לרכישת העמק בשעתו היה ערך מכריע בגורל ההתישבות החקלאית העובדת. להתנחלות עממית זעירה ליד הערים תל־אביב, חיפה וירושלים יכול היה להיות אותו ערך מכריע בגורל העליה העובדת העירונית לאלפיה.

עוד לא היה מפעל בעבודתנו הישובית בשנים האחרונות אשר מקורות־יניקה כלכליים בעלי־ערך יהיו פתוחים לפניו ומזומנים למפרע כשכונת־העובדים. ואם נחוץ אות ומופת עד כמה מוכשרים אנו לאבד בידים הזדמנוּיוֹת גדולות לקליטת הכוחות הפוריים, המופיעים מאליהם בתוך מהלך עלייתנו והתישבותנו – ובא האות והמופת בהשלמה הרשמית עם הספסרות הקרקעית ובאי־הגשמת מפעל שכונת־העובדים בעתו.

ההון העברי הפרטי, אשר עלה לארץ בגיאות העליה האחרונה, שוקע בעיקר בשני ערכים: בקרקע ובבניה.

תנופת התישבותנו החקלאית, זו היוצרת את הכפר העברי החי על אדמתו, היא מעטה ודלה מכפי צרכינו ורצוננו, מתוך מיעוט האמצעים הלאומיים העומדים לרשותנו. אנו רוכשים שטח לא רב של קרקע בשנה ומישבים – ביחס לצרכינו – מספר משפחות מצער. אך פעולת־ישוב זו, בצירוף מפעלי־הלוָי הלאומיים בעליה, בתרבות, ברפואה ובמדיניוּת, מולידה כוחות וגורמים, שיש בהם כדי לבצר את עמדתנו הלאומית בארץ, אילו ידענו לשלוט בהם ולכוון אותם לנקודת־המטרה הכללית.

עבודתנו הישובית בארץ משוה קודם כל ערך נוסף, ערך הולך ועולה, לקרקע, לאותו השטח החפשי של קרקע־התישבות, שיכול לעמוד ברשותנו ושהנהו מצומצם ומוגבל. על פי כל הדעות, תכלית הצמצום.

ואת הקרקע הזה הפקרנו. ואותו הערך הנוסף, אשר יכול היה להיות לנו לאוצר ברכה וּלמנוֹף לכל המפעל – אותו השמטנו מידינו והוא נהפך לנו לרועץ.

ההשקעה בקרקע לא על בסיס גאולת הקרקע על ידי בנק קרקעי לאומי, בן־בריתה של הקרן הקיימת לישראל, כי אם על בסיס של קנין־יחיד והתחרות יחידים – שיטה זו של השקעה בקרקע הפכה לנו את הברכה של גאולת הארץ לקללה. כי כל מסחר פרטי בקרקע בארץ־ישראל, ואפילו מסחר כשר, בלי ספסרות מכוּונת, מוכרח להיות לנו לרועץ. לפתח המסחר הזה רובצת הפקעת־השערים מצד היחידים מוכרי הקרקע, רובצת התחרות־הבצע בין הרבבות שואפי־הקרקע, הם וספסריהם ומתווכיהם ונושאי־כליהם, רובץ ההכרח של כל אלה.

ולא מקרה הוא שבשחת־הספסרות נפלו גם החברוֹת־המתווכוֹת הכי־חשובות, גם הקונים על ידן לתומם. וכל לירה עודפת ששוּלמה מתוך חדוַת הרכישה הפרטית הבהולה – וכאלה שולמו רבבות כבירות! – איננה רק הפסד לעצמה, כי אם היא פועלת בתור גורם לתשלומי כפל בעתיד בעד כל שטח קרוב וגובל.

קוראים תגר גם על ההשקעה המופרזת בבניה, אם כי גם כאן יש לטעון בעיקר רק נגד מגמת הבניה: התלישות מן הקרקע וההרקעה באויר, הקמת מאות בתי־מידות על “גפי מרוֹמי קרת”, לשם השׂכרת דירות, במקום ארגון קרדיט איפותיקאי לבניה עממית, אשר היתה מכתירה לעיר והיתה נותנת את פריה לא פחות מלב תל־אביב. אך גם במגמתה הכּרכּית לא היתה הבניה כשהיא לעצמה גורמת אסון, אילמלא קְדָמַתָה והלכה בצדה ההשקעה הפראית ב"מגרשים". כסף־הבניה אוּבּן, אך לא אוּבּד. ואירע נס: גל־הבניה הרים על כתפיו את העובד העברי. נס זה לא אירע לנו בתוצרת המונופולין שלנו – במטעי תפוחי־הזהב – אשר גם בפריחתה הכלכלית כיום עדיין ההן והלָאו של עבודה עברית משמשים בה בערבוביה, ובמידה שהיא מעסיקה את הפועל העברי היא מעבידה אותו על פי רוב בשכר שהוא למטה מקו־הקיום של פועל בן־תרבות. ואם תל־אביב נתאַכלסה והתפתחה בתור עיר עברית גדולה. בשעה שפתח־תקוה והדומות לה, אשר היה בהן יסוד בריא לקיום אוכלוסין עברים, פיגרו בהתפתחותן, הרי יש לראות זאת קודם כל כתולדה של העדר העבודה העברית השלמה בנטיעות. כי מבחינה לאומית־כלכלית – אם נניח את כל הצד המוּסרי־הציוני – הפועל העברי הנהו צינור כלכלי־לאומי אידיאלי, צינור אשר שני קצותיו קבועים בתוך אגן הכלכלה הלאומית: אין הצינור פולט כלום החוצה, ובצינור גופו לא ידבק מאום. והעבודה העברית היא אשר הצילה לנו, לאוכלוסי הישוב העברי, את גל־הבניה. לגל הזה קדמו עוּבדות אחדות מכריעות: קדמה העליה החלוצית הצעירה, הכבישים, המשרד לעבודות ציבוריות ובנין, הכיבוש החלוצי של בניית השכונות העממיות בתל־אביב, חיפה וירושלים בשנת 1922. כל אלה הבטיחו לפועל העברי בעיר, בראש וראשונה בתל־אביב, את השליטה על מפעל־הבניה הענקי, אשר הוגשם אחר כך באינטנסיביות כבירה.

כמעט לא יאוּמן: על ידי פועלי הבניה וחרושת־הבניה בתל־אביב בלבד עבר במשך שנות 1924–1925 לא פחות מסך מיליון אחד לירות מצריות שכר מלאכה, כלומר, סכום בינוני של 500.000 לי"מ לשנה, השקול כנגד כל התקציב הארץ־ישראלי השנתי של ההסתדרות הציונית. היכן נעלם הסכום הזה? הבונים שילמוהו לפועלים – והפועלים? תל־אביב כמו שהיא, והוא הדין בחיפה וירושלים, אינה יכולה לספק גם את צרכי הפועל בתוצרת שלנו, והיא מוֹכרת לו ירקות, פירות, ביצים, בשר, ריבּה, חמאה, ובמידה ידועה גם חלב ולחם – מן החוץ. לנו נשארו רק דמי־התיווּך של יושבי־קרנות, והתמורה כולה הלכה מאתנו.

ולא זו בלבד: חוסר שכונת־העובדים הגדולה הטביע את חותמו גם על עצם האופי של צרכי הפועל והפועלת ובני ביתם והטה אותם לצד צרכי־סרק, צרכי־מוֹתרוֹת. באין קרקע ובאין משק כל־שהוא, באה חמדת־העניבה במקום תוספת־שתיל, ופאר־מגבעת במקום תרנגולת נוספת בלול. גם מזונותיו של הפועל ובני ביתו, שולחנו בימי השובע – נערך עירונית. במקום הירק הטרי והפרי והחלב והעוף, באה קופסת השמורים מחוץ־לארץ, המכילה כל טוּב כבוש לפרוליטריון העירוני.

אלפי המשפחות העובדות, אשר נשענו על מלאכת הבניה לכל ענפיה וּשלוּחוֹתיה, ואשר היה בהן כוח להתבסס בימי המעשה – אילו יצרנו בזמנו את הכלים לקליטת הברכה – עמדו מול המאורע הגדול תלושים ומדולדלים, מחוסרי כל אחיזת משק, בלי טפח קרקע, בלי כל.

השטחים המתאימים אשר הוצעו ואשר יכלו במאמצים מעטים להיות נרכשים למטרת שכונת־העובדים נאחזו, בשנות 1924–1925, בשלהבת הספסרות הקרקעית. והדאגה העממית הבהולה והטרופה להציל מן הדליקה הספסרית חצר קטנה למשפחת העובד – מה היה כוחה להציל? היא הלכה עם הזרם.

דוגמא: חמש שכונות עממיות בתל־אביב, המונות 1300 בתי־אב, הקרויות “התאחדות שכונות הצפון”, רכשו להן, באמצעות עירית תל־אביב, לאחר הרפתקאות קשות, שטחים בודדים קטנים, המצטרפים יחד לשטח 500 דונם לערך. קרקע זו עולה למעלה מסך 100.000 פונט. חברי השכונות האלה הספיקו לשלם על חשבון הקרקע הזאת 50.000 לי"מ במזומנים. הממעיט מחברי השכונות האלו הכניס על חשבון חלקו בקרקע שלושים לי"מ. ומהו חלקה של משפחה בשכונת הצפון? – מ־400 עד 600 פיק, כלומר, מרבע עד שלוש שמיניות הדונם. והרי במחצית של 100.000 לי"מ אפשר היה לרכוש בזמנו, בשנות 1922–1923, לכל הפחות 7000 דונם, על מנת לשלם את התמורה במשך שנים אחדות. ובמחצית השניה של 100.000 לי"מ הנ"ל אפשר היה לבנות כביש של 10–15 קילומטר, לסדר הספקת מים בכמות חשובה וגם להעמיד שירוּת מוּזל של חיבור עם תל־אביב. ובמקום חלק זעום של פחות או קצת יותר משליש אחד של דונם היה עולה בחלקה של משפחה – חמישה דונם ויותר. ומה שאפשר לעשות בחצר של חמישה דונם או אפילו של שנים־שלושה דונם, אם יש בה מים – זאת אפשר לראות ממה שהולך ונעשה בימי המשבר בגבולה הצפוני־מזרחי של תל־אביב: ברמת־גן, בבני־ברק וממה שיכול היה להתרקם גם בשכונת־בּרוּכוֹב, במידה שטיב הקרקע מוכשר לכך, אילמלא הונח שם עד בּוֹש סידור המים והכביש.

לא לשם קובלנה על העבר נאמרים הדברים האלה במבוא הקובץ, כי אם לשם ראיית הדברים בהווה.

כיום יאמרו שוב: חדלה הבניה – ואין להקים מפעל התנחלוּת המכוון למחוסרי־עבודה. כך אמרו גם בשנת 1923. אך המסך על עבודתנו הישובית לא ירד. האלפים האחדים של פועלי הבניה אינם מעמד מיותר בארץ. מקצוע הבניה הנהו על פי טבעו מקצוע נודד. התנחלוּת אלפים עובדי־בניה בתל־אביב ואלפים עובדי־בניה בחיפה ואלף עובדי־בניה ועובדים באבן בירושלים – תשליט אותם על עבודת הבניה והסלילה בכל קצות הארץ, בין בעבודת הישוב העברי ובין במפעלי המדינה, ותגבש אותם לכח משורש במקצוע ובארץ. ואם אמנם כיום לא ילכו עובדי־הבניה, מתוך חולשתם בכלכלית, בראש מפעל ההתנחלוּת – הנה ברור הוא שהם יהיו המשלימים את המפעל באלפיהם.

שכונת־העובדים היא מפעל חקלאי־עממי. בהתפתחותה היא צריכה לשאוב לתוכה לא את הפועל לבד, כי אם גם את כל הקרוב לפועל, את כל היונק ממקורות עמל את מחיתו בארץ.

במרכז של התנחלות עממית זו צריך לעמוד האזור החקלאי למופת, אשר ידריך את המשפחות העירוניות, אשר יהיה גם מהנה וגם נהנה מתוך מציאותו במרכז של התישבות צפופה.

בחוץ־לארץ, ליד חרושת גדולה וקבועה, בנוסח אמריקה או אירופה, יש ערך כביר גם לנוה חסר־משק. נוה האלפים העובדים הנהו צורך חיוני מוחלט ליצירת תרבות חייהם. אולם העדר המשק אינו הכרח ואינו אידיאל – גם שם. ובארץ־ישראל התישבות העובדים ליד העיר צריכה להכיל אפשרויות של אחיזה חקלאית־כלכלית, אשר תתפתח במשך שנים לחקלאות אינטנסיבית. הבית נעשה כאן טפל לחצר ולגן.

המצוק המיוחד ברכישת הקרקע – גם מצד יוקר המחירים, גם מצד חוסר שטחים מתאימים – יחייב אותנו לגזור לבית־אב חלקה מצומצמת, אך השכונה כולה צריכה להכיל מאות ואלפי משפחות. תפקידה – לא לדלדל את העיר הקיימת, כי אם לשחרר אותה מהתלבטות של המון מחוסר צורה ושורש, שאין לה לעיר העברית החדשה, שאינה בנויה עדיין, כל צורך בו.

יש לשכונת־העובדים האפשרות להתבּנוֹת מכוח העבודה בעיר וקרבת השוק העברי העירוני.

ואשר לתכנית ולאפשרויות המשקיות, יש לציין ולהעביר כיום קו אדום תחת שני פרטים:

ראשית, חסֵרה לנו, מלבד נקודות בודדות קטנות, כמעט כל התישבות נטענית עובדת. מגמה זו נעדרה בשיטה הכלכלית של התישבותנו בתקופה הקודמת. לדלדול זה היו טעמיו ונימוקיו: קוצר הבטחון בפרי התלוי בשוקי חוץ־לארץ והשאיפה למשען־לחם נאמן. כיום נראים לנו פני הדברים אחרת. העבודה הצדדית בעיר ובמושבה יכולה להקל על המשפחה העובדת את שנות הציפיה לפירות החלקה הנטועה, ובעזרה מסוימת יש כאן מקום להגשמת תכנית נטיעה לאלפי משפחות פועלים.

שנית, חסרים אנו סביב לתל־אביב, ירושלים וחיפה רשת משקים לגידול עופות, מאורגנים באיזו צורה שהיא: חווֹת, משקי־משפחה, משקי פועלות – אשר יספקו לאוכלוסיהן העברים עופות וביצים במידה ההולמת את צרכיהם. על פי ההודעה הרשמית של ממשלת ארץ־ישראל הוכנסו לארץ־ישראל מבחוץ בשנת 1925 ארבעה־עשר מיליון ביצים. הן נאכלו, לאין ספק, ברובן על ידי הציבור העירוני, זאת אומרת, קודם כל הציבור העברי. ואותנו הטרידה קשה ובלי הרף שאלת העבודה לפועלות. אם נרצה להודות נגיד: לענף גידול העופות, כענף העומד ברשות עצמו, לא יחדנוּ תשומת־לב. והוא יכול היה, במעט ארגון וסיוע כספי, להציל לנו הרבה מכספנו המוּצא לחוץ.

אל נבוּז לרסיסי כלכלה. מפעלים ענקיים מצטרפים מרבבות פרוטות. תפקידה של שכונת־העובדים – להַקוות את הרסיסים האלה ולהפוך אותם למעין כלכלה פורה.

אנו עומדים כיום בתוך עוני והרס יוצאים מן הכלל. אין זה שפל. זהו כמעט חורבן. חורבן אלפי נפשות בטלות ומתבטלות מאונס. אך הפתרון אינו – יציאה. כאן, בארץ־ישראל של מטה, אין רצון ליציאה, כי אם יש רצון להתאחז בצפרנים בקרקע. ואמנם, שאלת שכונת־העובדים היא קודם כל שאלת הקרקע ועניני הקרקע הם גזירה עליונה. אך אם נדע כי בנפשנו הוא, נבין לפתוֹח עכשיו דרך להתנחלות זעירה לאלפים, ליד הערים וליד המושבות.

תרפ"ז