טובה ההתייחדות עם ספרים, המשכיחה מן הלב טרדות־היום ודאגות־השעה וקורעת לפנינו אשנבים אל נופים קרובים ורחוקים, מוכרים ונשכחים, ידועים ובלתי־ידועים ופותחת שערים אל עולמות של הגות ורגש, חכמה, בינה ודעת. היושב בבית ללא ספרים דומה למי שכלוא בבטן אניה ללא חלונות, ללא קרן־אור, ללא אויר לנשימה וללא כל אפשרות לקלוט ולספוג מראות.

המתייחד עם ספרים טובים, שהם פרי רוחם של יוצרים בעלי לב גדול ועין צופיה למרחקים ולמעמקים, דומה למי שעבר ימים ויבשות ולפניו מתגלים פלאי־נוף חדשים, האחד נורא־הוד ונשגב מן האחר. כל המחיצות, התהומות והגשרים שבין האדם והדורות שקדמו לו נעלמים והוא נעשה שותף להם, אח לשמחותיהם ולסבלותיהם, איש־סוד לרחשי נפשם וללבטיהם, ידידם של יוצרים אשר לאורם נתחממו ויתחממו רבבות לבבות. שכינת הדורות שורה על האדם שעה שהוא שקוע בספרים וחש כאילו שותף הוא למעשי יצירה.

במחיצתם של ספרים אין האדם בודד. איך אפשר לחוש בדידות בין חכמי־לב, אמני הסיפור ואבירי השירה והמחשבה, שהעניקו לנו מפרי רוחם העשירה והשקודה, מנסיון חייהם הגדול ומנבכי הגותם העמוקה והמקורית. בחברתם של ספרים אין האדם מסוגל לשקוע במ"ט שערי ארציות וטומאה; במחוזם נושם האדם אויר הרים צח, משיב נפש, מרענן ומעודד. מי אם לא סופרי המופת שבכל הדורות סיפרו על כאב חיינו, על פחד בדידותנו ועל ייסורי חידותינו וספיקותינו, ועם זה הורונו את הדרך לשלימות ולהתעלות שכלית ומוסרית ולימדונו כי יפים וטהורים וקדושים הם החיים “עצם החיים הם אושר אין־ערוך לו ורבים רבים הנגוהות בהם עם השמחות. הנה כן יאהב האדם את־החיים. הנה כן ימצא אושר עליון בחיים, עד גם את־הסבל יגאל ובקדושת מטרותיו יקדשנו” (יעקב כהן, כרך ט', ספר הרמזים, עמ' רס–רס"א).

אכן, כל עוד יהיה האדם עשוי להתפעל מהדר היקום ולבו יפעם ויסער בקרבו למראה אילן נאה וניר נאה וכולו יצהל למראה הוד זריחה ורנן שקיעה וּלשמע זימרת צפור ושחוק ילד, ושמש האהבה תחמם ותרפא ותעודד כל ישותו – יהיו הספרים החופים השקטים והבטוחים בהם תעגון ספינת חייו. בחיפושיו אחר האמת, בתהיותיו על חידות החיים ופלאי ההוויה ובגעגועיו אל היפה והנאצל שבעולם, לאן יפן אדם אם לא אל הספרים? – ידידיו ומלוויו האלמים והנאמנים, בהם ימצא את האביב הנצחי, את האור שאינו כבה, את מקור האהבה הלא־אכזב ואת החלומות שאינם קמלים לעולם.

ספרייתו של אדם מעידה בדרך כלל על נטייתו, על מקצועו. שונה ספרייתו של חוקר טבע מזו של חוקר הלשון, וספרייתו של המשפטן מזו של הרופא, וספרייתו של האדריכל מזו של האזרח הפשוט. ואולם, בכל ספרייה מצויים ספרים שהם בחינת “נכסי צאן ברזל” של התרבות האנושית, ששום איש משכיל אינו רואה עצמו פטור מהם, אם ספרי שירה ואם ספרי פרוזה, אם ספרי מסעות ואם ספרי אמנות וכיו"ב, שנועדו לעיון בשעות הפנאי, שעה שאדם מבקש להחליף אויר וכוח, לרענן את רוחו ועם זה להרחיב את אופקו. דומים הספרים הללו לאי־מרגוע בלב־ים רוגש, לגינות־נוי שמטפח ליד ביתו אפילו האיכר שהוא בעל שדות, כרמים וגנים רחבי־ידיים, שהם עיקר עיסוקו ומקור פרנסתו.

וכשם שמצויים אנשים שמסתפקים בידיד־נפש אחד, או בקומץ ידידים, ואינם גורסים “אלף ידידים”, כך יש אנשים שמסתפקים בספר אחד, או בקומץ ספרים מובחרים, שבהם הם הוגים יומם ולילה. סח לי פעם מו"ר פרופ' ח"י רוֺת ז"ל, מפי נאמן ביתו, נגר תמים דרך ופועל צדק, ששאלו: – “אדון רוֺת, למה לך כל־כך הרבה ספרים המחייבים אותך להוסיף מדי שנה מדפים חדשים”? – “ולך אין ספרים”? שאלוֺ רות. השיב הנגר בענוות־חן ובגילוי־לב: – “בביתי מצויים כמה ספרים בלבד: ספר התנ”ך, שולחן־ערוך, חק לישראל וכמה ספרי־תפילה, ואלה מספיקים לי בהחלט". – “דומה עלי” סיים רות, איש־הספר המובהק, כשחיוך סארקאסטי האופייני לו מרחף על שפתיו, “שהנגר שלי צדק”…

לא לחינם הפליגו חכמינו וחכמי אומות העולם שבכל הדורות ובכל הזמנים בשבחם של ספרים ובשבחה של הקריאה: “הספר הוא החבר היותר נעים”; “שים ספריך חבריך”; “אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין”; “ערך הקריאה למחשבה כהתעמלות לגוף”; “הספר הוא הדבר הנצחי היחידי” וכיו"ב. אכן, אין כספרים לחברות ולידידות, ידידות טהורה מכל פגם ונקייה מכל רבב, ידידות העומדת לעד.

הספרים למיניהם וביתר דיוק הספרים הטובים, שהם כדברי מילטון “תמצית דמו היקר של רוח דגולה, חנוטה וגנוזה במיוחד לחיי עולם”, מקנים לנו לא רק חכמה ודעת, אלא גם סגולות יקרות־ערך כגון התכנסות, התבודדות והתמכרות לקול דממה דקה ועל כולם – האמונה בכוחה הנצחי של הרוח.

בית ללא חפצי אמנות, ולו גם הצנועים ביותר, ללא קישוטים או תמונות אמנותיות, או לפחות תצלומים ורפרודוקציות נאות, הוא בית חשוף, ללא השראה; אך בית ללא ספרים הוא בית עצוב ומשרה על יושביו רוח של תוגה, בדידות ודכדוך הנפש. ולעומת זה גם הבית הדל והעני ביותר המלא ספרים שופע אור וחום – אור־דורות, חום־דורות והשראה.

שורות של ספרי־מופת עומדות לפנינו ומתחננות: קיראו, לימדו והבינו ארחות־חיים, נתיבות עולם ולבטי גורל. ואנו, העסוקים ושקועים בטרדות היום ובהבלי השעה, אין בפינו אלא אותה תשובה שנונה ועוקצנית של שופנהואר – “מה טוב אילו אפשר היה לקנות עם הספרים גם את הזמן לקריאתם”…