לנשמת סוניה

קולות מקולות שונים, בזמר ובצליל, קלטו אוזניי שעה שישבתי והמתנתי בחצר הנאה והמטופחת של האקדמיה למוסיקה, השוכנת באחד מרחובותיה השקטים והמכונסים של ירושלים. ופתאום שמעתי צלילי לחן ערֵב, חם ונלבב, רחוק וקרוב כל־כך, שיש בו מפשטותו של שיר־עם ומחינו של שיר־ערש, הלא הוא: “חדר קטן צר וחמים, / ועל הכירה אש / שם הרבי עם תלמידיו / לומד אלף בית”. גברה בי הסקרנות וקרבתי אל החדר, שמתוכו הגיעוני הצלילים. מבעד לדלת המזוגגת הבחנתי בקבוצת תלמידים ותלמידות, בני 7–8, שישבו וחיללו בחליליות. התלמידים חיללו בחשק ובדביקות וה"רבי", מחנך ומלחין מיוצאי פרס, העיר־האיר והסביר והעמיד כל אחד על טעותו, עד שהלחן נשמע במלוא צלילותו ומתיקותו. אותה שעה הרהרתי בלבי: – ספק אם המורה בכבודו ובעצמו יודע שם מחברו של השיר ומנגינתו וספק בן־בנו של ספק, אם אותם תינוקות של בית־רבן, צברים חמודים, עמדו על תוכנן ומשמעותן של מלות השיר. ואף־על־פי־כן ראה זה פלא, דומה כי אף הם, הזאטוטים, הוקסמו מצליליו הערבים של שיר זה, שהפעים אלפי לבבוֺת ונתחבב על כל שדרות העם, ששרו אותו בכל רחבי הגולה, בכליון נפש, בחדרים קטנים וצרים ובארמונות־פאר. ולא נתקררה דעתו של ז’בוטינסקי, שחלם על עיבודו של השיר לאוֺרטוֺריה גדולה וחגיגית…

אכן, בכל חריסטומטיה ובכל ספר־תוים מובא השיר אגב הערה: שיר־עם, ללא ציון שם מחברו. אין זאת כי לא רבים הם היודעים, שמחברו של שיר זה ושל כמה עשרות שירים עממיים ומנגינותיהם, שהפכו נחלת הכלל, הוא מארק מארקוביץ ווארשאווסקי, שנולד באודיסה (1848) ונפטר בקיוב (1907), ואין איש יודע יום מותו. מקצועו – פרקליט מושבע בקיוב, אך כל תוכן חייו ושירת חייו – שירי־עם וניגונים, שחיבר והיה שר ומלווה עצמו בפסנתר. חייו היו שלשלת ארוכה של עוני ודחקוּת, סבל ומחסוֺר, אך מלאים היו ניגון והוּמוֺר טוב ועממי. שלום־עליכם הוא שגילה אותו (בשנת (1897), עודדו, רשם מפיו את השירים וסייע לפירסומם (“יודישע פאלקסלידער”, 1900) ואף הקדים להם הקדמה נאה וחמה. השירים יצאו גם במהדורה שניה (1914), בצירוף הקדמה חדשה ומורחבת של שלום־עליכם ובמהדורה שלישית (1918).

על גילויו זה של שלום־עליכם מספר אשר ביילין: “שלום־עליכם התגאה ש’גילה' אותו. יחד היו יוצאים גם לערי־השדה להופיע בנשפים. זה היה דבר חדש שלא היה מעולם בין היהודים ברוסיה. שניהם הזכירו ימים רחוקים, שמשוררים־נוודים היו קוראים יצירותיהם בשווקים, בפונדקאות ובתי־יין” (שלום־עליכם, ספרי דורון, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945, עמ' 36). שלום־עליכם האמין בכוחו השירי־העממי של וו. ובכושרו כקומפוזיטור ואף נכנס בעניין זה בפולמוס חריף עם יואל אנגל – אבי המוסיקה היהודית. את הבדלי הגישה שבין אנגל לשלום־עליכם הגדיר יפה מנשה רבינא: “אנגל המבקר ראה את אשר לנגד עיניו ונלחם בו. ושלום־עליכם החוזה ראה את הבאות וניבא עליהן” (“מכתבים על המוסיקה היהודית”, הוצאת “דבר”, 1941, עמ' 48).

בשנת 1958 זכה ווארשאווסקי ל"מצבה" נאה – שיריו ומנגינותיו יצאו במקובץ, בבואנוס־איירס, בלווית פרקי־הערכה, זכרונות וביבליוגראפיה מפורטת מאת יעפים ישוּרין. אף־על־פי־כן נתקיימו דברי־הנבואה של שלום־עליכם, בהקדמתו למהדורה השנייה של שירי וו., ששיריו יינשאו בפי העם, כל עוד יישמע שיר־יהודי, אך שמו של המחבר יישכח, כאילו לא היה ולא נברא!

טובי הסופרים וחוקרי־הפולקלור פירסמו פרקי־הערכה חמים על ווארשאווסקי, אך עולה על כולם ציורו הפיוטי של יצחק מאנגר; בייחוד נוגעות עד הלב השורות המוקדשות לפגישה הראשונה והדראמתית שבין שלום־עליכם לוו.:

"– והוסכם, שבמוצאי יום א' יובא כנף־רננים לביתו של שלום־עליכם. אדרבא, ייהנה ההומוריסטן הגדול משירותיו של ווארשאווסקי, שהם כדבש למתוֺק וכדשן בעצמות. – – – ווארשאווסקי, איש למעלה מבן ארבעים, שפל־קומה ובעל עיניים חייכניות וקצרוֺת־רואי, ביקש מחילה על שאיחר לבוא. אחד הקליינטים עיכב בעדו. אפילו באחד־בשבת אין מנוס מהללו. – – – וו. צחק בקול רם, צחוק היוצא מן הלב. איש זה, שהוא גוץ ואיתן, הגיס דעתו על רגל אחת וכבר היה איש רעים לכל אחד ואחד. שלום־עליכם סקרוֺ: מעילו השחוּק, שמרפקיו מבהיקים, העיד בו, שאינו מאותם הפרקליטים, שיד חרוצה להם לפשוט עורם של הקליינטין שלהם – – – ושוב שר וו. במתיקות ועריבות, בקול היוצא מן הלב ונכנס אל הלב, ובמו ידיו ליווה את שירתו בנגינת פסנתר – – – ולבסוף נשמעו הצלילים: ‘חדר קטן צר וחמים’, מיד החרו־החזיקו אחריו כל המסובין ושרו את הפזמון החוזר, תחילה בקול חרישי, ואחר־כך ביתר שאת וביתר עוז. שלום־עליכם ישב בעיניים מעוצמות וראה את אש הכירה המבוערת בחדר הקטן, הצר והחמים. הלא היא האש אשר אלפי רוחות־זעף, ואלפי פורענויות קשות, עמדו עליה לכבותה, ולא יכלו לה. לאור האש הזאת עתידים המוני ישראל לשאת בסבלותיהם ולעמוד באמונתם ולהוסיף ולשיר.

– – – כל העיניים היו תלויות בו ובאותה קרן־זווית שעמד בה הפסנתר. ורק שלום־עליכם ראה את כנפי הדוּכיפת הזאת, שנתרפרפו לפתע פתאום בחלל אווירו של החדר, ומעל לראשו של מארק מארקוביץ' ווארשאווסקי נצטיירה בבהירות דמותו של הגדי הלבן והצח, סמל השיר העממי בישראל" (“דמויות קרובות”, עברית א. שלונסקי, סיפא דב שטוק (סדן), הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1941, עמ' 110–114).