(בבא קמא ח א)

סח לי ידיד וחבר־לעט: הסופר העברי עדיין הוא בבחינת “חתן שנשכח” במדינתנו. הנה, למשל, “נשכחו” ולא הוזמנו כמה וכמה סופרים חשובים לחגיגות הפומביות והטקסים למיניהם של עשור המדינה, שבהם השתתפו אלפים ואפילו רבבות של קרואים מכל החוגים והשכבות. ומעשה בסופר ומבקר פלוני, בעל שיעור קומה, שלא הוזמן לטקס הענקת תואר דוקטור־כבוד לש"י עגנון, אעפ"י שאותו סופר פעל רבות ועשה גדולות לניתוח יצירתו של עגנון ולהחדרתה אל לב הדור. ומעשה בטקס פומבי רב־רושם של חידון התנ"ך, שאליו לא הוזמנו נציגי אגודת הסופרים העברים וכו', וכו'.

השבתי לאיש־שיחי מה שהשבתי והוספתי: אין לתלות את הקולר בראשים, העסוקים וטרודים, אלא בעוזריהם ובעושי דבריהם הרחוקים מעולם הספרות ושמו ופעלו של סופר עברי אינו מדבר אל לבם ואינו אומר להם ולא כלום. לשם חיזוק דברי סיפרתי לו אפיזודה קטנה. – לפני כמה שנים פנתה אלי פקידה בכירה, נחמדה מאוד, ממשרד ממשלתי נכבד בבקשה, לסייע בידה להרכיב רשימה של סופרי הבירה, שיוזמנו למסיבה שאותו משרד עמד לערוך לכבוד איש מדע וסופר נודע, אורח מאמריקה הלטינית. נעניתי לה ברצון, כמובן. הוציאה האשה פנקס קטן כדי לרשום בו את שמות האנשים וכתובותיהם. פתחתי ואמרתי: ש"י עגנון, תלפיות. העיפה בי האשה מבט של ביטול והעירה: – “כלום סבור אתה שנשכח מלבנו עורך ה”ג’רוסלם פוסט" מר אגרון?" העמדתי אותה על טעותה בכל האדיבות הראויה, אך היא שוב ביקשה לגלות בקיאותה והפטירה בנעימה של התנצלות־מה: “הו, כן, בוודאי, כוונתך למר אגמון, אך כמדומתני שהוא בחו”ל". המשכתי: ר' בנימין, ובטרם הספקתי להסמיך את כתובתו, שוב הפסיקתני האשה והעירה בנעימה של כובד־ראש: “סלח־נא, אין אנו מתכוונים להזמין רבנים, מבקשים אנו לזמן סופרים בלבד!”…

משסיימתי פרצנו שנינו בצחוק רם, אך איש־שיחי המשיך: – ואעפ"י כן, “גם בשחוק יכאב לב” ומה גם, שהפירוש הנכון של כוונת דבריך: “הכל לפי המבייש והמתבייש” הוא, שאדם קל המבייש בושתו מרובה מן הבושה שאדם חשוב מבייש. ונסתתמו טענותי…