במאמרו “יולינוס קיסר ובנין הבית”, שנתפרסם בספר א’–ב' של “ציון” תש"א, כותב יוחנן לוי (עמוד 3): “הוא (יולינוס) שאב את כל ידיעותיו על עם ישראל מספרי המקרא לפי תרגום השבעים, מספרו של אויסביוס ומכתבי הפולמוס היוָניים נגד היהדות”. אף הוא מוסיף ומעיר (שם, הערה 11): “בכל כתבי יולינוס מצאתי רק מקום אחד המראה על ידיעתו את נימוסי היהדות שלא הוזכרו בתנ”ך" ומציין למכתב 89, בו מדבר יולינוס על איסור אכילת בשר “שדמו לא התמצא מיד”.
ברם, דומה שהדברים המובאים להלן עשויים להוכיח שדעה זו אינה מיוסדת.
ב"נגד הגליליים" 306A (הוצ' Wright, כרך ג, עמוד 406) משיב יולינוס על הטענה שיכולים הנוצרים לטעון כנגדו דברי־תוכחתו, שאין הם מקיימים את מצוות־הפולחן כישראל – הרי אף היהודים אינם זובחים (קרבנות) – בלשון הזה: תחילה, שאין הנוצרים עושים את שאר כל המצוות שהיהודים מקיימים אותן, ושנית שאמנם זובחים הם בבתיהם. שכּן עד היום כל מאכלותיהם – קדושים, והם מתפללים לפני זובחם ואת הכתף הימנית נותנים הם כתרומה לכהנים; אלא שבהינטל מהם ההיכל, או כמוֹת שנהוג אצלם לומר: המקדש, הרי הם מעוכבים מלהקריב לאלהים את תרומות הקדושים
δεύτερον δέ, ὅτι θύσουσι ἐν ἀδράκτοις Ἰουδαῖοι καὶ νῦν ἔτι πάντα ἐσθίουσιν ἱερὰ καὶ κατεύχονται πρὸ τοῦ θῦσαι καὶ τὸν δεξιὸν ὦμον διδόασιν ἀπαρχὰς τοῖς ἱερεύσιν ἀπεστερημένοι δὲ τοῦ ναοῦ, ἤ, ὡς αὐτοῖς ἔθος λέγειν τοῦ ἁγιάσματος ἀπαρχὰς τῷ θεῷ τῶν ἱερείων εἴργονται προσφέρειν.
על אף העדר הדיוק שבדברים האמורים, יש לבארם, לדעתי, כפשוטם, שנתכוון יולינוס למצוַת השחיטה (שאינה אמורה במקרא, ולא במקורות אחרים מלבד ההלכה), שהוא רואה אותה כמעין קרבן ולברכת השחיטה (שהוזכרה תחילה בתוספתא, ברכות פ"ז הי"א) וכשהוא מדבר ב"כתף הימנית" הניתנת לכהנים, הרי כיון לזרוע (לחיים וקיבה), יולינוס ידע, איפוא, שהללו ניתנים אף מן החולין ובזמן הזה, ושאין זרוע אלא ימין – מהיכן קיבל הלכות אלו, אם לא ידע אלא את המקרא בלבד?
באותו ספר 356C (הוצ' הנ"ל, עמוד 424) מעיד יולינוס על ה"אפטרופוס" של אברהם (אליעזר) שהיה συμβόλικος (מנחש ניחושים). וכבר העמידו על לשון זה שאינו יוָני בשימושו כאן (Wright בשם פרופ' מרגולית, עמוד 425, הערה 2) ושאינו אלא תרגום משם עברי. ואף ציינו את המסורת של “הנחש” של אליעזר (ראה שם בהערה הנ"ל ואצל ה ק עמוד קכח) ואף דומה, שביסוד השם משוקע ה"סימן" (חולין צה ב: אף־על־פי שאין נחש יש סימן), שהוא מותר על דעת ההלכה (וכדעת הראב"ד, שכּן הוא פשטות הסוגיה, אין כאן מקום לדון במפורט במחלקות של הראשונים לענין זה), רצונו לומר: ש"סימבוליקים" יהודים מותרים היו ומצויים בימיו של יולינוס (נדמה לי, שיולינוס, כשדיבר תחילה על אברהם שהוא עוסק באיצטגנינות ובחכמת קסמי העופות, אף־על־פי שלהלן הוא בא להוכיח דבריו מן התורה, בראשית א ה–ו; י–יא, מכל־מקום ייתכן שבא לידי השקפתו זו מתוך שהיתה ידועה לו אותה מסורת המצויה באגדת־חכמים ואצל פילון שהיה אברהם איצטגנין. אלא שהללו מלמדים שאברהם יצא מאיצטגנינותו, ויולינוס – מפני מגמתו הידוע – משתדל להוכיח שעמד בה. מיהו השוה את הקטע היהודי שאצל Freudenthal, Hellenistische Studien, II, 224. ברם, דבר זה, שהיה אברהם איצטגנין, כבר מצוי אצל סופר נכרי קדמון, בירוסוס, קדמוניות א ז ב).
במכתבו אל ארסקיוס, הכהן הגדול של ההילינים בגלטיה 430D (הוצ' Wright, כרך ג, עמוד 70, הוצ' Cumont־Bidez, עמוד 114) כותב יולינוס: בושה (היא לנו, עובדי עבודה זרה) אם אין יהודי המבקש נדבה והנוצרים הרשעים מפרנסים, לא רק את שלהם אלא אף את שלנו (αἰσχρόν γαρ εἰ τῶν μὲν Ἰουδαίων οὐδεὶς μεταιτεῖ κτλ). דברים אלו אין לבארם אלא על־ידי כך, שידע יולינוס את נוהגם של ישראל לפרנס את ענייהם בכל מקום, ואף־על־פי שודאי יש בעדותו זו של יולינוס מן ההגזמה, מכל־מקום בעיקרה הרי היא באה מהבחנת חיי המציאות של היהודים בדורו.
אף ממקומות אחרים (שאמנם אינם נהירים ביותר) יש, לדעתי, להוכיח שהכיר הקיסר את היהדוּת למעלה ממה שיכול לדעת עליה מן המקרא, אלא שאין כאן מקום להאריך בענין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות