מספרים שמבקר האמנות האנגלי רוג’ר פריי, שהיה מקורב לחוג בלומסברי, התאהב פעם בצעירה צרפתייה. כדי להרשים אותה נתן לה במתנה מסכה אפריקנית. הוא חשב שהמסכה מבטאת עוצמה ויופי פראיים, קדם־תרבותיים, אותנטיים. הוא חשב שהאמן־שאמאן האנונימי השבטי כלא בצורות מופשטות, כמו בהיגיון של הפיסול המודרני, את הרוח של פולחן זימון המתים ואת משמעותו העמוקה כחיוב החיים וההיאחזות בם: האהבה. הנערה, כך מספרים, פירשה לא נכון את המחווה. היא נבהלה מעוצמת ההבעה הפראית של המסכה, הרגישה נעלבת, פגועה ולבסוף השתגעה וירתה בעצמה. פריי, שהיה גם בעל יומרות כאמן, עיצב את מצבתה.
אף אני אהבתי פעם אישה ונתתי לה מתנה. בקיץ 2014 עזבתי את תל־אביב ועברתי לניו־יורק. אשתי התקבלה ללימודים שם, ואליי הגיעה הצעה מפתה לצייר עבודה גדולה עבור אספן פרטי בפארק אווניו. צירוף המקרים נתפס אצלנו כאות משמיים. הקשר שלנו התחיל לגמגם והיה נדמה שהרפתקה טובה תוכל להשיב לו את הדם ללחיים. אשתי הייתה צריכה חלל פתוח לצמיחה אישית מחוץ לעולם ולמסגרות הישראליות שלחצו עליה. ואילו אני הייתי צריך נתיב מילוט מן ההוראה. כל־כך הרבה שנים לימדתי ציור ותולדות האמנות שכבר לא יכולתי יותר לשמוע את קולי שלי.
יש תכלת מרה ויש שמי זכוכית ומראה. בניו־יורק השמיים גבוהים ורחוקים ומשתקפים במגדלים ומתמסרים לריבועים ומשתקפים, כסטייה מינית, זה בחלונותיו של זה בלי בושה. יש אהבות מתוקות כמו עמוד יווני עם כותרת ויש אהבות הנראות כפי שהן נראות רק על רקע העולם. אהבתנו הייתה מהסוג התלוי בתפאורת העולם. אהבה תלוית תכלת. אשתי מצאה נתיבים לצמיחה ופריחה אך מהר מאוד התגלתה האמת הנפשית הפשוטה: הדבר שהיא הייתה צריכה לברוח ממנו, העץ שצלו חסם לה את השמש, היה אני.
בקרים חשוכים ושינה טרופה. יללות החתול ואמבולנסים. קפה מר ועוגיות מתוקות עד צריבה. בראונסטון. ועוד בראונסטון מקצה העולם ועד קצהו. אספלט. פיח. שחורים עניים טרוטי עיניים. צורת צבירה נדירה של התודעה: תמיד באמצע בין ערות ושינה. עשרות מכוני יופי, מקומות לבניית ציפורניים מלאכותיות וחנויות לפאות ושזירה: בחלק הזה של העולם, אף אישה שחורה אינה יוצאת מהבית עם השֵׂער שלה בצורתו הטבעית. האוטובוס הנמוך מיטלטל כשיכור. עובר שכונות עוני ומה שכונה בעבר “דה פרוג’קטס”. ממשיך משם לכיוון האיסטרן פארקווי. מדינה בתוך מדינה. מדינת חב"ד. הכול מר ורחוק ומטושטש. וכמו קורה למישהו אחר. העולם מגיע אליי כמו רכילות. האוטובוס מגיע לגטו של הסאטמרים. נשותיהם השמנות המכוערות והמוזנחות בפאות ובבגדים עלובים ומיושנים עולות לאוטובוס בבוקר מוקדם כדי לפרנס את לומדי התורה. ולאחר מכן, האזור המעט יותר נאה של ברוקלין. כמעט וויליאמסבורג. שדרות מנהטן. הייתי יורד מהאוטובוס. כל בוקר שאר היורדים היו ממשיכים מיד לדרכם ואילו אני הייתי נשפך מהאוטובוס ונופל על ברכיי וידיי, קצת כמו כלב. היה לוקח לי בערך עשר שניות להחזיר את עצמי ממצב של מחלת ים והיפנוט עצמי לתפקוד מוטורי סביר. עוד דקה בדרך כלל, אם הקור לא קור אימים, לקח לי להתנשם ולהשקיט את הסחרחורת והבחילה. יש אנשים שעבורם ניו־יורק היא מנהטן: קפיטליזם. גורדי שחקים. מוזיאונים גלריות. מסעדות. חנויות. שדרות רחבות ידיים. אנרגיית החיים האורבנית. עבורי ניו יורק היא הבקרים האלו. ושוב ושוב ושוב. כל בוקר, כמעט חצי שנה.
