בנובמבר היינו בודדים והיינו מיואשים ונגמר לנו הכסף. הרגשנו שאף אחד לא מבין אותנו, ובאמת אף אחד לא ממש הבין. בזמן הזה בערך הוא התחיל להקליט. היינו נוסעים בסאבוויי: הוא החזיק במוט הכסף המאונך הגבוה. אני החזקתי בגופו. למדתי לזהות את התנועה שבה הוא שולף את הטלפון הנייד מהכיס, לוחץ על כפתור ההקלטה.
לקחנו כל מיני פרנסות קטנות. משימות מיוחדות. הלכתי לספרייה בשביל פרופסור־בדימוס שלא היה בכוחו ללכת אל הספרייה בעצמו. אחר כך אספתי את הדואר שלו. מכתבי הוקרה מכל מיני ספריות בגרמניה. הפרופסור־בדימוס היה אמור לשלם לי עשרה דולר בכל פעם שבאתי, אבל בדרך כלל שכח. לא היה נעים לי להזכיר לו. באוניברסיטה תמללתי פגישות אקדמיות. כנסים. פורומים מיוחדים. ישבתי בצד בשקט והקלדתי מהר, שילמו לי טוב ולפי שעה. אבל בדרך כלל הדוברים היו לא מרוצים. שגיתי באיות השמות וגם לא הצלחתי להוציא אותם מספיק רהוטים.
הוא אסף חומרי מחקר לגימלאי אוסטרלי שרצה לעשות סרט תיעודי. הסרט עקב אחר המתאבק האגדי לס דרסי שהפך לשם דבר באמריקה, אבל נרדף על ידי הרשויות במולדתו אוסטרליה, מפני שסירב לחזור ולהתגייס לשירות במלחמת העולם הראשונה. הגימלאי האוסטרלי היה שולח לו מיילים מאוחר בלילה ושואל שאלות על המתאבק־הפציפיסט, והוא היה צריך למצוא תשובות בספריות וגם באוסף העיתונות הממשלתי.
אחר כך הוא עבד בלבנות טבלאות אקסל אצל אחד מבושוויק שרצה להביא שלום עולמי. המשכין־שלום נתן מאה דולר במזומן בסוף כל יום עבודה. הוא עשה צום מיצים והתייעץ בשמאנים ומכשפים והיה ככל הנראה מסובך גם בסמים ולבש כיפה לאירועים מיוחדים והעבודה אצלו נמשכה רק כמה ימים, כי התייאש מהשלום וגם העיפו אותו מהדירה.
אחרי המשכין־שלום הוא התחיל לעבוד בספירת מכוניות עבור סקרי תחבורה של העירייה. הם שילמו שמונה דולר לשעה. השעון המעורר שלו היה מצלצל בארבע וחצי לפנות בוקר ובשש הוא כבר היה בפאר רוקוואי, יושב בצומת עם מכשיר ומקליק לפי כל מכונית שעוברת, כל אופניים, כל הולך רגל. הוא היה ממלא טבלאות. היה לו קר והכסף היה די מחורבן אבל הוא אהב לשבת לבד ולראות את הצומת מתמלא ואת השחר עולה. העבודה בכל צומת נעשית בסבבים ויש גם משמרות בזוגות. מבוגר אחד היה מגיע בשש בבוקר לספור מכוניות אחרי שסיים משמרת כפולה במסעדה. בשלב הזה כבר הבנו שהעיר הזו מתחלקת לעולם של שחורים ועולם של לבנים. לפעמים העולמות האלה נפגשים, לפנות שחר, לרגע. רוב הזמן הם מתנהלים בשעות שונות. בקווי תחבורה שונים. בשכונות שונות ובבתי ספר נפרדים.
בטלפון שלו נצברו עוד ועוד קובצי שמע. זו עיר שאי אפשר לצלם. כל פינה בה נראית כמו רגע מסרט או כמו גלויה או כמו הפקת אופנה. הוא הקליט נופים עירוניים קצרים. חמש, עשר שניות. בעיקר ברכבת. את הכריזות על שמות התחנות ועל השינויים של הרגע האחרון. את אנחת הנוסעים שמגלים שהרכבת תעצור רק בתחנה האחרונה. את הרגע הזה של השקט אחרי רחש פתיחת הדלתות ולפני שכולם שועטים פנימה. את הצלילים של הסקסופוניסט על הרציף. את שני הנערים שעולים וצועקים “וואט טיים איז איט? שואו טיים!” רוקדים היפ־הופ, מטפסים על מוטות הברזל, נתלים על התקרה.
בלילות ישבנו שנינו עד מאוחר מול המחשבים וכתבנו דברים בשביל הלימודים. רצינו להצליח אבל האותיות באנגלית הוקלדו לנו לאט ועם שגיאות. הכנו מרק דלעת ופסטה ופטפטנו על הבדימוס־השכחן והמשכין־שלום־הסטלן, על הנואמים המשכתבים את מילותיהם בכנסים. העלינו השערות על המתאגרף־הפציפיסט ושתינו תה, והוא סיפר לי על ההוא של המשמרת כפולה בפאר רוקוואי.
– אולי עשינו את טעות חיינו כשנסענו לכאן.
– די, מאוחר. בואי לישון.
בדצמבר היה קר מאוד ובינואר הוא קנה תרמוס קטן לקחת תה כשהוא יוצא לפנות בוקר.
דיברתי עם המשפחה והחברים מהארץ אבל המעשה כבר נעשה. מרגע שאורזים ונוסעים העולם נשמט ושום דבר כבר לא כמו שהיה. גם מפני ששוכחים אותך, גם מפני שאת שוכחת אותם, גם מפני שאת כבר אינך ולעולם לא תהיי יותר חלק. אין לך מילים בכלל להסביר את הדבר הזה ולהם אין מילים לשאול. מהמרחק חושבים שאת אולי תמיד בחופשה בעיר יפה ושואלים אותך שאלות שכל אחת מהן לבדה מצליחה לגרום לקירות הבית להתגרד בתוך הסיד. נו אז איך בניו־יורק.
באוגוסט הייתה מלחמה בעזה. קראנו חדשות בעברית בשעות הקטנות. ראינו את ביבי במסך המחשב. מנהטן הייתה לחה ודביקה. דברים פוליטיים זזו. היו אנשים כמעט זרים ששנאו אותנו באופן אישי. באוניברסיטה מישהי אמרה לי: הישראלים עושים רצח עם, ולא ידעתי מה לענות לה. היא אמרה לי להתנצל בשם ביבי והתנצלתי אבל זה לא עזר לי ולא עזר לה. היו גם היהודים הציוניים וכשהם שמעו שאני מישראל הם הגיבו כאילו נכנסתי באמצע מסיבת יומולדת. הם היו חביבים אליי אבל לא יכולתי שלא לחשוד שאני עצמי העוגה. הם אמרו לי איי לאאאב איזריאל דיד יו גו טו דה איי.די.אף? איי ואנט און בירת’רייט אנד איי לאבד איט.
– תהיה איתי תמיד
– תישארי איתי תמיד
– כן
– כן
היינו שנינו. וחלק גדול מהזמן היינו כל אחד לבדו. קמנו בשעות שונות. הוא נסע למקומות רחוקים בשביל הפרנסות שלו. לפעמים כשנסעתי איתו ברכבת. האזנו בשקט להקלטות. כמו ילדים שמחליפים פתקים בשיעור וממתיקים תחבולות. הכרוז אמר: וי אפולוג’ייז פור דה דיליי, ואז השמענו לעצמנו בשקט הקלטה שדווקא אמרה דיס טריין איז ריידינג דה אקספרס ליין. צחקנו בעיניים כמו שני אנשים שהשתמטו מתפקידם בעולם.
– אתה החבר הכי טוב שלי
– את החברה היחידה שלי
בסוף ספטמבר היה אמור להיות לי יום הולדת עשרים ותשע, אבל בארבע לפנות בוקר שלפני התעוררנו מהצעקות ואחר כך האמבולנס והאורות והמשטרה. השכנה בקומה שמעלינו קפצה מהחלון. שמענו את האיש שלה צועק בסינית ולא הבנו על מה הם מתווכחים. אחר כך כל האנשים והשכנים שיצאו. עמדנו יחד בחלון וראינו את הגוף הקטן, שדיים חשופים לבנים מאירים בחושך כמו גוף של בת־ים במצולות. רצתי אל השירותים והקאתי. הוא נשאר לעמוד לבד ליד החלון והסתכל על האמבולנס. אמרתי לו לזוז מהחלון והוא לא זז. אני שכבתי במיטה והסתכלתי על התקרה. כל הלילה התינוק צרח מהקומה מעל. בבוקר קראנו בעיתון שזה היה דיכאון של אחרי לידה.
– אתה ישן?
– לא. ואת?
– לא
– על מה אתה חושב?
– אני חושב שזו עיר רעה וקשוחה. שאנשים כאן פצועים מאוד. שהעיר הזו לא תהיה טובה אלינו.
– אני אהיה טובה אלייך
– בואי נחזור הביתה
– אל תדאג
באותו יום דווקא יצאתי מהבית. כתבת מהעיתון המקומי רצתה לשאול אותי שאלות. לא עניתי לה. אבל קניתי בדרך הביתה תפוחים ולחמניות ובימים הבאים יצאתי פחות. הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה שלא עוברים ליד החצר הפנימית שבה היא נפלה. הפרחים היו מעוכים.
הרגשתי עייפה. לא הלכתי אל הלימודים והשתמטתי מעבודתי בתמלול הכנסים. כשהלכתי סילפתי את דבריהם בכוונה. רכשתי לי אויבים שוליים. נציגי שירות בחברות הטלפונים הובילו אותי להתקפי זעם. עקבתי אחר אנשים זרים בפייסבוק. הטינה הועילה לי במידת מה. שעות רבות שכבתי על הספה וצפיתי בטריילרים של סרטים במסך הטלפון שלי. נעתי בין כמה אתרי אינטרנט, ושוב.
– בואי למיטה
– לא רוצה
– בואי לישון
– לא רוצה
התקרה התגבהה מעליי והספה הקטנה הירוקה התמלאה כתמים מהאוכל שלי. כשפקחתי עיניים בבוקר מיד התחלתי לבכות. למדתי את האלכימיה המיוחדת של העייפות: לילות שלמים לא ישנתי ואז לפנות בוקר העולם נעשה שקט ולבן והרגשתי שוחה בתוכו. מעבר לנקודה מסוימת של עייפות את צפה כמו שומן שנפרד מחלב. יש ביכולתך להירדם בכל רגע, כלומר, לכמה שניות להיעלם. וגם להישאר. העייפות הפכה אותי בו זמנית לרגישה מאוד ואדישה מאוד.
– מה קרה?
– יש נשים שלא יוצאות מכל הסיפור הזה. לפעמים הדבר הזה נשבר ואי אפשר להדביק
בשעות הצהריים נרדמתי לפעמים. אהבתי במיוחד את התחושה שכוח גדול ממך יכול לחטוף אותך אל השינה. חלמתי שאנשים פורצים אליי לתוך הבית וקופצים מהחלונות. ידעתי שאלו חלומות לא בסדר והלכתי אל הפסיכולוגית הישראלית המשתדלת ששאלה אותי למה אני בדיכאון. השתדלתי לספר את הסיפור בשבילה כמו עלילה עד ששנאתי אותה ואת שידולינו ההדדיים. בכל מקרה הקליפה הייתה דקה. היא שלחה אותי אל הפסיכיאטר היהודי המכוער מרחוב חמישים ותשע. הוא קיבל אותי בחדר מלא עציצים ופסלים חומים משונים שכל החלונות בו משולשים. הוא רשם לי כדורים ואחרי כמה שבועות יכולתי לישון שוב בחלק מהלילות. בלי הנחמה שבעייפות פחדתי עוד יותר לצאת מהבית. שכבתי על הספה. היו לי שתי תנוחות: אחת כשאני מקופלת, אחת כשאני פרושה.
כל יום הוא הביא לי מהעיר מתנות קטנות. קול של זקנה שרה לעצמה. הכרוז המקוטע שאומר פליז לט דה קסטומרז גט אוף דה טריין פירסט.
לפעמים הלכתי לדברים שהולכים אליהם וניסיתי לחייך לאנשים באמריקאית. נכשלתי בזה עוד יותר. אני לא יודעת להתלבש בקוד הרגשי המעודן. הרגשות שלי תמיד לבושים מעט מידי, מופקר, הכול רואים לי. כשמישהו שאל מה נשמע עניתי בתוכי תהומות ונהרות קרים ותנינים צהובי עיניים. כל שיחת מעלית פרמה אותי ונותרתי עירומה. אנשים נרתעו ממני. נגעלו מגילוי הלב ומגילוי החולשה. גם מי שהייתה לו רק ציפורן יכול לשרוט אותי.
לפעמים אמרתי רק באליהביתהבאליהביתהבאליהביתהבאליהביתהבאליהביתהבאליהביתה.
אבל הכדורים ייבשו לי את הדמעות. הרגשתי ששום דבר בנהרות הפנימיים לא יכול לעלות יותר על גדותיו. אמרתי לו תשמע בכל זאת כל הכבוד לרפואה המודרנית. הוא חזר עם הקלטה של אישה מדברת אל הכלב שלה ואומרת לו סוויטי היי סוויטי. צחקתי ושפכתי את הקפה על הבגדים. חזרתי לישון במיטה.
כפות הרגליים הקרות מחוץ לשמיכה בבוקר הצילו אותי כי הייתי חייבת לצאת ולגרוב אותן. היה שבוע שכמה דברים היו בסדר גמור ואז שוב פעם יום ששום דבר לא עבד. עשיתי את הדברים הנכונים אבל לא הרגשתי נכונה. התנחמתי בכוח הכבידה.
מה ראו מהחלון בחדר השינה: את הבניין ממול, את החלון שסמוך לזה שלנו. את הפיר שאליו בת הים קפצה.
לפעמים החלון התכסה כולו נקודות של שלג וראו פחות. הוא היה מגיע מהחוץ עם אף קר והזקן מנוקד בכתמים לבנים, שיבה ושלג. ניגבתי ממנו את השלג במגבת הקטנה. הרגע בין קרקוש המפתחות שלו ובין הפתיתים הלבנים שנמסו ונספגו היה רגע מאושר. חיכיתי לשמוע את ההקלטות.
– פליז לט קסטמרס אוף דה טריין פירסט
[תופים ברחוב ארבע עשרה ופתיחת הדלתות]
במרץ הוא הביא לי מתנת יומולדת מאוחרת: אוזניות גדולות ועבות שמכסות את האוזן מבחוץ לגמרי, כמו מחממי אוזניים. כמו מגינים של פקחי תעופה. נראיתי בהן כמו דוב קואלה עצוב עם אף אדום. אהבנו את המראה הזה. הוא אמר שאני דוב מתוק־מריר. בכל פעם שלבשתי את האוזניות הוא חייך.
רציתי לשכוח מיום ההולדת הארור ההוא. אז סיכמנו שהאוזניות יהיו מתנה לכבוד האביב שיגיע. וגם שאף פעם לא אהיה בת עשרים ותשע, אהיה תמיד כבר בת שלושים. יצאתי מהבית במעיל חום גדול ואוזניי קואלה. האזנתי לקריאות מההקלטה. וואט טיים איז איט? שואו טיים. הצעדים שלי חרצו את השלג במדרגות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות