ככל שאתה מעמיק ומעיין במקורותינו לבך מתמלא רגשי תמיהה והתפעלות מכוחם של חכמינו ז"ל לבטא עולם ומלואו במשפט אחד חד וקצוב, לספר סיפור מלא עניין ותוכן בתכלית הקיצור ועל כולם – מחושם הלשוני המובהק. והרי שלוש דוגמאות קטנות, שתיים מהן טומנות בחובן גרעיני סיפור על אהבה מופלאה בקדושתה ובטהרתה והשלישית, שאיננה לכאורה אלא הערת־אגב, אך עשויה היא להעיד על דקות־הרגש ואנינות־הטעם וחוש־לשון למופת:

– אמר לה רבא לבת רב חסדא: חכמים מרננים אחריך (ששהתה באלמנותה עשר שנים עד שנישאה לו). אמרה לו: אני דעתי עליך היתה (יבמות, לד).

– מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה. מה עשה? כיון שהכניסה עמד לו כל הלילה והיה קורא בתורה. אמר לה: טלי נר והאירי לי. נטלה נר ועמדה לפניו מערב עד בוקר. בבוקר קרב אצלו ר' עקיבא ואמר לו: בני, “מצא” או “מוצא”? אמר לו: “מצא” (“מצא אשה מצא טוב”) (ילק"ש, מש' יח).

– “ותאמר שכבה עמי” (וישב, לט, ז) – אמר ר' שמואל בן נחמן: ארורים הם הרשעים. להלן: “ופרשת כנפך על־אמתך” (רות, ג, ט), אבל זו כבהמה: “שכבה עמי” (בראשית רבה, פרשה פז, ה).