יובל שנת העשרים וחמש של הקרן הקיימת לישראל מעלה לפנינו את הזכרון, כי אנו עומדים ערב שנת השלושים לציונות המדינית. מה עמידתנו?

בועידת “אחדות־העבודה”, בויכוח על שאלות הציונות, אומר י. בן צבי:

הדברים מפורשים למדי: שלושה וחצי אחוז אלה, שיש לנו בשטח הכללי של ארץ־ישראל המנדטורית, כוללים את כל הקרקע העברית, זו של בעלים פרטיים וזו של פיק"א ושל הקרן הקיימת לישראל יחד.

17 האחוזים הכפריים שלנו כוללים לאו דוקא עובדים חקלאיים ושולחי־יד בחקלאות, כי אם את כל תושבי מושבותינו וכפרינו בכללם.

אם נוסיף על זה את הכלל, כי רצועת שמיו של כל עם קצוצה לו בדיוק על פי רצועת האדמה שיש ברשותו מלמטה – נבוא לידי מסקנה כי מספרים פשוטים אלה שנזכרו כאן צריכים היו להיות חרותים באותיות של אש בלב ההכרה הציונית־המדינית. ואולם דוקא בשאלות אלה, שאלות הקרקע והחקלאוּת, קרה הדבר שהתנועה הציוֹנית כאילו נטתה בשנים האחרונות לחיפוש פתרונים קלים, פתרונים ללא־פתרון.

אנו יודעים במה מאמין הרביזיוניזם. מרכז הכובד של כל ההגשמה הציונית, ובכלל זה גם של השגת הקרקע – הועתק מן הפנים אל החוץ: דרוש – וקבּל קרקע. רפורמה מדינית אַגררית בארץ, מוגשמה בכוח לחץ ההסתדרות הציונית, תביא לנו גם את השטח המספיק, המתאים להתישבות, גם את המחיר המוּזל. הכסף אשר יהיה דרוש לרכישת הקרקע גם אחר כך, לאחר הוצאתה לפועל של הרפורמה הקרקעית הארצית, יושג באשר יושג. הרביזיוניזם, בדרך כלל, מאמין יותר בכיסו הפרטי של ר' ישראל, אשר יעלה לארץ, מאשר בקרן הקיימת של כלל ישראל. אך אין הוא קובע מסמרות בדבר זה. ובצדק: עצם הענין עדיין אינו קרוב במידה שיהיה צורך לטפל בפרטים.

אך במה מאמינה התנועה הציונית כולה, אשר בילדותה הקימה את הקרן הקיימת לישראל? האין היא מתחרטת על מפעל־נעורים זה? האין גם כאן מין רביזיוניזם חשאי, אשר אין קוראים בשמו בגלוי?

הקרן הקיימת נדחתה בעובדה לקרן זוית מאז נתרחב השער למיקח־וממכר הפרטי בקרקע. והמסחר הזה הולך ומבאיש בעם את ריח ארץ־ישראל. היש חברה אחת מהיותר אחראיות, לרבות גם חברת הכשרת הישוב ו"קהלית ציון", אשר איננה מוקפה, על עסקי קרקעות אלה, טענות ותביעות כתנורו של עכנאי? והתנועה הציונית כולה לא רק רואה ומחשה, כי אם גם סומכת את ידיה על המסחר הזה, אשר קרקע המולדת נהפכה לו לעסק, והעליה הבאה – ללקוחות, ואשר הנהו מכל הבחינות אסון התנועה.

האוּמנם יש לפנינו ארץ רחבת־ידים ושטחים בלתי מוגבלים למשחק סוחרי־קרקעות? האם לא נוכחנו כי המשחק הזה הנהו במוּבנוֹ הכללי־הלאומי – הפקעת מחירים וגזל־עם, ובמובנו הציוני המוּסרי – הפרחת נשמת התנועה, פירוק הכוח הציוני המאוחד ופילוגו לחוגי מעונינים מתחרים?

ומוזר הדבר, שקרקע זו עצמה, הנושאת עליה את כל היוקר המופקע של ההתחרות הפרטית, קרקע זו עצמה, המסוגלת להיות עמוסה הוצאות עצומות להחזקת הסתדרויות “מסחריות” שלמות, המקבילות להסתדרות הקרן הקיימת, ואשר אינן מקמצות במשכורות לסוחרים ומנהלים – קרקע זו עצמה נעשית בעיני אותם העסקנים כמעט לנטוּלת כל ערך ממשי משידוּבּר עליה כעל נכס לאומי, כעל נושאת פרי צנוע למלוה־ההשקעה העממי.

מי ישלם את הריבית? כיצד תסולק הקרן? כלום אפשר לקרוא לזה מלוה? מי יאמין ומי יבטח?

על פי התורה הזו יוֹצא שכדאי וּבטוח “למשוך” הון ולהשקיעו בקניות קרקע על חשבון עליית ישראל מפולין או מרומניה, אשר תשלם כל מחיר בעד הקרקע, ובלבד שלא לשלם ריבית מצומצמת במשך יובל שנים בתור דמי־חכירה למוסד לאומי. הכך הוא באמת? האין כאן אחיזת־עינים?

האמת היא שתנאי הארץ, תנאי העליה ומצב המון ישראל עושים את הגאולה הלאומית של הקרקע להכרח, הכרח ציוני־כללי, אשר אין לזוז ממנו מבלי לעשות את כל החזון הציוני פלסתר.

לא רק שטחי הקרקע הבאים בחשבון להיות נגאלים למעננו הם מצומצמים, כי אם גם המועד לגאולתם הוא קצוב.

ואל יפסיקו כאן בעלי־בטחון, הדוגלים בשם הכוח הנעלם. כוח התחיה הלאומית, אשר הם ממונים עליו. מי יערוב לנו שכוח נסתר זה מדבר דוקא מתוך גרונם של השאננים, המשלים את עצמם וקוראים: שלום, שלום! האין יש אשר בגורל מכריע של עם אובד ידובב הכוח הזה את הבוערים בעם, את נטולי־המנוחה ודוחקי־הקץ, הרואים את המציאות החיה וקוראים למאמצי־עם מכריעים?

ואם מענינת אותנו השאלה האחת, שאלת הבאת המוני יהודים לא"י והתערוּתם בתוכה, ואם מעדיפים אנו את עיקר הקמת המולדת על כל עניני שעה ופרט – עלינו להפסיק בתנועה הציונית כל מיקח־וממכר פרטי בקרקע, ועל ההסתדרות הציונית לקרוא בקול ברור, אשר יעבור כבשורת־אמת מקצה הגולה עד קצה, כי כל שטח הפנוי בארץ־ישראל לנו הוא, לעבודה לאומית, להקמת חקלאות וחרושת על קרקע לאומית, למולדת – אבל לא למיקח־וממכר. כי רק לשם זה, לשם הגשמת גאולתנו הלאומית, רשאים אנו לקחת קרקע זו מאחרים.

ואם גם אחרי אלה לא יחדלו מן הארץ ספסרים, אשר יסחרו את הקרקע – אין אחריותם עלינו. הסוכנים אשר ההסתדרות הציונית לא תסמוך עליהם את ידה – לא יעשו גדולות, ואימתם לא תבעתנו. אך התנועה הציונית כולה תרכז את כוחה לאורך כל החזית בנקודה אחת נאמנה.

גידול הכנסות הקרן הקיימת מראה כי ניתן ברשות התנועה הציונית מכשיר גדול, אשר העמיק שרשיו בנפש העם. לא ילדות היתה בתנועה הציונית כשיסדה את קרן הקיימת. יש בהלאמת גאולת הקרקע, בתנאי הגשמת הציונות, הגיון כלכלי מסחרי פשוט – מחוץ לכל מוסר לאומי – יותר מאשר בכל הגאולה הסוחרת של היום.

נניח שמלוה־ההשקעה העממי יעמיד במשך חמש השנים הבאות לרשות הקרן הקיימת – באמצעות הבנק הקרקעי – סכום של 12 מיליון פונט, ונניח עוד שכל הסכום הזה, הקרן עם הריבית, צריך להיות מוחזר במשך 50 שנה. על פי התנאים הכלכליים של מלוה־ההשקעה, כלפי שהצעתי אותם במאמר הקודם, צריכה מחצית הסכום להביא ריבית קבועה שנתית של 6–7 אחוזים. המחצית השניה – זו שנתונה בתור השקעה – יכולה להביא גם ריבית מינימלית, נגיד: 3 אחוזים. מה יהיו אז התשלומים שעל הקרן הקיימת יוטל לשם לבנק הקרקעי?

א. במשך 25 השנים הראשונות ישולמו על המחצית האחת 3 אחוזים ועל המחצית השניה – 8 אחוזים (6 אחוזים לחשבון הריבית, 2 אחוזים לסלוק הקרן). זאת אומרת, בסך הכל – לא יותר מ־5.5 אחוז על כל הסכום שיושקע בקניות.

ב. במשך 25 השנים האחרונות, בהתגדל ההכנסה הפנימית של מס החכירה, כדאי יהיה לסלק לגמרי גם את הקרן של המחצית השניה (שהחזרתה אינה חובה) כדי להעביר את כל הקרקע לרשות העם. לשם זה צריך יהיה להוסיף על המחצית השניה עוד 4 אחוזים. לפי זה יהיה התשלום במשך 25 השנים האחרונות 7.5 אחוזים על כל הסכום המושקע בקניות (8 אחוזים על המחצית האחת, 7 אחוזים על המחצית השניה).

הכנסות החוץ של הקרן הקיימת מגיעות כבר כיום למעלה מסכום של רבע מיליון פונט לשנה, המאַפשר לשלם במלואו במשך חמישים שנה את הסכום של 12 מיליון פונט, אם הכנסות התרומות תוקדשנה לתשלומי הקרן, גם מבלי שנביא בחשבון כל הגדלה של הכנסות הקרן הקיימת בשנים הבאות. יוצא איפוא שמתוך מס־החכירה יצטרכו לקבל רק את הסכומים הדרושים לתשלום הריבית, היינו: ב־25 השנים הראשונות – 3.5 אחוזים בממוצע, באחרונות – 5.5 אחוזים.

ואמנם, אם הקרן הקיימת תיגרר בזנב ההגשמה הציונית ואם נגזר דינה ללקט פירורים מתחת פרסות הספסרות הפרטית – אין לדבר על תכנית מעין זו. אם יש מנוף נאמן להגשמת הציונות, הרי הוא – ריכוז הקרקעות החקלאיים והעירוניים ברשות לאומית: בין גושים גדולים מרוכזים ובין חלקות בודדות ומפוזרות, בין אדמת מזרע ומטע ובין אדמת חרושת ועיר. רק ריכוז זה יכול לשמש בסיס לאומי־מדיני מוצק, גם בסיס לאומי־כספי. ותחת לפורר את דאגת הקרקע לאלפי דאגות בודדות של רבבות מתישבים ועולים – עלינו לרכזה ולענות עליה את התשובה הברורה, אשר יש בה מעוף כלכלי מדיני אמיתי: תשובת הלאמת הקרקע, באמצעות הקרן הקיימת בתור מוסד לדורות, ובעזרת הבנק הקרקעי אשר יממן את הקרן הקיימת, למען תת לה את האפשרות לגאול את השטחים המוצעים בעתם.

ואל יאמרו: תורמי הקרן הקיימת תורמים בזמן שהקרקע איננה קנויה ולא יתרמו כשידעו שהקרקע כבר נגאלה ותרומותיהם הולכות לתשלומי החוב. נהפוך הוא: כל גאולה תכניתית בטוחה תבצר את מעמד הקרן הקיימת בעם ותגדיל את הכנסותיה.

ברור שהבנק הקרקעי ימסור לרשות הקרן הקיימת את הקרקעות רק במידה שאלה ישוחררו מתשלום החוב העמוס עליהם.

הבנק הקרקעי אינו אלא חלק של מלוה־ההשקעה העממי, אשר בגיוסו תלויה האפשרות לרכישת קרקעות ולעבודת התישבות רחבה במשך עשר השנים הקרובות – על פי תכנית מקיפה, תכנית אשר תצעיד קדימה בהתאמה הדדית – הייתי אומר: במעגל – את מפעל החקלאות העובדת, בצד פיתוח המלאכה והחרושת. שאלה זו, שאלת המלוה הפנימי, אשר שני שלישים ממנה תופשים הקרקע והכשרתה והחקלאות – הנה כיום, לדעתי, השאלה המרכזית בתנועה הציונית. וקודם לגיוס המלוה – גיוס ההכרה. כי כשם שהציונות אינה ענין של חלק אחד בעם, כי אם של העם כולו, לכל שדרותיו ומעמדיו, במידה שיש בהם התקשרות לכלל העם ולגורלו, כך גם גאולת הקרקע לרשות לאומית ובאמצעות כלי לאומי אינה דרישת חלוצים מתישבים, כי אם תנאי קודם לכל המפעל הציוני.

כסלו, תרפ"ז