממני ומשכה לי בשֵׂער. שנאתי אותה באותו רגע, הרגשתי שאני יכולה להרוג אותה. שנאתי אותה כל כך עד שהבנתי בבעתה איך אדם יכול לשסף גרונו של מישהו בגלל עניין פעוט. שנאתי אותה עד שהבנתי בחלחלה, איך אותם קציני אס. אס הצליחו לדחוף יהודים לתוך משרפות גזים ולשרוף אותם חיים, ובערב לקרוא בהטעמה לילד סיפור לפני השינה. הנה, גם אני יכולתי לגונן במסירות שאין בלתה על התינוק שבחיקי, ובאותו הזמן לדחוף, לסטור ולרצות לרצוח אישה זרה.

טלטלנו עוד רגע זו את זו, ואז פתאום, היא עזבה אותי. “את לא שווה את זה, ואני מאחרת לעבודה!” היא קראה לעברי. סובבה את גבה אליי, נכנסה לאוטו והתניעה אותו. “את לא שווה את זה!” היא המשיכה בנסיעה, ואני עמדתי קפואה במגרש החנייה. ארשת פניי, כך חשתי, נדבקה באותה ארשת ריקה וחסרת הבעה של האישה הזרה. הרגשתי כאילו הוכנסתי לחדר מחניק ואדם לבוש שחור נכנס אליו, התחיל לסגור את כל החלונות ולחסום את כל פתחי האוויר. צעקתי לו, “תפתח את החלון, אני לא יכולה לנשום!”, אבל הוא לא הקשיב לי, התעלם מגניחותיי ושיעוליי והמשיך לאטום את החדר.

כשהתאוששתי וחזרתי לנשום, נסעתי חזרה הביתה. לא רשמתי את בתי לקייטנה. מיד כשנכנסתי, שתיתי כוס מים וסיפרתי בהתרגשות לבן זוגי את מה שאירע לי. הוא לא גילה התעניינות מיוחדת. סיפורי מכות של נשים לא הרשימו אותו. “אבל מה עם אביתר?” הוא שאל. “מה אביתר עשה בכל הזמן הזה שנאבקתן?” “הא,” מלמלתי פזורת רוח. “הוא הפסיק לבכות, ומהטלטלות והדחיפות שלנו הוא נרדם חזרה.” “זה מה שחשוב”, הוא אמר ונישק את עיניו העצומות של התינוק, “העיקר שהוא נרדם.”

איך הצליחו לשוות למדריד פרצוף עליז? פשוט מאוד, הלכו וגרשו את כל הקבצנים ועלובי החיים. חוק מיוחד אוסר הימצאות מחוסרי בית ומחוסרי עבודה בעיר הבירה. לכל שוטר סמכות מלאה לעצור אנשים ברחוב. אם רואים מישהו משוטט במדריד ופרצופו חמוץ, מיד מתחילה המשטרה החשאית להתעניין בו. אם מר לו בגלל אהבה נכזבת, הוא בסדר גמור. אבל אם מדוכדך הוא מפני שאין לו כסף או מקום מגורים, כבד עוונו מנשוא. עבריין כזה תופסים ומגלים לאחת הפרובינציות. משום כך גם בודקים שוטרי חרש את הרכבות המובילות למדריד, ותובעים מהנוסעים תעודות והסברים מדוע נוסעים הם דווקא לעיר הבירה. כך הצליחו להצהיל את פניה של מדריד.

בברצלונה יש יותר דמוקרטיה. בברצלונה, תודה לאל, לא מוכרחים להיות שמח. בברצלונה מותר לאדם להיות עצוב, והתושבים מנצלים היתר זה באופן מאורגן. כדי שתבינו איך מנצלים באופן מאורגן זכות עוגמה, הרי לכם תיאור ברצלונה.

ברצלונה מחולקת לשני חלקים, חלק אחד עני וחלק אחד עשיר. בין שני החלקים מונחת כיכר קטלוניה. בחלק העשיר גרים, מהלכים, נולדים ומתים רק העשירים. ובחלק העני גרים, מהלכים נולדים ומתים רק העניים. כדי שלא יעבור עני בטעות את כיכר קטלוניה, וישוטט בחלק העשיר, העלו שם את כל המחירים פי שלושה וארבעה. כוס סודה, העולה בצד שמאל חצי פזטה, עולה בצד ימין שתי פזטות. וכך כרטיסי הקולנוע, הקפה, המסים העירוניים, וכל מה שאתם רוצים או אינכם רוצים.

שמאלה מכיכר קטלוניה נועלים כולם נעלי בד או סנדלים מצמיג ישן של מכונית, ועוטים בחורף מעיל גשם קרוע. בצד ימין נועלים כולם נעלי עור ולובשים מעילים מצמר אנגלי משובח. כמו שלא כדאי לעני לעבור לתחום העשירים, כך לא כדאי לעשיר לשוטט בשטח העניים. אם יראו אותו שם, יאבד את כל האשראי שלו בבנקים. ובכל זאת יש בברצלונה רחוב אחד בו מהלכים כולם, גם העניים וגם העשירים. שמו שדרות הראמבלס.

הראמבלס הוא עורק החיים של ברצלונה. רחוב חי מכל צדדיו, גם מלמעלה וגם מלמטה. מלמטה, בתוך האדמה, עוברת הרכבת התחתית. השד יודע למה להם רכבת תחתית. בערים יותר גדולות מסתפקים הבריות בחשמליות ובאוטובוסים. אבל הממשלה מוכרחה להוכיח כי יש לה זכות קיום, ולכן נוברים רכבת תחתית בכל מקום שקרום האדמה מאפשר זאת.

בעיר העתיקה של ברצלונה, יש רחובות המזכירים לי את עכו

הספרדי אוהב חברה ושונא בדידות. על כן נוסעים ברכבת התחתית רק בשעות הדחק. בכל יום בשעה שתים־עשרה בצהריים, כאשר מצלצלים פעמוני הכנסיות, סוגרים את המשרדים, נועלים את החנויות, והולכים לעשות סיאסטה עד חמש לפנות ערב. בשעה זאת רצים כולם לתחנת הרכבת התחתית. כולם רצים וכולם נדחקים. איש אינו מוותר על הדרך. דורסים נשים הרות, זקנים וטף. כל אדם מחכה להזדמנות הראשונה כדי לבעוט בשכניו. ומשבעט מישהו במישהו, מתחילה תגובת שרשרת. הנבעט בועט בשניים אחרים, והם בועטים בארבעה וכן הלאה. לאחר שכולם בעטו ונבעטו, הם פותחים בקללות ובתגרות ידיים. ברור שאי אפשר לערוך בצפיפות כזו תגרת ידיים של ממש, אבל אפשר לנגח בראשים ולהכות במרפקים. המהדרין במצווה נוהגים גם לנשוך אוזני זרים, אבל, תודה לאל, לא כולם אדוקים. בסוף מגיעים אל הרציף, ומחכים לרכבת.

הרכבת מגיעה והדלתות נפתחות. מי שצריך לצאת יוצא. אבל איש אינו נכנס. אף על פי שכולם נדחקים ולאיש אין פנאי, אין איש נכנס לקרון מיד, אלא מחכה עד שהסדרן שורק וסוגר את הדלתות. ברגע זה פורצים כולם יחד לתוך הקרונות. הגברתנים מתאבקים עם הדלתות האוטומטיות ומנסים למנוע בכוח את סגירתן. מדרך הטבע הוא שהדלתות נסגרות בכל זאת, ולוכדות כמה ידיים ורגלים, שבעליהן החוקיים, נמצאים חלקם בפנים וחלקם בחוץ. מי אשם? הסדרן אשם. זה הסדרן המנוול שסגר את הדלתות. תופסים את הסדרן המסכן, השרוי כרגיל בקרון האחרון, ועושים בו שפטים. פורמים את מדיו, מורטים את שֵׂערותיו, נושכים בחוטמו, מסנקרים לו בעין, בועטים בבטנו, מקלפים את עורו, נועצים סיכות בשתו, נוקעים את פרקיו, שוברים את עצמותיו, מעקמים את עמוד שדרתו, מוחצים את צלעותיו, תולשים את לשונו, מנפצים את שיניו, קורעים את לבניו התחתונים, מועכים את אשכיו, וחותכים את גרונו. המסכן מנסה להתגונן, אבל איך יכול להתגונן וביד אחת הוא מחזיק בצרור בו ארוזה ארוחת הצהרים שלו? לאחר שההמון הזועם כילה בו את חמתו, יוצאת הרכבת לתחנה הבאה, שם נשנה המחזה שראינו זה עתה. למזלם של עובדי הרכבת התחתית אין יותר משלוש תחנות.

מאחר שכבר ידוע לנו מה נעשה מתחת לראמבלס, נעלה ונראה מה מעליו.

הראמבלס הוא רחוב שלעולם לא נרדם. הוא עומד על רגליו עשרים וארבע שעות ביממה. הוא מתחיל את יומו בשעה שתים לפנות בוקר. בשעה זו פותחים את הקיוסקים לעיתונים. העיתונים היומיים מגיעים אל הקיוסק ישר מהדפוס. גם החדשות וגם הצבע טריים. היצאניות שעדיין לא מצאו לקוח, הלקוחות שעדיין לא מצאו כסף, סוכני אגרות הפיס שעדיין לא הספיקו לגמור את מכסת הכרטיסים, ומוכרי הסיגריות העיוורים שבין כה ובין כה אינם יודעים להבדיל בין יום ללילה, עטים על העיתונים הטריים, ובולעים את החדשות בקול רם. על דעת אף אחד לא יעלה כמובן לקנות עיתון בכספו. מסתפקים בכך שרואים את הכותרות. בתוך הוויכוח על החדשות, עולה ומתנשא מעל כל הקולות קולו של מוכר הסיגריות העיוור.

יין לבן ואדום לאור נרות במסבאה קטלונית בשם “מסבאת החתול השחור”

הרוצה להעמיק ולחדור לבעיית העוני בספרד, צריך לחקור את עסק הסיגריות הקמעוני. חפיסת הסיגריות הזולה ביותר מחירה שלש פזטות, שהן מאה ועשרים פרוטה. עובדה היא שרוב האוכלוסייה אינו יכול להוציא סכום כזה בבת אחת, ומסתפק בקניית סיגריות בודדות, במחיר שבע פרוטות הסיגריה.

מכירת סיגריות בקמעונות היא זכות גדולה, והממשלה שריינה את הפרנסה הזו לנכים רציניים, בעלי שמונים אחוז נכות לפחות. מכיוון שעסק הסיגריות בקמעונות נחשב לעסק טוב, התחילו המונים להטיל מומים בעצמם, כדי לזכות ברשיון למכירת סיגריות. נבהלה הממשלה מעודף הנכים, ואיימה שאם יימשכו הטלות המום העצמיות, תעלה את רמת החיים של האוכלוסייה עד כדי כך שתשיג ידם של בני אדם לקנות חפיסות סיגריות שלמות. האיום הועיל, והטלות המום העצמיות נפסקו.

הוויכוחים על החדשות נמשכים עד שעה שש בבוקר. בשעה זו מתחילים לנהור לראמבלס מוכרי הציפורים. מכירת הציפורים היא עסקם של מובטלים, האוספים פירורי לחם ופסולת מזון מפחי האשפה, ויוצאים עם עלות השחר ללכוד ציפורים. את הדרורים מוכרים למסעדות, ואת ציפורי השיר מביאים לראמבלס. מעמידים את הכלובים על הקרקע ומחכים ללקוחות.

מוכרי הציפורים יושבים במרכז שדרות הרמבלס ומחכים בסבלנות ללקוחות

בינתיים עוברות בשדרה תהלוכות ילדים מבתי הספר של המנזרים. בראש התהלוכה ובזנבה צועדות נזירות שלראשן קונסטרוקציה לבנה מאריג כותנה מעומלן, בעל צורה אווירודינאמית: זנב מאחור וזוג כנפים אדירות משני הצדדים. מתוך המבנה האווירודינאמי מציצות פנים חיוורות עד להחריד ושפתים קמוצות בחזקה, מרשעות. מהצוואר ולמטה משתלשל שק שחור ועליו קישוט יחיד: צלב. בין ראש התהלוכה לזנבה נשרכת שורת דרדקים במדים אחידים כמדי אסירים. כאשר עוברת תהלוכת הילדים ליד כלובי הצפרים, אפשר לראות בעיניים איך יוצאת נשמתם לקראת ציפורי השיר העלובות. אבל די במבט חמור אחד של הנזירה, והנשמות הצמאות והסקרניות חוזרות לכלאן.

ככה נמשכת וצועדת תהלוכת הילדים מבתי הספר של המיסיונים עם הנזירה בראש ובראשה שביס

ספרד משוגעת למדים. כל מיני מדים מהלכים בראמבלס, ובראשם שוטרים, שוטרים עירוניים בחגור מלא, שוטרי תנועה עם כובעי כבאים, ושוטרים כפריים עם הקובע השחור משולש הקצוות. אותם שונאים באופן מיוחד, כי זוהי המשטרה שהקים פרנקו מבין חברי הפלאנחה כדי שתשים עין על האוכלוסייה. גם למנקי הרחובות מדים מפוארים, אבל הולכים יחפים כי לעת עתה מספקת העירייה רק את המדים. גם מלצרים עוטים מדים: מכנסיים כחולים עם פסי זהב, מעיל לבן קצר וכתפיות זהב. על עוטי המדים אפשר להוסיף את הנערים השלישים, את מוכרי העיתונים, את שומרי הלילה, סדרנים, שמשים, לבלרים, דוורים, וכמובן אנשי צבא.

אחרי הצהריים, כאשר פג החום קמעה, יוצאות הנשים לטייל. כל אישה בספרד, בין הגונה, בין פרוצה, אינה מטיילת לבדה אלא לצורכי פרנסה. טיול לשמו, כמו שמטיילות אחר הצהריים בראמבלס, אין הן עושות ביחידות. יוצאות הן עם אימא או עם הדודה או עם גיסה או עם חמות או עם אחות או עם בת או עם סבתא או עם אומנת או עם שפחה או עם הבעל. ומהלכות הן באמצע השדרה, ואינן מביטות שמאלה או ימינה, כי כל מבט יש לו משמעות או שהייתה לו או שתהיה לו. ומשמעות בעסקי נשים היא עניין מסוכן מאוד, כי בספרד מלבד הרעב למזון שורר גם רעב מיני. גבר אינו יכול לתת עיניו בעלמה בלי שיראה בדמיונו גם את הכומר. הצדקנות המינית מעיקה על הספרדים לא פחות מהפאשיזם ואולי אפילו יותר. כל הזמן מחפשים הם מוצא. ואיפה הם מוצאים אותו? בניבול פה ובמשחקי הכדורגל. ומכאן גם שפע הנשים המגיעות לשדרות הראמבלס עם רדת הליל. היצאניות שטיילו פה אחר הצהריים להנאתן בחברת בנות לוויה יוצאות עכשיו לבד. מספרן בברצלונה – כמעט לא ייספרו מרוב. הן משרכות את דרכיהן מפינה לפינה ומעץ לעץ ומחפשות זרים. וכי איך אפשר להוציא פרנסה מספרדים הגוועים בעצמם ברעב?

בשעה שמונה בערב מתרוקנות שדרות הראמבלס, כי עוד מעט תגיע המשטרה. כל שוטרי העיר מגיעים הנה בשמונה בערב, ומתחילים להשליט סדר לקראת הצגת האופרה. האופרה של ברצלונה שוכנת בראמבלס. אין זה מוסד מוזיקלי אלא מוסד חברתי, וכל הרשום בספר הטלפונים, צריך גם להיראות באופרה, או כזמר או כמבקר או כקהל. האופרה היא מבצר המעמד השליט. כדי שלא יסתנן חלילה אפילו עני אחד בטעות, קבעו את דמי הכניסה במאה פזטות לפחות, שהן שכר שלושה ימים של פועל. מלבד זה מביאים בטרם ייפתח האולם את כל השוטרים, והם משליטים סדר בכל הסביבה. מפזרים מיד כל התקהלות, אפילו של שני אנשים. מפזרים גם התקהלות של אדם אחד אם הוא מדבר אל עצמו בקול רם. עוצרים את תנועת המכוניות הרגילה, ומפנים את האוטובוסים לרחוב אחר, כמו בשבת ליד בית הכנסת הגדול.

לאחר שנסגרים שערי האופרה, מסתלקים השוטרים, והראמבלס חוזר לשאת על גבו את היצאניות המסכנות ואת הגברים הרעבים, המחכים לשעות הקטנות, כשתהיינה הגברות מוכנות ללכת לישון בהנחה או אפילו בחינם.

וכך הגענו לשעה שתיים בלילה, ושוב הולכים ונפתחים הקיוסקים לעיתונים הבאים זה עתה מהדפוס, ופה הואילו נא וחזרו לתחילת הפרק. כי הראמבלס, שלא כשדרות רוטשילד, לעולם אינם נרדמים. הם חיים ותוססים עשרים וארבע שעות ביממה, כמו הפרפטואום מובילה שטרם הומצא.

הילד והוא צחקו זה אל זה. כל־כך קל, כל־כך פשוט, להגיע ככה אל מה שרוצים. הם הסתחררו יחד, במקום שנראה כמו גן שעשועים ואולי הוא פשוט חצר פרטית, אור שמש נעים ותנועה מתמדת. הילד המשיך לחייך אליו והוא הרגיש נפלא, הרגיש כאילו באמת לילד אכפת ממנו. הוא ליטף את ראשו של הילד, והוריד אותו קצת למטה, ועוד יותר, זה נעים, היי, הוא לא מתנגד בכלל, אפשר להוריד אותו עד אל…

*

לא. לא. די! הזיעה. כאב הראש הזה. שוב. הוא קם לשתות מים ודורך על פאזל חצי מורכב. איך שוב הדבר הזה חוזר. האם הייתה לו הפעם? הוא יבדוק. עכשיו כבר קם ולכן מאוחר לבדוק. אבל בטוח שלא הייתה לו. כמעט בכלל. רק בגבול הנורמלי, מה שקורה לכל גבר בבוקר. גם בלי החלום הזה.

אם לא ייצא עכשיו, ממש עכשיו, יאחר לשיעור הראשון. אלגברה היום. בפעם האחרונה שאיחר זה קרה כשענת הפילה עליו את הבנות לאחר צהריים נוסף והבטיחה להקפיץ אותן בבוקר, ולא הגיעה. נרדמה, זה היה התירוץ שלה. הוא לא רוצה לחשוב עם מי היא נרדמה שם, כבר מזמן אין לו זכות לשאול והוא הולך על ביצים. נוהג על קוצים, ככה יצא מהבית כמו נהג שודים עם הילדות מאחורה, והן התמוגגו: “אבא, אתה נוסע ממש מסוכן.” הוא לא חייך בחזרה אלא עצר בחריקה והוריד אותן לבית הספר שלהן.

משם טס לבית הספר שלו והגיע בשמונה וחמישה. רץ לכיתה מתנשף, כבר כשנכנס בדלת אמר: “כולם לפתוח מחברות.” התלמידים צחקקו, דפקו מרפקים זה לזה: המורה איחר. רק בסוף השיעור נזכר ששכח להכין סנדוויצ’ים לבנות. מרוב הכעס על ענת בבוקר לא חשב עליהן בכלל. אין לו סבלנות אליהן כבר זמן מה. הן בוכות והוא לא ניגש, הן רבות והוא צועק מהחדר השני שיסתדרו לבד. למי בעצם יש לו סבלנות? גם לא לעצמו.

בסוף היום יש לו זמן, הוא לא יראה את הבנות עד יום שני, אבל שום תוכניות לא הכין. הוא לא שמר על אף חבר ולא הצליח, כמו שניסה לקוות, להישאר באמת בקשר טוב עם ענת. כל מחווה שלו אליה מעוררת סלידה, כל מחווה שלה אליו מקוממת. היא חושבת שהיא עושה לי טובה, מנסה להשתיק את הבגידה שלה. בין כה לא היה משפיל את עצמו לחזר על הפתחים בשישי בערב כאילו אין לו אף אחד. הוא יודע שירבוץ שוב מול הטלוויזיה, אולי בירה. אולי צ’יפס. תוכנית אמנותית גדושה. אחר כך יזרוק את עצמו על המיטה, לקראת שתיים, וילך לישון.

*

כשנכנס לתחנת הרכבת לא ציפה שימצא אותה נטושה. עשבים צמחו בין פסי המסילה. פעם עברה פה רכבת כל חמש דקות, חשב. “אבל באמת עוברת כאן רכבת כל חמש דקות,” אמר קול מאחוריו. הוא הסתובב ולא הופתע לראות את הילד הזה.

“חזרת למרות כל מה שעשיתי לך?”

“כן,” חייך הילד.

“אתה לא כועס?”

“מה פתאום כועס, על מה?” שאל הילד.

הם התחבקו זמן ארוך, חיבוק חם, והוא הרגיש איך ידיו של הילד מגיעות לכל המקומות שאליהם רצה שיגיעו. בתוך השקט שמע את הרכבת מתקרבת. “אתה רוצה שיהיה לי טוב, נכון?” שאל.

“בטח”, הילד חייך אליו.

יש לו חיוך של עגל, לילד הזה. כשהרכבת התקרבה עוד יותר פשוט דחף את הילד אל הפסים. ואז היה רעש חזק.

*

די, די, איזה קור. נפלה לו השמיכה ועובדי הזבל יצאו לעבוד, מכאן הרעש הזה. מה פתאום משאית הזבל נותנת רברס? הוא קם לשתות מים, אבל מה פתאום מים, קר לו. אבל בחמש בבוקר לא ישתה תה. החלום הזה יושב על כתפיו וחונק את ראשו. שמיכת צמר רטובה. לא יכול להיות. רגע, להתעשת. האם יש לו עכשיו? מהר לבדוק לפני שזה ירד. האם יש לו עכשיו? אין לו כל־כך. אולי קצת, רק קצת מפני שהוא צריך להשתין.

הוא הולך לשירותים ומשתין. שוב הזין הזה, כבר היה בכל מיני מקומות משונים אבל לא ככה, לא ככה. אולי זה משבר גיל הארבעים? לא נראה לו קשור. אולי זה משהו שהדחיק הרבה שנים? שטויות. מאיפה בא החרא הזה וטוען שהודחק. הוא לא הדחיק שום דבר כזה ואף פעם לא הרגיש שום דבר מסריח כזה. יש לו שתי בנות, לעזאזל. האם הרגיש פעם משהו כזה? לא. אבל החלומות חוזרים כבר חודש אולי. הוא צריך לדבר עם מישהו.

חום ראשו עלה פתאום ושוב ירד. הוא יודע שאסור לו לדבר עם אף אחד. ידווחו עליו, יש חובת דיווח. הוא יפוטר תוך שנייה. החיים שלו גמורים בתור מורה. יצטרך לעבור דירה. יכניסו את הפרצוף שלו למאגר של האנשים האלה. איזה אנשים? הוא לא שייך אליהם. אף פעם לא עמד לו מזה ואף פעם לא חשב על זה. אבל עובדה שיש לו חלומות.

טלפון מענת. שרמוטה. בסך הכול הוא עוד נמשך לנשים, למשל אליה. אבל לא בדק את זה כבר חצי שנה או יותר. ערב אחד ביקשה ממנו טובה ואחר כך לא התייחסה לזה יותר.

“מה קרה?” הוא אומר ישר לתוך השפופרת. שוב יש לה סיפורים ותירוצים, זה הערב שלה ובכל זאת היא מבקשת מאוד שייקח אותן, לא מיד אחרי בית ספר, אפשר בחמש ורבע לפני החוג. חמש ורבע זה אומר לחכות להן במתנ"ס ואז להכין ארוחת ערב והשכבה ולהיות בכוננות בגלל הקטנה, והוא כל־כך עייף. רוצה לישון.

*

שוב הילד הזה, אושר ממלא אותו. הם נפגשים ליד קיר הגרפיטי בשכונת ילדותו שמאז נצבע מחדש. “התגעגעת אליי?”

“מאוד,” הוא אומר. הילד מחייך אליו. חיוך מלא, לבבי, בלי פחד. אלוהים, כמה זמן לא ידע את החיוך הזה שאין בו פחד, הידיעה הזאת שהולכים לכל מקום יחד, ובשמחה.

“לא תעזוב אותי?” הוא שואל את הילד.

“טיפשוני,” אומר לו הילד, “אני לא חולם לעזוב אותך.” מנשק אותו על העפעפיים, מנשק אותו בלחיים, בשפתיים, זה צורב, הלב שלו מתמוסס והוא עובר בידיו על כתפיו של הילד, על מותניו, על צווארו ואז סוגר את הצוואר הקטן שלו כמו בקליפס, סוגר חזק כמו שקית סנדביץ'. מסב את המבט כדי לא לראות את הפנים מתעוותות והנשימה יוצאת. ואת הגופה הרפויה הוא משעין בזהירות על קיר הגרפיטי.

*

המורות עמדו כולן שקטות ומתוחות ודווקא הילדים צחקו נורא. המנהל בכבודו ובעצמו בא לבדר אותם. זה יום קשה וכולם ישוחררו שעה מוקדם יותר. כי ילד אחד מכיתה ג’2 הצליח להתאבד. הוא לא התכוון להתאבד באמת, כנראה, כי השאיר שלושה מכתבים וכיוון את השעון המעורר לשעה מוזרה, כתב משהו לקבוצת הכיתה בווטסאפ אבל אף אחד מחבריו לא בדק, ברבע לחצות כולם כבר ישנו, ואמו לא התעוררה מהשעון המעורר.

וכך קרה שהילד הצליח בניסיונו וכיתה ג’2 השתוללה מצחוק, כי היו חייבים להסיח את דעתם בכל מיני משחקים מוזרים. המנהל ועוד מורה אחת, עיניה אדומות, ניהלו משחק של תופסת צבעים ואחר כך טלפון שבור ואחר כך תפוס את הפרה המזמרת, או משהו, המציאו סתם משחקים שלא קיימים. ילד התאבד. שתה תרופות מכל הבא ליד.

זה היה יום קצר שנגמר קצר מהמתוכנן והוא ישב באוטו בדרך חזרה כאילו אטמו אותו בשריון מכל הכיוונים וקשרו היטב.

הוא חייב לדבר עם מישהו ובאמת מתקשר מיד אחרי שהוא נכנס הביתה. למרות שגם הפעם לא עמד לו ובעצם קם ריק, קם מרוקן מחשק או מתאוות חיים. הוא מתקשר, לא לדני שעבר לצפון, לא למטפלת הזוגית שפעם המשיך ללכת אליה לבדו לכמה פגישות, אלא לענת. הוא מתקשר לענת.

זה לא היום שלך, היא אומרת. ככה היא פותחת שיחה, בת זונה. “אני יודע שזה לא היום שלי,” הוא אומר. “את זוכרת אולי ילד עם שֵׂער שחור ארוך קצת, עיניים גדולות כאלה, עור טיפה שחום? עם חיוך רחב כזה. זוכרת מישהו כזה, מהחברים של הילדים או מהאלבום תמונות שלי מהילדות או משהו?”

“זה תיאור שמתאים בערך לחצי מילדי ישראל,” היא אומרת. סרקסטית כמו תמיד בשנים האחרונות.

“ענת, זה ממש חשוב, זו שאלה חשובה, באמת, אני לא יכול לספר לך למה.”

“אני לא יכולה לעזור לך, יוני, אין לי מושג מה אתה רוצה לדעת.”

“אני רוצה לברר משהו כי יש לי חלום חוזר שמאוד מטריד אותי.”

“אתה לא באמת הולך לספר לי על החלומות שלך עכשיו, יוני, אני צריכה לצאת עוד מעט.”

“טוב, אז לא.”

את הבנות לא יראה עוד יום וחצי. טלוויזיה וצ’יפס. אז מה, לישון עכשיו? להעניש את עצמו שוב? כן, לישון. ובכל זאת הבכי טלטל אותו כשנכנס למיטה. אין לו עם מי לדבר והאישה היחידה שאתה דיבר אי פעם לא מדברת אתו. מה שיבוא יבוא. נפתח הבור בתוך מיטתו והוא החליק פנימה, צלל וצלל.

*

“אני מאוד אוהב אותך,” חייך הילד. יש לו חיוך של בהמה, אולי בעצם של במבי מתוק. הוא התקרב וניסה לפתוח לו כפתור בחולצה.

“מה אתה רוצה ממני?” שאל יונתן, “אני לא מכיר אותך ואתה עושה לי רע.”

הילד נעצב פתאום ודמעות עמדו בעיניו: “מה, אתה לא רוצה שאני אחזור יותר?” הוא הבין בחלום: זה ילד דרמה כזה, הוא משחק יפה תפקיד של אוהב ומשחק יפה תפקיד של נעזב.

“לא,” אמר יונתן, “אתה מעיק עלי, אתה מאוס, לא עומד לי כשאני מתעורר, זה מוכיח שאין לי שום דבר אתך, ומגעיל אותי לחשוב שאני עושה אתך את הדברים האלה. זהו.”

“מה אתה מדבר? תמיד רצית אותי, והנה אני אתך סוף סוף,” אמר הילד, הפעם בקול רך. רצה להתקרב, לחבק.

“לא, אתה לא. זוז ממני, רד ממני, שחרר.”

עיניו של הילד גדלו. שפתיו התעוותו: “איך אתה מדבר אליי!” ידו של הילד גדלה פתאום מאוד, כמו יד שהכו עליה בפטיש בסרטי באגס באני, והוא נתן סטירה חזקה ליונתן. סטירה חזקה עד שאוזניו צלצלו. “אתה מת!” צעק הילד. “אתה לא תחייה בלעדיי!”

הוא אכן היה מעט יותר מת כשהתעורר. משאית הזבל שוב נסעה ברברס, לא מתקבל על הדעת. הילד הרג אותו. טוב ככה. שיהרוג אותי במקום את עצמו, חשב. כמו הילד מכיתה ג' שהלוואי שהייתי חולם עליו. גם בחלום לא הצלחתי לנחם אף אחד. הוא קם ולא שתה מים אלא הכין תה עם נענע ושתה ונשם. התה החם חלחל בו ודברים היו פשוטים יותר עכשיו.

קל להיהרג ככה, העיקר שלא יחזור החלום הזה. הוא לא חייב לעשות שום דבר ולא לדבר עם אף אחד. רק יעבור את השנה־שנתיים הקשות האלה ואחר כך יראה.

מורן עזב את ההיי־טק. כבר מזמן רצה לעזוב. לפעמים קשה לחבר, הוא אומר לי, בין הנקודה בזמן שבה אתה מנסה לקבל החלטה, ובין הנקודה בזמן שאתה מחליט בפועל, אם בכלל. רק כשאתה מחליט, אתה מבין שבעצם כבר פעלת באיזושהי צורה, עוד לפני כן, פשוט לא הושטת את הידיים קדימה אל היקום.

לחיים יש גיאומטריה שלא תמצא בשום סיפור, אני אומר, ומורן משיב, כן, משהו כזה, עשה טובה רגע, תעביר את המברשת והלכה השקופה שמאחוריך. אני מסובב חצי גוף אל משטח השיש סמוך לכיור כדי לקחת ומגיש לו.

אני חושב לפתוח גן מוזיקלי לילדים, הוא אומר, ואני שואל אותו, מה זה גן מוזיקלי? מה יש פה להבין הוא משיב לי, יש גן ויש מוזיקה. ומה עם ילדים? אני שואל. נו, אתה והשטויות שלך. הוא מתחיל למרוח שכבה ראשונה של לכה על השלט שעתיד להיתלות על דלת הכניסה לבית. מה יהיה בגן המוזיקלי הזה? אני שואל, והוא אומר שהוא עוד לא כל־כך יודע, חוץ מזה שהוא רוצה לתלות בכניסה לגן חֵמֶת חלילים. או שבכל בוקר יעמוד שם מישהו – אולי אפילו הוא – וינגן שיר של בוקר טוב בחמת החלילים הזו. למה חמת חלילים? הוא אומר, לא יודע זה מצלצל לי טוב, מקצועי כזה, משהו עם עתיד. אני מציין שחמת חלילים זה כלי די עתיק שהומצא הרבה לפני תחילת הספירה והיום יש כל מיני סוגים בכל מיני מדינות בעולם. לא רק בסקוטלנד ובאירלנד – יש גם חמת חלילים ספרדית ואפילו שבדית. וואלה, הוא אומר לי, ואני אומר לו, וואלה, וגם מוסיף שמקור המילה “חמת” הוא בתנ"ך והפירוש שלה הוא “שק עור” או “נאד”. אימאש’ך נאד, הוא אומר לי, ואני אומר לו, אימא שלי מתה ואתה יודע את זה. אחר כך הוא מצטער על מה שאמר ומזכיר שברור שזה נושא רגיש ועוד לא עברה שנה והכול. אימאש’ך רגיש, אני משיב לו באותה מטבע ושנינו מגחכים. הוא עושה פלוץ עם היד והפה כמו שהיינו עושים בשיעורי הפיזיקה בבית הספר כדי להתעורר קצת.

מורן מסיים למרוח שכבה ראשונה וניגש לשטוף ידיים בכיור. רוצה פרי? הוא שואל, יש תותים ויש בננה. תביא גם וגם, אני אומר, מה אתה מתקמצן לי. הוא מקלף וחותך לפרוסות, ממשיך לשבח את הכלי האדיר הזה – חמת חלילים. הפעם הראשונה שהוא נתקל בו הייתה בחתונה של זוג חברים שנכנסו לחופה, בזמן שאיזה נגן ניגן על הכלי את “ברית עולם” של כספי. היית מצפה, הוא מסביר, לנגן סקוטי או משהו כזה, אבל איזה… הבנאדם ערס בגופייה אפורה. אין לי מושג מאיפה הביאו אותו, אבל הוא ניגן בנזונה. ברית עולם? אני שואל, באמת? והוא אומר לי, כן גם אני לא האמנתי, משהו בצליל הזה של החמת הפך אותי לגמרי. אפילו אני בכיתי, הוא אומר בקול רם יותר. הרי אפילו כשהתאומות נולדו לא הזלתי דמעה. זה נכון, אני חושב, אני באמת לא זוכר מתי ראיתי אותו בוכה בפעם האחרונה.

אני מציין שאולי עדיף לשים בכניסה לגן הזה כלי יותר מוכר, אורגנית או מערכת תופים אלקטרונית; משהו שהילדים יוכלו להתחבר אליו. אין מצב, מורן נחוש בדעתו, חמת חלילים זה ה־דבר. בראש אני מנסה לדמיין איך כל הילדים בגן המוזיקלי שלו מתחרעים על חמת החלילים ועושים כל כך הרבה רעש עד שאחד השכנים מזמין שוטרים והם באים, לבושים בחצאיות סקוטיות ובגופיות אפורות ומחרימים את הדבר הזה, בלי לדעת אפילו מה הם מחרימים. אחר כך בניידת הם מנסים להפעיל אותו בעצמם, אבל הכלי פשוט מתפרק להם בידיים, אז הם מחליטים לזרוק אותו לאיזה נהר, אולי הירקון, בדרך חזרה לתחנה. מורן מניח את הצלחת עם הפירות על השולחן ואומר, קח.

אני אוכל כמה תותים ביחד כי הם קטנים. לאיזה גילאים הגן הזה? אני שואל. אמרתי לך כבר, נודניק, הוא משיב, לא חשבתי על זה עדיין – זה הכול בגדר רעיון. אולי כדאי לך לעשות תחנות כאלה בחצר של הגן, אני אומר. בכל תחנה יעמוד כלי נגינה אחר עם הסברים עליו ועל ההיסטוריה שלו, אולי אפילו תתלה תמונות של נגנים מפורסמים שניגנו בו ויצרו יצירות ששינו את העולם. אל תגזים, הוא מגחך. ואני משיב, תתפלא, למוזיקה יש כוח שאי אפשר לקרוא לו אפילו בשם. יכול להיות, הוא משיב, אבל לא צריך להגזים. אתה יודע מה, אני מציע, בכל תחילת שבוע כל ילד יבחר כלי נגינה אחר ויחקור אותו במהלך כל השבוע. תביא מוזיקאים מומחים שיעבירו סדנאות מיוחדות לגיל הרך על הכלים האלה וכל מיני. ככה כל ילד ילמד את הכלי שהוא בחר ובעצם יחיה דרכו במשך תקופה. כמו הפרק ההוא ב"דגרסי" שההיא עם השמש על הראש דגרה על הביצה? הוא שואל, ואני אומר לו, כן, משהו כזה, בכל מקרה, המטרה היא שאחרי השבוע, או החודש או לא משנה, כל ילד יוכל לבחור איזה כלי מתאים לו להתמחות בו בהמשך השנה. כן־כן, הוא מהנהן, כלומר שהילד יוכל להתאים את האופי של הכלי לאופי שלו עצמו. משהו כזה, אני חושב בקול רם, ואולי, בלי קשר, כדאי לחשוב על ימים של ז’אנרים מוזיקליים בגן. למשל ביום אחד הוא יתמקד בלימוד מוזיקה קלאסית, וביום אחר – בג’אז וכן הלאה. ואם כבר ג’אז, אני ממשיך, אז עדיף להתחיל מהבי־בופ, לא מהפְרי ג’אז של אורנט קולמן או סאן רה או ארצ’י שפ. ארצ’י מי? מורן שואל אותי, זה ההוא מהטלוויזיה של שנות השמונים, לא? לא מה קרה לך?! נו, אני אומר, ארצ’י שפ, זה ששר את “בלדה לילד”, מהאלבום “אטיקה בלוז” מ־1972. אתה לא זוכר? אני שואל אותו, אבא שלי היה משמיע לנו את זה כשהיית בא אליי אחרי בית ספר לפעמים כשלא היה לך מפתח, והיית אוכל אצלנו צהריים ואחר כך אבא שלי היה מושיב אותנו בסלון ומנגן לנו את זה בפטפון? מורן מביט דרך החלון בעץ השסק בגינה. כן, זכור לי משהו… הוא אומר, חוטף פרוסת בננה מהצלחת וניגש למרוח שכבה שנייה על גבי השלט. אגב, אני מזכיר, הוא ניגן עם קולטריין ב"א לאב סוּפְּרים", גרסה נוספת לאחד הקטעים שם, אבל היא לא נכנסה לאלבום האגדי ההוא. תזכיר לי מתי הוא יצא, מורן מבקש, ואני אומר, 1965. האלבום הזה מחולק לארבעה חלקים: הודיה, הכרעה, התמדה ומזמ– מורן קוטע אותי ואומר, כן־כן, עכשיו אני נזכר – קולטריין! זה ההוא שהוציא את האלבום המפורסם ההוא, “קיינדוב בלו”, לא ככה? לא, אני חותך, זה בכלל מיילס דייויס והאלבום ההוא נקרא “קיינד־אוף־בלו”. הוא אומר, אוף מה זה משנה, אבל וואלה, זה באמת אלבום בנזונה, תאמין לי אתה, עם כל הידע הזה… אולי זה אתה שצריך לפתוח גן כזה. אני צוחק ואומר שלא תודה, אני מעדיף את הג’אז שלי לשמור לעצמי. בכל מקרה, עדיף להתחיל בבי־בופ של פארקר או אפילו לך יותר מוקדם לשנות העשרים, או השלושים, למשל לסווינג של בני גודמן. תאמין לי, הוא אומר לי, אתה וכל הג’אז הזה כבר קשקשתם לי את הראש כמו הביצים שאני אכין בארוחת ערב.

*

מורן וטלי והתאומות שלהם עברו לבית הענקי הזה – שלוש קומות, שבעה חדרים, חצר של 360 מעלות, כבר לפני יותר משנה. רק לאחרונה הם שמו לב שלא התקינו שלט על דלת הבית. ככל שאתה גדל או צובר יותר חפצים ככה אתה שוכח את הראשונים שלך, מהם התחיל הזיכרון הפצפון הזה שנקרא חיים, אימא הייתה אומרת. בפעם הראשונה כשבאתי לבקר אותם פה מורן עוד היה עמוק בהיי־טק. הוא היה שותף באיזה סטארט־אפ, מין מנוע חיפוש משלים לוויקיפדיה או משהו דומה. בכל אופן, הוא היה חוזר כל יום לא לפני עשר בלילה, וטלי, שגם היא עמוק בהיי־טק, עוד יותר ממנו, הייתה חוזרת לפעמים אפילו מאוחר יותר. אימא של מורן הייתה מטפלת רוב הימים באודליה ואנה. כשראיתי את הבית בפעם הראשונה הייתי בהלם מהגודל. הדבר הראשון ששאלתי אותו היה, תגיד יא משוגע – מה יש לכם לעשות בבית ענקי כזה, הרי אתם בקושי נמצאים, התחלקתם על השכל? מורן די נעלב ואמר, אז אני מבין שלא אהבת. אמרתי לו שאהבה לא קשורה לזה, פשוט לא ברור לי איך נושמים בכזה בית. הוא אמר לי שאני לא מבין מה זה משפחה, ושככל שיש יותר מרחב בבית ככה איכות החיים עולה וצריך שיהיה מקום לכל דבר, וחוץ מזה הם יכולים להרשות את זה לעצמם, אז למה לא. מאז לא דיברנו כמה חודשים, עד שיום אחד התקשרתי להתנצל על התגובה שלי, ומורן אמר, עזוב אותך, שטויות, יש לנו יותר היסטוריה מאשר לאדם וחווה. צחקנו, והוא סיפר לי שהוא עזב את ההיי־טק כי נמאס לו מהתעשייה והתוכנות, ועוד רגע כבר הראש שלו הפך למסך של מחשב. אמרתי לו, כל הכבוד ומה טלי אומרת על זה? והוא השיב שקצת קשה לה לקבל את זה בגלל המשכנתה על הראש ושכל הפרנסה צריכה לבוא עכשיו ממנה, וגם ככה היא כבר שכחה איך נראית שמש. אמנם גם לו יש אחריות, הוא אמר, גם הוא צריך לפרנס, אבל הוא פשוט היה חנוק. אוויר זה משהו שהפך זר לי, אתה מבין? הוא שאל, ואני אמרתי לו, ברור שמבין, איך אפשר שלא. מאז אנחנו נפגשים בבית הענקי שלהם לפחות פעם בשבועיים.

מורן מתחיל למרוח שכבה שלישית על השלט. אל תגיד כלום לטלי, הוא אומר, אבל אני רוצה שננסה להביא עוד ילד, אני רוצה כבר בן. אני יכול להבין אותו, אבל אני לא נכנס לזה, כי אני מרגיש שאולי הנושא רגיש מדי ולא כדאי שוב לערב אימהות. אני שואל אותו איפה הוא חושב לפתוח את הגן הזה, ושוב הוא חוזר שהוא לא יודע. זה היה כמו ניצוץ, מכיר את התחושה הזו? הוא שואל, אתה מרגיש שאתה צריך לעשות משהו, לא ברור מה או איך – אבל אתה יודע שיבוא הרגע ותדע? אני אומר לו שכן, אני מכיר, והוא אומר, במקרה הזה, אני יותר יודע מה אני לא רוצה. ומה שאני לא רוצה, זה ללכת עם קופסה על הראש כל החיים. לשבת מול מחשב כל היום ולתקתק עד ארוחת צהריים ואחר כך עוד קפה ומיד אחריו עוד אחד כי ההוא לא הספיק, ובכלל – נמאס מהאנשים האלה של ההיי־טק. אני שואל אותו מה זה אנשים של היי־טק, יש זן כזה מיוחד? והוא אומר, נו די עם השטויות… אנשים שפופים, שהגב שלהם עקום מרוב ישיבה בכיסא מרופד כל היום והעיניים שלהם כבויות כמו מצב השינה במחשב. מי בכלל רוצה כאלה חיים. הוא מדגיש את המילה “חיים”, ומיד מצהיר במשפט שנדמה שאיזה בד דק שקוף היה מונח עליו עד עכשיו, וניתן היה לראות דרכו כל הזמן את המילים, אלא שאף אחד לא ניגש להסיר: אני רוצה חיים עם גוון אחר מלבד זה של הכסף. הגעת לשלב ההכרעה, אני מציין, והוא אומר לי, מה? ואני אומר לו, קולטריין, והוא אומר לי אה – כן, הכרעה. הוא שואל אותי, אגב איך הולך בהוראה? ואני אומר לו, לא יודע אני קצת תקוע. נמאס לי ללמד את אותו הקורס כל שנה מחדש. אז יאללה, תחפש משהו חדש, הוא אומר, ופתאום אני נזכר בציטוט של מיילס דייויס: “אל תנגן את מה שנמצא שם – תנגן את מה שלא נמצא” ואז משהו מכה בי; כמה נקודת מתחילות להתחבר לי בגיאומטריה שבין שתי הרקות, אלא שאני לא מצליח למתוח קו ברור ביניהן.

הוא דוחף לי את השלט הצבוע לתוך הפנים. מה דעתך? הוא שואל, מקריא בקול: טלי, מורן, אנה ואודליה. ואני שם לב שבשם “אודליה” חסרה האות י'. אבל הוא אומר לי, מה, ואני אומר לו מה יש להבין – חרטו “אודלה” במקום “אודליה”, והוא אומר, שיט איך לא שמתי לב לזה אצל החרט. בנזונה! עכשיו אני מתקשר אליו! הוא ניגש לטלפון. אני רוצה להשיב לו שכדי להביט צריך קודם להקשיב לעצמך, להיות מודע אל הסביבה, ולא נראה לי שזה משהו שהוא עשה לאחרונה. מה לו ולגן מוזיקלי לעזאזל? מורן מגחך קלות ואומר, בואנה כנראה אני לא כזה אב־סופרים, אם לא שמתי לב, הא? ככה אמרת שקוראים לו, נכון?

משהו מתמלא בי לפתע; אולי זה דם, אולי זו רק התחלה של השראה. כך או כך, זה משהו שאני לא יכול להסביר, ועל אף החיוך שלי אני נורא רוצה לומר שיעזוב אותו ממשמעות ומגני ילדים, ואולי כדאי שיתרכז בלהיות קצת עם טלי ועם הקטנות, שהוא בקושי מכיר, בגלל שההיי־טק הסתיר לו את כל המנעד של הנמוכים בהרמוניה הזו שנקראת משפחה. הרי הוא בעצמו פעם זרק את המילה הזו כאילו אני הוא הזר לה. אולי, אני רוצה עוד לומר, לפני שהוא רץ לחפש מקצוע חדש, כדאי לו לחשוב על לקחת את שלושתן לאיזו חופשה בתאילנד או בזנזיבר למשך חודש, ואחר כך כבר יהיה מה שיהיה. והמוזיקה תמיד תהיה בשבילו שם בצד, או מסביב, אבל בשבילי – כך אני מרגיש פתאום כאילו לא ידעתי את זה קודם – היא משנה עולם כל יום מחדש. יש פרטיטורה שמתפשטת לי סביב החזה – עכשיו אני יודע – ואז הופכת למרכז העצבים שתמיד היה שם; היא הופכת לגוף שלם שאני יכול לנוע בעזרתו. כמו אז כשאבא היה משמיע לנו את התקליטים והיינו רוקדים כמו משוגעים בסלון; כמו אז כשהייתי משקיע את כל דמי הכיס בקלטות של משינה ופרל ג’אם ורץ הביתה מהר לשמוע; כמו אז, כשהייתי מנגן לחבר’ה במסיבות ערב כיתה את השירים מהקלטות האלה ומסביר עם הידיים על סולמות ואקורדים וסינקופה ולא היה אכפת לי שאולי אף אחד לא מבין מה כל זה אומר.

אבל אני רק אומר, כן מורן, קוראים לו אב־סופרים, וטופח לו על השכם כמי שמאחל לו את הדרך הקצרה ביותר להצלחה בקריירה החדשה. הוא אומר לי, נגמרו התותים, אבל אולי אני אכין לנו איזה כוס תה? הוא מציין שיש בגינה נענע, ומרווה, וזעתר, עם עלים גדולים ויפים, לא כמו אלה המצומקים בסופר שזה מת לך איך שאתה מגיע הביתה. לא־לא תודה, אני חייב ללכת, יש לי משהו לעשות. הדבר הזה – ואולי זה רק דם – ממשיך לזרום בכל הוורידים החלולים בגוף, וקולטריין מנגן אותי בעזרתם, נושף שיר של הודיה. מורן אומר לי, טוב לראות אותך בנאדם, ואני משיב לו, בנאדם טוב לראות גם אותך ויוצא מהבית הזה: שלוש קומות – שבעה חדרים –360 מעלות.

אני יוצא, וחם לי – ואולי זו רק שמש – אבל בדרך לרכב אני מדמיין שאני הוא אחד מהשוטרים האלה בחצאית האדומה שיחרימו למורן את חמת החלילים; אני הוא זה שאפרק לו אותה, חליל אחרי חליל שם, באמצע הגן, מול כל הילדים, והם יצחקו או יבכו את נשמתם, אבל לי זה לא יזיז. ובמקום לזרוק לנהר, אני אומר לשוטר השני, השותף שלי, עזוב אני כבר אטפל בזה, והוא ימשוך בכתפיים וייסע חזרה לתחנה. אני אקח את החמת הביתה, ארכיב אותה מחדש, חלק אחר חלק, ואלמד לנגן בה יום־יום, שעה אחר שעה. לאחר איזו תקופה – אולי כשתסתיים השנה למותה של אימא – אדע עליה את כל מה שיש לדעת, ויזרום בי איזה שקט, תשוט בי איזו חמלה, דרכם אוכל להתחיל לנגן שיר חדש, מהתחלה.

ארצ’י שפּ

אני לא מאמינה שזה שוב קרה לי, כבר שנים שאני אומרת את זה לעצמי ובכל שנה אותו הדבר, כאילו לא קרה כלום. מה יש לך לצאת מהבית ביום הזה, מה את מסתובבת בדרכים, שבי בבית, מה כל־כך נורא לשבת יום אחד בבית, ובכל פעם מחדש – אותו הסיפור, הייתי חייבת להיות פה, היו לי סידורים שם, חשבתי שזה בבוקר, חשבתי שזה בערב, אבל הפעם באמת שלא הייתה לי ברירה, לקחתי את האוטו לטסט בבוקר ובצהריים היו צריכים לבוא מהכבלים, וכבר לא נשאר מתי, וזה הרי נורא קרוב לטיב טעם, המקום הזה, איפה שעושים את הטסט, ונפלתי עליה בדיוק כשעמדתי מול הדוכן של הבשר. מה־זה מפוצץ היה שם, אבל פשוט הייתי חייבת לקנות בשר, ליום העצמאות, על האש וכל זה, כבר הזמנו חברים, אחרת באמת שלא הייתי טורחת, ולא, פשוט לא היה מה לעשות, כי לא היה זמן אחר, כי אתמול בערב הייתי בעצרת, היה יופי של טקס, באמת מרגש, עם הזמרת הזאת מכוכב נולד, והיום בערב זה כבר יום העצמאות ולמי מתחשק לעשות קניות בערב יום העצמאות, אז נשאר רק יום הזיכרון, ואנשים היו לחוצים, כי חלק היו בדרך לאזכרות וחלק רק חזרו מאזכרות וכולם היו חייבים בשר למחר, ואני נתקעתי בדום דווקא מול מחלקת הבשר, ואז בדיוק איך שהגיע התור שלי והמילים “נתח יפה של אנטרקוט מיושן” עוד לא יוצאות לי מהפה, מתחילה האזעקה; אבל בהתחלה אני עוד לא קולטת, סתומה שכמוני, כי לוקח לי איזו שנייה עד שזה מגיע מהאוזניים למוח ואני מתחילה לראות את האנשים סביבי נעמדים דום והמילים נושרות לי מהפה כמו חצץ, כמו שיניים שבורות, ואני קולטת ששוב שכחתי מזה לגמרי, כמו בכל שנה, ואני אומרת לעצמי בלב, “מגיע לך על השכחנות שלך,” אבל אז אני חושבת שדווקא לא נורא, כי אני יכולה בינתיים להחליט בדיוק מה עוד אני צריכה לקנות, ומהצד השני של המקרר עמדו כל הקצבים הרוסים האלה והיה שם אחד שהבשר שלו נראה ממש חי, מין ג’ינג’י ורוד כזה, ובתאורה שיש שם על הבשר, כדי שהוא ייראה אדום עוד יותר, הבשר שלו נראה עוד יותר חי, ועמדתי והסתכלתי עליו, והצפירה צרחה לי באוזן והמבטים שלנו נפגשו, ואני מיד הורדתי את העיניים, כי לא היה לי נעים שהוא יראה את המחשבות עליו שעוברות לי בראש, וראיתי את כל גושי הבשר מסודרים שם בשורות־שורות על מגשים, פרוסים לפרוסות או נעוצים על שיפודים, ואז הצפירה התחילה להיחלש, ואמרתי לעצמי, “הו, סופסוף,” ואנשים התחילו להרים את המבט, שלא יתפסו להם את התור, אבל אז התחילה צפירה חדשה מאיפה שהוא, בחיי, עמדתי שם לפחות חמש דקות, מול הבשר האדום והבשר הטחון והעצמות המנוסרות והאוסובוקו והצוואר והצלעות והאסאדו והתלבטתי מה לקנות, אבל הצרחה הזאת שיגעה אותי ולא הצלחתי להתרכז והמבט שלי נתקע עוד פעם על הידיים של הקצב הג’ינג’י והן נראו חיות לגמרי והיו עליהן פירורים קטנטנים של בשר טחון מפוזרים בין הג’ינג’ים, ובין השֵׂערות שהיו לו אפילו על האצבעות שגם הן היו ג’ינג’יות, ועניין אותי לדעת אם גם ברוסיה היו להם צפירות לאיזה שהם עניינים או טקסים ואם כל מיליוני הרוסים היו נעמדים דום ברחובות או שזו המצאה ישראלית, והצפירה המטורפת הזאת לא הפסיקה ונהייתה לי בחילה והיא התחילה לעלות למעלה ולא יכולתי לרוץ לשירותים כי הייתי מוקפת באנשים שעמדו דום וגם לא רציתי להפסיד את התור שלי, אז פשוט עצמתי את העיניים אבל כל האברים הכרותים האלה נתקעו לי מול העיניים אפילו שעצמתי אותן והרגשתי כאילו אני בבית חולים או בבית מטבחיים והתחלתי לשמוע צרחות של בני אדם או של בעלי חיים, אני כבר לא יודעת, ואז שמעתי איזה קול לידי שאומר, “אבל שיהיו יפות ובלי שומן” ופתחתי עיניים וראיתי שהאישה שהייתה אחרי תפסה לי את התור, והתנפלתי עליה במכות, מה זה מכות, את הצורה קרעתי לה, ושכחתי את האנטרקוט שלי וחזרתי הביתה ונשבעתי שבחיים בחיים אני לא יוצאת יותר מהבית ביום הזה, וכשהגעתי הביתה בעלי שאל אותי מה הבאתי ואמרתי שלא קניתי כלום והוא בדיוק עמד בחוץ ורחץ את המנגל והוא הסתכל עלי במבט הזה שלו, שאומר, שאפילו בשר את כבר לא יכולה לקנות, שום דבר את כבר לא עושה, ואז התחילו לרדת לי דמעות והוא רק בא וחיבק אותי ואמר “לא נורא, לא נורא, אני כבר אביא.”

1

האפיזודה Champagne החותמת את סרטו של ג’ים ג’רמוש, קפה וסיגריות (2003) היא אחת האהובות עליי בקולנוע. באותה קלות זה היה יכול להיות קטע ממחזה של סמואל בקט; שיחה שלא נכתבה בין מרסיה וקאמייה, או תיאורהּ של אחת הדירות בספרו של ז’ורז' פרק החיים, הוראות שימוש: רומנים. יש באפיזודה הזו צמצום רב. קשה לאפיין את המקום והזמן. זהו חלל כמעט ריק. אפילו השפה והתנועה מדודות להפליא. אלמלא התווספו פרטים בדיבור, לפיהם צמד שומרים בנשקייה (בגילומם של ביל רייס וטיילור מיד) מצויים בעיבורה של הפסקת קפה מאוחרת במקום עבודתם, ניתן היה לדמות גם: בית כלא ונצח, כעין מצבן של הדמויות במחזה בדלתיים סגורות של סארטר. אבל כאן הגיהינום אינו הזולת; הזולת הוא ידיד, רֵעַ, בן שיח, גם אם המילים קפוצות, והעולם נרעד ומהדהד כל־כך (לכך עוד אגיע) עד שהקִרבה האנושית נדמית למוצא היחיד הנמצא לבדידות ולמלנכוליה. חשוב להדגיש: אין כאן אלוהות שעקבותיה ניבטים מפני האחר כאצל עמנואל לוינס – איש מהשניים אינו מצטייר כבעל מידות תרוּמיות; יש כאן עייפות רבה, עמל וטורח – ובכל זאת, בין העובדים ניכרות ידידוּת, סולידריות, אמפתיה; אי־ניכור. גם אם קשה לומר משהו על אורכהּ של הידידוּת. אנחנו לבד בעולם אך יש לנו אלו את אלו.

שני מקורות מאוזכרים בשיחה. אף הם נשמעים כאילו המדברים שמעו אותם היכן־שהוא ואלו נספגו בהם, כמו מנת קפה אקראית במערכת הדם, יותר משהם יודעים לשוחח או לנתח במה הדברים אמורים.

האחד: Ich bin der Welt abhanden gekommen  (I’ve lost track of the world) מאת הקומפוזיטור הגרמני־יהודי, גוסטב מאהלר, המבוסס על מילותיו של המשורר פרידריך ריכרט. אחד המשתתפים מדמה לשמוע אותו באוזני רוחו; האחר: קביעתו הבלתי־מוכחת של האלקטרו־פיזיקאי הסרבי־אמריקני, ניקולה טסלה – לפיה העולם הוא מוליך של הדהוד אקוסטי (חלל בו מתפשטים גלים אלקטרו־מגנטיים העשויים לשאת את רושם גלי הקול). אמירה זו מוזכרת עוד פעם אחת לפחות בחלק מוקדם יותר בסרטו של ג’רמוש, שבה מנסה מוזיקאי האינדי־רוק ג’ק ווייט (מההרכב The White Stripes) לבחון האם אנו אכן חיים בחלל שבו מהדהדים כל העת תדרים אלקטרו־מגנטיים.

הבחירה בשני המקורות ובשני האמנים מכוונת היטב. גם טסלה וגם מאהלר, איש ואיש בארצו, היו מהגרים, בני מיעוטים, מזרחיים, זרים; הם הגיעו למרום המעלה, אבל תמיד הקימו עליהם גם ביקורת קשה. לעתים, בעטיין של פוליטיקות כאלו ואחרות, אף הודרו לחלוטין, ובחוגים מסוימים נאסר להזכירם. בחירתו של מאהלר בשיר שבו מובעת הבדידות המלנכולית הקודרת, ההליכה־לאיבוד־בעולם; שיר העומד על הקושי למצוא מקום בַּחֶלֶד – מתכתבת עם תחושתו האישית של מאהלר לפיה הוא אינו המחבר של המוזיקה שהוא כותב; אלא הוא רק המוציא לפועל של מוזיקה המהדהדת בפנימיותו. כמו טסלה ממש, עולה כי העולם הוא חלל (יותר מאשר מקום) המוליך את כל הקולות והצלילים העוברים בו. טסלה אמנם ייחס לעצמו את המצאותיו ותגליותיו. אך את יחסו לעולם כמוליך אקוסטי ניתן להבין כך שהאדם אינו אלא אנטנה קולטת שדרים, המעוררים את האדם לחיים של בקשת ידע, חקר מדעי ו/או יצירה ואמנות. אפשר כי הדברים המהדהדים בפּנים־האנושי, אינם אלא תרגומם של אותם הדהודים העוברים ושבים בחלל העולם.

עוד מקור, בלתי־מוזכר, שאין־ספק כי ג’רמוש מכיר אותו היטב, הוא שירו של טום ווייטס, Take it With Me מתוך האלבום (Mule Variations, 1999). השיר נפתח במלים: Phone’s off the hook / No one Knows where we are / It’s a long time since I drank champagne. . דומה כי מילות הפתיחה הללו עברו בדעתו של ג’רמוש כאשר החל לכתוב את התסריט לאפיזודה הזאת. ג’רמוש אמר פעם בראיון על הקולנוע שלו, כי הוא רואה במוזיקה את הצורה הטהורה ביותר (של ביטוי אמנותי). כל סרט נפתח אצלו לא בתמונה חזותית, אלא במוזיקה או מקצב, או שורת־שיר מולחנת, התופסות אותו. רק אחר כך עולים על דעתו הדימויים החזותיים והדיאלוגים, ומכאן הכל הולך ונובע מעצמו. ווייטס מגלם את עצמו באפיזודה אחרת בסרטו האמור של ג’רמוש. כמו־כן, גילם תפקיד מרכזי בסרטו הארוך השני של ג’רמוש, נרדפי החוק וגם הלחין את הפסקול לסרטו, מונית לילה, כך שהאפיזודה הזאת שצולמה כארבע שנים אחר צאת שירו של ווייטס, ובה נוכחים־חולפים צמד השומרים הללו, שנדמה כאילו זמן־רב לא לגמו שמפניה, וכאילו נזנחו או אבדו כליל בעולם, נדמה כאילו יש בה מרישום השיר, התוהה על הזיכרון האנושי, ועל הרצון להוסיף לאהוב ולהיזכר בדברים אהובים, להנכיח אותם בתודעתנו. משהו מעין זה מציג לפנינו ג’רמוש ב־Champagne.

בתודעתו של אחד העובדים העייפים – הקפה הופך לכאורה לשמפניה, אך לא ממש (אין כאן טרנס־סובסטנציה), כי חברו דורש להפסיק את האשליה ואת העמדת הפנים (אבל לבסוף משתף עמהּ פעולה). קשה להתווכח עם מידת הגיונו של מי שמבכר ליהנות מן השמפניה החלוּמה שבספלו, על פני אותו קפה ממשי ואיוֹם הממלא את הכוס בפועל. דומה כאילו ג’רמוש מעניק לאותו משפט של ברוך שׂפינוזה: “מי שמאמין שהוא מדבר או שותק או עושה מעשה מתוך החלטה חופשית של הנפש, חולם בעיניים פקוחות.”¹ תשובה ניצחת. נכון שהקפה שבכוס אינו שמפניה. גם ההחלטה לבחור להתייחס אליו אחרת, לא משנה את מהותו. ברם, האדם – מה ייוותר ממנו? אילו ייאוש, עצב וחורבות – אם יוותר על הכושר לחלום ולדמות לו מציאות אחרת?

וכן, האם גם אנו איננו אלא כוסות של קפה מר, שטעמו טעם חול, והוא הולך ומתקרר, המדמות להיות בקבוקי שמפניה? מהללים כל־כך את האדם ואת האפשרויות הגלומות בו ואת יוקר חייו, כדי לדמות ולו לרגע, לכשייחלץ הפקק סוף סוף, גם אנו נתיז לכל עבר, ולא נחוש מובסים בחשבון־אחרון?

האם העובד הנרדם־פתאום בשלהי הקטע חולם את הצופים בסרט? האין כולנו חלומותיו (דמויות־צללים שהוא רואה חולפות כנגד עיניו העצומות, צורות משונות החולפות בהכרתו)? בשתי הדקות (אולי פחות) שעוד נותרו לו עד שייאלץ לפקוח עיניו ולהמשיך־להתמיד ביום (או שמא, ליל)־עבודתו? האם אנחנו ממשיים? האם אנו חלוּמים? האין גם הטיפוסים הרציונליים ביותר ביסודם, הם אחרי־הכול חולמי חלומות?

ג’רמוש מותיר את צופיו, בתום שש דקות, בדיוק במצב שבו הם נפקחים להבין כי הדהודו של עולם אינו עומד על השפה [כמו בחקירות פילוסופיות לויטגנשטיין או ב־השפה למרטין היידגר], אלא על הדהוד צלילי־מוזיקלי, המהדהד והולך בעולם, אשר יש לו זיקה ערה למרחב המאוויים והחלומות שבאדם, יותר מאשר לחשיבה הלוגית והרציונליסטית בו, אשר במידה רבה רק מהסה את הצליל/קול.

2.

וכך למשל כתב המשורר המודרניסטי־האמריקני ואלאס סטיבנס בשירו יצירי הצליל  (1947) ²:

סטיבנס ניסה להציג כאן כעין תבונה שמאחורי התבונה (האם תבונה שמאחורי התבונה היא תבונה?); הוויה של צליל – ממנה נובעים שיריו. הוא מודה בכך ששירה עשוית מילים וטעונה משמעויות, שניתן להביען בשפה, הדורשת הבנה דיסקורסיבית; מנגד לה, מוזיקה או צלילים הבוקעים לפנים תודעתו של אדם, אינם מצריכים הבנה או הבחנה שכזאת. כמו־כן, לדידו, הלחנה ספונטנית או אלתור של צלילים שנבחרו בחופזה, במקרה ובחֵירות (שיטה שבאותם ימים אפיינה את הקומפוזיציות של ג’ון קייג' ושל הארי פארץ') תיחשב כתופעה אי־רציונלית, הואיל ואינה מבוססת על הכושר האנליטי שבתודעה, אלא על הספונטניות היצירתית, המבקשת לשבור כל תבנית.

העובדה לפיה השירה מחייבת נאמנות לכושר הרציונלי של המחשבה, מבהירה עד כמה היוצר כובל את עצמו לתבניות חשיבה, לשורה של גבולות, שאין לחצות אותם. כאשר הבקשה להיות מוּבָן על ידי סובביךָ או להיות מוכָּר כמשורר בחברת־משוררים, הופכת לקו המנחה את שירתו של אדם, היא הופכת את שירתו לטקסט מופק ומעובד היטב כמיטב מסורת השירה, המשקל והחריזה הקלאסית או לחלופין לקול נוסף בין קולותיהם של המשוררים המדוברים, בני־זמנו. הדבר למעשה מייצר זהות גדולה מדי [כפי שכתב ט"ס אליוט [1935]: Human kind cannot bear very much reality) בין היוצר ורצונו להתקבל, ולעמוד בסטנדרטים המאפשרים לו קבלה. מוטב, לדידו של סטיבנס, לעזוב את אותו אני מכובד ומהוגן, האני של הרציוֹ, המתבטא בשירה שהיא המשכו של טור הדעה בעיתון או של רומאן בעל עלילה תימטית. מוטב לשחרר את המילים מתוך המכלאה הדקדוקית, החותרת לשימושיות ולמובָנוּת, ולתת להן להתפרע, כמו דיבור אוטומטי, מתוך העצמי ברגע של משבר או עייפות גדולה מדי.

