ליד דוכן הפיס ניצב האיש, צעיר לימים, נאה ובעל גוף חטוב, שטח על הדלפק שליד האשנב צרור כרטיסים שבידו וציפה בכליון, עיניים ל"גורלו". בעלת הדוכן, אשה באה בימים, כסופת־שיער ובעלת ארשת פנים טובה ואמהית, בדקה בזהירות, בהקפדה ובאורך־רוח כל כרטיס, על־פי רשימת הזוכים שהיתה פרושה לפניה, חזרה ובדקה והפטירה בקול יבש, כשהיא מסירה את מהמשקפיים מעל חטמה: – “מצטערת, שום דבר”. – “אף לא זכייה אחת? אפילו לא דמי הקרן?” – שאל האיש בחרדה, בתמהון ובנעימה שכולה אכזבה מרה, כאילו נחרץ גורלו, כאילו בשעה זו ובמקום זה נחרב עולמו וכל חלומותיו על הזכייה הגדולה נתבדו. – “יקירי” פנתה אליו האשה בקול אמהי רך, שהעיד על טוב־לב ועל חכמת־חיים – “צעיר לימים אתה, בריא ויפה, כלום אין זו הזכייה הגדולה ביותר בחיים?” נכנע האיש וקיבל את דבריה כבן טוב השומע תורת אם הרצופה ניסיון־חיים וחכמת־חיים.