רעה חולה פשטה בחיינו הציבוריים בארץ – לשון־הרע, והיא אוכלת אותנו בכל פה. לשון־הרע והוצאת לעז על אנשים ועל מוסדות ואחרון־אחרון – הוצאת דיבת הארץ רעה, הם כמעט מעשים בכל יום. פלוני פשע – משמע כל חברי מפלגתו או עדתו הם חבר גנבים, רמאים ופושעים. אלמוני נתפס בקלקלתו – משמע כל חבריו למקצוע שותפים לעבירה זו והם דוברי־שקרים וגונבי־דעת. בעיר פלונית נתגלתה נבלה, פרי מעלליהן של כמה נשים חסרות־מצפון – משמע כל נשי העיר הזאת נתפסן למעשי רחב. יהודים לא נקלטו בארץ, או שתכפו עליהם הגעגועים לסיר־הבשר, וירדו, והריהם ממטירים אש וגפרית על הארץ ועל יושביה. אנשים ומוסדות, ברצונם מגיבים, מכחישים, מתריעים ומעמידים דברים על מכונם, אך הארץ מה חטאה?

באוזני המלעיזים למיניהם בדין להזכיר את דבריו הנוקבים של אותו תנא, ר' אלעזר בן פרטא, חברו של ר' חנינא בן תרדיון, שנתפס גם הוא כמו רבים אחרים למלכות, אך ניצל ויצא זכאי בדינו. באחד ממאמריו הוא דן בחומרת ענשה של לשון־הרע, וכה דברו:

– “וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה וגו' " (במדבר, יד, לז). על מה הוציאו שם רע? על עצים ועל אבנים. והלא דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים נענשו, ולא עונש מועט אלא עונש מרובה, ולא עונש לשעה אלא עונש לדורות, המוציא שם רע על חברו כיוצא בו – על אחת כמה וכמה” (תוספתא, ערכין ב, יא).

בחיי עם, כבחיי הפרט, לשון־הרע היא סימן למחלה ממארת, הוכחה לערעורם של ערכי־מוסר ואשיות־חברה. לא לחינם הירבו חכמינו לדבר בגנותם של לשון־הרע ואבק לשון־הרע וראו בהם לא רק רכילות ודיבה, אלא מלשינות גסה הפוגעת בשרשי חייהם של הפרט והכלל כאחד. חכמינו לא נרתעו מלפסוק: “כל המספר לשון־הרע וכל המקבל לשון־הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים” (פסחים קיח). ויתירה מזו: “קשה לשון־הרע משפיכות דמים ומגילוי עריות ומעבודה זרה” (תנחומא בראשית, מצורע ב).

המאזין לשיחת־היום בבית ובחוץ, ברשות היחיד וברשות הרבים, אוזנו נכוית משרשרת בלתי־פוסקת של סיפורים ושמועות, השערות קלוטות מן האויר ומצוצות מן האצבע, רכילויות והשמצות על מנהיגים דגולים מאתמול, על אישים נכבדים מהיום ועל אנשי־מעלה של מחר. ומה שמכאיב ומדהים ביותר הוא בולמוס המילוליות שפשה בחברתנו. דומה כי מרוב מלל נשכח השיח מלב אל לב, בנחת, בשקט ובאורך־רוח. הכול צועקים ומתלחשים יותר משהם מדברים; נואמים ומתווכחים ברשות הרבים יותר משהם משיחים. בהזדמנות זו כדאי לזכור את דבריו השקולים והמעמיקים של אמן־המסה הצרפתי, מ. דימונטין: “כיון שהדיבור הוא האמצעי היחיד לבני־אדם להבין איש את אחיו, הרי מי שמזייף אותו הוא עוכר החברה האנושית. הדיבור הוא כלי־המכשיר היחיד להביע לזולתנו את חפצנו ואת מחשבותינו; הוא המליץ של נפשנו. אם יכזיבנו זה, שוב לא נוכל לקיים את הקשר בינינו ונחדל לדעת איש את רעהו. אם ירמה אותנו יביא כליון חרוץ על כל מגע־ומשא בין אדם לחברו וינתק את כל מוסרות המדינה” (מסות, תירגם י. קשת־קופלביץ, עמ' 232).