בחודש שבט תשט"ו התקיים בבית־גורדון אשר בדגניה הכנס הראשון לסופרי “אסוּך” והוא שמו וסמלו של סופרי “איחוד הקבוצות והקיבוצים” – א’יגוד ס’ופרי כ’פר. הרצאת הפתיחה נשא לוי בן־אמיתי ואחריו מילאו חברים ותיקים וצעירים, אנשי־עט ואברכי־שדה מובהקים כגון: נחמן תרדיון, דוד גלעד, ארה טבקאי, יהושע מנוח, שלמה לביא, חיוּתה בוּסל, מרים זינגר ועוד. הדברים כונסו בחוברת מיוחדת בשם “הסופר בקבוצה”, בהוצאת הוועדה לתרבות ולהסברה של איחוד הקבוצות והקיבוצים, תל־אביב, תשט"ז.
“אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש” ואין לנו אלא להטות אוזן קשבת לדברי החברים עצמם, שגילו מידה גדולה של יושר־לב וכובד־ראש, פשטות וכנוּת ועל כולם – חרדה לעתידו של הסופר בקיבוץ. דברי החברים חתומים בחותם של אמונה כי יצירה זו ששמה קיבוץ “אין ספק ששקוּלה היא אפילו כנגד תריסר רומנים גדולים באמת” (אריה טבקאי). ואף על פי כן לא נרתעו מלעורר את השאלה הנוקבת, המטרידה והכאוּבה – כיצד להגיע לידי מזיגה שבין חיי עבודה קשה ומפרכת ובין עבודת־יצירה התובעת את כל האדם, ללא שיור כלשהו, המחייבת התקדשות, עיון ולימוד והרבה פנאי ללב?
“היש בכלל בקבוצה מקום לסופר? היש לאמן מקום בה?” – שואל לוי בן־אמיתי. ואריה טבקאי אף מרחיק לכת וקובע: “יכול להיות שקיבוץ וספרות אינם משתלבים יפה יחדיו. שני הדברים האלה אינם זיווג מן השמיים. הנה יושבים כאן אנשים שכל כך יפה היתה תחילתם בספרות ואינם ממשיכים כמעט”. לא כן סבור שלמה לביא המאמין “כי מי שיש לו כשרון־אמת יכול לכתוב בתנאי הקבוצה כפי שהם קיימים”. לעומת אמונתו היפה של לביא אנו שומעים עדוּת גלוית־לב ואמיצת־לב מפי נחמיה פרומקין: “משקינו הגיעו למידה נאותה של התפתחות והתבססות. נתגבשה בהם מסורת רבת־שלוּחוֺת של חובות וזכויות, אולם פינה אחת נשארה חבויה ושרויה בצל והיא פינתו של היוצר בקבוצה – והוא נאבק עם החובה למילוי יום־עבודתו המשקי בו הוא קבוע, מזה, ועם הזכות האלמנטרית ללמוד, להשתלם, לכתוב וליצור, מזה. כי מה ניתן לעשות אחרי יום עבודה? אשאל אחרת, איך ניתן לעשות אחרי יום עבודה? והיצירה, כל יצירה, כוחה באיכותה. ובמאבק הזה שבין היכולת הפיזית ובין השאיפה הנפשית נשברים רבים. מכיר אני חברים שלא אזרו כוח, נתיאשו, הפסיקו לכתוב”.
הבעיה כאובה ואקטואלית מאד אף מחוץ לתחומי הקיבוץ. לא אחת נתעורר אצלנו הויכוח על מקומו של הסופר העברי בחיי הארץ ותביעתו לתנאי יצירה הוגנים. ביטוי כן וממצה לבעיה זו נתן ש. שלום במאמרו “לבעית הסופר העברי” (“דבר”, 17.12.48), שם כתב בין השאר: “אין זוכרים את הכלל הפשוט כי למען יוכל לכתוב את הספר זקוק הסופר ללחם, לפנאי וללימוד – שלושה תנאים שבלעדיהם לא תתכן יצירה”.
אכן, בדברנו על תנאי חיים הוגנים בשביל היוצר אין הכוונה לעושר או למותרות, ח"ו, אלא פשוט לחם לאכול ובגד ללבוש ופנאי ללמוד ולהשכיל, לראות וליצוֺר. הלא מן המפורסמות הוא כי גם היצירה הגאונית ביותר איננה פרי רוח הקודש בלבד, אלא תוצאה של מחקר ממושך, עבודה מאומצת ונסיון־חיים עשיר. גיתה הודה ש"פאוסט" הוא פרי מחקר מעמיק ונסיון רב בחיים ובאמנות. אמנם הוא החשיב מאד את “האוֺר והצבעים שבעינינו” אבל הטעים, שהעיניים נוצרו לראות וכי לא ייתכן ליצור משהו גדול בעיניים עצומות, ברוח־הקודש בלבד. גדולי היוצרים היו והנם גם כיום עובדים חרוצים ומתמידים גדולים. “כלום סבור היית”, כתב פעם אנאטול פראנס לאחד מידידיו, “שמלאך מן השמים לחש על אוזני בנשימה אחת את מיטב הדפים והפרקים בספרי? רק לעתים רחוקות פקדה אותי רוח־הקודש. הריני עובד בזיעת אפי ומתוך לבטים נפשיים קשים ומרים”. והאם לא היה כשרון־העבודה אחת מסגולותיו הנפשיות הטיפוסיות ביותר של מיכאל אנג’לו – גדול אמני הריניסנס? וסגולה נפשית זו היא שהטביעה את חותמה על אישיותו המופלאה ועל יצירתו הגאונית. ברוח־הקודש בלבד לא היה באלזאק, בחמישים ואחת שנות חייו, מחבר תשעים רומנים, ושוּברט בשלושים ואחת שנות חייו, לא היה מחבר למעלה מאלף מנגינות.
כל יצירה, במידה שהיא פרי רוחו, כשרונו ודמיונו, דמיון פורה ובונה עולמות, של היוצר הריהי עם זה גם פרי עבודה עקשנית ומייגעת. היצירה היא תהליך נפשי ארוך וקשה, גם כשהיא נבראת בפרק זמן קצר. מי יודע כמה ימים ושנים הגה והרה סטנדל את “מנזר פרמה”, שחיברו במשך שבעה שבועות בלבד?
יפה אמירתם של חכמינו: “אין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה” (ברכות, ס"ג), ואף היצירה כך. ונראה הדבר ששאלת תנאי היצירה בכלל והלימוד בפרט, עתיקת־יומין היא. – "אמר רבי נחמן בר יצחק: הלכה צריכה דעה צלולה כיום של אסתן (כיון שמנשבת בו רוח צפונית, שהיא נוחה ונעימה).
היצירה כתהליך נפשי ממושך, מסובך ועדין, מחייבת תנאי חיים נורמליים ופינה שקטה – קול דממה דקה. בוודאי, אפשר להצביע על שורה של יצירות־מופת שנוצרו במרוצת הדורות על אף תנאי חייהם הקודרים והעצובים של היוצרים, במסיבות של עוני מדכא ודחקות מחפירה, בעליות־גג נידחות ואפילות ובמרתפים טחובים וקודרים. אך כמה יוצרים אבדו בעניים, נקטפו באיבם ונסתלקו בטרם הוציאו מלוא קולם ובטרם הספיקו לגלות לנו את אוצרות רוחם, בשל תנאי חיים ויצירה בלתי־תקינים ואנושיים, מי ידע?…
הסופר העברי בקבוצה, ש"לחמו ניתן מימיו נאמנים" נאבק, למעשה, למען הפנאי בלבד ואין ספק שזה יינתן לו, שכן מי יבין ללבו ולתביעתו אם לא יוצרי פינה מופלאה זו בחיינו ובארצנו, שהיא כדברי נחמן תרדיון “תמצית הטוב שעוד נשאר לפליטה בתקופה זו”?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות