בשעות הצהריים של יום גשם שוטף מצאתי מחסה באחד מבתי־התה, שבהם נתברכה ציריך. השקט והשלווה, הרהיטים הכפריים השווייצאריים החטובים והמגולפים בטוב־טעם, הנקיון והסדר, השירות האדיב והתה הטעים שהוגש בכלי חרסינה מבהיקים, הישרו עלי רוח טובה. עיינתי ודפדפתי בעיתונים ובכתבי־עת וסקרתי בעיני את קהל באי בית־התה, שישב בנחת וניהל שיחה בקול דממה דקה. כיוון שהגשם לא פסק ונאלצתי להאריך ישיבתי בבית־התה, הוצאתי פנקסי ורשמתי בו מה שרשמתי. הזוג הצעיר שכני ליד השולחן הסמוך, לגם מכוסות התה ושקע בקריאה. פתאום הבחנתי כי הם משוחחים בלחש, בלשון זרה לי, אך מבטיהם ותנועות ידיהם העידו שכתיבתי מימין לשמאל מסקרנת אותם. התבוננתי בהם מקרוב – היא אשה בלונדינית, צעירה לימים, יפת־עין וחוורת־פנים ואילו הוא – גבר תמיר, גדל־קומה ובעל ארשת של טוב לב, תרבות ואצילות טבעית. לא יצאה שעה קלה והאשה פנתה אלי באדיבות רבה, בגרמנית רהוטה, ושאלה האם מותר לדעת באיזו לשון אני כותב. – “בעברית! בלשון ארצי – ישראל” היתה תשובתי. חיוך רחב השתפך על פניהם, מסתבר ששניהם ניחשו תשובתי מראש. לאחר כמה דברי־נימוס על שווייץ היפה ועל ישראל, על מזג האוויר ועל הגשם הבלתי־צפוי באמצע חודש יולי, הזמנתי אותם להסב עמי ליד שולחני, הם נענו לי ברצון ובהכרת תודה. כיוון שגם הם, כמוני, נהנו מישיבה בטילה, הפלגנו בשיחה ארוכה. האשה היתה המשוחחת העיקרית ובעלה ישב מחריש ומחייך, מעלה עשן ריחני במקטרתו, שלא זזה מזויות פיו, וכולו אוזן לשמוע קולה הערב וסיפורה הקולח של אשתו היפה.

האשה סיפרה בפשטות ובגילוי־לב מקצת מקורות חייהם. שניהם ילידי פראג, בני הדת הפרוטסטאנטית. היא מורה לפסנתר, בוגרת אקדמיה למוסיקה ובעלה – משפטן. כחודש ימים קודם הפלישה לצ’כוסלובקיה נישאו. סידרו בית נאה ויצאו לבלות את ירח הדבר באי קאפרי שבאיטליה. הידיעה על הפלישה ירדה עליהם כמהלומה כבדה וזיעזעה אותם עד היסוד. שלוש יממות התהלכו המומים, אכולי־דאגה, אכזבה וצער. לבסוף גמלה בלבם ההחלטה לא לשוב למולדתם. הם הירבו לנדוד עד שהגיעו לציריך בעירום ובחוסר כל. לאחר מאמצים והשתדלויות השיגו עבודה, המפרנסת אותם בדוחק – היא עובדת כפקידה בבית־חרושת לתמרוקים ובעלה – שומר לילה בבית־מלון.

הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי האם ידוע להם דבר על גורל משפחתם? לשמע שאלתי ניקוו דמעות בעיניה היפות של האשה. הבעתי צער על שאלתי ומוכן הייתי לוותר על התשובה, אך כאן התערב הבעל שנטל את רשות הדיבור, בעוד שהאשה לא חדלה למחות דמעות מעיניה.

– “נגעת בשאלה כאובה”, פתח האיש בקול עמוק, מתון ובוטח. “עד היום לא קיבלנו מהורינו ומקרובי משפחתנו אף לא שורה אחת, ואין פלא. אמה של אשתי, עיתונאית נודעת, ואבי, עורך־דין, נמנים על מתנגדיו המשובעים של המשטר הרוסי וכנראה שהם וכל בני משפחתנו מצויים תחת פיקוח חמור ואולי אפילו נכלאו בבית־כלא, אם בכלל נשארו בחיים”.

האיש נשם את עשן המקטרת ולאחר הרהור קל המשיך: – “אליבא דאמת מתבייש אני בבני עמי. נשגב מבינתי איכה נכנעו וקיבלו את עול השיעבוד ללא נסיון של התנגדות, ללא אות של התקוממות אקטיבית, של מרד מזויין. בלב כבד החלטנו לערוך גלות, לא מפחד אלא מאהבת החירות. אילו שמענו שהמוני העם עלו על הבריקאדות, פתחו בהתנגדות מאורגנת, לא היינו נשארים אפילו שעה אחת מחוץ לתחומי ארצנו. אך לחיות במשטר של דיכוי ושעבוד, לא נוכל. מצבנו הכלכלי והחברתי כאן, כגולים, איננו מזהיר כמובן. מקיימים אנו הלכה למעשה את הפתגם הנודע: “Schwarz Brot und Freiheit” (“פת קיבר וחירות”)”

על אף הנעימה השקטה והשליווה, כביכול, שבדבריו לא הצליח האיש לחפות על רגשת לבו. הוא לגם מן התה, הדליק את מקטרתו שכבתה והמשיך: – “מעולם לא ביקרנו בארצך, אך מה ששמענו מפי ידידים וקראנו בעיתונים מעורר בנו רגשי קנאה ממש. ראויים אתם לכבוד בשל כוחכם וכשרונכם להילחם ולהיאבק על החירות. מי כמוכם, עם למוד־ניסיון, ידוע טיבה של גלות וטעמה של חירות? עד היום מהדהדים באוזני דבריו של אחד ממורי באוניברסיטה, פרופסור להיסטוריה, שהיה כלוא במשך כמה שנים במחנה הסגר באשמת סיוע ליהודים, בימי הכיבוש הנאצי, וניצל בדרך נס הודות לאומץ לבם של פארטיזנים יהודים. “זכרו” אמר לנו אותו מורה ישיש, הומאניסט טפוסי בן המאה הי”ט, – מה שעולל היטלר לעם היהודי הוא אות־קין על מצחה של האנושות לדורי־דורות, ומה שחולל העם הקטן הזה בהיסטוריה האנושית בכלל ובתחיית ארצו ולשונו בפרט ועל כולם – מאבקו על חירותו וייחודו הלאומי, ראוי לשמש דוגמה וסמל לכל עמי תבל ולעמים הקטנים בעיקר".

האיש נדם שעה קלה, לגם מן התה, ליטף בחיבה את אשתו שנרגעה בינתיים, וסיים: – “אין אנו היחידים שהחלטנו לא לשוב למולדתנו. במדינה זו ובכמה מדינות שכנות הולכים ומתרבים הפליטים, שמוכנים לוותר על הכול, אך לא על חירותם. מיום ליום הולך וגדל מספר האנשים החדורים, כמונו, הכרה עמוקה כי חיים ללא חירות כמוהם כחיים ללא אור, ללא אוויר לנשימה, כבית שחלונותיו פתוחים אל החושך, והמאמינים באמונה שלימה כי שמש החירות לא שקעה לנצח בארצנו”.