תערוכה ישראלית רשמית במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס! החשובה בתערוכות הישראליות הנשלחות מדי שנה בשנה לארבע כנפות תבל! חשובה… שהרי כאן אנו נמצאים במרכז הפעילות האמנותית; כי לכאן באים אמנים ותיקים וצעירים כדי לנסות לקבל כרטיס כניסה למשפחת היוצרים: כי כאן מחליטים מה “שייך” לתקופה ומה חורג ממנה; כי זהו מעגל הקסמים, שכל אמן בדורנו נקלע אליו במוקדם או במאוחר: כי כאן ייחרץ כביכול גורלנו לשבט או לחסד, ונדע סוף סוף מה למדנו עד היום ומה עלינו ללמוד מן המגע הרשמי הראשון עם אלה שנסיונם רב משלנו…
אין ספק שהמטרה הוחטאה. זוהי הפגנה של יומרנות. ועתה, כשהדבר נעשה ואין להשיבו, לא נותר אלא ללמוד את הלקח היחידי. יתר צניעות, יתר זהירות. כי אכן דומות תערוכותינו באירופה למין תחרויות ספורט, בהן מודדים את ההישגים במפלות־של־כבוד.
זהו כנראה גורלה של תערוכה רשמית, שמוצגיה נבחרים באורח פאטאלי ע"י גורמים לא־אמנותיים, השוקלים ערכו של אמן בזכויותיו החברתיות ובהשפעתו האישית ולא בהישגיו האישיים. לא נכניס ראשנו בזה לפולמוס על סיבות היעדרם של כמה מטובי אמנינו מן התערוכה, אך דבר אחד ברור כבר: רבים מאלה אשר לא נכללו בה ומאלה אשר נמנעו מלהשתתף בה מרצונם הם, חיבלו בהופעתנו בפאריס; ובאמרנו זאת אנו מדגישים את אמונתנו שאמנם יכולנו להציג בפני הקהל הפאריסאי אנסמבל בעל רמה.
ברור שכשלון התערוכה נובע מהעובדה הפשוטה שהיא לא תוכננה מראש. תערוכה הנשלחת אל החוץ, אינה “סלון” כל־עיקר. אין היא דין־וחשבון על פעילותם של אמנים מסויימים במסגרת קהלם הקבוע, היודע לקשר יצירה עם קודמתה ולהעמידה במסגרת אישיות אמנותית מסויימת. אין היא רשאית לראות בעברו של צייר זה או אחר, בעמדתו או במשמעותו (הריאלית או הפיקטיבית) בעיני הקהל המקומי – עילה מספקת להכללתו במסגרת כה חשובה. היא צריכה להפגין ערכים אובייקטיביים, הקהל הצרפתי – וכל קהל אחר בעולם – אין זה מעניין אותו שצייר פלוני מילא בזמנו תפקיד מסויים בחבלי הלידה של איזו אמנות רגיונאלית, ובעיקר כשאותו צייר מיוצג בתערוכה בעבודותיו המאוחרות דווקא, האנאכרוניסטיות במובנים רבים. במלים אחרות: תערוכה כזו עלולה להצליח אך ורק בהתבססה על מספר מצומצם ביותר של אמנים מעולים.
תאמרו, תערוכה ישראלית צריכה להפגין, מצד אחד – את אופי החיים החדשים במדינה, שהם שונים תכלית שינוי מאלה של כל מדינה אחרת בעולם. ומצד שני – את נוכחותו הפרמאנגטית של עולם רוחני המאפיין את המסורת היהודית. אולם הנסיון לממש תערוכה ברוח זו, היינו להציג מסמכים וראיות שיעידו על ערכים כאלה וכאלה, הוא מגמתי, ואם טובי אמנינו אינם מדגישים ביצירתם אלמנטים אלה, אין אנו רשאים ליצור דעה מוטעית עליהם. האיכות כשלעצמה – היא התנאי לרמתה של תערוכה.
אך לעצם התערוכה: אמרנו שהיא לוקה בחוסר תכנון. אמנם יש למצוא בה מכל טוב, אולם תערוכה אינה שוק. זו המוצגת עתה בפאריס בנוייה על יסודות שנראו לנו בארץ כבטוחים: ותיקים וצעירים: ניגודי תפיסות: מסורת והתחדשות: פיגיראטיבים ומופשטים. אך לעומת זאת: שום העזה, שום רצון להסתכן במעט, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ.
האם ייפלא, שבמקרה זה, כשחששו מתגובות אמנינו בארץ יותר מאשר מחוות דעתם של הצרפתים, הוחטאה המטרה?
מה היתה צריכה איפוא להיות תערוכת “אמנות ישראלית בת זמננו”? מה היינו חייבים להביא בפני קהל שאינו מכיר כל־עיקר את תנאי היצירה בארץ, שאינו שש למתוח עלינו ביקורת חריפה, המוכן לקבל בסבר פנים יפות כל גילוי של כשרון מקורי, של רצון טוב וכן?
התערוכה “אמנות ישראלית בת־זמננו” צריכה היתה להראות את אותם הציירים והפסלים, המהווים אצלנו כיום את המשמרת הצעירה, האקטואלית ביותר; אמנים אלה, שיצירתם מבטאת אחרי ככלות הכל, הלכי־רוח וגישות שהם תוצאות המהפכה שחלה בתחום היצירה האמנותית בארץ במשך עשר השנים האחרונות. יכולנו להציג אמנים ותיקים, אולם אך ורק באותן היצירות שסימלו, ומסמלות עדיין, בעינינו שלבים בביסוסן של אמנויות הציור והפיסול בארץ. אותן יצירות, חייבים היינו להראותן כקבוצה נפרדת, כי על כן שייכות הן למעגל־יצירה שתפקידו נסתיים כבר. קבוצה זאת יכולה היתה לתמוך בקבוצת הצעירים, לשמש אולי הסבר כיצד ומאיין נוצרו עובדות חדשות, ולא להיפך, כפי שנעשה בתערוכת פאריס. כאן היה מקומם של ראובן, מוקדי וארדון.
באמרנו “אמנים צעירים”, אין אנו מכוונים דברינו כלפי גיל מסויים. זריצקי – הנעדר מן התערוכה – הוא היום צייר “צעיר” לפי הערכתנו, ובוודאי שהנו “אקטואלי” במושגי פאריס; וכן גם סטמצקי ומאירוביץ', שעבודותיהם מוצגות פה. אולם היכן אביבה אורי, הרשמת המקורית ובעלת ההעזה, נפתלי בזם, פימה רויטנברג ודנציגר? היכן הפאריסאים שלנו, לן־בר, אגם ותומרקין? היכן הכוחות האותנטיים שלא זכו למעמד “רשמי” אצלנו? היכן כל אלה אשר חרגו מן המסגרות והדפוסים והמוסכמות, שקרעו חלונות בשמי הרגיונאליזם הצר שלנו?
כל השאלות הללו היו נשאלות בודאי על ידי הביקורת הצרפתית, אילו רק ידעה, שאמנים אלה שהזכרנו אמנם חיים וקיימים בארץ…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות