יום אחד עם השקיעה, טיילתי להנאתי בשכונתי החדשה שהיא מעין קיבוץ גלויות בזעיר־אנפין, ערב־רב של סגנונות בנייה, ארחות־חיים וצלילי לשון. קסום הייתי מן הנוף שנתגלה לנגד עיני, המוכר לי יפה ואעפ"י כן חדש הוא תמיד בעיני, זה הנוף הירושלמי הטיפוסי והחדגוני, כביכול, של הרים וסלעים עטופי־סוד, או כדברי פיכמן “משהו שמור בהם אשר גם בקפאונו לא ינוח, והוא אשר, לרוח ערב, ירעיד את לבך כמנענעי עוגב”. ובעוד אני מהלך לאיטי, מסתכל ממושכות בגושי הבתים הצפופים והדבוקים בהרים הללו כקני־צפרים בעץ עבות ועתיק־ימים ומאזין לבליל הלשונות וההיגויים, הגעתי בלי משים אל בית־הקפה הצנוע היחיד במקום, שעיקרו קונדיטוריה ומקצתו בית־קפה. לא הספקתי לתוּר לעצמי מקום ליד אחד השולחנות ולנגד עיני ניצבה מלצרית, נערה שחרחורת דקת־גו, גמישה ובעלת עיניים יוקדות וחייכניות. ללא הקדמות הרבה פתחה ושאלה: “אדון מבין אידיש?” משעניתי לה בחיוב הוסיפה, בהצביעה על זוג זקנים שישבו בפינה שפופים ואובדי־עצות: – “אשה זו מבקשת משהו ואיני מבינה לשונה”. הפניתי את ראשי והבחנתי בזוג זקנים שישב על מדרגות בית־הקפה וארשת פניהם תלונה ומרירות, כשני ילדים עצובים ועזובים לנפשם. האשה שפשפה בשתי ידיה את רקותיו של האיש, שישב שעוּן אלה קיר, ראשו שמוט הצידה, פניו חוורים כסיד וכולו שרוי בעלפון. ניגשתי ושאלתי מה מבוקשם? במקום תשובה ירד עלי מבול של דיבורים באידיש אוקראינית עסיסית:

– “מה אני מבקשת? יום אתמול שחלף אני מבקשת! יושבת אני כאןח השעה עם בעלי שפתאום חש עצמו ברע ומסבירה לגולם השחור הזה בכל מיני תנועות מה רצוני והיא אינה תופסת. מה זה? איזה עולם כאן? בת ישראל שאינה שומעת אידיש? או שמא איננה בת ישראל, חלילה? מבקשת אני כוס תה פושר בלי סוכר, והגולם השחור משחור הזה הביא לי קפה שחור עם סוכר ותה חריף בלי סוכר, אך את העיקר לא הביאה”.

הסברתי לנערה את מבוקשה של האשה וכהרף עין הגישה כוס תה פושר, כשבת־צחוק של קורת־רוח משתפכת על פניה החוורים־נוגים ותוך דברי־התנצלות בעברית רהוטה. הוציאה האשה מכיס בגדה גלולה והושיטה לבעלה שלגם מן התה ופניו אורוּ. הוא הוסיף אמנם לנשום בכבדות, אך ניכר שהוטב לו. הוא פקח את עיניו והפטיר: “ברוך השם, ברוך השם, אני חי וקיים”. משהבחינה האשה כי רוחו שבה אליו נתרככה ארשת פניה והיא המשיכה בשטף לשונה:

– “הגיבור שלי, מצא לו מקום להתעלף, כאן באמצע הרחוב. אלמלא נמצאתי לידו יכול היה להוציא נשמתו מבלי שאיש יבחין בכך. הוי, רבונו של עולם, ראו־נא גם ראו מה נהיה ממנו, גל עצמות, חורבה רחמנא לצלן. מי יאמין שזהו ר' אשר־זליג הנגיד, בעל טחנות הקמח הגדולות, גבאי ראשון בבית־הכנסת וראש הקהל בק”ק מ' שבאוקראינה? וכאן מסתובבים ארחי־פרחי וחושבים שפושטי־יד לפניהם, מחזרים על הפתחים. וכשאני מנסה לדבר אליהם, נועצים הם בי עיני עגל ואינם מבינים מה אני סחה. איזו מדינה היא זו, האם לא מדינת היהודים? כלום אפשר לצייר יהודים בלא אידיש? מאז השואה הגדולה שירדה עלינו נדדנו על־פני כל רחבי רוסיה, פולין וליטא ולא נתקלנו ביהודים שאינם שומעים אידיש. ואילו כאן הכול לשון קודש, והאידיש מה תהא עליה? בטלה ועברה מן העולם?"

כיוון שהזקן התחיל לגלות סימני התאוששות וביקש כוס תה נוספת, נשמה האשה לרווחה. ניסיתי להעיר משהו אך היא לא שעתה לדברי והמשיכה בשטף דיבורה, כאילו ביקשה לפרוק, ולו גם לשעה קלה, כל מה שהעיק על לבה:

– “לפני כשנה הגענו לכאן. נמלטנו ברוך השם מן הגיהנום והגענו סוף סוף לחוף בטוח. בננו האלמן, לא עלינו, המטופל בילדים ופרנסתו בצימצום, הצליח להשיג בשבילנו שיכון בשכונה הזאת. אינני מתאוננת ואינני קובלת על הארמון שלנו, שכולו חדר צר ומטבח בגודל של פיהוק, אם כי דירה נאה הימנה היתה לעוזרת שלי, שם בגולה, בימים הטובים ההם. אך הסביבה, הסביבה היא בעוכרינו. חיים אנו כאילמים, אילמים ממש. אלמלא ביקוריו התכופים של בננו שיחיה, ספק אם היינו מחליפים מלה עם בן־אדם. והנכדים, בל אחטא בשפתי, גויים גמורים, עסוקים הם בלימודיהם ושעות הפנאי קודש הן לכדורגל, לקולנוע וכיו”ב. וכשהעז פעם בעלי והציע להם להילוות אליו לבית־הכנסת, בימי חג ומועד, נעצו בו עיניים בוהות, תוהות ולגלגניות ופרצו בצחוק. מי מילל ומי פילל שכאן, בארץ הקודש, יקום דור של גויים ללא תפילה, ללא ברכה וללא לשון בני־אדם. וראה זה פלא, בעלי שיחיה, המשוחח עם קונו למעלה משבעים שנה בלשונו, בלשון הקודש, אינו מסוגל להחליף מלה עם נכדיו, אינו מבינים את ההברה האשכנזית שלו, כך הם טוענים ה’שקצים' הללו".

שוב ביקשתי להעיר משהו, אך היא לא השגיחה והמשיכה את חוט השיחה, כמו חסה על הזדמנות לשפוך את לבה:

“תא שמע, ערב אחד נכנסתי עם ה’גיבור שלי' לאוטובוס והושטתי לנהג כרטיס נסיעות. ביקש הנהג להסביר לנו, כי כרטיס זה אין כוחו יפה לאחר השעה שמונה בערב. דיבר ודיבר ולא הבנתי דבר. בדי עמל נמצא לנו עוזר ומושיע בדמותו של בחור ישיבה. מסתבר, שהנהג וכל הנוסעים אותה שעה באותו אוטובוס היו ‘ערלים’ גמורים, לא הבינו מלה אחת באידיש”.

כל אותה שעה ישבתי והקשבתי קשב רב אך משהצצתי פעם ופעמיים בשעוני, תפסה האשה ששוב אין שעתי פנויה וסיימה:

“זיך אפגערעדט אביסעל פונ’ם הארצן און ס’יז מיר לייכטער געווארן” (השחתי את לבי ורווח לי). “כלום יודע אדוני מה פירוש הדבר לחיות בין ‘יהודים גויים’? לעתים, כשאני נאנחת, סתם נאנחת בלשון־אילמים, נדמה לי שגם אנחתי נופלת על אוזניים אטומות וערלות. יגיד־נא לי, אדוני, כלום אפשר להתאנח מעומק הלב בלשון־הקודש? אגב, מפי הבן שמענו שהוא והנכדים חזו כבר פעמיים בסרט ‘שני קוני למל’ ורעמי צחוק ודמע הציפו את האולם, והרי הדבר תמוה בעיני, פליאה שאין בידי לפרנסה בשום פנים ואופן. ‘שני קוני למל’ בלשון קודש? הייתכן? מה ל’שקצים' הללו ולהווי ההוא שחלף ללא שוב”?

פתאום, נשתפך חיוך רחב על פניה המקומטים והבלים מזוקן וכממתיקה סוד כמוס הפטירה – “אל־נא יראה בי אדוני פטפטנית זקנה ועוברת בטל. לפני למעלה מיובל שנים שיחקתי אני, כן אני – שבר־כלי זה היושב כאן לפניך – בלהקת חובבים של עיירתנו את התפקיד של ליבלה, בתו של השדכן, ב’שני קוני למל', קהל הצופים געה בבכי ורעמי הצחוק החרישו את האוזניים. זה היה מחזה שהרעיש לבבות צעירים וזקנים ובלשונו של גולדפדן, בלשון בני־אדם, באידיש! אפילו כנורותיהם של יוסק’ה ומוטק’ה, שליוו את ההצגה, יבבו את מנגינותיהם העצובות והשמחות גם יחד באידיש”

כשניגשתי למלצרית לסלק את החשבון, נתחייכה זו במלוא הפה, חשפה שני טורי שיניים לבנות כשלג ואמרה: “תגיד, בבקשה, לזקנה זו שבמקום לרטון ולכעוס על שאיני שומעת את לשונה כדאי שתלמד עברית. כשבאנו אנחנו ממארוקו לפני שלוש שנים, למדנו באולפן אחד סבתא, אמא ואני, וכיום שלושתנו מדברות עברית”.