והצמא. כל הזמן הצמא הזה. לפעמים הייתי תופס את בקבוק המים, שותה חצי ליטר בגמיעות מטורפות, כמעט עד חנק ומיד כשהייתי פוקק ומניח אותו – הרגשתי את זה שוב. הפה שלי צועק למים. הראש כואב כמו מהתייבשות. חורף שכמותו מעולם לא חוויתי משתולל בחוץ, אבל אני הסתובבתי בברוקלין עם סימפטומים של מכת שמש. כל יום, כל היום. ולא היה לי עם מי לדבר על זה. הימים חלפו והבדידות העבירה אותי על דעתי. מעולם לא הייתי ער כל כך לעובדה שאנו תלויים בחברתם של אנשים בשביל להישאר שפויים. הנפש שלנו, על כל פנים הנפש שלי, כשמשאירים אותה לעצמה היא פשוט מכונה גיהינומית לייצור מחשבות שווא, פנטזיות והזיות.
יום אחד שאל אותי מייקל, השומר בבניין שלנו, מה משמעות המילה “ציון”. מעולם עד אז לא חשבתי על המילה הזו. ציה, אמרתי לו היא מדבר. ציון הוא כנראה מדבר קטן. מדבר לא מלשון צחיח ומת אלא מלשון רחוק ונידח. למה רחוק ונידח? כי העברית אוהבת לכנות דברים בלשון היפוך. וציון משמעו דווקא הלב. המרכז. והנה אני עומד בנידחות שבכל נידחות ב"לפארדס גארדנס" ברוקלין ניו־יורק, בלב מערב, ומסביר לשומר זקן ושחור, שכבר מזמן התחרט על כך שפנה אליי ולהבא יעדיף למות בור ולא לשאול אותי עוד שאלה; ומסביר לו, בשביל להסביר לעצמי, ששום אירוניה והשכלה ופוסט־ציונות ופוסט־מה־שלא־יהיה, לא ישנו את העובדה שלחיי יש לב ולב חיי בישראל.
והרי הנה אני, אדם ללא לב. זומבי.
כיוון שאשתי עזבה את הבית אבל השאירה את החתול, וכיוון שאז כבר איבדתי את שפיותי, התחלתי ללמד את החתול פילוסופיה ותולדות האמנות. לבסוף, בערב מר ונמהר, ערב המתנה הנוראה, אמרתי לו: שמע, חתול.
אנו חיים את התאבדות האלוהים שמחשבתו הראשונה והאחרונה הייתה השאלה האם יכול האימננטי שבכל היֵשים להחליט שלא להתקיים ומיד, משום שאין אצל האל פער בין החלטה זו לבין הרצון להתממשות, על־ידי בריאת העולם למשל, שהסימפטום שלה הוא האנטרופיה או מה שהמדע מכנה כיום “ההיסט לאדום” שהוא נייר הלקמוס, או הקנרית במכרה או חרב דמוקלס או מה שלא יהיה, זה לא משנה כי הכול מתרחק מהכול במהירות הולכת וגדלה שסופה היפרדות הגופים הגדולים (נגיד, הארץ מהשמש) והקטנים (נגיד, האטומים והאלקטרונים זה מזה) וסופו של כל החומר.
התבין זאת, חתולי?
אנו חיים את התאבדותו של אלוהים גם ברבדים הרוחניים אם יש לנו כאלו, הכול הוא הכול ודבר אינו דבר,
ואני ואת, נפרטיטי (נפרטיטי, כך כיניתי באוזני החתול את כל הנשים שאהבתי בחיי, מנעוריי ועד אשתי, בהתגלמותן כאישה אחת), גם אנו חווים את התאבדותו של האל.
