אחרי שלושה ימים של גשם השמש זורחת. אנשים לא נשארים בבית ביום כזה, וגם אני צריכה לקום עכשיו ולרדת לשחות או סתם לרכוב לעיר; הכול, רק לא להישאר בדירה כשהיא אורזת, אבל הרגליים נטועות ברצפת העץ וסיבים בלתי נראים מחברים אותי לכיסא המטבח שעליו אני יושבת למעלה משעה, מתבוננת בטבעות החומות שנותרו בכוס הקפה ומקשיבה לרחשים שעולים מהסלון.

שלושה ספרים עבים מוכנסים לארגז, קופסה מתכתית נזרקת על הרצפה, וילון מוסט עד אמצע החלון, משיכה באף, פתיחת ארון ועמידה על קצות האצבעות, שליפת המזוודה הירוקה מהמדף הגבוה, מזוודה נופלת ונחבטת אל הקרקע, הידוק רוכסן עבה, בגדים מקופלים ברישול מוכנסים לתוכה, טיפוף רגליים על רצפת העץ, כניסה לחדר הרחצה.

אני רוצה צלילים אחרים. הישבן מתנתק לאט מהכיסא, בדרך לסלון אני נתמכת במדף הספרים ואחר־כך בכורסה, מתיישבת על הרצפה ומחפשת בתוך כוננית הכוורת שקנינו באיקאה את התקליט של נינה סימון בהופעה חיה. נינה נמצאת בין “ניו־יורק” של לו ריד ל"from her to eternity" של ניק קייב, אני שולפת אותה וחושבת שאחר־כך אמצא לה מקום יותר מתאים, אולי בין בילי הולידיי לאטה ג’יימס. אני מוציאה את התקליט מהעטיפה ומחזיקה אותו בעדינות בצדדים, קמה ומניחה על הפטפון. אני עדיין אוהבת תקליטים, אם כי כבר התחלתי לקנות גם דיסקים. הגמיעות הקלות של המחט כשהיא עוברת בתוך החריץ והקרקוש האנלוגי כשהיא מגיעה לסוף הספירלה ועומדת באותו מקום. אלו הרחשים האהובים עלי ביותר.

בגלל הכבדות הזרוע נשמטת והמחט חורקת על התקליט, הקול של נינה סימון נמרח ומשתבש אבל אז היא משתלבת שוב בחריץ והצלילים יוצאים, פירות מוזרים נוטפי דם תלוים מעצי הצפצפה בדרום של ארצות־הברית.

שירה לידי, רוכנת אל המדף התחתון, ממיינת בקפדנות ומפרידה בין הדיסקים שלה לשלי, הרגליים היחפות כמעט נוגעות בי, אני רוצה לנשק אותן או לפחות להניח עליהן ראש; במקום זה אני לוקחת את הדיסק של פי.ג’יי הארווי שנשאר על המדף ומושיטה אותו לעברה, בלי להסתכל עליה.

“אני משאירה לך אותה.”

“למה?”

“אני לא רוצה אותה.”

היא מניחה בעדינות את ערימת הדיסקים והולכת. השפתיים של פי.ג’יי אדומות ומרוחות כמו גוויית חתול בצד הכביש, בצד האחורי של הדיסק היא מצולמת בשחור־לבן, מישירה מבט אומלל ועכברי, אני זורקת את הדיסק על הרצפה וקמה.

שירה שוכבת על הספה, הרגליים המוצקות והקצרות שלה שעונות על המסעד. היא לובשת את חולצת הטריקו הגדולה עם ההדפס של מרלין מונרו בסגנון אנדי וורהול, התחתונים הפרחוניים מבצבצים מהצד.

“קטינקה לא חזרה,” אני משחררת את המילים והן שורטות את הגרון בדרכן החוצה.

“שוב?”

“כבר מאתמול בלילה.”

“חיפשת אותה?”

“כן, מוקדם בבוקר.”

“טוב, אז גם אני אצא לחפש.”

היא מתרוממת מהספה ומורידה את החולצה, השדיים הגדולים שלה אסופים בחזייה שהייתה פעם סגולה ועכשיו היא חומה דהויה. היא רזתה בשבועות האחרונים וזה מדגיש את הקימורים במותניים ובישבן. היא מרזה בשבילו, לא אוכלת, רק שותה קפה ומתאפרת כל יום לפני שהיא יוצאת, אבל עכשיו הפנים שלה לא מאופרות וקצת ירקרקות. היא משחילה על עצמה את השמלה האפורה, הא־סימטרית שקנתה בביקור האחרון בתל־אביב ואת כפות הרגליים מכניסה לכפכפי עץ, את כל זה היא עושה מבלי להסתכל בי, כאילו אני לא עומדת באותו החדר. היא פונה לדלת, לוקחת את צרור המפתחות שמונח על השידה, שמה בכיס הגדול ויוצאת. אני יוצאת אחריה וסוגרת את הדלת בטריקה.

שירה פותחת את פח הקומפוסט ודוחפת את הראש פנימה, היא יודעת שקטינקה לא שם אבל היא אוהבת את הריח שמזכיר לה את המושב שבו היא גדלה, לי הריח של הריקבון עושה בחילה. שירה ממשיכה לכיוון הפארק. אני מגששת אחר קיר שאוכל להישען עליו, צועדת לאחור ונתקלת בחומה הקטנה, מטילה את משקל הגוף על האבנים ומרגישה את הגיריוּת שלהן על הגב.

למעלה בחלון של הדירה שלנו יש מישהו שעומד ומסתכל בי. “יש מישהו בדירה שלנו,” אני קוראת, אבל שירה כבר רחוקה. הוא מוכר לי, האיש בחלון, יש לו שֵׂער שחור וארוך, שפם זנבות עבה וזקן מלבני. החלון נפתח. זה פרנק זאפה שמציץ מהדירה שלנו. הוא מנופף בידו, אני מרימה יד חלושה, מנסה לסמן לו שלום.

“היי ילדונת,” הוא קורא מלמעלה. “מה זה הפנים החמוצות האלו? תראי אותי, מת מסרטן ועדיין שומר על קוליות.”

“היא עוזבת,” אני מנסה להסביר.

“רק אל תפלי למלכודת הנוסטלגיה, בייבי…”

“היא עוזבת אותי.”

הוא דוחף את הראש החוצה ומתחיל לנאום, “כשאת מחשבת את משך הזמן בין אירוע מסוים לבין הרגשת הנוסטלגיה לאירוע זה, נראה שהמרווח ביניהם קטֵן בכל דור. בקרוב מחזורי הנוסטלגיה יתקרבו כל כך זה לזה עד שאנשים לא יוכלו לעשות צעד בלי להרגיש נוסטלגיה על הצעד שעשו הרגע.” אני מתכופפת, מרימה אבן קטנה וזורקת לעבר הפנים המרוצות של אדון זאפה. שירה עומדת על השביל ומביטה בי.

“קטינקה לא שם,” היא מצביעה לאחור.

“היא מתה.”

“חתולים שבדים לא מתים.”

בדרך חזרה לדירה התחת העגול שלה בולט מתוך השמלה ומרקד כשהיא עולה במדרגות, אני מושיטה יד קדימה, לדחוף פנימה אל תוך החריץ כדי לבקע אותה לשניים, אבל שירה מקפצת מעלה במהירות ומשאירה אותי משתרכת מאחור. כשהיא מגיעה לדלת היא עומדת קרוב אליה ולא פותחת מיד, הנשימות שלה כבדות והכתפיים עולות ויורדות בהגזמה, כאילו היא עומדת לעלות לבמה או להיכנס למקום זר ומסוכן, מהכיס העמוק היא שולפת את צרור המפתחות הקטן, חוץ מהמפתח של הדירה יש שם עוד שני מפתחות, המוזהב לשרשרת של האופניים והקטן לתא שלה ב"פילם־אקדמי". המפתח נדחף לחור בהתכוונות מוגזמת, היא פותחת את הדלת במאמץ רב, ואז נעלמת אל תוך הדירה.

בפתח עומדים שלושת הארגזים שלה כמו שומרי סף, אני בועטת בהם בדרכי פנימה, אבל הם נשארים אדישים ודוממים.

הטלפון מצלצל. אני לא רוצה לענות. גם שירה לא עונה. היא שונאת לענות לטלפון. הוא ממשיך לגעור בנו בצילצולים שמרעידים את הבית.

בחדר השינה אני מנתקת את הטלפון מהשקע ונשכבת על המיטה, דוחפת את האף עמוק לתוך הכרית שבצד שלה, ממלאה אותו בריח הספוג בתוך הסיבים, הוא חריף ומתכתי, חודר כמו תער ופוצע נימים, הנחיריים מתמלאים שוב ושוב והריח לא נגמר. אני מורידה את הציפית, מקפלת לגודל של ארנק ומכניסה למגרה שלצד המיטה.

“אמרתי בלי נוסטלגיה…”, מגיע קול ממעמקים. אני מתכופפת ודוחפת את הראש מתחת למיטה, שם, ליד ארגז המצעים יושב פרנק זאפה זעיר שמחייך אליי, הוא זוחל החוצה, מתנפח לגודל רגיל ומתיישב לידי.

“אמרתי לך שהדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות זה לשחות בים הנוסטלגיה העכור.”

“זאת שורה בשיר שלך?” אני שואלת.

“לא, זה השיר שלך, בייבי,” הוא קורץ לי ונשכב לידי, מניח את הרגליים על המיטה בלי לחלוץ את מגפי הבוקרים השחורים שלו.

“אני משחירה מבפנים, זאפה,”

“אז תתרכזי!”

“במה להתרכז?” זאפה קם, פותח את דלת הארון ונעלם לתוכו. אני נועצת עיניים בתקרה, מנסה למצוא שם משהו להתרכז בו, אולי כתם או סדק, אבל התקרה חלקה ונקייה. החדר מואר באור של אוגוסט שלא מרפה יום ולילה, השמש הארורה מסרבת לשקוע, אני מכסה את הראש בשמיכה כדי לזכות בכמה דקות של אפלה משככת. מהסלון לא עולים עוד רחשים, אני קמה בבהלה, אולי היא כבר הלכה.

שירה שרועה על הספה בעיניים עצומות. אני פותחת את המגירה הגדולה בשידה ומוציאה משם את הפנסוניק, מכוונת את עדשת הטלה אל אצבעות הרגליים שלה ולוחצת על הכפתור, אפשר לשמוע את התריס של המצלמה נפתח ונסגר במהירות. אני עוקבת אחרי מתאר הגוף, הירכיים, הבטן, השדיים, הצוואר, הפה והעיניים. האצבע לוחצת שוב ושוב על הכפתור. העיניים שלה נפקחות. היא מתבוננת בי בפחד ואז מניחה את היד על הפנים.

“מאריה, בבקשה די.”

האצבע לא מפסיקה ללחוץ על הכפתור, העין צמודה לעינית.

“בבקשה, תפסיקי!”

היא מתיישבת על הספה, המצלמה מכוונת אל הפה שלה.

“די, די, די,” היא מייללת ומכניסה את הראש בין הרגליים.

אני בורחת למטבח, מניחה את המצלמה על השולחן ופוקדת על עצמי, עכשיו תלכי לכיור. עכשיו תפתחי את המים. עכשיו תטפטפי סבון על המברשת. עכשיו תשטפי כלים. אני שומעת רק את זרם המים, כוס נשטפת מבפנים ואז מבחוץ ונתלית על הוו לייבוש, סיר נחבט בכיור הנירוסטה בשאגה מתכתית. זה מה שקיים. אין סלון ואין חדר שינה וחדר רחצה ודלת וארגזים. יש ערימת כלים וכיור עגול ומים. זהו.

מכסה של סיר נופל ממשטח הנירוסטה אל רצפת הלינוליאום, מסתובב כמו סביבון, ומשמיע צליל מעגלי עמום עד שנעצר. שירה נכנסת, השֵׂער הארוך שלה מסורק ומבריק, היא הספיקה למרוח אודם ולצייר פסים כחולים על העפעפיים, החיות האדמדמה חזרה לפנים שלה. אני מתכופפת להרים את המכסה ומניחה אותו שוב על המייבש, אחר־כך מסתובבת לכיור, שולה מזלג מהמעמקים ומסבנת אותו ביסודיות, מרגישה את המבט שלה נעוץ בגב שלי.

“את לא יכולה להסתכל?”

אני מסבנת בין החריצים של המזלג.

“פתאום את לא יכולה להסתכל? כל היום את עוקבת אחרי ועכשיו את מפנה את הגב?”

אני מסתובבת, מחזיקה את המזלג המסובן ביד.

“פשוט תרביצי לי ותגמרי עם זה,” הידיים שלה שלובות על החזה והגבות מכווצות.

“מה?”

“את רוצה להרביץ לי, אז פשוט תעשי את זה, הנה אני מציעה לך, בבקשה, פשוט תעשי את זה ונגמור עם העניין.” היא מפנה אליי את הלחי כאילו הייתה ישו.

“זה לא סרט שאת מביימת עכשיו,” הסבון שהמזלג מטפטף על כף הרגל שלי.

“מאריה, פשוט תרביצי לי, כי אני לא יכולה יותר, תשחררי אותי.”

“עוד מעט את תיקחי את הארגזים שלך ותלכי מפה ותהיי משוחררת ממני. לא תצטרכי לראות אותי. והשנתיים האלו יוכלו להפוך לאנקדוטה שתספרי לאנשים חדשים שאת פוגשת.”

“אז זה העניין,” היא נשענת על השולחן שחורק תחת גופה.

אני מציירת מעגלי סבון בבוהן על רצפת הלינוליאום הרטובה.

“אני לא מכירה אותך. חשבתי שאני מכירה אותך, אבל אני לא. אני מכירה כל הבעה שלך ואת הריח שלך, אבל אותך אני לא מכירה. חשבתי שאני מכירה, אבל מסתבר שאני לא. את פוסחת עלי כמו על ערוץ רדיו. נמאס לך מג’אז אז בסיבוב קל של המחוג את עוברת לקלאסי.”

“כבר דיברנו,” היא מתחילה, אבל אני קוטעת אותה.

“את רוצה שיהיה קל, תרבותי, רוצה שנצא יחד לסרט? לקפה? אני לא יכולה, שירה.”

אני זורקת את המזלג לכיור ויוצאת מהמטבח, משאירה אחרי עקבות לחות.

מורידה את נינה סימון מהפטפון, ומכניסה את התקליט בזהירות לעטיפת הפרגמנט ומשם חזרה למדף, ליד בילי הולידיי. בין העטיפות מחייך אליי מארווין גיי, שמשעין את הראש על היד, מאחוריו הרקיע האורבני של ניו־יורק בלילה, על אחד מגורדי השחקים מורה השעון חצות. מארווין מסתכל ישר אליי, גם כשאני מטה את העטיפה ימינה או שמאלה הוא ממשיך להסתכל בי, כמו התעתוע של המונה ליזה.

התקליט מסתובב ומארווין שר “What’s going on” אני שרה איתו “What’s going on” וזאפה שיושב עכשיו על הכורסה מצטרף בקול המיוחד שלו “What’s going on”. כשהשיר נגמר אני שואלת את זאפה למה הוא מתעקש לשגע אותי ומה אני אמורה לעשות עם כל האמירות הסתומות שהוא זורק לאוויר. “את הזמנת אותי,” הוא טוען, “אני פה בשבילך.”

“בסדר, תישאר,” אני נכנעת. אחרי שתיקה קצרה מארווין ממשיך לשיר הבא.

שירה נכנסת, זאפה מתנדף אל תוך החריץ שבין מושב הכורסה למשענת. העיניים שלה נפוחות אבל האיפור, באורח פלא, לא נמרח. היא סורקת את הסלון, בודקת אם שכחה משהו ששייך לה. על כל הדברים המשותפים היא ויתרה מראש. מן הרואיות כזאת של הצד הנוטש.

הצלצול בדלת מאבן אותי. שירה הולכת לפתוח את הדלת, בדרך היא מעיפה מבט קצר במראה הגדולה, טופחת על השֵׂער ומנגבת את העיניים. רגע לפני שהיא נעלמת במסדרון אני רואה תחילתו של חיוך שמתהווה על פניה. לא נשמעים דיבורים, רק קולות חיכוך, אחר־כך לחישות לא ברורות וגרירה של ארגזים. המבט שלי נעוץ בתקליט המסתובב. אני נושמת לפי קצב הסיבובים.

שני זוגות רגליים יורדים בכבדות במדרגות, זוג רגליים אחד עולה בחזרה, ארגז משייף את רצפת העץ ואז מורם בתנופה, ירידה מהירה יותר במדרגות, ללא דיבורים, כמו מבצע שמתוכנן מראש עד לפרטים הקטנים. שלושה ארגזים, שקית גדולה ומזוודה ירוקה, וזהו, אולי נשארה מאחור סיכת שֵׂער זנוחה באחת המגירות או חוברת שמתחבאת בין שני ספרים, לא יותר.

מארווין מפסיק לשיר אבל התקליט ממשיך להסתובב, שירה נכנסת לסלון, אני לא מסיטה את המבט אבל יכולה לראות את קצה גופה בזווית העין. היא לא אומרת דבר, רק עומדת. הלב מהדהד ספירה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, בשלוש־עשרה היא מנתקת מהטבעת של מחזיק המפתחות את המפתח של הדירה, מניחה על השולחן, מסתובבת והולכת. אחר־כך הדלת נטרקת. התקליט ממשיך להסתובב ללא תכלית.

“זאפה,” אני לוחשת, “היא עזבה.” זאפה שוכב על הרצפה, הפנים הצועניות שלו שלוות, “בייבי, את צריכה לצאת מפה.”

“אני לא יכולה לזוז.” זאפה קם ומרים אותי על הידיים הגדולות שלו, אין לו ריח וגם לא משקל אבל הוא מצליח לשאת אותי. הוא פותח את הדלת ומוריד אותי במדרגות, “הדלת נשארה פתוחה,” אני אומרת, אבל אנחנו כבר בחוץ, באור הקיץ האינסופי, עוברים את הקיוסק הקטן של הגלידות ויורדים בשביל שמוביל אל המים.

האוויר קריר ואין איש על הצוקים, זאפה מקפץ בין הסלעים ויורד עד המים. הוא מוריד אותי בעדינות ואני מרגישה איך האבנים פוצעות את כפות הרגליים היחפות. הנשימה שלי נעתקת כשהגוף חודר אל תוך המים הקפואים. אצות מלטפות את כפות רגליי, אחת מהן מסתלסלת על הקרסול ומושכת אותי אל המעמקים, מסביב הכל שחור, “לכאן!” צועק זאפה מהקרקעית העמוקה, “רצית חושך.” אני לא רואה אותו, רק שומעת צלילי גיטרה חשמלית, אני רוצה להגיד “זה נפלא, זאפה…” אבל כשאני פותחת את הפה מים חודרים פנימה, ממלאים את הריאות והבטן. זאפה פורט על המיתרים לידי. האצות עוטפות את הגוף, משתרכות סביב הבטן והרגליים והידיים, אני מצטנפת בתוכן ונעלמת.

“חתיכת דרמה”, שר זאפה, “לא הגזמנו קצת?”

“לא הגזמנו קצת? לא הגזמנו קצת?” עונות לו האצות במקהלה.

פרנק זאפה