סטיבנס מעלה אפשרות נוספת, לטעמי – אליה הוא חותר. לפיה בפנימו של אדם, מתגלה משורר אידיוסינקרטי, לאו דווקא משוחרר מן התבונה. עם זאת, משוחרר מכל אותם שימושים חיצוניים־תפקודיים ופוליטיים של התבונה. זו אינה ממש זהות נפרדת, אלא הוויה של צליל (sound). כלומר, מקור השירה לדעת סטיבנס אינו נתון דווקא במגע עם העולם החיצוני כפי שהאדם חווה אותו בשגרת החיים החברתיים, אלא דומה הוא למציאות מתוך האזנה מתמדת לקול או לצליל עמוּם (כמו כריית אוזן לקונכייה מחוף הים) שממנו מופיע משפט ראשון, שמתוכו מתבהרות מלים. שירה אפוא, על־פי סטיבנס, היא סוג של מוסיקה־פנימית, צליל פנימי, תדר או הדהוד, אשר המשורר, כפרשן־מילולי, מנסה להשמיע במילים; הדהוד שנאמן לצליל, לרטט־הפנימי, החורג ביודעין מן החתירה למובָנוּת־שִׁימוּשִׁית.

רנה דקארט הקדיש את חיבורו המודפס הראשון למוזיקה. הוא התווה כי בבסיס המוזיקה ניצב הצליל (sound) שמגמתו היא להרגיע או לעורר את מגוון הרגשות שבתוכנוּ. כמו אצל סטיבנס – זהו צליל שבא אל האדם ומשרה עליו שביעות־רצון או אי־נחת מרובה. דקארט כמובן רואה בהשפעתם של הצלילים תופעה הפונה אל חושיו ורגשותיו של האדם בלבד, ללא זיקה ישירה לכוח החושב (הרציונלי־אנליטי). דקארט מכפיף למעשה את הצלילים, הפועלים על הרגשות בלבד, בפני השפה הרציונלית־אנליטית, שהיא הביטוי העילאי של מחשבת האדם. סטיבנס לדידי מגיב לדקראט. לא זאת בלבד שהצלילים אצלו אינם נופלים מן המילים, אלא שהוויית הצליל היא תבונה שמעבר לתבונה – כלומר עילאית היא מן המילים, והשירה כשלעצמהּ (כמו כל יצירה אמנותית) אומרת לנבוע מתוך אותו רטט או הדהוד צלילי, הבא ממעמקיו של אדם, והוא עשוי ללקוט אותו, לתפוס משהו טרם ישכך.

השירה, אליבא דסטיבנס, אינה תולדה של נבירה בספרי שירה קיימים או חיפוש מלים נדירות במילון, אלא קשב מעמיק לאותם צלילים, רטטים והדהודים המלווים את האדם. העולם והאדם רוטטים; השירה מצליחה לחרוג מן הרציונל וללקוט משהו מן הצליליוּת הזאת; צלילים, שבמובן מה, קודמים לכל מה שהאני (כתודעה) יודע על עצמו.

העולם רוטט, רוחש, ומהדהד – אף אני רוטט, רוחש ומהדהד; אלא שהעולם הוא תיבת תהודה של מחשבות וזיכרונות של כל מי שעברו בו אי־פעם.

טום ווייטס

מספרים שמבקר האמנות האנגלי רוג’ר פריי, שהיה מקורב לחוג בלומסברי, התאהב פעם בצעירה צרפתייה. כדי להרשים אותה נתן לה במתנה מסכה אפריקנית. הוא חשב שהמסכה מבטאת עוצמה ויופי פראיים, קדם־תרבותיים, אותנטיים. הוא חשב שהאמן־שאמאן האנונימי השבטי כלא בצורות מופשטות, כמו בהיגיון של הפיסול המודרני, את הרוח של פולחן זימון המתים ואת משמעותו העמוקה כחיוב החיים וההיאחזות בם: האהבה. הנערה, כך מספרים, פירשה לא נכון את המחווה. היא נבהלה מעוצמת ההבעה הפראית של המסכה, הרגישה נעלבת, פגועה ולבסוף השתגעה וירתה בעצמה. פריי, שהיה גם בעל יומרות כאמן, עיצב את מצבתה.

אף אני אהבתי פעם אישה ונתתי לה מתנה. בקיץ 2014 עזבתי את תל־אביב ועברתי לניו־יורק. אשתי התקבלה ללימודים שם, ואליי הגיעה הצעה מפתה לצייר עבודה גדולה עבור אספן פרטי בפארק אווניו. צירוף המקרים נתפס אצלנו כאות משמיים. הקשר שלנו התחיל לגמגם והיה נדמה שהרפתקה טובה תוכל להשיב לו את הדם ללחיים. אשתי הייתה צריכה חלל פתוח לצמיחה אישית מחוץ לעולם ולמסגרות הישראליות שלחצו עליה. ואילו אני הייתי צריך נתיב מילוט מן ההוראה. כל־כך הרבה שנים לימדתי ציור ותולדות האמנות שכבר לא יכולתי יותר לשמוע את קולי שלי.

יש תכלת מרה ויש שמי זכוכית ומראה. בניו־יורק השמיים גבוהים ורחוקים ומשתקפים במגדלים ומתמסרים לריבועים ומשתקפים, כסטייה מינית, זה בחלונותיו של זה בלי בושה. יש אהבות מתוקות כמו עמוד יווני עם כותרת ויש אהבות הנראות כפי שהן נראות רק על רקע העולם. אהבתנו הייתה מהסוג התלוי בתפאורת העולם. אהבה תלוית תכלת. אשתי מצאה נתיבים לצמיחה ופריחה אך מהר מאוד התגלתה האמת הנפשית הפשוטה: הדבר שהיא הייתה צריכה לברוח ממנו, העץ שצלו חסם לה את השמש, היה אני.

בקרים חשוכים ושינה טרופה. יללות החתול ואמבולנסים. קפה מר ועוגיות מתוקות עד צריבה. בראונסטון. ועוד בראונסטון מקצה העולם ועד קצהו. אספלט. פיח. שחורים עניים טרוטי עיניים. צורת צבירה נדירה של התודעה: תמיד באמצע בין ערות ושינה. עשרות מכוני יופי, מקומות לבניית ציפורניים מלאכותיות וחנויות לפאות ושזירה: בחלק הזה של העולם, אף אישה שחורה אינה יוצאת מהבית עם השֵׂער שלה בצורתו הטבעית. האוטובוס הנמוך מיטלטל כשיכור. עובר שכונות עוני ומה שכונה בעבר “דה פרוג’קטס”. ממשיך משם לכיוון האיסטרן פארקווי. מדינה בתוך מדינה. מדינת חב"ד. הכול מר ורחוק ומטושטש. וכמו קורה למישהו אחר. העולם מגיע אליי כמו רכילות. האוטובוס מגיע לגטו של הסאטמרים. נשותיהם השמנות המכוערות והמוזנחות בפאות ובבגדים עלובים ומיושנים עולות לאוטובוס בבוקר מוקדם כדי לפרנס את לומדי התורה. ולאחר מכן, האזור המעט יותר נאה של ברוקלין. כמעט וויליאמסבורג. שדרות מנהטן. הייתי יורד מהאוטובוס. כל בוקר שאר היורדים היו ממשיכים מיד לדרכם ואילו אני הייתי נשפך מהאוטובוס ונופל על ברכיי וידיי, קצת כמו כלב. היה לוקח לי בערך עשר שניות להחזיר את עצמי ממצב של מחלת ים והיפנוט עצמי לתפקוד מוטורי סביר. עוד דקה בדרך כלל, אם הקור לא קור אימים, לקח לי להתנשם ולהשקיט את הסחרחורת והבחילה. יש אנשים שעבורם ניו־יורק היא מנהטן: קפיטליזם. גורדי שחקים. מוזיאונים גלריות. מסעדות. חנויות. שדרות רחבות ידיים. אנרגיית החיים האורבנית. עבורי ניו יורק היא הבקרים האלו. ושוב ושוב ושוב. כל בוקר, כמעט חצי שנה.

והצמא. כל הזמן הצמא הזה. לפעמים הייתי תופס את בקבוק המים, שותה חצי ליטר בגמיעות מטורפות, כמעט עד חנק ומיד כשהייתי פוקק ומניח אותו – הרגשתי את זה שוב. הפה שלי צועק למים. הראש כואב כמו מהתייבשות. חורף שכמותו מעולם לא חוויתי משתולל בחוץ, אבל אני הסתובבתי בברוקלין עם סימפטומים של מכת שמש. כל יום, כל היום. ולא היה לי עם מי לדבר על זה. הימים חלפו והבדידות העבירה אותי על דעתי. מעולם לא הייתי ער כל כך לעובדה שאנו תלויים בחברתם של אנשים בשביל להישאר שפויים. הנפש שלנו, על כל פנים הנפש שלי, כשמשאירים אותה לעצמה היא פשוט מכונה גיהינומית לייצור מחשבות שווא, פנטזיות והזיות.

יום אחד שאל אותי מייקל, השומר בבניין שלנו, מה משמעות המילה “ציון”. מעולם עד אז לא חשבתי על המילה הזו. ציה, אמרתי לו היא מדבר. ציון הוא כנראה מדבר קטן. מדבר לא מלשון צחיח ומת אלא מלשון רחוק ונידח. למה רחוק ונידח? כי העברית אוהבת לכנות דברים בלשון היפוך. וציון משמעו דווקא הלב. המרכז. והנה אני עומד בנידחות שבכל נידחות ב"לפארדס גארדנס" ברוקלין ניו־יורק, בלב מערב, ומסביר לשומר זקן ושחור, שכבר מזמן התחרט על כך שפנה אליי ולהבא יעדיף למות בור ולא לשאול אותי עוד שאלה; ומסביר לו, בשביל להסביר לעצמי, ששום אירוניה והשכלה ופוסט־ציונות ופוסט־מה־שלא־יהיה, לא ישנו את העובדה שלחיי יש לב ולב חיי בישראל.

והרי הנה אני, אדם ללא לב. זומבי.

כיוון שאשתי עזבה את הבית אבל השאירה את החתול, וכיוון שאז כבר איבדתי את שפיותי, התחלתי ללמד את החתול פילוסופיה ותולדות האמנות. לבסוף, בערב מר ונמהר, ערב המתנה הנוראה, אמרתי לו: שמע, חתול.

אנו חיים את התאבדות האלוהים שמחשבתו הראשונה והאחרונה הייתה השאלה האם יכול האימננטי שבכל היֵשים להחליט שלא להתקיים ומיד, משום שאין אצל האל פער בין החלטה זו לבין הרצון להתממשות, על־ידי בריאת העולם למשל, שהסימפטום שלה הוא האנטרופיה או מה שהמדע מכנה כיום “ההיסט לאדום” שהוא נייר הלקמוס, או הקנרית במכרה או חרב דמוקלס או מה שלא יהיה, זה לא משנה כי הכול מתרחק מהכול במהירות הולכת וגדלה שסופה היפרדות הגופים הגדולים (נגיד, הארץ מהשמש) והקטנים (נגיד, האטומים והאלקטרונים זה מזה) וסופו של כל החומר.

התבין זאת, חתולי?

אנו חיים את התאבדותו של אלוהים גם ברבדים הרוחניים אם יש לנו כאלו, הכול הוא הכול ודבר אינו דבר,

ואני ואת, נפרטיטי (נפרטיטי, כך כיניתי באוזני החתול את כל הנשים שאהבתי בחיי, מנעוריי ועד אשתי, בהתגלמותן כאישה אחת), גם אנו חווים את התאבדותו של האל.

האם את זוכרת, נפרטיטי, איך אהבנו ונפלתי ביער? כל שירי החיילים שנפלו והולחנו על־ידי גלי צה"ל, כפרסומות למוות, עובדו בנפילתי לאופרה שלך. את חשבת שאני מחבק את הסבל מתוך אהבת חיים שהפכה את עורה, אבל זה ההפך מהתאבדות: כגוף המיטהר מטומאת איבריו. זו לא נפילה זו תפילה זו מדוזה שחורה, נחשי שֵׂערה מנחשי סערה. כל כאב הוא נכס שאיש לא יוכל לגנוב. פצוע בידיים ומשקפיי שבורות, קמתי, מתון, ואת נבלעת בחושך כמו ברזל.

כך, שם, בכרמל, בעבדי את הבעל, ביקשתי סליחה (ציור דיבר בי והייתי חופשי מפסיכולוגיה וכבר ראיתי את הזהב אבוד) רטט גבול השחור מעל שטיפת האפור הרץ בגופי מצולק הנתיבים.

או אז עליתי לפסגת הכרמל לא בלי בדיחות הדעת וצעקתי בכל לב: “הבעל ענני, הבעל ענני”. וכשכבר חשבתי שהבדיחה מיצתה את עצמה ודי להשתטות הוא ענה: “הנני מבעד לדם כעבור אותך חיל הנני מבעד לדם אעבור בך כנחיל”, וזכרתי שמיים לבנים ללא קו אופק. וחול מדבר הולך ומלבין במרחק ועורבים מפלצתיים שיכולים לאכול עורבים ירושלמים. ותא טלפון במחנה שמשון הנטוש. זכרתי את הארוטיקה האפוקליפטית של מחנה קציעות: משהו נשגב ובזוי כאחד במחשבה על כל החיילים המאוננים בו־זמנית בכל שקי השינה בכל האוהלים. מתאמנים בלהרוג אחד את השני בכאילו, בשביל לדעת להרוג אחרים באמת. מתאמנים בלהתענג/להתייסר בכאילו בשביל לדעת לענג/לייסר אחרות באמת. ואז, מוות, דק כנים בעין, שוזר את כולם כחרוזים בשנתם.

החתול בהה בי מהופנט.

התזכרי, נפרטיטי? ישבנו ולמדנו סוגייה של המגיד ממזריטש שטען כי כל פעם שאדם אומר “ויכולו השמיים” הוא נעשה שותף למעשה הבריאה. שכן האל בורא את העולם בכל רגע ורגע. ומדוע כל־כך? שכן ללא המנוחה (אותה בורא האדם בדיבור – מעשה אל) אין מעשה האל מגיע לכלל השלמה. שם הבנתי את מידת תלותו של האל באדם ועלתה בי המחשבה כי על־ידי התאבדות המונית של כל בני האדם באחת נוכל לנקום בו. נקמה מפוארת ומתוקה על כל עוולות הקיום. וכשהתמתחת (מישהו מאחורה נאם שצריך להצביע חד"ש, זה היה לפני הבחירות), אמרתי בקול “מה רבו מעשיך השם” ובלב קבעתי ביני וביני, כי אני יודע דברים על יופייך שיודעים זאבים על גסיסת אוכלי עשב, משהו קפוא, משהו זב, כמו דברים נמתחים נקרעים באחת. דם מתקרר, מתפנה לעסוק בכוח המשיכה, אחרי שנים של זרימה, אני יודע דברים על יופייך שבעלך לעולם לא ידע.

בטירופי המשכתי לדבר אל החתול, שבטוב לבו האין סופי העמיד פני מעוניין, ואמרתי לו: ועכשיו, חתולי, ברוקלין או יפו? שמונה בבוקר או אישון לילה? ארס נחשים שמנוני, לבן, כמו חמאה, כמו זרע חם, זורם דק, עיקש, בשולי הכביש, נצמד, נאחז, בפאת המדרכה, נחוש, נחוש שנחוש. נפרטיטי, כל אהובותיי המחוברות לאחת: והמכוניות בוהות זו באחורי זו בעיני הפנסים המטומטמות שלהן, בפקק האינסופי המתנחש לבלוע את זנבו. והאנשים בהן, מעשנים, סגורים כל אחד בלונדון הדיקנסית שלו, בערפיח האישי שלו, כל אחד רואה מבעד לזגוגית האפלה את גב הרכב שמולו, רוטן, מכחכח, משהק, נוהר, נוהם, נובח, צונף, צווח, פועה, גועה, מתניע בייסורים, מזדחל חצי מטר, מטרטר, מקרקר, מפרפר, ומחרחר מתוך סבלות המכונה שאל לו לאדם להתקנא בם. ובראשי עמודים־עמודים.

הצלחתי לנסח ראייה של החיים, נפרטיטי, כסך הדברים המונעים ממני לצייר; נזכרתי בקוסם מלובלין של בשביס זינגר שבונה סביבו בית, והוזה להיעלם כמותו, בסטודיו ללא עולם: הרי שמרגע שעומד מולנו סולם יעקב שוב אין צורך בעולם. לא אדמה ולא שמיים נחוצים לנו כשעומד לפנינו סולם. למעשה אפילו המלאכים תפלים לסולם, שכן יש להם כנפיים, וברצונם יכלו לעופף. והסולם שאינו סולמו של ויטגנשטיין שיש להשליכו אלא כזה המייתר את השאר: הוא האנך, מה שכינו הרומאים “אקסיס מונדי”, הוא מקום מפגש עולמות עליונים בעולמות תחתונים, בחינת מותניו הצרים של שעון החול.

והסולם הזה אינו אלא עמוד. שהוא, כך לימדת אותי, בהיותו בועז, הוא הזכרות, הדכפין, הוא הפאלוס המיתמר השמיימה, מתאבך, לבן, ספירלי. ברם, כשהוא יכין, והוא בבחינת מים נוקבין, הוא הדמוני, הוא האפור והמפוצל, והמשורג והמתפתל, ושזור עורקים וורידים ונימים של ארגמן וכלבים רעים מקיאים אותו. ושוב בעמוד אין האדם “הגשמי” מחפש מקלט בחייו מחייו בצל מעשה “רוחני” – כשהעולם הגשמי נשמט תחת רגליו (כמו שהוגים בני זמננו אומרים, בהיותו סימולקרה, או בהיותו ב"ממד הסמלי") – דא עקא, שה"ממשי", אותו עולם שמיימי, הוא כאור שהופיע לפני בני ישראל ונמוג, ככובע מסרטי השמן והרזה שהמתכופף להרימו בועט ומרחיקו וחוזר חלילה.

אח, נפרטיטי, אהובותיי, מה נשאר? מה נשאר? נשאר האדם־מסע: איש רצוא ושוב. ובית אין לו, וזה האושר. כך יכול האדם/סולם החי על האנטנה, לקלוט את האל/רדיו המשדר תמיד את מילותיו השתיים: “לך לךָ”. זו הייתה המוטיבציה האמיתית שלי לנטוש הכול ולנסוע לברוקלין. אבל לא מסע לברוקלין היה זה, כי אם מסע אל הבדידות.

…שכן, חתולי, האדם הוא חלקיקי מבטו של האל, נפרטיטי, זה מה שניסיתי לומר לך בלילה, כשנפלנו מרוב אהבה ועיוורון, זה מה שניסיתי לומר לך כשהזיתי את פניך כל כך שלא יכולתי לנהוג ונאלצתי לעצור בצד, כשצבעתי את בגדיך בירוק כדי שבעלך יגלה מה את עושה עם צייר, ושנים אחר כך, העליתי אותם, את המכנסיים המלוכלכים שלך שהשארת אצלי בסטודיו – קורבן לאפרודיטה במדורה מטורפת בכרמל.

אז האדם הוא חלקיקי מבטו של האל, נורה מעיניו אל העולם – כי כזו היא הראייה: נורית מן העין אל העולם, שוטפת אותו כמו אור רדיואקטיבי לבן פורנוגרפי ומחפצן, בועלת כל מה שנקרה בדרכה, ומיד נורית בחזרה אל העין, שכן זוהי העין: תמיד מקבלת, תמיד רחם גדול וחם לתופעות האור, לא שיפוטית, פאסיבית, חור שחור מוקף קרניים. ובמרחב השחור נע האדם בגלים של בשר ודם ובחלקיקים של נשמה גזורה מן השלם שהוא הבל פיו של האל הנופח נשמה באדם כאוויר בבלון (מכאן שהכול הבל), ועכשיו, בתוך התאבדות האל, ישנו רק החומר האפל המתפשט: פנס החושך. אך תנועת האדם, נפרטיטי, אינה אלא מטאפורה. (כאן החתול הודיע שהוא רעב, ושיחדתי אותו בטונה כדי שיסכים להאזין עד הסוף) – למעשה, בהיות האדם חלקיקי מבטו של האל הוא נותר יש יחידי, נסתר, שאינו נראה, שכן הוא מהות הראייה, כשם שמהות המגע איננה ניתנת למישוש ואין תוחלת לתפילות גלי האתר אל הרדיו.

…הילדות והילדים במדי בית הספר של הכנסייה הסקוטית כמו דם סמיך בוורידים החסומים זורמים לאטם ובלי מחאה למבנה המיוזע. צחנת נבלות רגילות וצחנת נבלות דגים עולה מן הנמל וצובעת בירוק דק ובלתי נראה את האוויר הלח. ובתוך כך מטיל הדרקון התלת־ראשי את צלו על יפו שהיא ברוקלין ומזמין איזה מיכאיל או ג’ורג' הקדוש או זיגפריד הגיבור שידקור אותו בבטנו. רוח מטשטשת אותו ובטנו שהייתה מלאה אש נושאת באחת גשם. ואני עולה נגד הזרם הלבן המצחין, אל עבר חנויות הדגים, שבעליהן שוטפים בשעה זו את מה שניקו וחתכו כל הבוקר, וניתן לי להבחין בזרם הלבן, בכסף קשקשיהם המסגילים ומוורידים בהישבר עליהם האור של הדגים. והם מבריקים ומנבאים חורבן באהבה. וראשי מלא עמודים.

החתול שאל: מה אתה מקטר? (מיאו), ועניתי לו שהוא צודק, הרי אמנותי מוצגת ונמכרת והוראתי נלמדת. ובכל זאת סבל החיים מעצם היותם קשה עליי מנשוא, בחילוניות האפורה שכופה עליי הדעת ומתנגשת עם יד אלוהים הנחה עליי בסטודיו בלילות בהם צורבת הבדידות את הנשמה וכל אהובותיי המחוברות לאחת מבקיעות מבעד לבד, צבא נשים אבודות, הן שרות את שיר אהובת הצייר, שיר מספד.

אהובותיי, נשים דתיות, נשואות, שחורות. אימהות חד־הוריות, מכשפות ואשתי אשר אהבה אותי ולקחה אותי בציצית ראשי מעל האוקיינוס והניחה אותי בברוקלין להתנבא לגויים. נשים טבועות, שלדיהן מחלידים מזדקפים מהחוף כאנדרטאות. נשים מוכות כלבת אהבה שנדבקו משד שחור, בנשיכה. קרנו של זיגפריד נשמעת מספינתו שעל הריין, נשים שגולפו לחרטום ספינת קרב. איך אבדו כלי מלחמה, נשים אבודות מתמחות בפרימה, מי שיש לה מוצא, תופרת (תכריך או כיפה). בעיקר היא פורמת, אישה אבודה. וולהאלה נגלית לעין: והיא בריכת שחייה.

אני היא אישה אבודה, לי היא הכתובת “היטיבי נגן”, אני הוא סדין כהה תחת שמיכה בהירה, בקפלים, בטופוגרפיה של עולם המיטה, אני היא ההומאופתיה של האהבה. ראוי לפינאלה ומארש אבל, ברמת־אביב, בבריכה. אני אדם מיתולוגי עומד בתדהמה מול הבריכה וחושב על הנשים שחיפשתי בהן גאולה. וגשם יורד על השחיינים. סיכות של גשם מביעות לעג לאדם בהיותו מכור לחמצן, והן תופרות את השחיינים לנהר כמו טיפול גמילה לנרקומן. גשם ניתז מכתפיהם השריריות, משרטט טבעות בתוך טבעות בזהב של הריין.

ואז, כשהחתול השבע הביט בי נדהם, חתכתי בעדינות סיבוב בשורש הזרוע. כעין צמיד דק, הצטייר סביב ממש חוט השני, מהסוג שכמותו מקבלים בקבר רחל. ואז, בעדינות של אמן, בריכוז של צורף, במסירות של נזיר בודהיסטי ובמיומנות של בורסקאי הפכתי את עורי החוצה ככפפה. משול הייתי לנחש המשיל את עורו כדי לצמוח. אין זה מעניין כרגע מה עלה בגורלה של היד שלי (החתול שכרגע אכל בכל זאת ליקק את הדם). את העור, עורלת הלב, מסגרתי בין שתי זכוכיות, ונתתי לנפרטיטי אשתי מתנה.

נירה אמרה לי בפירוש, “מתוק שלי, אם אתה ממשיך להיות קריין, אני לא חיה אתך יותר.” זה היה כשחזרנו מהשליחות בקהילה היהודית בניו־ג’רזי. אחרי שנתיים מלאות במעש, חשבתי לחזור לרדיו, ולהמשיך בקריינות בנוסח “האזינו־האזנתם” בשלוש רִשתות הרדיו, כפי שעשיתי לפני השליחות. פה ושם שידרתי באופן ספורדי את תכנית שירי העמים “שבשבת”, ובה הצגתי שירים קנדיים ורוסיים ופיניים והולנדיים. פשוט לא יכולתי לעכל שתחנת הרדיו של עם שהגיע מעשרות ארצות, תשדר רק מוזיקה עברית ואנגלית ופה ושם צרפתית.

מאז ומתמיד הייתה לי משיכה לשירי עמים. בשנות השישים, בעודי תלמיד תיכון, שנוררתי מהוריי כסף לקניית טייפ סלילים, כדי להקליט מהרדיו את תכניות שירי העמים של ישראל דליות ושל ארלט אברהם. זה קרה בהמשך לאהבת השפות שלי, לידע השפות שלי. אבא דיבר עם התינוק יוּמִי (בניומין) ביידיש של ויז’ניץ, אמא דיברה אתי בגרמנית בדיאלקט של צ’רנוביץ. גרנו ברומניה – אחרי אֵימוֹת טרנסניסטריה הצליחו הוריי בכל זאת לעזוב את בוקובינה, אף כי לארץ עדיין לא עלה בידיהם לעלות אז. לקח לשלטונות רומניה זמן עד שהפכו את המסחר ביהודים לענף כלכלי. ובינתיים שלחו אותי הוריי בגיל שלוש ל"חיידר", שבו דיבר הרעבע ביידיש בהגייה הונגרית, ובמקביל לגן רומני, כמצוות שלטונות המדינה, ולימים, בהגיע הילד לגיל שבע, לבית ספר גרמני (“כדי שהילד ילמד לדבר בשפה בינלאומית”). בחצר שיחקתי עם חברי יושקו בהונגרית ובכיתה ד' התחלנו ללמוד רוסית.

ב־1958 בא אבא הביתה ובפנים קורנות הכריז, “ס’איז דָא דער פאַספאָרט” (הגיע הדרכון). נו, ואז עלינו, ובאזבסטונים שבין בית מזמיל (קריית היובל) לעיר גנים, התחלתי ללמוד עברית, אנגלית וטיפה כורדית. החוג לבלשנות כבר דאג לַלטינית, לַיוונית העתיקה, לַקופטית ולַסנסקריט. ואיך אומרים? אחרי זה צרפתית, איטלקית וספרדית כבר באות בקלות.

*

אבל עדיין “אתה צריך תכנית שלך, ממש שלך,” אמרה נירה. אז הלכתי לגלעד בן־ש"ך, מנהל רשת ב', שוב ושוב ושוב, עד שקרה הנס: הנהלת הרדיו החליטה לפצל את רשת א'. גלי ה־FM הוקדשו למוזיקה קלאסית, וערוצי ה־AM יוחדו למלל שאיננו חדשותי. קרא לי גלעד ואמר לי, “יש לך שעת בוקר יומית, משמונה עד תשע! גדעון אמר ‘שבני הנדל יעשה שם את המוזיקות שלו.’” כך, בשלהי 1985, החלה “חוגה” את דרכה.

“חוגה” הייתה תכנית שונה מ"שבשבת". העומד לשדר חמש שעות בשבוע, ייגמרו לו חיש מהר “המוזיקות שלו”; ולכן, בנוסף לגיוסו של שלמה ישראלי, שבא מתחום הג’ז, הוחלט שאיש או אישה יתארחו לשיחה באולפן. וכך, מזל צפרי, שתיארה את סוגי הפלמנקו השונים ואת מרכיביו – נגינה, שירה, מחול, מחיאות, אסתטיקה, תלבושות – סיפרה למאזינים גם על כלל ההווי הספרדי והצועני של דרום ספרד; בהשמיע מירון גורדון את שירתו הנוהמת של ולדימיר ויסוצקי, תיאר גם את תופעת הדִיסִידֶנְטיוּת שקדמה לקריסת האימפריה הסובייטית; ואשר שטרן, שהביא אתו מוזיקה קטאלאנית, באסקית, או אוֹקְסִיטָנית, גם הפליג בסיפור מצוקתם של חבלי ספרד שפרנקו לא הניחם להשיח בלשונותיהם.

אני עפתי. חגתי. חוללתי. תריסר שנים, בכל יום תכנית אחרת: שעה על אי הפסחא, שעה על מסע ביאכטה מפנמה לטהיטי, שעה על תולדות הספנות כפי שהיא משתקפת בבולי דואר, שעה על אדריכלות הפירמידות. לימים השתנה הכיוון התמטי של התכנית, ונושאים אנתרופולוגיים־מוזיקליים פינו מקום לנושאים היסטוריים, מדעיים ופילוסופיים. המוזיקה שינתה פניה בהתאם.

בכל פעם מחדש הרגשתי צורך להסביר לאנשים, שהשם “חוגה” מקורו אינו בחוגת הטלפון – מי עדיין זוכר היום את החלק הסובב, המחייג של השַׂחְרָחוֹק – אלא משֵם ה־alouette, ציפור השרה כשהיא חגה, ולא כשהיא ניצבת על ענף.

*

אל הרדיו הגעתי בכל זאת בזכות יוזמה שלי. בסוף שנות השישים, ואני סטודנט לבלשנות הודו־אירופית ולאנגלית, ראיתי מודעה על שמשות בניין לאוטרמן בגבעת רם. מחפשים זמרים, רקדנים, נגנים ושחקנים להצגה. נחשבתי בעיניי זמר. בתיכון עשיתי לחבריי לכיתה חור בראש עם שירי אלביס, ובתכנית הרדיו “תשואות ראשונות” (גרסת הסיקסטיז של “כוכב נולד”) שרתי את Sixteen Tons. נכנסתי אפוא לאולם, שבו בחנו אריה זקס וגבי אלדור את המשתתפים הפוטנציאליים למחזה המוזיקלי האלגורי “כלאדם”. זקס בשיתוף האוניברסיטה עמדו להעלותו בחאן הירושלמי, שזה עתה היה לאולם. עליתי, שרתי את שירו המפורסם של טנסי ארני־פורד; אמרו, “לשחק אתה יודע?” אמרתי, “לא ניסיתי.” נתנו לי לקרוא טקסט של “התשוקה” או של “התאווה”. מחזה אלגורי, זוכרים? על כלאדם ועל שבעת החטאים. לא הייתה התרשמות גדולה. נתנו לי את הטקסט של אלוהים כל־יכול, “שומר הגן”.

זכיתי בתפקיד. הרעמתי בקולי בפתח הדרמה, באמצעה ובסופה, בזמן שז’ק כהן (הידידות), עליזה רוזן (התשוקה) וליאור ייני (הייאוש) כמעט ומביאים לאבדנו של כלאדם (מוטי ברכאן), ורק האהבה בת־השמיים (גבי אלדור) מצילה אותו לבסוף מן הגיהינום. מוטי ברכאן, בשעות שמחוץ למחזה האלגורי, עבד ברדיו, הן כטכנאי והן כשחקן של תסכיתים לנוער. כך קרה שגייס אותי למשימה לצדו. גם עליזה רוזן הייתה שם, ובצלאל לוי (המגלם האגדי של “פול טמפל”) ואריה אלדד (אז גברבר) ודויד גרוסמן (אז נער).

בבואי הביתה, פעם בחודש בתחילה ותכוף יותר אחר כך, הודיעה לי אמא ביידיש “כרמלה האט אָנגערופן” (כרמלה צלצלה), וידעתי שאני עומד לנסוע במונית להלני המלכה 21, ולשחק בתסכית. זו הייתה זכות: לעבור על טקסט עם רעיה אדמוני ועזרה הס ויעקב בוּך ושמוליק עצמון ובצלאל לוי (תמיד בצלאל לוי) ואילנה צוקרמן ומוטי ועליזה, וכרמלה דואק או יעל רבון או נילי המאירי מביימות וטכנאי מקליט, ושומעים אותך ברדיו! ותשלום של 20 לירות מגיע בדואר!

*

המשחק בתסכיתים והקורס למשחק רדיו שלמדתי בו במקביל שיפרו מאוד את העברית שבפי, אבל בין זה ובין המקצוע הנחשק “קריין רדיו” הייתה הדרך ארוכה. בראשית שנות השבעים עבדתי כקצין עריכה ופרסומים במטה הארצי של משטרת ישראל, ובזמן ההוא הגשתי מועמדות לקורס הקריינים שהציע מרכז ההדרכה של “קול ישראל”. כמו במבחנים לקורס טייס, רק קומץ ממאות הפונים התקבל. מנחם פרי היה בקורס שלי, מלאכי חזקיה, דן עופרי, ענת שרן… לולא התעקשה תמר מורג, מנהלת קורס הקריינים 1973, הייתי מפסיק את השתתפותי בו, כי לא היה פשוט לעבור קורס תובעני במקביל למשרה מלאה במשטרה ואבהות טרייה לשני תינוקות.

משסיימתי את הקורס בהצלחה, רות קירש הציעה לי להיות כתב בתכניות “עברית לעם”. היה פעם שירות כזה למאזיני הרדיו. במקביל לשידורים במוגרבית, בלדינו, ביידיש, ברומנית, בפרסית ולימים ברוסית ובטטית, היו בראשית שנות המדינה שידורים מיוחדים בעברית קלה. החדשות נקראו ל־א־ט ובמילים לא מסובכות. בתכניות האלה, שאני הייתי בין עושיהן במשך שלוש שנים, הלכנו למפעלי תעשייה, לאולפנים לעברית, לרחובות העיר ולשווקים, לראיין ל־א־ט ובמילים אלמנטריות עולים ומעסיקיהם, ביורוקרטים ופונקציונרים למיניהם, כדי שהמאזינים יתחילו, שוב ל־א־ט, להרגיש בבית. שלום קיטל החל את הקריירה שלו ב"עברית לעם" וכן אליהוא בן־און לדעתי, ואני גם. עד שפתחו (ב־1976) את רשת ג', והתפנתה משרת קריין בתקן.

*

בניין קול ישראל בהלני המלכה 21, בעבר ארמון של נסיכה אתיופית, ובאר ציורית במרכזו, אכלס שלל טיפוסים. לדרורה בן־אבי, עורכת מנהלת במחלקת הבידור, קרא אביה, איתמר בן אב"י, בעצם “דרור”. כנכדתו של אליעזר בן יהודה, סלדה דרור(ה) בן־אבי ממילים כגון “היי” ו"ביי", והציעה לומר במקום זה “לום־לום”. לא נענינו להצעה.

מצוקת החדרים הייתה גדולה. בזמן מסוים ישבתי עם שתי חברות לעבודה בחדר ששטחו כשישה מטר רבועים. מספר הכיסאות היה שניים, ונהגנו להתחלף. את שמיעת התקליטים לקראת תכניות “שבשבת”, “חוגה” ו"החוט המשולש, שירי עמים וג’אז במוצ"ש" שמעתי בחדר של שלמה ישראלי, אבל הוא חלק את חדרו גם עם ישראל גיחון, עודד גילור, דויד גרוסמן וארלט אברהם.

ארלט, שמדי ערב הייתה מפזרת, ממרפסת החדר ההוא, גרוגרות עוף לחתולי הלני המלכה, זכתה לעתים לביקור גומלין מאיזה חתול או שניים. זה היה בסדר, אך היינו חייבים לזכור מבעוד מועד לקבע את זרוע הפטיפון שבחדר היטב, היטב בסלוטייפ, כי אחרת היו החתולים מפילים את הזרוע על התקליט. במקרה כזה, במוזיקת הליל הזעירה או בפרשים הקלים או בשוק הפרסי שעמדה ארלט לשדר למחרת ב"שעון המוזיקלי", היה נחרץ חריץ בל יימחה.

*

פרשתי מ"קול ישראל" לפני תריסר שנים. מנהל הרדיו דאז, יוני בן מנחם, הציע לי, קיסם בין שיניו, לפרוש כל עוד אפשר. “עוד יתחילו לפטר גם,” אמר. אני כותב את הדברים האלה, כשעדיין לא ברור מה יחיה ומה ימות – התאגיד “כאן” או “רשות השידור”. במשך השנים ראיתי המון ניהול לא תקין ברדיו. אבל דווקא גוויעת התסכיתים לא נולדה מכוונה רעה, אלא פשוט מפני שרוב הילדים הפסיקו להאזין לרדיו לאחר הופעת הטלוויזיה. הדבר קרה בד בבד עם הרס הרדיו.

תכניות “חוגה” ו"שבשבת" לא נבחרו להישמר בתקליטייה של רשות השידור. סרט הקלטה היה משאב יקר מאוד. אם היום דיסק עולה שקל אחד, ועליו יש כמה שעות הקלטה, אז סרט עלה משהו כמו 40 דולר, והיה אפשר להקליט עליו שעה אחת. לכן הרדיו חסך ולא ניתנו לי סרטים. השגתי אותם בדרך לא דרך – בתוך אולפני הרדיו עמד מין בית קברות לסרטים, הלכתי לשם והייתי אוסף משם סרטים ישנים שאנשים זרקו ומקליט מחדש. לפני כן הייתי צריך לבדוק אם אין באמצע “לידרים”, חתיכות טייפ מתות שלא מאפשרות להקליט עליהן. הייתי מוציא את הלידרים ומשמיש את הסרט מחדש. ידעתי שיוסף טרגין ז"ל (שעשה במשך שנים את “עולם המדע”) בא יום אחד לרדיו וגילה שלקחו לו את הסרטים והקליטו לו עליהם תכניות אחרות. אמרתי: לי זה לא יקרה, לא אמות בלב שבור.

*

היום אני כבר לא כל־כך מאזין לרדיו. אני חג ועף בעשיית דברים אחרים. רוב הזמן אני כותב את התוכנייה של הקאמרטה הישראלית ירושלים. אבל האמת היא שהפסקתי לשמוע רדיו כבר כשעבדתי ברדיו. אחת הסיבות היא שהאוזניות היו על האוזניים שלי במשך שעות רבות כל־כך. שעות ישבתי ושמעתי את התכניות של עצמי כדי לערוך אותן, הוצאתי מהן את כל ה"אה…" של המרואיינים. ואז שמעתי אותן שוב לקראת שידורן מחדש. ובנוסף, שמעתי המון מוזיקה כדי להכין את התוכניות. פשוט לא נשאר לי מקום באוזניים.

בכלל, אנחנו היהודים עם של שמיעה – אומרים “נעשה ונשמע”, לא “נעשה ונראה”. ובשבילי, כל חיי, השמיעה הייתה הרבה יותר חשובה. גם היום, כשאני מחזן בבית הכנסת הרפורמי של אבן יהודה, אני מרבה לעצום את העיניים. חשוב לי שהעולם יהיה עולם של שמיעה. המילה משמעות קשורה לזה.