(גלריה “רנה”, ירושלים)

שם תערוכתו של כהנא, “המעונה”, מעיד, שלמרות ההפשטה השלטת בציורים שהציג לאחרונה בהזדמנויות שונות, מתייחסת עדיין אמנותו על עולם הסמלים, שציין את יצירתו בשנים הקודמות.

ייתכן שבתערוכה זו מסתמנת הסינתיזה בין יעודה הרוחני של אמנותו – כל מה שהיא חייבת לסמל בעיני הצייר – לבין התפיסה הציורית עצמה. מקובל לומר שבציור כבקרמיקה, ניסה כהנא לשוות למזרח, לאותו מזרח ארכאי שהשפיע כה רבות על פסלינו (ה"נמרוד" של דנציגר, הדמויות המסוגננות של אחיעם) – ביטוי ההולם את תפיסת ימינו. נטייה דומה נתגלתה מאוחר יותר, בראשית שנות החמישים, אצל ציירים לא מעטים, וביניהם כהנא, וכסלר ולובין. כהנא היה העיקרי שביניהם. הוא היה הראשון שניסה לפרוק מסורת הרפרזנטציה הדו־ממדית ולחזור לחד־ממדיות הציור העממי ותאורי הפסיפסים. הקומפוזיציות הפיגוראליות שיצר במשך השנים הללו היו בנויות על נוסחה דיקוראטיבית, שעיקרה היה עימוד הדמויות בקוי־מתאר סכימאטיים במסגרת של משטחים צבעוניים מופשטים.

לפני פחות משנתיים פנה כהנא באורח חד־משמעי אל ההפשטה הלירית והאל־צורנית האירופית. דוגמאות של ציורו זה אפשר לראות בתערוכת “אמנות מודרנית בישראל”, המוצגת בתל־אביב. מגעו עם הציור הצרפתי השפיע עליו במישרין גם לאחר שחזר לעסוק במשמעותן הסמלית של הצורות: הוא העשיר את מכחולו בניואנסים חדשים ובחומריות חדשה, שחרר אותו מהמסגרת הצורנית הסטאטית, מהצבעוניות הלוקאלית הנתונה לחוקי הרפרזנטציה, ולו גם הרפרזנטציה הסובייקטיבית, כזו של כהנא.

“המעונה” הוא השם שניתן לקבוצה של ציורי־שמן. קדמה להם סידרת רישומים, הממחישים ביתר בהירות את האסוציאציה לגופו של הצלוב: הם מבוססים לרוב על הרעיון המרכזי של צמד קוים מאונכים, את תנופת גוף המעונה כלפי מעלה. אליהם מצורפים אלמנטים משניים, שאפשר לפרשם כעדויות מוחשיות לפרטי ייסוריו של המעונה.

בציורים עצמם לא נותר לרוב אלא הגוף. למעשה, לפנינו אובייקט מופשט במרכזו של משטח הבד, שחומריותו וכבידותו הצבעונית, הכהה־מונוכרומית, מהווים את סיפור המעשה. אם תרצו, האובייקט הוא הפשטתה של הדראמה, וכהנא מעלה אותה בשמה של ואריאציות.

אין אנו יכולים, או חפצים, לשפוט באיזו מידה של הצלחה ממלא הסמל את יעודו. קנה־מידה זה, השייך לתחום הספרות, זר לנו, ומה גם שערכים פלאסטיים מובהקים מעורבים בציורו של כהנא. עובדה היא, שהאובייקט חי את חייו העצמאיים במסגרת הנתונה, שההתהוויות הזעירות המופיעות פה־ושם משתלבות בציורים באורח אורגאני (אולי לא־פחות מאשר פונקציונלי). כהנא מצליח בעיקר כשהוא יוצר עובדה ציורית במינימום של אמצעים צבעוניים, היינו בצבעוניות בעלת סולם כרומאטי מוגבל. במידה שהוא מגוון סולם זה בניואנסים שונים, נוצרת כפילות בלתי הגיונית בין ביטוי החומר־האכספרסיבי במהותו – ובין ערכים דקוראטיביים משניים במעלה.