הרבה היינו למידין לענין כוחם ודרכם של נשיאים במינוי ראשי־קהילות בתפוצות, סמכות־הכפיה שלהם וההתעצמות שלפעמים בינם ולבין בני־הקהילות בקבלת מרותם של ממוני־הנשיאים (לרבות יחסם של השלטונות הרומיים בארץ־ישראל וסמכות־ההתערבות שלהם בתחום פעולתם זה של הנשיאים); מתוך איגרתו של ליבניוס (מספר 1251) לפריסקיאנוס (מושל ארץ־ישראל בקסרין), אילו פירשנו אותה כהצעתו המעניינת של שוובּה (תרביץ א, חוברת ג, עמודים 107–121). ברם, דומה שאין אסמכתא גמורה לאותה הצעה בתוכה של איגרת סתומה זו. אלא שעד שאנו נושאים ונותנים בתעודה דילן, ראוי שנעתיק מקצתה, לעיין בה.

(הוטלה מהומה בין היהודים שאצלנו (מפני שמועה) שעתיד לבוא לשלטון זקן אחד רע, שכבר הודח על־ידיהם תחילה משהפך את שלטונו עריצות. מדמים הם שהארכון של הארכונים שאצלם עומד לצוות כן (החזרתו של הזקן למקומו) הואיל ואתה רוצה בכך…).

להצעתו של שוובּה זקן זה בן ארץ־ישראל היה, חבר הסנהדרין ונשתלח על־ידי הנשיא לאנטוכיא לשמש באותה קהילה ראש “מועצת הזקנים” (γερουσιάρχης) או ארכון (ἄρχων) יחידי או אף “נשיא” (פטריארך) של הפרובינציה סוריא. הקהילה ביקשה לסלק אותו על שום שנהג בעריצות, אלא לא יכלה להדיחו בדין שלא מדעת הנשיא של ארץ־ישראל. הלה סירב. עמדו וסילקוהו מדעת עצמם, דרך מרדנות. הזקן המודח חזר לביתו לטבריא. בינתים הגיעו שמועות ליהודי אנטוכיא שהנשיא עומד למנותו שנית (משנתקרבו ימי תשרי, ימים שהיו ממנים בהם את ראשי־הקהילות).

הנשיא עתיד לעשות כן מפני שאין נוח לו לסרב לרצונו של המושל, שהזקן ביקש הימנו סעד (או אף קבל לפניו רשמית על שנתקפח ביד יהודי אנטוכיא). לפיכך משתדלים בני הקהילה אצל ליבניוס שישפיע על פריסקיאנוס מיודעו, שימנע את סיועו מאותו זקן אשמאי.

כלפי שיטה זו יש להעיר:

1) אותו “זקן” ודאי אין משמעו אלא בא מימים (ולא חבר בית־הדין הגדול), שכן מוכח מגופה של האיגרת להלן –

2) אין כל אסמכתא בתעודה להנחה, שהלה איש טבריא הוא ושחזר לעירו מלאחר שהדיחוהו. שהלשון ὡς ἥξοντος ἐπὶ τὴν ἀρχὴν – אין ענינו אלא חזרה למעמדו הראשון ולא ביאה ממקום למקום. יכול הוא, איפוא, להיות שרוי כל הימים באנטוכיא.

3) קשה להניח, שנתמנה האיש ארכון בידי הנשיא והוא בן ארץ־ישראל. לפי שלא מצינו זכר למינוי מנהיגי־קהילות בתפוצות בידיהם של נשיאים (ושלוחיהם) אלא מבני־העיר בלבד. ואף הדעת נותנת שלא יכלו הנשיאים דרך־כלל לנהוג שלא כן. מעשיהם של שולחי־הנשיא שפעלו לשעה בקהילות שבחוץ־לארץ אינם בתחום ההתמנויות הקבועות המקומיות, אלא בתפקידים מיוחדים, כגון פיקוח כללי בחיי הציבור, בתחום המשפט, בהוראה, בסעד המרכז בממון וכיוצא באלו.

4) אם אנשי אנטוכיא נצטרכו למרוד בנשיא כדי להדיח את הזקן, לפי שהלה סירב להסכים לסילוקו, משום מה נזקק האיש למושל כדי שיכוף הלה על הנשיא את רצונו בהחזרתו אל כנו?

כמדומה אני, שאין ידים מוכיחות לקשר המעשה בארץ־ישראל ובנשיא. את שמכריע לכאורה לפרש כן הריהי הפיסקא ἐπιτάξειν τὸν τῶν ἀρχόντων τῶν παρ᾿αὐτοῖς ἄρχοντα κτλ. שוובה רואה כאן את הנשיא שהוא ראש כל הארכונים של קהילות ישראל. ברם, הלשון παρ᾿αὐτοῖς, מסתבר שמכווּן הוא כביטוי שלפניו – παρ᾿ἡμῖν Ἰουδαῖοι ליהודים של אנטוכיא גרידא.

לפיכך קרוב בעיני שהמעשה הנידון נתרחש ונצטמצם בתחומה של קהילת אנטוכיא. אנו עסוקין באחד מאנשי חבר־הארכונים שבעיר שסרח על־ידי שנהג פרנסוּתו ברמה (וכשם שאתה מוצא אף במקורותינו קוּבלנות ותוכחות הרבה על “פרנס המתגאה על הצבור” וכדומה), דבר שמתכנה אצל ליבניוס טירניה (אין לדקדק, כדרך ששוובּה עושה, מביטוי זה לומר, שאותה עמדה שתפס הלה – עליונה ויחידה היתה בציבור; יש כאן מסורת־מליצה יוָנית. וכל אחד מן הפרנסים בתחומו יכול היה להתיהר על הרבים ולגרום להם פורענויות). בני־הקהילה התריסו כנגדו והרחיקוהו. ומשמע שהיו לו לאותו האיש מסייעים בין ראשי־הקהילה, והם שהכשירו את חזירתו לפרנסוּת. ה"ארכון של הארכונים" שעתיד היה “לצוות” על כך, מסתבר לדעתי, שהוא ראש־הארכונים שבקהילה. לפי שהגדול שבאלו – ידו תקיפה היתה (והוא שיוסיפוס יכול מכוון, כשהוא מדבר במלחמות ז ג ג בארכון של אנטוכיא וראה 137,1932 Kraeling, JBL). התערבותו של הפרנס המודח אצל פריסקיאנוס אינה באורח רשמי (כבר העלה שוובה עצמו ספק בכך, אם היה מקום לקובלנה רשמית אצל הנציב ולהתערבותו של זה בחיי הקהילה האוטונומית או בפעולותיו של הנשיא); אותו מושל יליד בירות היה ושרוי היה באנטוכיא ימים רבים ובקי היה בחיי אותה העיר (דבר שמזכיר שוובה). ולפי שבעל־השפעה היה באנטוכיא מעולם, ומשום שזכה למעמד תקיף בתורת Consularis של ארץ־ישראל, לפיכך נזקקו אליו לבקשת סעד בין הפרנס ובין אנשי־הקהילה.

אלא שעדיין האיגרת סתומה, ואין מקום להכריע בפירושה בדרך של ודאי.