מוסד קבלני של הפועלים – למה?    🔗

תאמר: מה שאלה היא? וכי יש עוד מפקפק בדבר? הן גם הקטיגורים של המוסד הקבלני, המחפשים את חטאיו ומוקיעים אותם, רגילים להקדים ולומר: “הכל מודים בתפקיד העצום אשר סולל־בונה ממלא בכבוש עבודות”. ועוד: “היש בינינו חולקים על ערכו של סולל־בונה כמכשיר קבלני של ההסתדרות? לא ולא! מחנות העבודה בכל פנות הארץ, העמדות אשר נכבשו בעמל רב במשק הממשלתי ובעבודות הצבוריות, מערכת כלי העבודה החדישים, היכולת הטכנית המשובחת בבצוע העבודות – מיליוני ימי העבודה אשר חולקו בין כל לשכות העבודה בארץ – כל אלה משמשים תעודה מזהירה לכשרון המעשה של המוני הפועלים ושל המוסד המזרים את מרצם לאפיקי יצירה”.

כן. כך הם אומרים, אלא שמיד בא ה"אבל" או ה"בכל זאת" והוא גבוב של טענות ושאלות, ויותר שאלות מאשר טענות – “מנין לנו שכך הוא?” “מי לידינו תוקע?” “ומה מדת הזיקה?” ו"היש?" וכו' – שאלות בלי תשובות, שאינן עשויות אלא להטיל ספק וחשד, לערער את האמון ביסוד המוסרי והחברתי של המעשה. ו"התעודה המזהירה" נעשית ככברה מרוב חצים. הודאי והקיים הולך ונשכח, חדלים לדבר בו או מבליעים אותו בנעימה. לא נשארת אלא תולעת הספק והחשד; היא המכרסמת בלב, היא המחנכת את הדור החדש יום יום, שעה שעה.

והרי ישנם עדיין גם כופרים מלכתחילה בזכות קיומו של משק עצמי בקבלנות, כשם שכפרו בשעתו במשק עצמי של פועלים בכלל, גם בחקלאות. היה הדבר בעיניהם כסתירה למלחמת המעמדות לפי תפיסתם הם. גם עתה עדיין יש אומרים: “אין קיום לסולל־בונה בהתחרות עם הקבלן הפרטי”. או “משק של ההסתדרות יתכן רק במקום שאין מתחרים”. אמנם מעטים הם החושבים כך. החיים הזימו אותם. אך אין אנו פטורים מלחזור ולהתבונן בנסיון החיים הזה. ואין אנו פטורים גם מן השאלה – מוסד קבלני של הפועלים למה? עלינו לשוב ולגלות את יסודותיו ולבחון את דרכיו באותה מדת האחריות והכבוד שמוסד זה ראוי להם לכל הדעות.

 

לא מכשיר לשעה    🔗

ובכן, – למה?

רבים אומרים: להקלת המצוקה של חוסר העבודה בימי שפל. כלומר – אין למוסד זה תעודה ציונית־סוציאליסטית גדולה ומחושבת לדורות, אלא הוא מכשיר לשעתו. אמנם שעות אלה – שעות משבר ואבטלה – הן מרובות ותכופות מדי בדרך בניננו. ועל כן צריך שהמוסד הקבלני יהיה גדול וחזק ומצויד. אך אין הוא קנין־עולם כמשק החקלאי וכמפעל התעשיה. ערכו לשעתו. ובימי רווחה ובנין אפשר גם בלעדיו.

האומרים כך לא ירדו לעומק ענינו של מפעל זה.

ודאי, סולל־בונה הוא מכשיר עצום להקלת חוסר העבודה. מוסד אשר במשך 20 שנות קיומו עשה מלאכה ב־10 מיליון לירות והכניס למשק היהודי שכר עבודה קרוב ל־5 מיליון לירות; אשר במשך שבע השנים האחרונות, 1933–1940, עשה מלאכה בסכום של 4,8 מיליון לירות ושלם לפועלים יהודים בעד 5 מיליון ימי עבודה כ־1,8 מיליון לירות; ובמשך שנת 1940 בלבד – עבודה בסכום קרוב ל־1,6 מיליון לירות ושכר בעד 1,3 מיליון ימי עבודה קרוב לחצי מיליון פונט; ובמחצית הראשונה של 1941 – עבודה בסכום קרוב ל־700.000 לירות ושכר של 273.500 לירות בעד 633.700 ימים (כל זה חוץ מהוצאות נסיעה לפועלים, הוצאות שכון ובטוח ומס מקביל לקופת־חולים) – מוסד כזה אי אפשר שלא להכיר בחשיבותו להקלת חוסר העבודה. ואולם לא לשם כך בלבד נוצר ואין זה גם עיקר תפקידו, אם כי הוא ממלא אותו, והוא היחיד הממלא אותו, בהיקף רב ובתנופה גדולה.

 

סולל־בונה נועד להיות מכשיר התישבותי    🔗

פרוש הדבר כאן – להכין עמדות עבודה במשק המדינה להמוני יהודים הנמצאים פה והעתידים לבוא, לקלוט עליה, להכשירה ולהאחיזה בארץ. סולל־בונה מצווה לכבוש עמדות עבודה, אלה שאינן בידינו, ולקיימן ברשותה ובמרותה של הסתדרות העובדים הכללית, לטובת העם היהודי העולה.

 

עמדות עבודה לעם – מה הן?    🔗

תורת הציונות העובדת אומרת: אם יש תקוה להביא הנה מיליונים יהודים נרדפים ומנושלים ולהשיב אותם כאן לחיים לאומיים בריאים ושלמים, לעצמאות מדינית וכלכלית, הרי זה בתנאי שיובטח חלקנו בכל שדות העבודה שבארץ, ללא שיור – מגינת הירק ושדה־החטים עד מכרות האשלג והנפט, מטוית חוט עד סלילת כביש, מבית החרושת עד בית המכס, מקטר הרכבת עד הגה הספינה, מן הדיג עד הטיס. עלינו להיות עם שלם בכל אבריו וגידיו, מוכשר לבנות לעצמו את בנין חייו, את כל צרכי קיומו הלאומי. קודמינו, אנשי העליות הראשונות, חזו את העמדה הראשית, ובימים ההם אף היחידה – את אם כל חי, את האדמה, את החקלאות. המושבה ומשק המטעים והמערכה על עבודה עברית בו היו – והנם עד היום – הפרוזדור העיקרי להתישבות. עבודת האדמה נכבשה לפני הראשונים, בעשר אצבעותיהם נאחזו בה, את נפשם נתנו עליה. עכשיו הדרך סלולה. אין עוד ספק שהנער העברי יכול להוציא לחם מן האדמה. וכבר אין הוא בודד בעמדה זו. אלפי ידים מאומנות מושטות לקבלו, מדע ונסיון עובדים לשרתו. לו אך פתח העם את סגור לבו, לו אך יגאל קרקע, ילוה את ההון הדרוש לציוד הראשון. העמדה הראשית נכבשה. אין היא טעונה אלא הרחבה והתפשטות כמלוא כוח קליטתה של ארץ ישראל.

והנה החלה אחר כך יזמה עברית פרטית והון עברי זורמים לארץ. קמו מפעלים בתעשיה ובמלאכה. ההון העברי הלך כאן בדרך כלל יד ביד עם העבודה העברית. עמדה שניה זו נכבשה בקרבנות קשים של הון ושל עבודה. נפתחו מקורות עמל ופרנסה.

אך לא היה די בעמדות אלה; היה הכרח בכבוש עמדה שלישית – עמדת הבנין והעבודות הצבוריות. הפתיחה לכבוש זה באה דווקא לא מצד הבניה העברית הפרטית – זו באה אחרי כן – כי אם מצד עבודות משק המדינה.

ואכן, מפעלי השלטון האזרחי והצבאי הם מעינות עבודה כבירים, אשר אין העובד העברי יכול לוותר על חלק בהם. הנה לפנינו משק־מדינה עצום, עכשיו גם משק הצבא, והנה מפעלים בינלאומיים כבירים, ויש כבישים ודרכים ונמלים ומסלות ברזל ואוצרות טבע ותחנות בטחון – כלום יהיו כל אלה נעולים בפנינו? 50.000–45.000 פועלים העסיק משק זה ב־1940. הוא נותן העבודה הגדול ביותר ועכשיו גם היחיד. ועדיין הארץ בראשית התפתחותה, עדיין עתידה היא להתפשט – ובעיקר בכוח עליתנו והתישבותנו – ולהיות מרכז לכל המזרח התיכון. ומשק המדינה ילך ויגדל, ואוצרות טבע חדשים יתגלו ויפרחו. ואם כל זה ייעשה שלא בידינו, הרי אנו מחזירים עלינו את גלגל ההרס אשר שדד את אהלינו בפולין ובגרמניה. לא באנו הנה להקים לנו גיטו כלכלי סגור, להאחז בצדי דרכים של משק מדינה ההולך וקם בידים נכריות. כבוש העמדה הזאת, העבודה במשק המדינה ובמשק ההון הבינלאומי, הוא לנו שאלת חיים.

 

המערכה הכבדה ביותר    🔗

יש בארץ ובסביבתה מחנות עצומים של פועלים זולים בעלי כוח עבודה רב ובעלי צרכים מועטים. שכר 100 מא"י ליום עבודה פשוטה הוא על פי רוב שכר יפה בעיניהם. שעות העבודה אינן מוגבלות ומכסת התוצרת היא לפי שבט הנוגש. היש בידי העולה היהודי מאירופה, שעצם המעבר לעבודה באקלים טרופי נוטל הרבה מכוחותיו – להתחרות בפועל הזול הזה? ונותן העבודה הגדול הזה מנצל את המצב לטובתו. ובין שהוא מוציא לפועל את עבודותיו על אחריות עצמו (רג’י) ובין שהוא מוסר אותה לקבלנים ערבים או יהודים, חשבונותיו מבוססים על עבודה זולה ועל תנאי עבודה ירודים (אחוז העבודה העברית ברג’י ובקבלנות היהודית הפרטית – 17–20). כיצד נגיע לחלקנו במשק זה? – שאלה ציונית התישבותית גדולה. כבר היה מעשה בתקופה אחת של ימי המשבר, כשגברה המצוקה וכל הקלה מעול הסיוע היתה חשובה, שהקופה הציונית נאלצה להוסיף על שכר הפועל היהודי בעבודת הממשלה 100 מא"י ליום לכל פועל. זה היה בשנת 1927 בכביש פתח־תקוה–תל־אביב. מובן, שלא זו הדרך. היו כל השנים גם בעלי עצה בתוכנו, הרואים את ההסברה בין הפועלים הערבים כתרופה מהירה, הפוטרת אותנו מכל דאגה לכלים, אשר בכחם נבטיח לנו מעמד במשק המדינה. הללו שוכחים, כי אין גורם גדול להרמת תנאי העבודה במשק הממשלתי בכללו מאשר מציאותו של הפועל היהודי בתוכו. כשם שמציאותו של העובד החקלאי העברי בארץ הולכת ומשנה את פני החקלאות הערבית בכוח המופת החי. שום הסברה “משכילית” באותו נוסח שנקטו מנהיגי פועלים יהודים בארצות הגולה לא תדמה לעובדת החיים המאלפת, שפועלים בני תרבות עובדים בו במשק בתנאים אחרים, אמנם קשים, אך הוגנים יותר לאין ערוך מתנאי הפועל הערבי. אין העובד העברי בארץ הולכת ומשנה את החקלאות הערבית בכוח המופת בסיס של עבודה לבאים. צרת העם בגולה מצוה עליו לשקוד על עמדות המפתח שיש להן עתיד.

 

במה כוחנו גדול    🔗

במה יוכל המשק הקבלני של העובדים להגיע בעבודות המדינה לתנאים שיש בהם קיום לפועל העברי ושיהיו דוגמה לקבלן הפרטי?

א) בעזרת הנסיון בעבודה ובסידור,

ב) בעזרת המכונה,

ג) בעזרת ההון.

הנסיון בעבודה, הן פשוטה והן מקצועית, היא בידי העובד; הנסיון הסדורי, ביחוד במפעלים גדולים – נושאו הוא המכשיר הקבלני של ההסתדרות. עליו הדאגה לרכוז מערכת מכונות ולניצולן הטוב. עליו האחריות לרכוז ההון והאשראי, כדי לשלם לעובדים בזמן ולספק חמרים כסדרם, להכין מלאי לשעת חירום ובהלה. עליו לשמור על הקף מסוים של עבודה, גם בימים שאין די עבודה, על ידי קבלת עבודה המצריכה מימון מיוחד.

ואמנם, הנסיון הסדורי, הציוד, מלאי החמרים, ההון העצמי והאשראי הנוח שהושג על יסוד ההון הזה – הם הם שיצרו את המציאות הזאת של אלפי עובדים עברים פשוטים ומקצועיים בכל עבודות המדינה, אלפי עובדים מתחלפים בשעות מצוקה, אשר תנאי עבודתם בכללותם עולים על התנאים שבעבודת הקבלן הפרטי. לא רבים הם הקבלנים הפרטיים המעסיקים בעבודות המדינה פועלים עברים פשוטים ברצונם הטוב. רובם מחזרים רק אחרי בעל המקצוע היהודי, כי אין המלאכה יכולה להיעשות בלעדיו. והרי כבוש עבודות המדינה, בתור עמדות מפתח, הוא קודם כל כבוש מקומו של הפועל הפשוט בתוכן. כאן – התפקיד הקשה, כאן – קנה־המדה לערך ההישגים. ואין חולק על כך, לכאורה, כי ההישגים עצומים הם וכי מציאותו של משק קבלני פועלי, בעל תנופה, בעל הון ובעל נסיון, לא מוסד קיקיוני, היא הנותנת לנו גישה לעבודות הצבוריות של המדינה, על אף כל המעצורים ואבני הנגף.

 

דרך הקוצים    🔗

הראשית היתה, כמובן, הכשרת פועלים עברים לאלפים – תחילה בכבישים ואחר־כך – בבנין ובענפי־החרושת הכרוכים בבנין: חרושת אבן, נגרות, מסגרות ושאר חמרי־בנין.

למעלה משבעת אלפים פועלים, מבני העליה השלישית, עשו במשק זה את שנותיהם הראשונות בארץ – והגיעו למדרגות שונות של ידיעה בעבודות הבנין. מאות בעלי המקצוע המובהקים הראשונים מכאן יצאו. תקופת בראשית זו של נסיונות וגשושים, והכשרת עובדים ראשונים, ומעוט אמצעים, ורבוי משברים – היא מגלת יסורים גדולה. הרבה כוחות גוף ונפש, של פועלים ושל עסקנים, שוקעו בנדבכים הראשונים האלה. מסיבות השעה כבדו מאד. המוסד עבד בלי הון עצמי, גדולה מזו: נתן אשראי לשכונות עובדים ולאנשים פרטיים ולחברות, כדי להמציא עבודה למחוסריה. והמוסד כרע תחתיו ונפל. אך השרשים העמוקים שהיו לו בהוית הפועל העברי לא יבשו. הכרח החיים הכה עליהם וציוָה: גדלו, והגזע שב והצמיח והוציא נצרים. פעם בתל־אביב ופעם בירושלים או בחיפה החלו קמים לתחיה מוסדות לקבלנות. כי אי אפשר לו לפועל היהודי, אי אפשר לה לעליה היהודית, בשום פנים אי אפשר, בלי מכשיר זה. שבע נפל – וקם. החליף צורות ונושאים, נתנסה בכל מיני נסיונות, כמוסד ארצי וכמוסד מקומי, נשוא על גבי קבוצת פועלים קבועים ופתוח ללשכות העבודה – עד שחזר והגיע אל הנקודה שממנה יצא בראשית בריאתו – משק קבלני ארצי של חברת העובדים. ובמסגרת זו הגיע לכל הגדולות והנצורות.

הדרך מן הרעיון עד ההגשמה – דרך קוצים סבוכה היתה. סבוכה כפליים, מצד עצמה ומצד ההולכים בה, ואולי מצד זה בעיקר. הנה נתבונן בתחנות אחדות שבה ונלמד לקח:

 

נסיון “הקבוצות הקבלניות”    🔗

בין הדרכים שהמשק הקבלני של הפועלים חלף בהן בבצוע העבודה היתה גם דרך הקבוצה הקבלנית. כשנשתתק “סולל בונה הראשון”, והמכשיר הקבלני המרכזי של ההסתדרות חדל לפעול לתקופה מסוימת, נתברר, כי הקבוצות הקבלניות – במדה שאינן תאים של גופים קבוציים גדולים – הולכות ופונות למגמה העושה אותן לקבלנים קטנים, או לקבלני משנה, המעסיקים פועלים שכירים. התפתחות זו הסעירה את ההסתדרות ימים רבים. קבלנות משנה זו גירתה את היצר הטבעי שבלב, להרויח עד כמה שאפשר יותר. ולאחר שנתחדשה הקבלנות ההסתדרותית הגדולה היו לעתים נסיונות מצד הקבוצות הקבלניות להערים על החוזה עם המוסד ההסתדרותי, לתת פחות חומר או חומר גרוע. והעיקר: קבוצות אלו הלכו ונסתגרו ונעשו כעין שותפויות סגורות הנשענות על עבודה שכירה קבועה. מובן שהיה הכרח לקום ולבטל את כל הקבוצות הללו.

התברר, איפוא, שלא כל צורה דמוקרטית מבטיחה תוכן דמוקרטי, ולא כל הנהלה עצמית של פועלים יש בה ערובה לשמירת היעוד המוטל על המוסד. במקרה שלנו – קיום תאים סגורים כנושאים קבועים או בנגוד לצרכי העליה ולזרם החיים הכלכליים בארץ. בתנאי בנין הארץ נועד כל המקצוע של בנין ועבודות צבוריות להיות בית קבול פתוח לעליה הנישאת אליו והכובשת אותו על נקלה, בעלותה דרך העבודה הפשוטה והמקצועית־למחצה אל הפיגום. ואם יסוגר בשבעה בריחים – פלוש יפולש. זה גורלו, אך אין זאת אומרת שהעובדים, פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, צריכים להיות מופקרים. במסגרת המשק הקבלני הגדול של חברת העובדים יש פתרון גם להם, ועוד נדבר בו. אבל לא איגוד מיוחד של פועלי הבנין, ועל אחת כמה לא תאים מפורדים שבתוכו אינם יכולים להיות נושאי התעודה הגדולה שהוטלה על הענף הזה של משק הארץ. היא אינה יכולה להתמלא אלא על ידי מוסד קבלני ארצי של חברת העובדים, המודרך בכח לחץ הצרכים הכלליים. הנושאים הקבועים, עם כל הדמוקרטיה שבהם כלפי פנים, כלפי עצמם, אינם יכולים להיות נושאי התעודה הזאת, משם שאחריותם לתעודה זו היא בהכרח הטבע פחותה משל חברת העובדים הגדולה, וכל נסיון להטילה עליהם יבוא בהכרח למה שהביא כבר. פנה מסויימת זו או זו של המשק הקבלני, מחצבה או בית מלאכה אחר, יכול להיות מיוסד על גרעין קבוע. ואולם כל שדה העבודה העצום המעסיק רבבות פועלים, ואשר זה תפקידו להעסיק רבבות, בימי חוסר עבודה ובימי עליה גדולה, הוא נחלת המוסד הדמוקרטי הנבחר והמקיף ביותר, נחלת ההסתדרות כולה.

 

מי צריך להתנגד לנושא קבוע?    🔗

לשוא מנסים מבקרים שונים להטיל על הנהלת סולל־בונה את האחריות לבטול הנושא הקבוע מתוך חשבונות משקיים כביכול. להיפך, להנהלת המשק עצמו אין טוב ואין קל ואין מבטיח מהפסד יותר מנושא קבוע, אחראי, מאומן בעבודה ומותאם לתפקידו. אך אילו גם בקשה הנהלת המשק לעשות כך – הסתדרות העובדים אינה יכולה ואינה רשאית להניח לה. הזכות לעבודה במשק הבנין ובעבודות הצבוריות בארץ היא זכותם של רבבות המובטלים והעולים שבכל פנות הארץ ועיקרי חלוקת העבודה לפי תור צודק מוכרחים להיות חלים עליה. וכך בא הדבר שמלאכות שסולל־בונה יכול היה לעשותן ב־7000 פועלים, שיעבדו בהן מתחילה עד סוף, עבדו בהן 25.000 פועלים מתחלפים לפי תור. כך היה בגזרת המצוקה. היש עוד מקום בתנאים כאלה לבוא ולטעון בשם נושא קבוע?

 

משרדים מקומיים או משק ארצי?    🔗

יש עוד טענה: מוסד ארצי – למה? משק גדול וכבד – סכנתו מרובה. יהיו במקומו משרדים קבלניים מקומיים, צנועים יותר. הרפיון הוא כאן אבי הרעיון. רפיון היד וחוסר האמונה. והנה קמה לנו בשנות ההפסקה שבין סולל־בונה הראשון לבין המשכו המחודש – והן שנות גאות בבנין המשק העברי – שורה של משרדים קבלניים לבנין בערים ובמושבות. מה הוכיחו אלה? יכולת הכבוש בקנה מדה ארצי נחלשה והצמצום המקומי לא הציל מכמה כשלונות. המשרד הקבלני בירושלים לא החזיק מעמד וסולל־בונה בא במקומו וגם נשא במדה לא קטנה בעול ההפסד.

וכך סבב הלך גלגל החיים וחזר אל מקומו. החלטת הועידה הרביעית על הקמת משרדים קבלניים מקומיים עמדה ברושם שתוקו של סולל־בונה הראשון. הועידה החמישית הבאה עלינו תעמוד בפני עובדות של אחוד והתלכדות וחדוש הזוהר של אותם היסודות המשקיים והרעיוניים שהניחו ראשוני המיסדים – משק ארצי של חברת העובדים.

 

מה סולל־בונה כיום?    🔗

סולל־בונה הוא עכשיו הקבלן הארצי היחיד של ההסתדרות שנתמזגו בו כל גורמי הקבלנות ההסתדרותית, חוץ מן המשרד הקבלני של פועלי תל־אביב, העובד אתו מתוך שיתוף וקשר אמיץ ואיחודם ודאי לא יאחר לבוא. בהנהלת משק טובה הצליח המוסד לצייד את עצמו במיטב המכשירים, בכל החמרים הדרושים לעבודתו ובעובדים טכניים טובים ומסורים. הונו ונסיונו העמידו אותו בשנים האחרונות בראש הקבלנות בארץ. האמון בעבודתו גדל, קשריו עם השלטונות אמצו, והדרך למשק המדינה נסללת והולכת, מתרחבת והולכת, ואף עברה את תחומי הארץ. למעשה, סולל־בונה הוא שסלל את הדרך למשק זה גם לפני הקבלן היהודי הפרטי ולפני הקבלן הארצישראלי בכלל (שנים הקודמות היו קבלנויות ממשלתיות רבות בארץ נמסרות לקבלני־חוץ, מן הארצות הסמוכות).

רוב עבודתו – במשק הממשלה והצבא. במחצית הראשונה של 1941 היו עבודות אלה 75%, לפחות, מכל ימי העבודה ושכר העבודה של המוסד. אחריהן באות העבודות במפעלי המלאכה והחרושת הקבועים של סולל־בונה עצמו, כ־11% מימי העבודה וכ־13% מן השכר. כי יש למשק שלושה בתי מלאכה, שלושה מחסנים, גאראז' אחד עם נהגים ועוזרים, מלבד חמש מחצבות (בנימינה, בן־שמן, מגדל צדק, נשר, עין־חרוד). שאר העבודות באו מנותני עבודה פרטיים ומנמל חיפה.

 

מי קובע את שכר העבודה?    🔗

את העבודה הוא מקבל על פי רוב בדרך של התחרות עם קבלנים פרטיים. לפני הגשת כל הצעה מתיעץ המוסד עם באי־כח הלשכות הגדולות, האגודים המקצועיים, המרכז החקלאי ומרכז העבודה על השכר. רק על יסוד זה מוגשת ההצעה. הועד הפועל של ההסתדרות הוא הקובע את מינימום שכר העבודה ליום שיש לשלם לפועל, ועל בסיס המינימום הזה נקבע אחר כך במקומות העבודה השכר הקבלני.

 

מי שולח פועלים?    🔗

שליחת הפועלים לעבודה היא – חוץ מכמה מאות פועלים קבועים של סולל־בונה – ע"י לשכות העבודה לפי מפתח שנקבע בועדה ארצית לחלוקת העבודה, שבה משתתפים באי־כח הועד הפועל, ועדת הבקורת, מרכז העבודה, מועצות הפועלים בשלוש הערים – אחד לכל גוף, 2 מן המושבות, 2 ממשקי ההתישבות. הועדה קובעת את המכסה המגיעה לכל מקום ועל החלטתה אין ערעור. משהוקם המחנה במקום העבודה, נבחר ועד הפועלים המשתתף עם מנהלי העבודה בקביעת סדרי העבודה והשכר הקבלני במקום שיש עבודה קבלנית. בדרך כלל העבודה היא יומית.

 

עבודת פועלים ערבים    🔗

סולל־בונה חייב להעסיק בעבודותיו גם פועלים ערבים. לעתים הדבר מותנה בחוזה העבודה עם הממשלה או עם העיריה. לעתים הדבר מותנה מאליו, כגון בסביבת ישובים ערבים או באיזור מעורב. 3,8% משכר העבודה הכללי שולמו לפועלים ערבים ב־1940, וימי העבודה שניתנו להם הם כ־10% מכל הימים. מספר הפועלים היה שונה במקומות שונים. היו מקומות שהמספר הוא 5%–4 והיו מקומות של 22%–20, הממוצע הכללי הגיע ל־12%–10. הפועלים הערבים עובדים 8 שעות, מקבלים שכר ערבי הוגן, העולה על כל שכר של קבלן ערבי – 12–13 גרוש ליום, מלבד עזרה רפואית ומס מקביל.

שאלת השכר לפועלים הערבים הטרידה את המוסד לא מעט, גם עוררה ויכוח בצבור. אולם הדעה המכרעת היתה, כי אין המשק חייב, במקרה זה של עבודה ארעית, לשלם לפועל הערבי, לפי רמת הפועל היהודי, אלא לפי צרכי הפועל הערבי ותנאיו, כלומר – שכר שהוא הוגן לגבי הפועל הערבי. כשם שאין השואה בשכר בתוך מחנה הפועלים היהודים עצמם, כך אין חובה של השואה ביניהם ובין הפועל הערבי, שצרכיו מועטים לאין ערוך, בתנאים הנתונים, מצרכי הפועל העברי. מובן מאליו, שאין זה משמש קנה מדה ליחס הסתדרות העובדים לשכרו של הפועל הערבי במקום שהוא עובד שכם אל שכם עם הפועל העברי במקום עבודה קבוע, כגון ברכבת וכדומה, במקום שהשכר קובע את רמת החיי הנורמלית והמתמדת.

במקומות מסויימים אי אפשר היה להתקשר במישרין עם הפועלים הערבים של הסביבה אלא בדרך של מתווך ערבי. כך מנהג המקום וכך הם היחסים החברתיים שם מדורי דורות. ה"ראש" הוא המקבל את העבודה והוא המחלק אותה – בשכר מס לגולגולת – בין אנשי המקום. אין לקבלן ההסתדרותי כל אפשרות לשנות – תוך כדי ביצוע עבודה ארעית – את היחסים המסורתיים הללו ואין בידו אלא להעסיק את הפועלים הערבים בדרך שהם קבעו לעצמם.

 

מחנות העבודה    🔗

איך חיים הפועלים במחנות העבודה של “סולל־בונה”?

למחנות העבודה של המשק הקבלני באים פועלים מכל פנות הארץ, מן העיר ומן המושבה, מן המושב ומן הקבוצה ומכל הזרמים של הצבור, מפועלי אגודת ישראל עד הסתדרות העובדים הלאומית. העבודה מלכדת את כולם לחטיבה צבורית אחת. אתה מוצא כאן פועלים מכל מקצועות העבודה, גם מספר הגון של פועלות, שלא קל היה להכניסן לעבודה מחמת ההתנגדות מצד השלטונות ואף מצד פועלים ומנהלי עבודה. רוב העבודות נעשית בעבודה יומית וחלק בקבלנות. הצורך לסיים עבודה לזמן מסויים מביא מזמן לזמן לידי הכרח של עבודת שעות נוספות.

ראשונים באים למקום הנגרים, המקימים את הצריפים, האוהלים, חדרי האוכל והקריאה, המרפאה, המחסנים, המשרדים וכו'. אחריהם באים ראשוני הפועלים ואתם בא־כח מרכז העבודה של ההסתדרות, הממלא את תפקיד ועד הפועלים עד הבחירות. כעבור 1–10 ימים מתכנסת אספה כללית ובוחרת בועד פועלים ובמזכיר המטפל בעניני צבור הפועלים שבמחנה עד שעה מאוחרת בלילה. ועד הפועלים במחנה העבודה אינו דומה לועד פועלים במקום עבודה בעיר או במושבה. במחנה מקיף הועד את כל חיי הפועל במקום, קבלתו, שיכונו, מאכלו, רפויו. הוא הדואג לנקיון, לעבודה תרבותית, לנסיעות ולמשלוח מכתבים. לפניו מביא החבר את טענותיו על מנהל העבודה בעסקי עבודה או פיטורין, חופשה, מחלה, סוג ודרגה, הוספה או קיצוץ, ממנו הוא דורש בירור עם חבר שהעליב אותו. גם עסקי משפחה לא יחסרו. הכל מסיח החבר באזני המזכיר ויבקש עצתו. ליד הועד יש גם ועדות משנה לצרכים שונים וחבר שופטים.

מרכז המחנה הוא חדר האוכל, כמובן, שם גם אספות, הרצאות והצגות, לוח המודעות, תיבת הדואר והעתון היומי. המוסד דואג ככל האפשר לתת לחדרים אלה צורה נאה והדורה. המטבח מסודר ע"י הנהלת המטבחים בחיפה או בתל־אביב או באחד הקיבוצים. מחירי האוכל והתפריט נקבעים בהסכמת ועד הפועלים. ועדת המטבח ורופא המחנה משגיחים על טיב האוכל.

קופת־חולים הכשירה והתאימה חבר רופאים מיוחד למחנות, הנודדים אתם ממקום למקום ואינם נבדלים בחייהם משאר הצבור, משתתפים בועדות ובברורים הפומביים. בניני המרפאות שוכללו, יש חדר לקבלת חולים ולרפואות, מקום להמתנה ומקום לבידוד.

השכון הוא שונה. יש מחנות של אהלים בלבד, ויש מחנות של צריפים. ההנהלה משתדלת לשפר. מספר הדירות והמיטות נקבע יחד עם ועדת השיכון. דואגים לשולחן ולמנורה. וחצרן מיוחד ממונה על הנקיון ועל הסדר במחנה ובבתי השרות.

לפועל במחנה, הרחוק מן הבית, חשובה ביותר דאגת המוסדות לעבודה תרבותית. אולם הקריאה מרכז חלק גדול מן הצבור. בו כל העתונות היומית ומפות על הקיר. ברוב המחנות יש גם רדיו. אחת לשבוע בא מרצה או אמן שלוח מן המרכז לתרבות ליד הועה"פ. גם “הבימה” והתזמורת האי"ת בקרו במחנות.

לפרקים קבועים באים גם אנשי מרכז העבודה ומכנסים אספות וישיבות. הענינים לבירור רבים מאד: תנאי עבודה, הוספות, הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הועד ובין מנהלי העבודה ועוד. לעתים בא גם שליח ועדת הבקורת המרכזית לבדיקת סדר קבלת הפועלים ושמירת התור לפיטורין.

שכר העבודה לפועלים משתלם לפי דרגות של מקצוע. ויש סוגים שונים: א' ב' ג' וסוגי־סוגים: א"ב, א"ג וכדומה, וכל אחד מקבל דרגת שכר אחרת. הדרגות נקבעות כאמור בהתיעצות מוקדמת ובאישור הועד הפועל. לרשות הנהלת העבודה והשרותים הכלליים יש כ־130 עובדים קבועים (פקידים, נהגים ומנהלי עבודה). יש גם מנהלי עבודה זמניים המקבלים שכר יומי. 73 מנהלים הם קבועים, העובדים אף הם לפי דרגה של פקידים ופועלים קבועים במפעלים גדולים בעיר. שכרם הוא בממוצע 18.50 לא"י לחודש. רק כ־19 מהם שכרם הוא מ־20 עד 24 לא"י לחודש. שאלת היחסים בין המנהלים ובין הפועלים היא ענין לבירורים רבים. הדבר טבעי, משום שכאן נקודת הניגוד שבין תביעות המשק ובין תביעות העובד. הנהלת המוסד עושה את כל האפשר כדי לקרב את הלבבות ולהשליט יחסי כבוד ואחריות. רוב מנהלי העבודה עלו מתוך השורות ומתוך הנסיון, ולהם שרשים עמוקים בתנועת העבודה. אך יש גם בעלי מקצוע ונסיון שבאו מן החוץ. מסירותם של מנהלי העבודה לתפקידם ולמשק אינה תלויה בספק.

 

שכר העבודה למעשה    🔗

כבר אמרנו, כי הבסיס היומי לשכר העבודה נקבע – מתקופה לתקופה – ע"י הועד הפועל של ההסתדרות, בהתיעצות עם מועצות הפועלים והמרכז החקלאי. הבסיס שונה לפי תנאי העבודה בשוק, לפי מחיר המחיה ולפי מצבה של כל עבודה. פעם היה המינימום 250 מא"י ליום בעבודה פשוטה, אחר־כך עלה ל־300 מא"י ואחר כך ל־350 מא"י. מ־1 באוקטובר 1941 הבסיס הוא 400 מא"י לפועל פשוט ו־520 מא"י לבעל מקצוע. זהו מינימום השכר לעבודה יומית ועל יסודו מחשבים אחר כך במקום העבודה (הנהלת העבודה וועד הפועלים) גם את שכר העבודה הקבלנית, כלומר – מתוך הנחה שפועל בינוני יוציא בקבלנות את המינימום הזה. מובן, שיש פועלים המוציאים הרבה יותר מן המינימום, כיון שהתוצרת שלהם היא יותר מן הממוצעות שהניחו קובעי השכר. וכן יש פועלים המוציאים פחות מן הממוצע וממילא אינם מגיעים למינימום. למעשה הם באים אח"כ בטענה להנהלה ומקבלים כרגיל את ההוספה.

קצורו של דבר: שום פועל בסולל־בונה לא יצא מן העבודה בשכר שלמטה מן המינימום שנקבע ע"י הועה"פ, וגם אם חלש הוא, או חדש בארץ, ושום קבוצה קבלנית איננה רוצה לשתפו, מחשש פן יביא לה הפסד או על כל פנים יקטין את הכנסתה – המשק דואג לו: או שהוא מעסיק אותו בעבודה יומית ונותן לו את שכרו, או שהוא מניח לו לעבוד בקבלנות ומוסיף אח"כ על שכרו. מובן מאליו שעבודתו עולה למשק הרבה יותר מן המחיר שנקבע בקלקולציה בשעת קבלת העבודה.

קחו, למשל, את לוח השכר לתקופת אוגוסט–דצמבר 1940 וראו: בתקופה זו נתן המשק בעבודות המחנה בלבד כ־428.000 ימי עבודה. מהם יש להוריד כ־9% נערים מהסתדרות הנוער העובד, ששכרם 250–200 מא"י ופועלות ופועלים מקומיים (צפת, טבריה) שמינימום שכרם היה 250–275 מא"י ליום. כל השאר – 90% – יצאו בשכר של 300 מא"י ומעלה. מהם כ־80% מ־300 עד 450 מא"י ליום, ו־10% – 450–750 מא"י ליום. כל זה מלבד ההוספות שנתנו לפועלים לאחר זמן, וכאמור – מלבד הוצאות נסיעה ושכון וביטוח ורפוי. והטבלה מחדשי ינואר–יוני 1941 (כחצי מיליון ימי עבודה במחנות בלבד) מראה אפילו שיפור: אחוז מקבלי שכר של 300–450 מא"י ליום עלה עד 84%, ובתוכם הרוב המכריע (75%) הם בעלי שכר של 350 ומעלה, חוץ מן ההוספות.

 

משטר חלוקת העבודה    🔗

יש טוענים שסולל־בונה צריך לשלם תעריף גבוה מזה. זה ענין למוסד מוסמך של ההסתדרות לבדוק את הדברים לפרטיהם. אין זה ענין לבקורת על עבודת המוסד, הממלא את ההוראות של ההסתדרות. וכאן מקום להעיר, שאילו ניתנה לסולל־בונה זכות של ברירת פועלים המתאימים לעבודה, היתה בלי ספק נוצרת מתוך כך קרן מלואים חשובה, להוספות על השכר. אבל אין כסולל־בונה קבלן פתוח לחלוקת העבודה לפי תור אוטומטי ללא כל התחשבות במקצוע, בהכשרה ובכושר גופני. אי אפשר לתבוע ממוסד קבלני את שני הקצוות – להעסיק כל פועל ולתת שכר מקסימלי.

 

הון עצמי למה ולמי?    🔗

אבל יש גם צועקים על עצם קיומו של ההון העצמי הגדול ודורשים מן ההסתדרות שתצמצם את רוחי המשק עד מינימום ואת השאר תחלק לעובדיו. אלה עושים עצמם טוענים בשם פועל סולל־בונה העשוק על ידי הסתדרותו ואומרים: אין לכם רשות להקים משק ולבנות מפעלים חדשים ולרכוש מפעלי תעשיה על חשבון הפועל, “על חשבון זיעתו ודמו”, מדוע לא תעשו זאת על חשבון כל הפועלים? ויש גם סיסמה חזקה לכך: “המשק קיים בשביל הפועלים ולא הפועלים בשביל המשק”. והענין משמש חומר טוב לגרוי יצרים אפלים ולסילוף תכנו של מפעל סוציאליסטי הסתדרותי חשוב.

ומוזר הדבר שבין הצועקים על הקפיטליזם ההסתדרותי הזה יש גם כאלה שהגנו בחום כל השנים על הבניה הסוציאליסטית הגדולה ברוסיה, למשל, אף על פי שהיתה לעתים על חשבון דמם וזיעתם של פועלים, ולאו דוקא של כל הפועלים, ולא אמר אדם: המשק של המדינה הסוציאליסטית קיים בשביל הפועל ולא הפועל בשביל המשק, אלא אמרו להיפך: הפועל הרוסי בונה עכשיו את משק המדינה שלו בזיעה ובדם ובקרבנות, כדי שיבוא יום והמשק הזה יבנה את הפועל. ולא לשם נטילת אסמכתא ורשות מוסרית ממי שהוא בעולם הגדול נאמרו הדברים. איש מן העולם הגדול הזה אינו דואג לנו ואינו כואב את כאבנו, על כן לא נבוא לחיות מפיו בנוגע לדרך שבה נציל את נפשנו. פועלים יהודים חפשים אנחנו וחייבים לפעול לפי הגיוננו אנו ולפי צרכינו אנו. אבל מדוע אסור לחברת עובדים יהודית, המבקשת לבנות מקלט למיליוני רעבים וחסרי כל, אשר מחר מחרתיים ידפקו על דלתה ויבקשו פת לחם וקורת גג, מדוע אסור שיהיה לה, לחברה, ענף אחד לפחות ב"משק המדינה" הסוציאליסטי שלה הקטן – ענף אחד שהוא קנינה, קנין כל החברה, קנין העליה, ולא קנינו של קיבוץ העובדים בו? ואם נתברר לחברת העובדים, שענף זה ־ הקבלנות לבנין ועבודות צבוריות ולמפעלים ממשלתיים בין־לאומיים גדולים – הוא מטבעו ענף עבודה המוני, בר קליטה רחבה, בר־שפע של עבודה פשוטה, והוא צריך להיות פתוח לחלוקת עבודה – מדוע חדל אז המשק הזה בעיני מישהו להיות קיים “בשביל הפועלים”? ואם חברת העובדים אומרת בענף זה, לאחר תשלום שכר הוגן ולאחר הבטחת תנאי עבודה הוגנים: הונו של המכשיר הקבלני יהיה קודש להגברת כוחו של המפעל הקבלני ככל האפשר, להרחבת תחומי עבודתו לטובת כל צבור העובדים, לטובת העליה כולה – האם בזה חדל המשק להיות קיים “בשביל הפועלים”?

ואלה הטוענים כיום לזכותם על רווחי המשק, האם סבורים הם שרק בכח עבודתם הגיע המשק לרווחים אלה? האם לא קדמו להם רבים בבנין המשק? סולל־בונה הולך ומוקם זה 20 שנה, ויודעים אנו את יסורי דרכו. היכן דמם וזיעתם של אלפי פועלים ראשונים שנתנו מכוחם, ממיטב ימי חייהם – לבנין המוסד הזה ולכבושיו? היכן מנפצי החצץ בפטישי יד ב־170 עד 200 מא"י ליום? היכן החופשים בלי מדלית ונושאי אבן בכתף? האין להם ולזיעתם כל חשבון בנסיון ובכשרון המעשה והריוח של סולל־בונה מהיום?

לא. אם יש דורש דמים ואם יש יורש לדמים, הרי הוא אחד ואין שני – חברת העבודה העברית הבונה את ארץ־ישראל. היא היחידה לזכות, היא גם היחידה ליכולת. כבר הוכח: שום גוף אחר, חלקי, פחות מחברת העובדים – לא יבנה את המשק הקבלני הגדול והשליט, לא יבנה כלום. ברגע שמוסד זה יוכשל או יוחלש מבפנים – יחזור הכל לתוהו ובוהו. ויש לחשוש, כי תכבדנה מאד כניסתו והוייתו של הפועל העברי במשק המדינה.

 

דרכים לתקון ולשכלול    🔗

נקל מאד שנארגן את עצמנו כאן תאים תאים, שיתופיים־דימוקרטיים עם הנהלה עצמית, עם שוויון, אבל גם מסוייגים ומבוצרים בחומה ולא נשאיר לעולה אלא סדק צר כדי קופה של מחט. אבל אז גם יצדקו אלה החדשים, שהם רבים מאתנו, אם יבואו ויציפו את גדרותינו. ואין פירוש הדברים האלה הפקרת הפועל בבנין ובעבודות צבוריות. הדברים לא נאמרו אלא כדי להעמיד את העובדות על אמיתן. אין להסיק מזה שפועל הבנין והעבודות הצבוריות נידון להיות כל ימיו תלוי באויר. אדרבא, שגיאות שנעשו בענין זה עד עכשיו – צריכות תיקון. הפועל זכאי להגיע סוף סוף למדה מסוימת של קביעות, למדה מתרחבת ועולה עם גילו של העובד ועם ותקו. זכאי הוא, שהמשק הקבלני, אשר לו עבד כל ימיו עבודה בסירוגין ובנדודים, ידאג לו ביום מן הימים לקורת גג, לאחיזה, למשק עזר. אבל התיקון אף הוא אינו אפשרי אלא אם יהיה משק קבלני עצום, עשיר, בר יכולת ורב ענפים. כל כמה שמשק זה יגדיל את היקף עבודתו, גם יפתח ענפי מלאכה ותעשיה קרובים – מחצבות משרפות סיד, בתי חרושת לחמרי בנין, לעבודות מתכת ולעבודות עץ – אף יתן ידו למפעלים רחוקים יותר, שיש בהם מקור עבודה – לנמלים, לעבודת ים, למכרות וכו', בה במידה תהיה האפשרות לפועלים מתוך המחנות לעבור לעבודות קבועות יותר לפי תור של ותק, של משפחה, או של מצב הבריאות. וחובה על המשק הקבלני ההסתדרותי גם עכשיו להפריש מרוחיו לשיפור תנאי העבודה במחנות, לשכלול השיכון, המטבח וחיי התרבות, לעשות את מחנות העבודה לפינות אור ושמחה. הרבה הוטב כבר מאז הנסיון הראשון במחנה עבודה גדול ונדח, בגדר התיל, שקטיגורי המוסד הזה משתדלים תמיד להעלות זכרו מחדש לשם תעמולה. אבל עוד יש מקום להוסיף ולשפר. וחובה על המוסד ללמד ולהשכיל את עובדיו. קודם כל בתורת המקצוע אך גם בדעת בכלל, על ידי פתיחת קלובים בערים עם בתי ספר של ערב ועם ספריות. ואחרון אחרון: חובה עליו להניע פעולת שכון זול בקנה מדה עצום בעיר ובמושבה ולהמציא כל מיני דרכים אחרות של הקלה והנחה לחיי העובד.

ככל שיפרח המוסד יקל למחנה העובדים הנלווה עליו בנדודי כיבושיו על פני הארץ. ואולם בתנאי אחד: המשק הוא של חברת העובדים, ורוחיו – לה.

 

נשמור על האור    🔗

חזון גדול חזו מייסדי המשק הקבלני של חברת העובדים והלכו לאורו. אולם הדרך אל ההגשמה סבוכה היתה וזרועה קוצים. אך הנה, נדמה, יצא המשק לדרך המלך ואור זרח על נתיבו. הבה, ניתן לו לגדול במלוא יכולת צמיחתו, כל עוד ישנם התנאים לכך. נגביר את כוחו ואת כושר ביצועו. ומחר, כשיפתחו שערי הארץ, ורבבות אחים נענים, מנושלים ורעבים ידפקו על דלתנו, לא נהיה עומדים בפניהם דלים וחריקים וחסרי און, אלא עמידה זקופה ואיתנה כשבידינו מכשיר עוז, מקור עבודה ומחיה לעם רב.