האם את זוכרת, נפרטיטי, איך אהבנו ונפלתי ביער? כל שירי החיילים שנפלו והולחנו על־ידי גלי צה"ל, כפרסומות למוות, עובדו בנפילתי לאופרה שלך. את חשבת שאני מחבק את הסבל מתוך אהבת חיים שהפכה את עורה, אבל זה ההפך מהתאבדות: כגוף המיטהר מטומאת איבריו. זו לא נפילה זו תפילה זו מדוזה שחורה, נחשי שֵׂערה מנחשי סערה. כל כאב הוא נכס שאיש לא יוכל לגנוב. פצוע בידיים ומשקפיי שבורות, קמתי, מתון, ואת נבלעת בחושך כמו ברזל.
כך, שם, בכרמל, בעבדי את הבעל, ביקשתי סליחה (ציור דיבר בי והייתי חופשי מפסיכולוגיה וכבר ראיתי את הזהב אבוד) רטט גבול השחור מעל שטיפת האפור הרץ בגופי מצולק הנתיבים.
או אז עליתי לפסגת הכרמל לא בלי בדיחות הדעת וצעקתי בכל לב: “הבעל ענני, הבעל ענני”. וכשכבר חשבתי שהבדיחה מיצתה את עצמה ודי להשתטות הוא ענה: “הנני מבעד לדם כעבור אותך חיל הנני מבעד לדם אעבור בך כנחיל”, וזכרתי שמיים לבנים ללא קו אופק. וחול מדבר הולך ומלבין במרחק ועורבים מפלצתיים שיכולים לאכול עורבים ירושלמים. ותא טלפון במחנה שמשון הנטוש. זכרתי את הארוטיקה האפוקליפטית של מחנה קציעות: משהו נשגב ובזוי כאחד במחשבה על כל החיילים המאוננים בו־זמנית בכל שקי השינה בכל האוהלים. מתאמנים בלהרוג אחד את השני בכאילו, בשביל לדעת להרוג אחרים באמת. מתאמנים בלהתענג/להתייסר בכאילו בשביל לדעת לענג/לייסר אחרות באמת. ואז, מוות, דק כנים בעין, שוזר את כולם כחרוזים בשנתם.
החתול בהה בי מהופנט.
התזכרי, נפרטיטי? ישבנו ולמדנו סוגייה של המגיד ממזריטש שטען כי כל פעם שאדם אומר “ויכולו השמיים” הוא נעשה שותף למעשה הבריאה. שכן האל בורא את העולם בכל רגע ורגע. ומדוע כל־כך? שכן ללא המנוחה (אותה בורא האדם בדיבור – מעשה אל) אין מעשה האל מגיע לכלל השלמה. שם הבנתי את מידת תלותו של האל באדם ועלתה בי המחשבה כי על־ידי התאבדות המונית של כל בני האדם באחת נוכל לנקום בו. נקמה מפוארת ומתוקה על כל עוולות הקיום. וכשהתמתחת (מישהו מאחורה נאם שצריך להצביע חד"ש, זה היה לפני הבחירות), אמרתי בקול “מה רבו מעשיך השם” ובלב קבעתי ביני וביני, כי אני יודע דברים על יופייך שיודעים זאבים על גסיסת אוכלי עשב, משהו קפוא, משהו זב, כמו דברים נמתחים נקרעים באחת. דם מתקרר, מתפנה לעסוק בכוח המשיכה, אחרי שנים של זרימה, אני יודע דברים על יופייך שבעלך לעולם לא ידע.
בטירופי המשכתי לדבר אל החתול, שבטוב לבו האין סופי העמיד פני מעוניין, ואמרתי לו: ועכשיו, חתולי, ברוקלין או יפו? שמונה בבוקר או אישון לילה? ארס נחשים שמנוני, לבן, כמו חמאה, כמו זרע חם, זורם דק, עיקש, בשולי הכביש, נצמד, נאחז, בפאת המדרכה, נחוש, נחוש שנחוש. נפרטיטי, כל אהובותיי המחוברות לאחת: והמכוניות בוהות זו באחורי זו בעיני הפנסים המטומטמות שלהן, בפקק האינסופי המתנחש לבלוע את זנבו. והאנשים בהן, מעשנים, סגורים כל אחד בלונדון הדיקנסית שלו, בערפיח האישי שלו, כל אחד רואה מבעד לזגוגית האפלה את גב הרכב שמולו, רוטן, מכחכח, משהק, נוהר, נוהם, נובח, צונף, צווח, פועה, גועה, מתניע בייסורים, מזדחל חצי מטר, מטרטר, מקרקר, מפרפר, ומחרחר מתוך סבלות המכונה שאל לו לאדם להתקנא בם. ובראשי עמודים־עמודים.
הצלחתי לנסח ראייה של החיים, נפרטיטי, כסך הדברים המונעים ממני לצייר; נזכרתי בקוסם מלובלין של בשביס זינגר שבונה סביבו בית, והוזה להיעלם כמותו, בסטודיו ללא עולם: הרי שמרגע שעומד מולנו סולם יעקב שוב אין צורך בעולם. לא אדמה ולא שמיים נחוצים לנו כשעומד לפנינו סולם. למעשה אפילו המלאכים תפלים לסולם, שכן יש להם כנפיים, וברצונם יכלו לעופף. והסולם שאינו סולמו של ויטגנשטיין שיש להשליכו אלא כזה המייתר את השאר: הוא האנך, מה שכינו הרומאים “אקסיס מונדי”, הוא מקום מפגש עולמות עליונים בעולמות תחתונים, בחינת מותניו הצרים של שעון החול.
והסולם הזה אינו אלא עמוד. שהוא, כך לימדת אותי, בהיותו בועז, הוא הזכרות, הדכפין, הוא הפאלוס המיתמר השמיימה, מתאבך, לבן, ספירלי. ברם, כשהוא יכין, והוא בבחינת מים נוקבין, הוא הדמוני, הוא האפור והמפוצל, והמשורג והמתפתל, ושזור עורקים וורידים ונימים של ארגמן וכלבים רעים מקיאים אותו. ושוב בעמוד אין האדם “הגשמי” מחפש מקלט בחייו מחייו בצל מעשה “רוחני” – כשהעולם הגשמי נשמט תחת רגליו (כמו שהוגים בני זמננו אומרים, בהיותו סימולקרה, או בהיותו ב"ממד הסמלי") – דא עקא, שה"ממשי", אותו עולם שמיימי, הוא כאור שהופיע לפני בני ישראל ונמוג, ככובע מסרטי השמן והרזה שהמתכופף להרימו בועט ומרחיקו וחוזר חלילה.
אח, נפרטיטי, אהובותיי, מה נשאר? מה נשאר? נשאר האדם־מסע: איש רצוא ושוב. ובית אין לו, וזה האושר. כך יכול האדם/סולם החי על האנטנה, לקלוט את האל/רדיו המשדר תמיד את מילותיו השתיים: “לך לךָ”. זו הייתה המוטיבציה האמיתית שלי לנטוש הכול ולנסוע לברוקלין. אבל לא מסע לברוקלין היה זה, כי אם מסע אל הבדידות.
…שכן, חתולי, האדם הוא חלקיקי מבטו של האל, נפרטיטי, זה מה שניסיתי לומר לך בלילה, כשנפלנו מרוב אהבה ועיוורון, זה מה שניסיתי לומר לך כשהזיתי את פניך כל כך שלא יכולתי לנהוג ונאלצתי לעצור בצד, כשצבעתי את בגדיך בירוק כדי שבעלך יגלה מה את עושה עם צייר, ושנים אחר כך, העליתי אותם, את המכנסיים המלוכלכים שלך שהשארת אצלי בסטודיו – קורבן לאפרודיטה במדורה מטורפת בכרמל.
אז האדם הוא חלקיקי מבטו של האל, נורה מעיניו אל העולם – כי כזו היא הראייה: נורית מן העין אל העולם, שוטפת אותו כמו אור רדיואקטיבי לבן פורנוגרפי ומחפצן, בועלת כל מה שנקרה בדרכה, ומיד נורית בחזרה אל העין, שכן זוהי העין: תמיד מקבלת, תמיד רחם גדול וחם לתופעות האור, לא שיפוטית, פאסיבית, חור שחור מוקף קרניים. ובמרחב השחור נע האדם בגלים של בשר ודם ובחלקיקים של נשמה גזורה מן השלם שהוא הבל פיו של האל הנופח נשמה באדם כאוויר בבלון (מכאן שהכול הבל), ועכשיו, בתוך התאבדות האל, ישנו רק החומר האפל המתפשט: פנס החושך. אך תנועת האדם, נפרטיטי, אינה אלא מטאפורה. (כאן החתול הודיע שהוא רעב, ושיחדתי אותו בטונה כדי שיסכים להאזין עד הסוף) – למעשה, בהיות האדם חלקיקי מבטו של האל הוא נותר יש יחידי, נסתר, שאינו נראה, שכן הוא מהות הראייה, כשם שמהות המגע איננה ניתנת למישוש ואין תוחלת לתפילות גלי האתר אל הרדיו.
…הילדות והילדים במדי בית הספר של הכנסייה הסקוטית כמו דם סמיך בוורידים החסומים זורמים לאטם ובלי מחאה למבנה המיוזע. צחנת נבלות רגילות וצחנת נבלות דגים עולה מן הנמל וצובעת בירוק דק ובלתי נראה את האוויר הלח. ובתוך כך מטיל הדרקון התלת־ראשי את צלו על יפו שהיא ברוקלין ומזמין איזה מיכאיל או ג’ורג' הקדוש או זיגפריד הגיבור שידקור אותו בבטנו. רוח מטשטשת אותו ובטנו שהייתה מלאה אש נושאת באחת גשם. ואני עולה נגד הזרם הלבן המצחין, אל עבר חנויות הדגים, שבעליהן שוטפים בשעה זו את מה שניקו וחתכו כל הבוקר, וניתן לי להבחין בזרם הלבן, בכסף קשקשיהם המסגילים ומוורידים בהישבר עליהם האור של הדגים. והם מבריקים ומנבאים חורבן באהבה. וראשי מלא עמודים.
החתול שאל: מה אתה מקטר? (מיאו), ועניתי לו שהוא צודק, הרי אמנותי מוצגת ונמכרת והוראתי נלמדת. ובכל זאת סבל החיים מעצם היותם קשה עליי מנשוא, בחילוניות האפורה שכופה עליי הדעת ומתנגשת עם יד אלוהים הנחה עליי בסטודיו בלילות בהם צורבת הבדידות את הנשמה וכל אהובותיי המחוברות לאחת מבקיעות מבעד לבד, צבא נשים אבודות, הן שרות את שיר אהובת הצייר, שיר מספד.
אהובותיי, נשים דתיות, נשואות, שחורות. אימהות חד־הוריות, מכשפות ואשתי אשר אהבה אותי ולקחה אותי בציצית ראשי מעל האוקיינוס והניחה אותי בברוקלין להתנבא לגויים. נשים טבועות, שלדיהן מחלידים מזדקפים מהחוף כאנדרטאות. נשים מוכות כלבת אהבה שנדבקו משד שחור, בנשיכה. קרנו של זיגפריד נשמעת מספינתו שעל הריין, נשים שגולפו לחרטום ספינת קרב. איך אבדו כלי מלחמה, נשים אבודות מתמחות בפרימה, מי שיש לה מוצא, תופרת (תכריך או כיפה). בעיקר היא פורמת, אישה אבודה. וולהאלה נגלית לעין: והיא בריכת שחייה.
אני היא אישה אבודה, לי היא הכתובת “היטיבי נגן”, אני הוא סדין כהה תחת שמיכה בהירה, בקפלים, בטופוגרפיה של עולם המיטה, אני היא ההומאופתיה של האהבה. ראוי לפינאלה ומארש אבל, ברמת־אביב, בבריכה. אני אדם מיתולוגי עומד בתדהמה מול הבריכה וחושב על הנשים שחיפשתי בהן גאולה. וגשם יורד על השחיינים. סיכות של גשם מביעות לעג לאדם בהיותו מכור לחמצן, והן תופרות את השחיינים לנהר כמו טיפול גמילה לנרקומן. גשם ניתז מכתפיהם השריריות, משרטט טבעות בתוך טבעות בזהב של הריין.
ואז, כשהחתול השבע הביט בי נדהם, חתכתי בעדינות סיבוב בשורש הזרוע. כעין צמיד דק, הצטייר סביב ממש חוט השני, מהסוג שכמותו מקבלים בקבר רחל. ואז, בעדינות של אמן, בריכוז של צורף, במסירות של נזיר בודהיסטי ובמיומנות של בורסקאי הפכתי את עורי החוצה ככפפה. משול הייתי לנחש המשיל את עורו כדי לצמוח. אין זה מעניין כרגע מה עלה בגורלה של היד שלי (החתול שכרגע אכל בכל זאת ליקק את הדם). את העור, עורלת הלב, מסגרתי בין שתי זכוכיות, ונתתי לנפרטיטי אשתי מתנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות