בני התינוק היה אז בן חודש וחצי ולי הייתה משימה דחופה ביותר: לפזר את בנותיי בבית הספר ולרשום את בתי הבכורה לקייטנה במשרדי המרכז הקהילתי השכונתי. הבניין הישן תמיד השרה עליי עגמומיות פקידותית. תקרת הבטון האפורה והעציצים המאובקים שהונחו בצִדי הפינות, לקישוט דלפק הקבלה, נראו לא לגמרי חיים ולא לגמרי מתים. הם חדלו לצמוח, ללא ספק, ורק עמדו שם, שתולים בכדי החרס המקוערים כחיילים עומדי דום שלעולם לא יקבלו פקודת נוח, סופגים את בדידות הפרא שנבטה במבנה הישן; וזאת על אף, ואולי בגלל הפוסטרים הצבעוניים הגדולים שבישרו על פתיחת חוגים חדשים ועל קיום שבתות תרבות קהילתיות שאליהם הוזמנו בחום כל תושבי השכונה.

המרכז הקהילתי היה מקום מסוכן שבו הייתי עלולה להיקלע לשיחה תפלה עם אמהות חברות לכיתה או לשכונה על אודות עיכוב בפתיחת חוג הטיסנים או זהות המחנכת לשנה הבאה, שיחה שנועדה לחפות על המבוכה הנוראה שחשנו עקב העובדה שלא היה לנו על מה לדבר ולא היה בינינו דבר במשותף מלבד האקראיות השרירותית הטמונה בכך שילדינו היו חברים לספסל הלימודים.

גולת הכותרת של המרכז הקהילתי הייתה הספרייה העירונית ששכנה בקומה העליונה. הספרים המסודרים על המדפים האפורים הארוכים, עטופי הניילון העבה והעכור, המסומנים בצבע לפי גילאי הקוראים, הזכירו לי את ביקוריי התכופים בספרייה העירונית בילדותי. הספרייה הייתה אז המעוז האהוב עליי בשכונה וגם המקום הבטוח ביותר, בו לא הייתי צריכה למצוא חן בעיני איש (הספרנית בעלת שֵׂער השיבה לא נחשבה, כי היא אהבה אוטומטית כל ילד וילדה תולעת ספרים). שם הייתי צריכה רק למצוא ספרים שימצאו חן בעיניי, וכאלו לא חסרו: האסופית, אוליבר טוויסט, עלובי החיים. חיים שלמים אפופי מסתורין הרואי של יתומים שסבלו מחרפת רעב נגלו בפניי ומילאו אותי בקדושה וחרדה מפני היתמוּת מוּכת הגורל.

כשבנותיי הגיעו לגיל קריאה, פעמיים בחודש לערך חירפתי את נפשי והגעתי בכל זאת למרכז, נדבקת בלי רצון באותה ארשת משועממת של המזכירה בדלפק, שנהגה ללגום את הקפה בלגימות מדודות ובאותה מרירות מהוּלה של הקפה לשאול: כן, איך אפשר לעזור לך? עוד בדרך, מתמרנת את המכונית בפקק השכונתי, דמיינתי את השיחה ביני לבין המזכירה וחשבתי על הנחישות הנמרצת שבה אגרום לה לעזור לי ביעילות המרבית. החשבון שלי היה פשוט: התינוק ישן ברכב. אם ימשיך לישון גם כשאשא אותו במנשא בזמן שאני ממלאת את טופסי ההרשמה, חותמת על הצ’קים ומקבלת את הקבלה, לא צפויות להתעורר בעיות יוצאות דופן עד שאחזור הביתה ואניק אותו. כל המשימה לא הייתה אמורה להימשך יותר מעשר דקות. ללא שיחות חולין. בשמונה ורבע בבוקר המקום היה צפוי להיות ריק.

בדיעבד, קשה לי להסביר את הלחץ הקרבי שהייתי שרויה בו באותו בוקר מעונן של תחילת הקיץ. העננות לא בישרה על הקלה בחום, אלא הייתה מתפזרת לקראת הצהריים כמו כנפי וילון הנפרשות משני הצדדים וחושפות בִּמת שמש יוקדת, חסרת רחמים. ייתכן שכפי שבני, באותם ימי ינקות, נהג להצמיד את רגליו הפשוקות לעכוזו בתנוחה עוברית ולאגרף את כפותיו, כך, גם גופי ורוחי היו קפוצים ודרוכים לגונן עליו; ואולי בשל כך, באותה תקופה כל יציאה מחוץ לבית הייתה בשבילי אתגר, כל נסיעה במכונית הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, שמתחה את עצביי עד דק. ככל שנקפו הימים, התפרצויות הבכי שלו פחתו, וגם אני השתחררתי ונרגעתי, אבל אז, בתחילת יוני, הייתי כבולה בתכנית שתוכננה בקפידה בראשי עד לפרט האחרון עוד מליל אמש, וכל סטייה ממנה משמעה הייתה תוהו. תשוקתי להקפיד על לוח זמנים ידוע ביקשה להשליט סדר בראשי וברוחי לאור תבוסתי המוחלטת לשלוט בהרגלי השינה והאכילה הבלתי צפויים והבלתי קבועים של בני.

עוד כשהייתי בנסיעה בכביש, השתבשו תוכניותיי. התינוק החל להשמיע ציוצים שנשמעו כמו יללות, ואחר כך יילל באמת; ואני ניסיתי לשיר, ולדבר אליו דברי נעימות, ואחר כך גם כמו לילד גדול ומבין: אנחנו כבר עוצרים. אמא כבר חונה ובאה להרגיע אותך.

הוא לא נרגע. כנראה התרגז עוד יותר מכך ששמע את קולי, ובכל זאת לא הורם על הידיים ולא זכה להינחם במגע גוף, והחל לצרוח ולבכות ביבבות שפילחו אותי. התחלתי להזיע בכל גופי ותרתי אחרי חנייה פנויה במגרש החנייה המלא. הרגשתי בת מזל שלאחר כמה מטרים של נסיעה מצאתי מקום פנוי. למעשה היה זה מקום וחצי פנוי, או שני מקומות פנויים צפופים אילו הייתי חונה בצורה מאוד מדויקת. התחלתי להזיז את ההגה, תוך כדי מלמולי הרגעה נואשים לתינוק במושב האחורי, ואז ראיתי במראה שרכב נוסף מתקרב ומאותת לחנות. תמרנתי את ההגה ככל שיכולתי אבל הריכוז שלי הופרע בצרחות בכי, ולא הצלחתי לחנות לגמרי ישר. חניתי על פני מקום וחצי ויצאתי מהרכב נסערת, ניגשת למושב האחורי לבני שעיניו האדימו ממאמץ ופניו היו רטובות מבכי. שחררתי אותו מרצועות מושב הבטיחות, הרמתי אותו וניסיתי להרגיע אותו.

“גברת, את לא בסדר.” אישה בערך בת גילי נעמדה מולי. “את חונה על שני מקומות. תזיזי את האוטו, שגם אני אוכל לחנות.” סקרתי אותה. העפתי מבט אל המכונית הישנה שלה – גם אצלה במושב האחורי היה כיסא בטיחות לפעוט. “אני לא מזיזה עכשיו את האוטו לשום מקום. אני חייבת להרגיע אותו.” “גברת, אני מאחרת לעבודה. תזיזי את האוטו.” בני צרח. הליטופים הרכים על ראשו העגול כירח לא עזרו. איבדתי סבלנות. “תחני במקום אחר, אני לא נכנסת עכשיו לאוטו ומחזירה אותו למושב. הוא צורח.” “גברת”, היא שוב אמרה לי. המילה “גברת”, מנוכרת ופאתטית, עמדה בינינו, כמו הייתה מילת גנאי. זו לא הייתה שיחה בין גברות. היא ביקשה ממני שוב, הפעם בהרמת קול ובקוצר רוח להזיז את האוטו. הסתבר שהיא מאחרת לעבודתה כסייעת בגן הפעוטות של המרכז הקהילתי. “אני לא מזיזה עכשיו את האוטו לשום מקום. את לא רואה שהוא צורח? תחני במקום אחר!”

“אין מקום אחר, ואני רוצה לחנות פה בצל. תזיזי את האוטו.” התחלתי לקשור את המנשא למותניי, נחושה בדעתי לא לוותר על תוכניותיי המקוריות: להרגיע את בני, ללכת למרכז לרשום את בתי לקייטנה ואז לנסוע הביתה מרחק חמש דקות, ושם בנחת להיניק אותו. כמובן, יכולתי גם לשנות את תוכניותיי. יכולתי להיניק אותו מתחת צל של עץ, יכולתי לוותר. אבל, אז, מזיעה, עצבנית וחדורת מטרה, במגרש החנייה, לא ראיתי פתרון אחר. גם היא יכלה לוותר. לחפש מקום חנייה מרוחק יותר במגרש. להתפשר על חנייה לא מוצלת. שתינו צדקנו ושתינו, למרבה האבסורד, תלינו את צדקתנו בציפייה המובנית שהזולת יגלה התחשבות כלפינו. כל אחת ציפתה מהשנייה לגלות יותר התחשבות, וכל אחת חשבה שזו מגיעה לה. בזמן אחר, הייתי מקפידה לחנות ישר ומסודר ולא להתפרס על פני חנייה כפולה, אבל בפעם ההיא, ביקשתי ללא מילים מהאישה, שגם היא ודאי נהגה לא פעם עם תינוק משתולל מבכי, לגלות יותר אמפטיה מהרגיל, אבל האישה הייתה מכונסת בתוך עולמה. היא נעמדה קרוב יותר אליי ועקבה אחריי דוממת, לוטשת מבט בידיי הרועדות המנסות להכניס את בני למנשא. הוא רעד בכל גופו והבכי שלו הפך לגניחות מפויחות, אולם היא לא התכוונה לוותר. המבט הריק בעיניה היה המבט החמסני, הקהה מרגשות ששייכתי באותו רגע לכל המערכת המוסדית באשר היא, שהתייחסה בשוויון נפש מקומם, אליי ואל התינוק; מערכת קרה שלא דָברה את שפת ההזדהות, שלא תוכנתה להתחשב ברגשות.

כשקשרתי את רצועות הגב של המנשא, האישה נצמדה קרוב אליי וחסמה לי את הדרך. “עופי מפה,” סיננתי. האישה לא זזה. “עופי מפה!” צרחתי ואז דחפתי אותה בחוזקה. ארשת פניה נותרה ריקה ואטומה; היא לא נראתה מופתעת אלא כאילו ציפתה לכך; שיחרה להתפרצות שלי. המשכתי לדחוף אותה, הפעם בידיים, “עופי מפה, לכי כבר.” “אני לא זזה מפה עד שאת מזיזה את האוטו. זה לא פייר לחנות ככה.” היא הייתה הרבה יותר חזקה ממני, ואני הייתי הרבה יותר פגיעה ממנה, ונראה שבכל זאת נרתעה מלהפעיל את כל כוחה על אישה הנושאת תינוק. טלטלתי את כתפיה וכשהיא טלטלה אותי בחזרה, סטרתי לה על הלחי. היא התנערה ממני ומשכה לי בשֵׂער. שנאתי אותה באותו רגע, הרגשתי שאני יכולה להרוג אותה. שנאתי אותה כל כך עד שהבנתי בבעתה איך אדם יכול לשסף גרונו של מישהו בגלל עניין פעוט. שנאתי אותה עד שהבנתי בחלחלה, איך אותם קציני אס. אס הצליחו לדחוף יהודים לתוך משרפות גזים ולשרוף אותם חיים, ובערב לקרוא בהטעמה לילד סיפור לפני השינה. הנה, גם אני יכולתי לגונן במסירות שאין בלתה על התינוק שבחיקי, ובאותו הזמן לדחוף, לסטור ולרצות לרצוח אישה זרה.

טלטלנו עוד רגע זו את זו, ואז פתאום, היא עזבה אותי. “את לא שווה את זה, ואני מאחרת לעבודה!” היא קראה לעברי. סובבה את גבה אליי, נכנסה לאוטו והתניעה אותו. “את לא שווה את זה!” היא המשיכה בנסיעה, ואני עמדתי קפואה במגרש החנייה. ארשת פניי, כך חשתי, נדבקה באותה ארשת ריקה וחסרת הבעה של האישה הזרה. הרגשתי כאילו הוכנסתי לחדר מחניק ואדם לבוש שחור נכנס אליו, התחיל לסגור את כל החלונות ולחסום את כל פתחי האוויר. צעקתי לו, “תפתח את החלון, אני לא יכולה לנשום!”, אבל הוא לא הקשיב לי, התעלם מגניחותיי ושיעוליי והמשיך לאטום את החדר.

כשהתאוששתי וחזרתי לנשום, נסעתי חזרה הביתה. לא רשמתי את בתי לקייטנה. מיד כשנכנסתי, שתיתי כוס מים וסיפרתי בהתרגשות לבן זוגי את מה שאירע לי. הוא לא גילה התעניינות מיוחדת. סיפורי מכות של נשים לא הרשימו אותו. “אבל מה עם אביתר?” הוא שאל. “מה אביתר עשה בכל הזמן הזה שנאבקתן?” “הא,” מלמלתי פזורת רוח. “הוא הפסיק לבכות, ומהטלטלות והדחיפות שלנו הוא נרדם חזרה.” “זה מה שחשוב”, הוא אמר ונישק את עיניו העצומות של התינוק, “העיקר שהוא נרדם.”