במשך שנים נוהג הייתי לראותו בספרייה הציבורית הגדולה, ישוב בפינתו שקוע בספריו וברשימותיו, כמו פרוש מציבור הקוראים והמעיינים. איש שבע־ימים, בעל רעמה לבנה כשלג, כפוף קמעה והקמטים החרושים בפניו העידו כמאה עדים כי גלים קשים עברו עליו. מעולם לא שמעתי את קולו ולא ראיתיו משוחח עם איש. תמיד היה בין ראשוני הנכנסים ובין אחרוני היוצאים וכדרכו בענווה, בשקט, כמו נמנע במתכוון מפגישה או משיחה פא"פ. זולת סעודות קלות, במסעדה הסמוכה, לא עזב את מקומו הקבוע, בפינה הקיצונית שבאולם הקריאה. מפעם בפעם היה מסיר את משקפיו ומסתכל ארוכות בנוף המרהיב שנתגלה לנגד עיניו מבעד לחלון הספריה, נוף ירושלמי מרהיב עטוף סוד, ושוב שוקע בספריו. הדממה שבאולם הלמה את רוחו ואת אישיותו שכולה אמרה כבוד, התכנסות ואצילות. מפי יודעי דבר שמעתי כי פליט הוא מאחת מארצות אירופה המרכזית, שם היה בנקאי נודע ובעל עבר ציוני וציבורי מפואר. לאחר טלטולים ותלאות הרבה הגיע לארץ, בעזרת כמה מידידיו, וכאן הוא חי על קיבצה זעומה בחדר צנוע בקצווי הכרך, בבדידות מזהירה ובשתיקת־אלם.
יום אחד, בין השמשות, פגשתיו בבית־הדואר, ליד אחד האשנבים, כשהוא עומד כדרכו בצניעות ובענווה. משהגיע תורו קנה כמה איגרות־אוויר אך כיוון שלא נזדרז להוציא את הפרוטות מכיסו, רעם קולו של הפקיד, צעיר שחצן וגס־רוח – “מה אתה מפריע לי בעבודה? מה אתה מפשפש שם בארנקך וחולם?” תחילה החוויר האיש, שנפגע כנראה קשות, אך עד מהרה התאושש והפטיר בקול שקוט ובנעימה שכולה קור־רוח ואצילות: – “סליחה אדוני”, וכמו מסיח עם עצמו הוסיף בלחש, בגרמנית: “שכחתי שבארץ החלומות אסור לחלום!” – היתה זו הפעם הראשונה ששמעתיו מדבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות