במליאת הועד הלאומי

בעצם היום הזה מתכנסים בירושלים, לישיבתם הארץ־ישראלית הראשונה. חברי הועדה של האומות המאוחדות. אנו מקדמים אותם בברכה. סידור חשבוננו עם העולם נתגלגל עד לשולחן גבוה זה של האומות המאוחדות. העולם כולו יודע כי – בחשבונו עם העם היהודי – הוא בחובה והעם היהודי – בזכות. העולם יכול להתנכר לזכות הזאת, אך לא יוכל להכחישה. “גם צפור מצאה בית ודרור קן לה”. אפרוחינו הושמדו למאות אלפים באירופה ודמם התערב בדם זקנינו ונשינו. אפרוחינו כאן, בארץ־ישראל, לא יתנו עצמם לא לשחיטה ולא לשעבוד. הם בני־חורין. אתם, שליחי האומות, תבקרו בערים ובמושבות ובמשקים, במשכנות היהודים ובמשכנות הערבים: לא קשה יהי לכם להיוָכח, כי המפעל אשר פעלנו כאן – אשר על המשכוֹ גזר הספר הלבן חנק – מפעל זה העלה את הארץ, העלה את הערבים, העלה את היהודים. לא חינם קרויה שיבתנו למולדתנו – עליה: היא מעלה את הכל ואת כולם. אין אתם יכולים לזקוף עלינו חובה כלשהי. בשדות המלחמה המלחמה נלחמנו כתף אל כתף, כחיילי־חובה וכמתנדבים; בשדות ההשמדה כילה בנו היטלר את חמתו כאשר לא כילה בשום עם אחר. מאז נסתיימה המלחמה ועד היום – זה למעלה שתי שנים – אנו רואים רק נדרים מוּפרים והבטחות לא־מקוּימות. אנו רואים רק תוספת הרס של חיי מאות אלפי השרידים, הרוצים לבוא למולדתם. פתחו להם שערים לאלתר! הסירו מאתנו מעל מפעלנו הגואל את החנק של הספר הלבן! קיימו בידינו את זכותנו להפריח שממות־הארץ במאמצנו החלוציים, לקבץ בתוכה את נידחינו ואת כל אלה מבני עמנו הרוצים לבוא אליה ולבנות בה את עתידנו כעם חפשי, אשר גם לוֹ חלק ביצירה האנושית ומקום לשולחן העמים.

ניסן תש"ז